מסכת בבא מציעא דף מ״ט עמוד א׳

אלא משכון דתפס למאי תפס אם לא להיות משכון תחת שוויו ובההיא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש:

אינו משמט בכולו כלומר אינו משמט כלל:

מכלל דר' יהודה כו' קושיא הוא:

במאי דנקיטת זוזי הב להו ואי לא מקבלת מי שפרע:

ואידך המותר:

דברים נינהו בלא מעות רב לטעמיה דאמר כנגדו הוא קונה:

הין בכלל איפה שההין י"ב לוגין ואיפה שלשה סאין שהן ע"ב לוגין:

אלא שיהא הן שלך כו' כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם:

מודה רבי יוחנן במתנה מועטת ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת:

וחזר והפקידו אצלו ה"מ למפרך אי הכי מאי למימרא אלא דבלאו הכי פריך שפיר מסיפא:

אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי והא דאמר בפרק האומנין (לקמן בבא מציעא דף פ:) טול שלך והבא מעות שומר חנם היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר וכשא"ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה שומר שכר:

וקיימא לן כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה איתמר דברים בלא מעות רב אמר החוזר בו אין בו משום מחוסר אמנה ורבי וחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה. ומותבינן לרב מדר' יוסי דאמר הן שלך ולאו שלך צדק.

ופריק אביי ההוא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב תוב איתבינן עליה הא דתניא ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב וכו'.

ופרקי' תנאי היא יש תנא שאמ' דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה והוא ר' יוחנן בן מתיה ופשוטה היא. ולא עמדה כתנאי וקיימא לן כר' יוחנן.

ומקשי' ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזו' בו ופרקי' התם במתנה מרובה משום דלא סמכה דעתי' דמקבל ולפיכך אין בה משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת דסמכה דעתיה התם אמר יוחנן דאית בה משום מחוסר אמנה וכל שכן במשא ובמתן דודאי סמכה דעתיה יש בו משום מחוסר אמנה דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר וכו' דקני ואי הדר ביה הוה מחוסר אמנה ולא מצית למימר זה כשמשכו הבן לוי לזה כור של חטי' וחזר בן לוי והפקידו אצלו דתני סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי משכו קנאו וממונא אית ליה גביה אלא בדלא משכו ש"מ: ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו ואם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אין לו לחזור חדה דאת אמר בעשיר אבל בעני נעשה נדר. רב מפקד לשמשיה אימת דנימא לך תתן מתנה לבר נש אין הוא מסכן הב ליה לאלתר ואין הוא עתיר אימליך בי תנייתא. ההוא דאמר לרב שמואל בר זוטרא אית לך שומשמי לזבוני א"ל לית לי שומשמי אמר ליה ליהוו הני זוזי גבך דחשכא לי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי: פיסקא ר' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה:

הא דמותבינן לרב מדר' יוסי בר' יהודה דאמר מה תלמוד לומר הין צדק וכו' אלא שיהא הין שלך צדק. איכא למידק, דההיא אפילו לר' יוחנן קשיא, דאלו לר' יוחנן דברים אין בהן לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא, ואלו לר' יוסי בר' יהודה קאי נמי בעשה, תירץ הראב"ד ז"ל, דהכי קא מותבינן, בשלמא לר' יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כר' יוסי בר' יהודה, והא דקאמר יש בהן משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר, אבל לרב ודאי קשיא, דאפילו עשה נמי אית בה. ופריק אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה, דההיא דר' יוסי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב קאמר. והיינו דכתב הרי"ף ז"ל טעמיה דאביי בהלכות, לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לר' יוחנן איתיה.

הא דפריק רב פפא מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה לאו למימרא דבמכר לית בה משום מחוסר אמנה, אלא לרבותא בעלמא נקט ליה לרב פפא מתנה, לומר דאפילו במתנה דפירש ר' יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו, מודה הוא דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת, אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה, בין במכר מעט בין במכר רב, כך נראה לי. ובתוספות פירשו, דהכי קאמר, מודה ר' יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת היא. וקיימא לן כר' יוחנן. וכתב הר"ז הלוי ז"ל, דדוקא בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לא, והביא ראיה מדר' שמעון דקאמר (לעיל בבא מציעא מד, א) מי שהכסף בידו [ידו] על העליונה, כלומר מוכר, אבל לוקח לא, ואפילו הכי אסיקנא בשלהי איזהו נשך (בבא מציעא עד, ב) דמודה ר"ש בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו, ומדר' שמעון נשמע לדידן, דמאחר שנשתנה השער קליש ליה אסורא. ואינה ראיה, דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי, דינא הוא דליתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית ליה פסידא מיהא, דהיינו בתרי תרעי, אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי, כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה, דמאן דזבן ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמו מקח זה לזה. ותדע לך, דהתם נמי בין לר' שמעון בין לרבנן, אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע, אלמא חייב הוא להעמיד דבורו אפילו בתרי תרעי, כך נראה לי. עוד הביא הרב ז"ל ראיה, מעובדא דבני רב הונא בר אבין (קדושין דף ח, ב) דזבון אמתא ואותיבו נסכא עלה, לבסוף אייקר אמתא, אתו לקמיה דר' אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. דאם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה, היאך אמר להו הכי, דמי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה בעיני חלושה מאד, דאטו אינהו הוו הדרי בהו דלימא להו דיש בדבר משום מחוסרי אמנה, אדרבה אינהו בעו לקיים מקח, ומוכר הוא דבעי למהדר ביה, משום דאייקר אמתא, ובני רב הונא הוו בעו מיניה דר' אמי אי מצי הדר ביה מוכר אי לאו, ואמר להו אין, ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע, נמי ודאי הוה אמר להו, כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע, וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף ז"ל (כנ"ל מח, א בד"ה הא דא"ר חסדא) דדברים ומשכון אינו מקבל עליו לקבל עליו כלום, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, למה ליה לר' אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואלו היה המוכר עכשיו בפניו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו. אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה, וכן דעת הראב"ד ז"ל.

בההוא מעשה דשומשמי אסיקנא דלאו הכין הוה מעשה כדסבירא ליה מעיקרא, דהא דאמרינן אמרו ליה רבנן לרבא ליקבל עליה מי שפרע וכו' לא היו דברים מעולם, ולא אתברר בגמ' עובדא כי ההוא מאי דיניה, וכתב הרי"ף ז"ל בהלכות משמיה דרב האי גאון ז"ל, דרב פפי ורבינא למיפלג אדינא דלישנא קמא אתו, ולומר, דבכי ההוא מעשה, מוכר מיחייב באחריותן, דכהלואה נינהו גביה, דהא לאנפוקינון יהבינון ניהליה לוקח למוכר להנהו זוזי, ועד דמקבל עליה מי שפרע, לאו כל כמיניה דמוכר דלימא ליה ללוקח תא שקול זוזך, אלא ברשותיה קיימי, ואי איתניסו איתניסו ליה, ואע"ג דמשלם, מקבל עליה מי שפרע, דהא אינו מעמיד לו מקח. ומכל מקום אם קבל עליו מי שפרע ונאנסו לאחר מכאן, נראה מלשון הרב דנאנסו לבעל המעות, ומסתברא דוקא כשהמעות שנתן לו עדיין בעין ולא הוציאם, דכיון שקבל עליו זה מי שפרע, הרי המעות אלו ברשות הבעלים, אבל אם הוציאם כבר, אע"פ שייחד מעות אחרים תחתיהם וקבל עליו מי שפרע ונאנסו, נאנסו למוכר, דמכיון שהוציאם הוו להו הלואה גמורה, ואין אדם פוטר עצמו מחובו באומר תא שקול זוזך, עד שיתנם או עד שיזרקם לתוך ידו. או לתוך חיקו, בין מדעתו בין בעל כרחו, וכדמשמע בגיטין פרק הזורק (גיטין עח, ב). גבי וכן לענין החוב, דמשמע התם דאינו פטור אלא באומר לו מלוה ללוה זרוק לי והפטר, אי נמי באומר לו זרוק לי בתורת גיטין. אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב (ד"ה ההוא) דאי קביל עליה מי שפרע, אע"ג דאפקינהו להנהו זוזי והשתא אמר ליה שקול זוזך ויהבינהו להו פטור. אבל בתוספות (לעיל בבא מציעא מג, א ד"ה מאי איריא ובסוגיין בד"ה אלא) אמרו, דמעות ביד מוכר קודם משיכת הפירות לא הוו הלואה גביה, ושואל נמי לא הוי עלייהו דדייקי לה מדאמרינן לעיל (בבא מציעא מח, א) נתנה לספר מעל והא בעי ממשך תספורת וכו', ואי סלקא דעתך לוקח להוצאה יהבינהו ניהליה והוי שואל עלייהו או לוה, אפילו לא הוציא נמי לימעול, וכאותה שאמרו לעיל בפרק המפקיד (בבא מציעא מג, א) ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי, ונתנה לספר ולספן ולכל אומניות נמי לימעול, אלא שמע מינה שאינו ביד המוכר לא מלוה ושואל נמי לא הוי עלייהו, והילכך מוכר אינו חייב באחריות דמי מקח שבידו, אלא בגנבה ואבדה, דומיא דההיא (שם) דמפקיד מעות אצל השלחני, וכרב נחמן דאמר נאנסו לא, וקיימא לן כוותיה, מיהו בגנבה ואבדה חייב כי התם, הואיל ונהנה מהנה, וכדאמר רב נחמן התם, ואליבא דידיה הוא דמסייעינן הכא לריש לקיש ממתניתין דבלן.

גמרו המקח ביניהם בדברים לבד חוזרים לכשירצו ומ"מ יש בחזרתם חסרון אמנה אלא שחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו בחבוריהם דוקא שלא נשתנה השער וחזר לו אבל חזר בו מחמת שנוי השער ויוקר שלו אין כאן חסרון אמנה וראיה לדבריהם ממה שאמרו באיזהו נשך שלדעת ר' שמעון שאמר מעות קונות דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא קנה אלא שמקבל מי שפרע ומדר' שמעון נשמע לדעת מעות אינם קונות שכל שנשתנה השער קלש האיסור וכל שבדברים יש בהם חסרון אמנה בנשתנה השער אין בו חסרון אמנה וכן ראיה לדבריהם מדין נסכא האמור למעלה שאף בדברים ומשכון הואיל ומשכון כמי שאינו ואין שם אלא דברים הותרה חזרתן ולא הוזכר שם חסרון אמנה אחר שנתיקר ורוב פוסקים כתבוה אף בנשתנה השער וראיה לדבריהם גם כן משמועה שבסוף איזהו נשך בההוא גברא דזבין נדוניא דבי חמוה שאפילו בתרי תרעי הצריכו למי שפרע וחסרון אמנה לענין דברים הוא כמי שפרע לדברים ומעות ומעשה נסכא לא בא אלא ללמד עקר הדין וכן ראיה שהרי במתנה יש בצדדין שבה חסרון אמנה כמו שיתבאר בסמוך ומתנה ודאי בנשתנה השער היא שמא כשרצה ליתן היה סבור בו שישמשנו ובסוף לא הנאהו שמושו או כל כיוצא בזה:

אמר לחברו ליתן לו מתנה וחוזר בו אף בזה יש בה חסרון אמנה ודוקא במתנה מועטת שדעת המקבל סומכת עליו אבל במתנה מרובה הואיל ואין דעתו סומכת אין בה חסרון אמנה ומ"מ אם בשעה שאומר לו ליתן יש בלבו שלא ליתן יש כאן זילותא ומדה מגונה ואף התורה רמזה פחותות מדה זו הין צדק שיהא הן שלך צדק שלא תדבר אחת בפה ואחת בלב והוא שאמרו בתלמוד המערב נתן מתנה לחברו ובקש לחזור מותר בשעה שאומרה צריך שיאמרה בדעת גמורה וכן יראה מתלמוד המערב שאף במה שאין בו חסרון אמנה אם הותנה לעני יש בחזרתו כיעור שהעניים מתוך שעיניהם נשואות לבעלי צדקה סומכים הם על כל מה שנאמר להם ונמצא מחליש את דעתם ומדכא את רוחם והוא שאמרו בתלמוד המערב רב מפקיד לשמשיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נש אי הוה מסכן הב ליה מיד ואי הוה עתיר אימלך תנינות ואע"פ שזה החכם רוצה לומר רב אמרה כשמועה עצמו ואין הלכה כמותו מ"מ למדנו הימנה לענין מתנה מרובה ובמכר מיהא אין לחלק בין דעתו סומכת לאין דעתו סומכת שכל שנמכר ודאי דעתו של אדם סומכת:

התנה איזה דבר ויש לזה המתנה אדון וגביר עליו עד שאין דעת המקבל סומכת עד שידעו רוח המושל עליו ורצונו הרי זה יכול לחזור ואם נראין הדברים שהיה לזה להעלות על דעתו שכבר נתרצה המושל עליו בכך אסור מעשה היה באחד מחכמיהם שאמר לבנו לשכור לו פועלים הלך ופסק להם מזונות כשבא אצל אביו אמר לו אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה אי אתה יוצא ידי חובה אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית שעד שלא התחילו במלאכה לא היתה דעתם סומכת שיתרצה האב בתנאי הבן ואם התחילו במלאכה כבר עלה על דעתם שנתרצה האב והיה שם חסרון אמנה ומ"מ דרכם של חסידים לקיים דבורם בכל מה שהם מתנים וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם אע"פ שלא הוציאו בפה היו מקיימים כמו שגמרו בלבם והוא שאמרו ב"ב פ"ח א' דובר אמת בלבבו כגון רב ספרא:

השביעית משמטת את המלוה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ המלוה את חברו על המשכון אין זה משמט שאין זה בכלל לא יגוש ואם היה החוב יתר על המשכון הרי שביעית משמטת אותו היתר ואין הלכה כדברי האומר שאע"פ שאינו שוה אלא חצי החוב אינו משמט אלא שמ"מ יש לך לחזר אחר דבריו כדי ללמוד ממנו דין אחר והוא שיש לך לשאול היאך עלה על דעתו לומר שבמשכון שוה דינר יגבה חוב מאה מנה אלא שנראה הטעם הואיל ואלו בא בעל משכון לפדותו בשוויו הרי זה אומר לו או תן כל מה שיש לי עליו או הנח משכונך וצא ולמדנו שאין הלה יכול לומר לו הואיל ומשכונך אינו שוה אלא סלע שגוף המשכון אינו קנוי אי אפשר להיות לך עליו יתר משוויו והרי לך שוויו והשאר עלי מלוה אלא הרי זה אומר יהא המשכון בידי עד שתפרע כל מה שיש לי עליו וכן הדין במי שהלוה על המשכון בכדי שוויו ונתקלקל באונס והלה אומר הואיל ונתקלקל החזירהו בשוויו והשאר חוב עלי וכבר חלקו רבים על מעשה ולמדתיה מכאן:

תרומת מעשר כבר ביארנו שהיא ניטלת שלא מן המוקף אפילו היה זה במדינה אחת וזה במדינה אחרת ומ"מ דוקא בשהוא שלו לגמרי אבל אם אמר ישראל לבן לוי יש לך בידי מעשר אינו רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר שהרי הישראל יכול לחזור בו ואם נתנו ללוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואפשר שימצא שיאכל טבלים ואם נתנו לו וחזר והפקידו אצלו הרי הוא שלו ומפריש ממנו על מקום אחר:

זה שנתן מעות על הפירות ונתיקרו וחזר המוכר במקחו וקבל עליו מי שפרע ואמר להלה בא וטול מעותיך הרי נסתלק מעליו דין שמירה ואינו אפילו שומר חנם וכל שאבדו אף בפשיעה פטור אא"כ בא בפשיעה הנקראת היזק בידים לא קבל עליו מי שפרע אע"פ שאמר ללוקח בא וטול מעותיך הרי הן עדין באחריותו שהרי זה מעכב בדין שלא ליטלם עד שיקבל עליו הלה מי שפרע והם הרי עדין אצלו כהלואה גמורה שהרי כשקבל המעות קבלם להיות משמרם ברשותו לגמרי להשתמש בהם כשלו וחייב אף באונסין ואם חזר הלוקח ועל חזרתו אמר לו המוכר אחר שאתה חוזר בא וטול מעותיך נסתלק אחריותו מיד אע"פ שלא קבל עליו הלוקח עדין מי שפרע ומ"מ יש אומרים דוקא מאחריות אונס וגנבה אבל מ"מ נעשה הוא שומר חנם עדין להתחייב בפשיעה זהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים:

וגדולי המפרשים חולקין לומר שכל שאמר בא וטול מעותיך אפילו חזר המוכר ולא קבל עדין מי שפרע נסתלק אחריותו שהרי על כרחו הניחם בביתו והוא לא רצה ליטלם והרי הוא מזומן לקבל מי שפרע כל זמן שירצה והלא אף בהלואה עצמה אם אמר לוה טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם לא רצה ליטלם כתבו גדולי המפרשים שנסתלק הלה מאחריותם ויש מצטרפין לדעת ראשון אלא שחולקין לומר שאף בחזר לוקח ואמר המוכר טול מעותיך חייב באחריותן עד שיקבל מי שפרע אנן סהדי שאין דעתו להוציא המעות מתחת ידו עד שיקבל עליו מי שפרע:

בד"ה מודה ר"י כו' ויוקר נמי הוי כמו מתנה מועטת עכ"ל הכי מוכח מדמייתי הך דר"י דיש בו משום מחוסרי אמנה איוקר וצ"ל לפ"ז בהך עובדא דר' חייא בר יוסף משום דברים דיש בו משום מחוסרי אמנה נמי לא הניחו ר' יוחנן לחזור אלא דעדיפא מיניה קא"ל דבעי' לקבולי מי שפרע לפי סברתו דכנגד כולו הוא קונה ור' חייא דהוה סבר כנגדו הוא קונה ורצה לחזור אפשר דבהא נמי הוה סבר כרב דבדברים אין בהן משום מחוסרי אמנה וק"ל:

רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה רש"י פירש טעם במלוה על המשכון אינו משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש אך לא יתיישב הכא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה דמה בכך מכל מקום קרינא לא יגוש באידך פלגא. ויש לומר דמלוה על המשכון אינו משמט כדדריש בספרי את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו. ורבי שמעון בן גמליאל דסבר כנגד כולו הוא קונה במלוה על המשכון נמי ואינו שוה אלא פלגא חשוב כשל אחיך בידך. ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא לדמויי מלוה על המשכון שאינו שוה אלא פלגא לערבון של מטלטלין דילמא מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דאינו משמט אף שלא כנגד המשכון משום דמדמה ליה לערבון דקרקע דקונה הכל אבל בערבון דמטלטלין לכולי עלמא כנגדו הוא קונה. ויש לומר דלא דמי למכר קרקע דקרקע שוה אלף זוז נקנית בקנין שוה פרוטה ולכך כי פרע חצי דמיה על מנת להשלים הפרעון קנה הכל ולהכי אין לדמות לזה מלוה על המשכון. ועוד דמלוה על המשכון לא קני ליה בשעת הלואתו ואפילו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק יכול לפדותו כשירצה ואין לדמותו למכר קרקע דקנה הכל לגמרי אלא לערבון של מטלטלין דלא קנה אפילו כנגדו אלא לגבי מי שפרע. ובפרק השולח מוקי טעמא דאינו משמט משום דקני למשכון כדרבי יצחק. וקשיא דאימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בסוף האומנין והכא משכנו בשעת הלואה מדקתני המלוה על המשכון דכהאי גוונא אמרינן בסוף והא הלוהו על המשכון קתני וגם מדקאמר לזכרון דברים בעלמא ושלא בשעת הלואה הכל שקיל לגוביינא. ויש לומר דהכי פירושו התם כיון דקני משכון כדרבי יצחק שלא בשעת הלואה אם כן גם בשעת הלואה מקרי של אחיך בידך. מצאתי בתוספות מכתיבת יד. לימא כתנאי המלוה על המשכון וכו' השתא מדמה ערבון דמקח וממכר למשכון דלגבי מלוה דכי היכי דערבון שאינו שוה אלא חציה קונה כנגד כולו משכון נמי שאינו שוה אלא פלגא קונה כנגד כל החוב דדרשינן בספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתה דהיינו של אחיך בידך ומפרש בפרק השולח דאין שביעית משמטתו משום דבעל חוב קונה משכון פירוש כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולכך אפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבוד המשכון ליחשב של אחיך בידך ולהכי חשיב ליה למשכון כמו ערבון של ענין מקח וממכר שקונה החוב הנשאר על ידי המשכון ואף על פי שאינו שוה כנגד כל החוב. ומיהו יש תימה היאך מדמה אותם התלמור דכיון דמלוה על המשכון אינו קונה אותו כשמשכנו בשעת הלואתו ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא אין לומר בו כנגד כולו הוא קונה כמו בקרקע אלא כמו במטלטלין לענין מי שפרע דאמרינן לעיל דלא קני ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שהוא קונה משכון כיון שאינו קונה לגמרי שהרי יכול לדמותו אין לדמותו לכנגד כולו דמכר קרקע. ועוד דאפילו היה קונה לגמרי ולא היה לוה יכול לפדותו אלא מדעת מלוה אין ראוי לומר בו כנגד כולו הוא קונה לענין שמטה כמו במכר קרקע שהרי במכר קרקע בדין הוא שיהא קונה במקצת המעות כל הקרקע שהרי אם היה מקנה לו קרקע שוה אלף זוז בפרוטה ואינו עתיד ליתן לו יותר פשיטא שהיה קונה ומטעם זה יקנה גם כשעתיד לאחר הזמן ליתן המותר שבמה שנותן לאלתר מקנה לו הכל אבל לענין שמטת מלוה שעל המשכון ליכא כי האי טעמא. משאנץ.

רב כהנא יהבו ליה זוזי אכתנא וכו' אמר ליה במאי דתפיסת זיל הב להו. פירוש או קבל מי שפרע ומשום דרב כהנא לא מקבל לטותא דרבנן אמר ליה להדיא זיל הב ליה ואידך דברים הוא וכו'. יש מפרשים דאליבא דנפשיה אמר ליה דאלו לרבי יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה אף על גב דאייקר והיינו דאמרינן עלה דאיתמר וכו' דאלמא בכי הא פליגי ורב לטעמיה קאמר. ואחרים פירשו דכל בתרי תרעי מודה רבי יוחנן וכעובדא דרב חייא בר יוסף דלעיל והכא רב לכולי עלמא אמר ליה ואפילו לרבי יוחנן. והא דאמרינן עלה דאיתמר וכו' נסחי איכא דגרסי איתמר וזה דעת רבינו אבל מדברי רש"י נראה דדוקא כשנשתנה השער אמר רב שאין בהם משום מחוסרי אמנה אבל בשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה דכי אותביה לרב מדרבי יוסי בר יהודה ופריק אביי אליבא דרב ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פירש רש"י בשעה שאומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עד כאן לשונו. וקשיא לי דאם כן כי אותביה ליה לרב מברייתא דרבי שמעון אמאי איתותב מינה ואמרינן תנאי היא לימא דההיא בשחזר בו בלא שינוי השער. ויש לומר משום דרישא מיירי אפילו בנשתנה השער לגבי מי שפרע וכדמוכח בעובדא דרבי חייא בר יוסף ודכותיה סיפא אף על פי שנשתנה השער. כן נראה לי. תו קשיא לי אמאי אצטריך אביי לומר שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב לוקמיה אפילו בשהיה פיו ולבו שוין בשעת אמירה וחוזר בו אחר כך בלא שינוי השער ויש לומר דקושטא דמילתא בעי לשנויי ליה והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. הריטב"א ז"ל. ולקמן אכתוב בזה בסייעתא דשמיא.

מיתיבי רבי יוסי בר יהודה אומר הוה מצי לאקשויי ממתניתין דשביעית דתנן והמקיים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע הא שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא ניחא ליה להקשות מדרבי יוסי ברבי יהודה משום קרא ומההיא דטלית קונה דינר זהב נמי פריך משום דקתני בהדיא והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש ז"ל. הא דמותביה לרב מדרבי יוסי ברבי יהודה איכא למידק דההיא אפילו לרבי יוחנן קשיא דאלו לרבי יוחנן דברים אין בהם לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא ואלו לרבי יוסי ברבי יהודה קאי נמי בעשה. תירץ הראב"ד ז"ל דהכי קמותבינן בשלמא לרבי יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כרבי יוסי והא דקאמר יש בהם משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר אבל לרב ודאי קשיא דאפילו עשה נמי אית בה ופרקה אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה דההיא דרבי יוסי שלא ידבר אחת בפה וכו' והיינו דכתב הרי"ף טעמיה דאביי בהלכות לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לרבי יוחנן איתיה. הרשב"א ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל דאפשר דמעיקרא נמי לתרווייהו פרכינן. עד כאן.

והלא הין בכלל איפה פירוש וכיון דכתב רחמנא איפה למה לי דכתב הין כיון דבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל דהו כל שכן להין שהוא שיעור מועט. ואי סלקא דעתך דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וכו' קשיא לי מה ראיה היא דשאני הכא שאינו יכול לעמוד בדיבורו כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה בשעתו והא עדיפא מנשתנה השער ולא עוד אלא שלא על דעת כן פסק ואין בזה משום מחוסרי אמנה. ויש לומר דכיון שאף הפועלים לא עלה על דעתם לסעודת שלמה והיו מתרצים בסעודת כל אדם כדרך פועלים מוטב שיתן להם כך ולא שיחזור בו אם לא ירצו פת וקטניות. כן נראה לי. שאני התם דפועלים גופייהו וכו' לישבה אליבא דרבי יוחנן אומר הכי. משאנץ.

אי הכי אפילו התחילו נמי פירוש דבשלמא לדידי כיון שהתחילו הרי יש כאן יותר מדברים בעלמא ויש בו משום מחוסרי אמנה. והאמר רבי יוחנן וכו'. קסלקא דעתין דבכל מתנה קאמר ואפילו במתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל שחוזר בו משום שינוי השער כמתנה מועטת דמיא. הריטב"א ז"ל.

מודה רבי יוחנן במתנה מועטת לאו למימרא דבמכר לית ביה משום מחוסרי אמנה אלא לרבותא בעלמא נקט לה רב פפא מתנה לומר דאפילו במתנה דפירש רבי יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו מודה הוא בה דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה בין בממכר מועט בין בממכר רב. כן נראה לי. ובתוספות פירשו דהכי קאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת הוא. הרשב"א. ויש מי שאומר דכיון דלא אמר רבי יוחנן אלא במתנה מועטת במכר נמי לא אמרינן אלא בשלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער הרי זו כמתנה מרובה ולא סמכא דעתיה. ולפי זה הא דאמר ליה רב לרב כהנא אידך הוה ליה דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לאו בשמעתיה בלחוד אודי ליה. והא דאמרינן עלה דאיתמר ומייתי פלוגתא דרב ורבי יוחנן לאו למימרא דבהא פליגי אלא משום דדמיא למה דאיתא לפלוגתייהו וכן דעת הרז"ה. הר"ן. והביא הרז"ה ראיה מדרבי שמעון דאמר מי שהכסף בידו ידו על העליונה כלומר מוכר ולא לוקח ואפילו הכי אסיקנא בשילהי איזהו נשך דמודה רבי שמעון בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו ומדרבי שמעון נשמע לרבנן דמאחר שנשתנה השער קלש ליה איסורא. ואינה ראיה דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי דינא הוא דלתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית להו פסידא מיהא דהיינו בתרי תרעי אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה דמאן דזבין ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמי מקח זה לזה ותדע לך דהתם נמי בין לרבי שמעון בין לרבנן אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע אלמא חייב הוא להעמיד דיבורו אפילו בתרי תרעי. כן נראה לי. עוד הביא הרב ראיה מעובדא דבני רב הונא וכו' דזבין אמתא ואותיבו נסכא וכו' אתו לקמיה דרבי אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה היאך אמר להו הכי מי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה חלושה מאד בעיני דאטו אינהו הוו הדרו בהו דלימא להו שיש בדבר משום מחוסרי אמנה אדרבה אינהו בעו לקיים מקח דמוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאייקור אמתא ובני רב הונא הוו בעו מיניה דרבי אמי אי מצי הדר ביה מוכר אם לאו ואמר להו אין ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע ודאי הוה אמר להו כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף דדברים ומשכון אינו מקבל מי שפרע. אבל עכשו שאין המוכר צריך לקבל עליו כלום אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו למה ליה לרבי אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נומה הימנו ואלו היה המוכר עכשו בפנינו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה וכן דעת הראב"ד.

במתנה מועטת דסמכא דעתייהו ולכך במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת שהרי מסר לו מקצת ואם כן סמכא דעתיה של לוקח שיקיים מקחו ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסרי אמנה. תוספות חיצונות.

הכי נמי מסתברא וכו' עד משכחת לה דאכיל טבלים. פירוש אלא ודאי לא מצי הדר ביה משום מחוסרי אמנה והיא כמתנה מועטת חשיבא. שהרי אין לו בזה אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל אדם שירצה. וקשיא לי מה הכי נמי מסתברא הכרחא הוא. ויש לומר דדילמא שאני הכא שחייב לתת לו על כל פנים ואינו נותן משלו כלום הילכך מפני בן לוי אחר אין לו לשנות דבורו שיהא חוטא ולא לו מה שאין כן במתנה מועטת שיש לו לתת לו משלו ואפילו הכי אמרי הכי נמי מסתברא דמתנה מועטת לית בה קפידא וכטובת הנאה דהתם חשיבא הריטב"א.

בפרש"י בד"ה שלא ידבר כו' אבל אם נשתנה השער כו' אין כאן חסרון אמנה עכ"ל. ויש שדקדקו מל' רש"י דרב ור"י לא פליגי אלא בב' תרעי כגון שנשתנה השער אבל בחד תרעא רב נמי מודה דיש בו משום חסרון אמנה אבל סתמא דלישנא לא משמע הכי. ועוד שכבר כתבתי דלפירוש רש"י בפ' איזהו נשך משמע להדיא דשינוי השער גרידא לא מיקרי ב' תרעי אלא דוקא היכא שהתנה לקבל לסוף זמן מרובה אבל בלא"ה אין לחלק כלל בין שינוי השער או לא הן לענין מי שפרע או לענין קנין גמור אליבא דר"ש שם וא"כ ה"ה הכא לענין חסרון אמנה אע"כ דמ"ש רש"י כאן נשתנה השער אורחא דמילתא נקט שאין דרך לחזור בו אלא כשנשתנה השער ודע שבעל המאור כתב להיפך דבשינוי השער ר"י נמי מודה דלית ביה משום חסרון אמנה וג"ז נסתר ממ"ש וע"ש באריכות ובספר המלחמות להרמב"ן:

בגמרא ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כו' א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך כו'. ע' באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש ובמ"ש לעיל דף מ"ג בל' התו' בד"ה מאי איריא הוציא וכו' ע"ש:

בתוספות בד"ה אלא אפי' ש"ח נמי לא הוי והא דאמר בפרק האומנין כו' היינו משום דמעיקרא היה שומר שכר עכ"ל. ולכאורה משמע דדברי התוספ' כאן היינו לפי תירוצם הראשון בדף מ"ג דאף קודם שחזר בו לא הוי המוכר בדמי המקח כי אם ש"ח ואם כן הכא כיון שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי דלא דמי לההיא דפרק אומנין אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' שם דכל כמה שלא חזר בו מותר המוכר להשתמש בדמי המקח וה"ל שואל עלייהו משום היתר תשמיש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דאף שא"ל תא ושקול זוזך אכתי ליהוי כשומר"ח כההיא דאומנין דה"נ מעיקרא הוי חייב באונסין אלא דמלשון סוגיא דשמעתין משמע להדיא כתירוץ השני דהא אי לאו שחזר בו וא"ל תא ושקול זוזך לא עלה על דעת רבא לפטרו מגניבה אלמא דקודם החזרה ה"ל מיהא ש"ש וא"ל דהא דאמר רבא כיון דא"ל תא ושקול זוזך לאו דוקא אלא בלא"ה נמי אין עליו דין שומר כלל וכ"כ הרא"ש באריכות ע"ש. אלא דלפ"ז קשה קושית התוספות מפ' האומנין מעיקרא ליתא כיון דהכא לא תליא מידי בתא ושקול זוזך ויש ליישב דסברת התוספות כאן דנהי דקודם החזרה היה חייב בשמירת המעות כש"ש או כשואל מ"מ לאחר שחזר בו ואמר לית לן שומשמי מיד נפטר משמירת ש"ש ולא הוי אלא כש"ח אף בלא תא ושקול זוזך דדמי המקח ה"ל פקדון גביה וא"כ כשהוסיף לומר תא ושקול זוזך ע"כ להסתלק אפי' משמירת ש"ח אמר כן ודו"ק:

גמ' ור"י אמר יש בהם עיין בר"ש פ"י משנה ט' דשביעית:

שם ההוא שלא ידבר עיין כתובות דף פו ע"א רש"י ד"ה פריעת:

שם ומוד' ר"י אף דלא שייך כאן דמודה לבר פלוגתיה דהא רב ס"ל דבכ"ע יכול לחזור מ"מ נקט ומודה לומר דמוציא מכלל שאמר וכעין זה בגיטין דף פג ע"א מודה ר"א במגרש. כ"כ רשב"א בחידושיו שם:

שם רב שמואל בר זוטרא שמיה כ' הבאר שבע סי' יג דצ"ל רב טביומי שמיה דהכי אית' בסנהדרין:

מיתיבי ר"ש אומר וכו' לכאורה קשה לפמ"ש רש"י ד"ה שלא ידבר וכו' אבל אם נשתנה השער דמשמע דבלא שינוי השער גם לרב הוי מחוסר אמונה, והא דמשני שלא ידבר א' בפה, ולא משני בקיצור דההוא בלא נשתנה השער, צ"ל כמ"ש הרמב"ן ליישב להרי"ף הא דהביא לדאביי דלא ידבר א' בפה אף למה דקיי"ל כר"י, היינו דלמסקנא דר"י מודה במתנה מרובה, א"כ ע"כ לא אתי קרא להכי, דא"כ לא הו"ל לחלק בין מרובה למועט דבקרא סתמא כתיב, אע"כ דלמסקנא גם לר"י הקרא שלא ידבר א' בפה ה"נ י"ל לשיטת רש"י דרב ס"ל דרק נשתנה השער יכול לחזור, אבל בלא נשתנה מודה, ולהכי פריך מברייתא דהן צדק דכיון דאתו מקרא אין לחלק אבל לר"י הא באמת ס"ד דבכל ענין הוי מחוסר אמנה אף במתנה מרובה, א"כ מאי פריך מברייתא דר"ש דלמא הברייתא מיירי בלא נשתנה, והנה אם נאמר כשיטת תוס' דהא דס"ל לר"ש דלוקח א"י לחזור היינו בלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער גם הלוקח יכול לחזור היה ניחא די"ל דברייתא דקתני אין דינר זהב קונה טלית וסתמא קתני משמע דשניהם יכולים לחזור, וע"כ דמיירי בנשתנה השער ושפיר פריך הש"ס. אולם לשיטת רש"י בעצמו לקמן (דף עד ע"ב) בפוסק ע"מ לקבל מיד אף בב' תרעי אין הלוקח יכול לחזור, ליתא לדברינו ויקשה כנ"ל. וצ"ע:

גמרא אא"ב לא מצי למיהדר מש"ה רשאי תמוה לי הא מ"מ לא קנה הלוי וא"י לקרות שם תרומה עליה בדבר שאינו שלו, וראיתי בספר קצות החשן (סימן ר"ד) שהביא קושי' זו בשם השיטה מקובצת, והוא כתב לתרץ עפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף לד) בשם הרמב"ם דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר ויכול לזכות בו יכול להקדיש כיון דבידו לזכות בה. ה"נ כיון דודאי הישראל לא יחזור כיון דהוי מחוסר אמנה הו"ל כבידו לזכות ומהני לכל דבריו לקרות שם תרומה ומעשר. ולענ"ד אינו דדברי הרמב"ם רק דמהני ההקדש לאחר שיזכה ולא הוי כמקדיש דשלב"ל. אבל מ"מ פשיטא דקודם שזכה לא חל ההקדש. ואלו הכא משמע דתיכף הוי תרומות ומעשר ופוטר להפירות מטבל דהרי מדקתני רשאי לעשות וכו' היינו דא"צ לחוש שמא יחזור הישראל ויאכל טבל למפרע. הרי מבואר דבאוכל מפירותיו קודם שבא לידו לא הוי כאוכל טבל. ובזה עדיין הקושיא במקומה עומדת כיון דאינו שלו איך חל עליו שם תרומה קודם שיזכה מישראל. ולזה נראה עיקר כמו שתי' השיטה מקובצת דלא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכרי על תבואה שלו. ומה שהקשה בס' הנ"ל הא המעשר אינו לישראל ואין בו אלא טובת הנאה ואיך יכול לקרות שם. לענ"ד הא מבואר ברמב"ם (פ"ג ה"ב מהל' תרומות) דהישראל יכול להפריש תרומת מעשר וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר. וא"כ שפיר יכול להרשות להפריש כאלו מפריש בשליחותו:

תד"ה אלא אפילו ש"ח כו' משום דמעיקרא ש"ש והנה לפמ"ש תוס' בעירובין (דף פא ע"ב) בתי' הב' דהא דקאמר רבא לא מבעיא ש"ש לא הוי היינו דבלא אמר טול את שלך הוי ש"ש דיכול להשתמש במעות א"כ אזד' לתירוצם דהא הכא היה ג"כ ש"ש ואעפ"כ מהני טול את שלך דלא יהיה אפילו ש"ח. ונראה ליישב קושי' תוס' דהתם בהאומנין במה דאמר טול את שלך והבא מעות אין במשמעות דרוצה לסלק משמירה אלא דהוי כמודיע לו דאינו רוצה לתפוס אאגרא ונותן לו רשות ליטול את שלו ולהביא מעות אח"כ. והא (דלא) הוי ש"ש לא מטעם סילוק שמירה אלא מכיון דאין רצונו למתפס אאגרא ממילא לא הוי ש"ש. משא"כ בעלמא כשהש"ש אומר טול את שלך דבזה מודיע שאין רצונו להיות שומר ממילא נסתלק לגמרי ואף ש"ח לא הוי, כנלענ"ד נכון בעזה"י. ויעויין בהרי"ף שכ' דלפי המסקנא דרבא אמר אמלתא אחריתא דחינן כלל לדינא דהראשון דלא מהני טול את שלך כיון דיש לו רשות לאפקועינהו ונעשה לוה ע"ש. ובאמת לכאורה דחוק לדחות הדין דאף דהיה על מעשה אחר מ"מ מנ"ל לדחות גוף הדין אבל לכאורה יש מקום לומר בזה האופן דאף לס"ד דרבא אמר בזה המעשה. י"ל דרבא לשיטתיה דאמר מתני' מסייע לר"ל וי"ל דרבא ס"ל לדינא כנ"ל ואסור להשתמש במעות. אבל לדידן דקיי"ל כר"י הו"ל לוה ולא מהני שקול זוזך:

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ שֶׁיְּהֵא 'הֵן' שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְ'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק (ויקרא יט, לו). קשא מאחר דזה איירי במקח וממכר בשלמא אם אמר לו למכור ואמר 'הֵן' שסמך הלוקח על דבריו ועשה מה שעשה יש בזה משום מחוסר אמנה אם יחזור בו אך בלאו אם אמר לו למכור ואמר 'לָאו' אם אחר כך חוזר בו ואומר 'הֵן' מה עשה קלקול באומרו תחלה 'לָאו' ואחר כך 'הֵן'? ונראה לי בס"ד דמשכחת לה דעושה היזק בהיכא שהוא רוצה למכור ואמר שלא למכור ואחר כך חזר ואמר למכור, והיינו ראובן ביתו שכן לשמעון, והיה ביתו קטן ונפל ובא לבנותו אך הרגיש ששמעון רוצה למכור ביתו ולכן קודם שבנה שאל את שמעון אם רצונך למכור הבית כדי שאקנהו וארחיב בו בנין ביתו כי הוא מתערב היטב עם ביתו של ראובן, והשיב שמעון 'לָאו' אין ברצוני למכור כלל והוכרח ראובן לבנות ביתו ואחר שבנה בנין גם על הצד של בית שמעון חזר שמעון ואמר למכור והוכרח ראובן לקנותו אך הפסיד אותו הבנין שבנה מצד ביתו של שמעון כי עתה צריך לעקור הבנין ההוא כדי לערב ביתו של שמעון עם ביתו ולהרחיב ביתו בביתו של שמעון ועל זה הלאו שאמר בתחלה בשקר שהוא רוצה למכור ואמר 'לָאו' וזה סמך על דבריו ובנה הבנין ועתה שחוזר ואומר למכור הנה הוא מוכרח להפסיד הבנין שבנה אומר כאן שצריך להיות 'לָאו' שֶׁלְּךָ צֶדֶק.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ טַלִּית קוֹנָה דִּינַר זָהָב, וְאֵין דִּינַר זָהָב קוֹנֶה טַלִּית וכו'. פירוש אם משך זה הטלית קונה הלה דינר הזהב ואף על פי שלא קבלו עדיין אינו יכול לחזור בו אבל אין דינר זהב קונה טלית דאם לא משך הטלית אפילו שקבל הלה דינר הזהב יכול לחזור בו כי דינר הזהב חשיב מטבע ואין מעות קונות, מכל מקום כך הלכה כלומר אפילו שזה החוזר בו עתיד לבא עליו פרענות על שחזר בדבורו כן הלכה דיכול מן הדין לחזור בו ואין בית דין יכולין לעכב ולמחות בידו ורק אומרים עליו מי שפרע מדור המבול וכו' כן פירש רש"י ז"ל בדף מ"ח עיין שם ומקשי בתלמודא מסיפא דהך ברייתא דקאמר והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלמא אפילו בדברים בלבד יש בהם משום מחוסר אמנה דהא קאמר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני תנאי היא וכו'.

בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ דלא תימא דקאי על אותם סעודות שהיו עושים לו בזמן שנטרד והיה מחזר ממקום למקום והיו המאמינים שהוא שלמה מזמנין אותו ועושים לו סעודות נכבדות שמביאים לפניו יותר ממה שהביא אברהם אבינו לפני האורחים אף על גב שהיה אורח אחד לבדו לכך הוצרך לפרש בִּשְׁעָתוֹ רצונו לומר בעת מלכותו שהיתה סעודתו לעם רב שלא יגיע לכל יחיד ויחיד כפי שמגיע לכל אחד מהשלשה באותה סעודה של אברהם אבינו. וזכר יצחק ויעקב גם כן לפי שגם יעקב אבינו ע"ה כשהביא סעודה ליצחק אשה לקח שני גדיי עזים מן הצאן ככתוב (בראשית כז, ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב.