בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף מ״א עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף מ״א עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף מ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־462 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בחצר הניזק דאילו ברה"ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:):

    לאביי משלם כופר אע"פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר:

    מתני' וזה וזה חייבין מיתה דבתם נמי כתיב סקל יסקל:

    וכן בבן וכן בבת בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

    גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן:

    שסיכן ג' בני אדם לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר:

    הוי מועד לאדם בתמיה:

    אטרפה לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 41a · Sefaria

    תוספות

    כמאן דקטלה דמי וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה:

    הא אין כוונתו להזיק ואע"ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל בבא קמא דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע"י אכילה:

    ברגל שדרסה שן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ"ב (דף כו.) נקטיה הכא:

    לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ"ב (דף כו.):

    מאחר דמתם קטלינן כו' לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד:

    כגון שאמדוהו לג' בני אדם כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ"ש כדפרישית בפ"ב (דף כד.):

    איני יודע שהיא נבילה וא"ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ"ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר:

    והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה ובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Tosafot on Bava Kamma 41a · Sefaria

    רשב"א

    במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה וא"ת עוד והא אסיקנא התם בפרק כיצד הרגל רגל שדרסה משלם את הכופר והכא עבדינן לה פלוגתא דאביי ורבא לפוטרה ואנן קי"ל בכל דוכתא כרבא במקום אביי בר מיע"ל קג"ם י"ל דרבא לא פליג בעיקר דינא אלא בפירושא דהא ברייתא וקאמר דמהא ברייתא לא נשמיענה.

    וכי מאחר דתם קטליניה מועד היכי משכחת לה ובשנתכוון בג' נגיחות להרוג את הבהמה והרג את האדם לא אפשר לאוקמה דאינו מועד עד שיתכוין לאדם ובשהרג ג' בני אדם ע"פ הבעלים נמי אי אפשר דאינו מועד עד שיעידו בו בב"ד ובפני הבעלים כדאיתא בפרק כיצד ואף ע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטוריה תוריה דלא מצי אמר לה הוה ידענא ומ"מ השור ע"פ עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדר' אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואומקה בשהמית ע"פ הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם ע"פ הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד ע"פ עדים ובב"ד אלא שלאחר שנעשה מועד בג' נגיחות כדיניה בב"ד משלם את הכופר ע"פ הבעלים ברביעית.

    כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם כלומר שרץ אחריהם ואמדוהו שאלו השיגם המיתם וכגון שהעידו הבעלים בב"ד בין כל רדיפה ורדיפה.

    במכירין בעל השור ואין מכירין את השור כלומר ובנגיחה רביעית ראוהו והכירוהו שזה שנגח כל השלשה הראשונות.

    איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה איכא למידק דלמא לבן פקועה אצטריך דלא בעי שחיטה דהניחא לרבי מאיר דאמר דבן תשעה חי טעון שחיטה שפיר אלא לרבנן מאי איכא למימר וכי תימא דבן פקועה לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה כדאיתא בפ"ק דבכורות ובחולין פרק בהמה המקשה ואפילו מ"ד התם דאין פודין הא פריש משום דגמרינן שה שה מפסח ותירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא בן פקועה בתיובתא ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן פ"ד הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה דבן פקועה לא שכיח מ"מ כך אמרה תורה שאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא באכילה לאחר סקילה הכא ליתסיר אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו קודם לידתו אקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ליסמך עליהן.

    כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"ת הנאת חמץ בפסח יהיה בכרת דהא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן.

    Rashba on Bava Kamma 41a · Sefaria

    מאירי

    המשנה הששית הכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה וכן בבן או בבת נגח עבד ואמה נותן שלשים סלע בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אמר הר"ם השור יהיה מועד לאדם בפנים רבים מכללם שיהרוג שלשה גוים קודם שיהרוג נפש מישראל:

    אמר המאירי שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר והוא דמי ניזק כמה ששמין אותו כמו שהתבאר והם ליורשיו שאינו משתלם אלא לאחר מיתה כסקילת השור שאינו נסקל עד לאחר מיתת הניגח ותם פטור מן הכופר שנאמר ובעל השור נקי ושניהם במיתה שבשניהם כתוב סקול יסקל השור וכן בבן ובבת ר"ל קטנים שהרי כתוב בפירוש או בן יגח וכו' נגח עבד או אמה נותן שלשים שקלים וכו' פי' אם הוא מועד אבל לא תם ומ"מ שניהם בסקילה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    מועד לבהמה אינו מועד לאדם ומועד לנכרי אינו מועד לישראל ומועד לטרפה אינו מועד לשלם הואיל וכן אינו מועד לאדם אא"כ הרג שלשה בני אדם מעתה היאך תמצאנו מועד והלא על הראשון אתה הורגו וא"ת כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם שאם לא ברחו מפניו כבר הרגם זה אינו אומדנא לא כלום הוא הא כיצד אתה מוצא כן בשסכן שלשה בני אדם ולא מתו עדיין ונגח את הרביעי ומתו כלם וכן שהרג וברח שלשה פעמים או כגון שהעידו עליו על כל נגיחה ונגיחה אלא שהיו עדים באים ומזימים אותם וכשנעשו שלשתם והוזמו העדים ונצל השור הוזמו אותם הזוממים ועד שלא נגמר דינו נתנוהו לשמרו ונגח נגיחה רביעית ואפי' לדעת הפוסק ליעודי גברא והרי בזו יכול לומר שאינו יודע הואיל והוזמו הראשונים ואפילו באה כל כת ביומה אתה מפרשה בשאלו מעידים שכל זמן שהרג הוא היה לשם וכן אתה מוצא במכירין בעל השור ואין מכירין את שורו והוא הטעם שלא היה נסקל וברביעית הכירוהו שהוא הוא שנגח כל השלש נגיחות שאם לא הכירוהו הרי הוא אומר אין זה המועד כמו שבארנו כבר ושמא תאמר אחר שאין מכירין השור היאך הם מעידים הם אומרים שור נגח יש לך בבית הבקרות שלך וצריך אתה לשמור את כלם:

    גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולנכרי ולטרפה מועד לאדם ולישראל ולשלם ובמקום אחר כתבו שאף המועד לאדם אינו מועד לבהמה ויראה מדבריהם שלענין הריגה מועד לזה מועד לזה אבל לא לנזקים ואין דבריהם נראין וכן כתבו שאע"פ שלא הוכר השור ברביעית שמשלמים בעלים את הכופר ואין דבריהם נראים שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אין משלם כופר:

    שור שהמית את האדם אם קדם ושחטו עד שלא נגמר דינו בשרו מותר שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בין באכילה בין בהנאה בין בשרו בין עורו ושאר הנבלות הותרו בהנאה שהרי כתוב עליהם לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומה שאמרו כאן כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה משמע יתבאר במסכת פסח ראשון:

    Meiri on Bava Kamma 41a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה כמאן דקטלה כו' שהרי הביאתו עליה כו' עכ"ל דלא אמרי' ברובע ונרבע עשה בו אונס כרצון אלא לגבי בהמה אבל האשה לא נהרגה באונס דידה וק"ל:

    בד"ה ברגל שדרסה שן הוה שייך כו' עכ"ל פירוש שן דחיה דהוה אורחא וכ"כ התוספות שם:

    בד"ה והאי לא יאכל דסקליה כו' ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י ונקי לדרשה אחריתי לחצי כופר כו' דלתנא דברייתא קיימינן דלא משמע ליה נקי אלא לאסור הנאה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 41a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה כמאן דקטלא דמי וא"ת מה פשע השור וכו' ר"ל דע"כ שהיא הביאתו עליה שאם הוא קפץ עליה ואנסה לא היתה נהרגת בב"ד וק"ל:

    ד"ה לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר וכו' ר"ל אבל איהו לא ס"ל הכי אלא ס"ל דרגל בחצר הניזק משלם כופר ועיין לעיל סוף פ"ב:

    ד"ה איני יודע שהיא נבילה וא"ת איצטריך לבן פקוע וכו' ר"ל כשהשור הנסקל הוא בן פקוע דלא צריך שחיטה ואפילו הכי קאמר קרא דלא יאכל את בשרו וכ"ת דלא איקרי שור ר"ל ואינו בדין סקילה כלל הא לענין פטר חמור מקרי שה ר"ל ופודין בשה שהוא בן פקוע את הפטר חמור וא"כ הוא הדין נמי שור שהוא בן פקוע מקרי נמי שור ואם המית אדם הוא בדין סקילה ואם כן מצינן שפיר לאוקמי קרא דהשור יסקל אבן פקוע ומנא לן למילף היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ולפי המסקנא ניחא דילפינן היכא דשחטו מבשרו:

    ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' וי"ל דלא יאכל וכו' ילפינן מלא תאכלו. ר"ל דגבי נבילה כתיב לא תאכלו ולכך לא אמרי' דהוי הנאה בכלל אכילה אלא היכא דכתיב האי לישנא דכתיב גבי נבילה ממש:

    Maharam on Bava Kamma 41a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    כמאן דקטלה דמי הקשה רבינו חננאל ז"ל כיון דקטלה לה בי דינא לאתתא אלמא מדעתה רבעה וכיון דהכי הוא אמאי קאמר דכמאן דקטלה איהו דמי והא איהי דגרמה אנפשה דאחתתיה עלה. ואיכא למימר תחילתה באונס וסופה ברצון ומשום הכי קטלינן לאתתא וקטלינן נמי לבהמה. ואי קשיא לך הא דרבא דאמר בכתובות תחילתה באונס וסופה ברצון אונס הוא מאי טעמא יצר אלבשה איכא למימר דלא סבירא ליה האי מימרא. אי נמי כי אמר רבא דוקא אדם דמינה הוי ואמשיכא אבתריה אבל גבי בהמה לא וכיון דאיכא רצון קטלינן להו לתרווייהו. הראב"ד ז"ל.

    וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כתבו גדולי המפרשים דהא דאמרינן תחילתה באונס וסופה ברצון וכו'. דוקא לגבי אדם שטבעה מכריחתה להמשיך אחריו אבל בבהמה לא ולכך היא נהרגת. ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ה ז"ל ואתיוה לבית דין וקטלוה פירוש לפי שנתרצית לו משום הכי כמאן דקטלה איהו דמי שהרי הוא בלבד שעשה מעשה קמשמע לן דלא. ע"כ.

    הא אין כוונתו להזיק אף על גב דכשכשה באמתה מיבעיא לן בפרק כיצד הרגל לפי שיש שם שינוי קצת ודמיא טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא. ועוד דכשכשה איכא לספוקי בתולדה דקרן משום דשן לא הוי אבל הכא רביעה שן גמורה הויא כמו מזקת על ידי אכילה. תוספות שאנץ.

    האי כוונתו להנאת עצמו מקשים ואמאי לא ילפינן מק"ו מנוגח שלא עשה בו אונס כרצון ואף על גב דכוונתו להזיק חייב בו כופר רובע לא כל שכן דכהאי נוונא אמרינן לעיל גבי משונה בחצר הניזק. וי"ל דמעליו נפקא ודרשינן עליו ולא על שן דמסתברא דממעט לה משום דאין כוונתו להזיק. מיהו אי לאו קרא הוה דיינינן ק"ו אף על גב דכוונתו להזיק דאין זו חומרא דהחמירה בו תורה ואדם נמי מסתבר למעט מעליו לפטור מדמי הנהרג מדאשכחן פיטור בממון שעמו בין שוגג בין מזיד. הר"ש ז"ל.

    נגח עבד וכו' אמועד קא מהדר דסתמי כולהו אליבא דרבי עקיבא ורבי עקיבא הא אמר נקי מדמי עבד. הרשב"א ז"ל.

    וכגון שאמדוהו לשלשה בני אדם וכו' וכגון שהעידו בבעלים בבית דין בין כל רדיפה ורדיפה. הרשב"א ז"ל.

    וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד וכו' פירשו בתוספות לא מצי לאוקמה וכו' עד אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין ואפילו אם תמצא לומר דכך מועלת דאית בעלים לייעדו כאלו העידו בפני בית דין התינח למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא כשם שאינו חייב חצי נזק על פי הבעלים כך אין לייעדו על פי הבעלים דהעדאת השור חשיב קנס כדאמרינן בריש החובל אין שור מועד בבבל. ומיהו קשיא מרב פפא דדחיק לשנויי דקטל וערק לאגמא ואיהו קאמר לעיל בפרק קמא פלגא נזקא ממונא. הרא"ש ז"ל. ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו ושמא רב פפא בא לתרץ אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא. ממורי שיחיה. ע"כ.

    וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו' וכשנתכוון בשלוש נגיחות להרוג את הבהמה וכו' וכשהרג שלשה בני אדם על פי הבעלים נמי אי אפשר לאוקמה וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דאמרינן בסמוך כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם על פי העדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עידי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעי דכדין העידוהו הוי ליה לנטוריה לתוריה דלא מצי אמר לא הוה ידענא ומכל מקום השור על פי עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדרבי אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואוקמה כשהמית על פי הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם על פי הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד על פי עדים ובבית דין אלא שלאחר שנעשה מועד בשלוש נגיחות כדיניה בבית דין משלם את הכופר על פי הבעלים ברביעית. ע"כ. כגון שסיכן שלשה בני אדם פירוש ומתו יחד קודם נגיחה רביעית ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא ניחא דאיכא למימר כיון שראה שסיכן היה לו לשומרו כאילו הרג. רב זביד אמר כגון שהרג שלש בהמות. תימה דאם כן משמע דאית ליה לרב זביד דמועד לבהמה הוי מועד לאדם ואם כן לפי זה ליתני במתניתין מועד לבהמה וכו' ככתוב בתוספות לעיל (בבא קמא דף ל"ז) א'. וי"ל דלפי המסקנא לא קשה כלל שהרי רב זביד חזר בו כדפריך עליה ומועד לבהמה וכו'. ושמא היינו נמי דפריך ומועד לבהמה הוי מועד לאדם כלומר והא במתניתין לא משמע כן כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.

    ועוד 12 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 41a · Sefaria

    פני יהושע

    רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות כו' נראה דרב זביד לטעמי' דס"ל בפירקין ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד וכ"כ שם התוס' וק"ל:

    בגמרא הניחא אי ליעודי תורא בעינן שפיר כו' וקשה דהא למ"ד ליעודי תורא אפי' בלא זוממי זוממין נמי משכחת לה שפיר כגון דאתו תלתא כיתי עדים בחד יומא כדאיתא להדיא דף כ"ד וכבר כתבתי על זה באריכות שם בתוס' בד"ה ולא ישמרנו בשני דרכים עי"ש:

    שם בגמרא ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל כו' משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמועד לעובדי כוכבים לא הוי מועד לישראל והטעם דישראל אית ליה מזלא טפי אלא דצ"ע אמאי לא תני לה בהדי הנך דקחשיב במתניתין מועד למינו כו' ומועד לאדם ואינך ונראה דלא שייך למיתני בהדי הנך משום דמסיים שם את שהוא מועד לו משלם נזק שלם וזה לא שייך גבי מועד לעובדי כוכבים ואף על גב דקתני התם מועד לאדם ואינו מועד לבהמה ובאדם לא שייך תשלומי נ"ש מ"מ שייך שפיר למיתני כיון דמשלם מיהו כופר שלם משא"כ בעובדי כוכבים דליתא בתשלומין כלל וק"ל:

    בפרש"י בד"ה היכא דסקליה מסקל כו' ונקי מיבעי ליה לדרשא אחריתי לחצי כופר ודמי וולדות עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לרש"י דבעל השור נקי אתי להנאת עורו כפי' תוס' דהכי ניחא טפי נ"ל דהיינו טעמא דכיון דלמאי דס"ד השתא דלא אסיק אדעתיה דאת בשרו אתי להיכא דשחטו כעין בשר א"כ תקשי את בשרו ל"ל אלא ע"כ דאת בשרו בא ללמד את הטפל לבשרו והיינו הנאת עורו וא"כ אייתר ליה בעל השור לכך הוכרח לפרש דבעל השור אתי לחצי כופר אבל למאי דמסיק הש"ס דאת בשרו היינו היכא דשחטו כעין בשר וא"כ סד"א למדרש נמי בשרו אין עורו לא לכך איצטריך בעל השור נקי אבל מ"מ קשה לפירש"י דאין זה סוגיית הש"ס להקשות על תנא דברייתא מנ"ל למדרש בעל השור נקי לאיסור הנאה ולא דריש ליה לחצי כופר כאידך תנא ולמה לא נאמר דהני תנאי פליגי אהדדי מר דריש הכי ומר הכי ובשום דוכתא לא פריך הש"ס כה"ג ועוד דלא איצטריך קרא כלל להנאת עורו דמהיכא תיתי נחלק בין עור לבשר ואי משום דכתיב את בשרו א"כ לא לכתוב לא ה' ולא ו'. ועוד דא"כ למסקנא נמי תיקש' מנ"ל דבעל השור נקי אתי להנאת עורו דילמא לחצי כופר ודמי וולדות ובשלמא לפי' התוס' ניחא קצת די"ל דמשמע לתלמודא דתנא דברייתא מודה ג"כ בהנאת עורו דילפינן מהאי קרא שכל זה נכלל בכלל מה שאמר בהנאה מנין וכן הוא באמת לפי המסקנא אבל לפי' רש"י ודאי קשה דהא חזינן בהדיא דתנא דברייתא לא משמע ליה בעל השור נקי לחצי כופר ודמי וולדות וכן מצינו לקמן דפליגי תנאי ע"ז. והנלפע"ד דרש"י סובר דהא דניחא לתנא דברייתא למדרש ובעל השור נקי לאיסור הנאה היכא ששחטו קודם שנסקל אף על גב דקרא כתיב סקל יסקל השור דמשמע דאיירי שכבר נסקל מ"מ כיון דא"א לומר דלא יאכל את בשרו קאי על שור הנסקל כיון שהוא נבילה אע"כ דקרא איירי קודם סקילה והא דכתיב סקל יסקל היינו שבא לידי סקילה כפירש"י בסמוך וא"כ דרשינן נמי ובעל השור נקי קודם שנסקל ולאיסור הנאה אבל לסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל מצי שפיר מיירי לאחר שנסקל ולאיסור הנאה וא"כ לא מפקינן קרא מפשוטו דהא דכתיב סקל יסקל איירי שפיר בסקילה ממש ועליה קאי לא יאכל וא"כ לפ"ז לא שייך לומר עוד דקרא דבעל השור נקי איירי להיכא ששחטו אחר גמר דין כיון דכולי קרא איירי כשכבר נסקל אע"כ דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה לחצי כופר ולדמי ולדות דלהנאת עורו נמי לא איצטריך כדכתיבנא וא"כ מקשי הש"ס שפיר ודוק:

    בגמ' והאי לא יאכל כו' כר' אבהו כו' וצ"ע אמאי מייתי הכא דר"א דהא בפסחים פ' כל שעה משמע להדיא דע"כ לא פליג חזקי' עליה דר"א אלא בלא יאכל בחול"ם אבל היכא דכתיב לא יאכל בציר"י כ"ע מודו דלאיסור הנאה אתי וא"כ הכא בשור הנסקל הא כתיב לא יאכל ואפי' חזקי' מודה ויש ליישב דלא מייתי הכא כדר"א אלא לאפוקי מדריב"ל דיליף התם איסור הנאה בפסח ושור הנסקל מנותר והיינו משום דסבירא ליה דאפי' לא יאכל לא משמע לאיסור הנאה ועי"ל דדוקא מדר"א פריך דאי מחזקי' כיון דשני לן בין לא יאכל ולא יאכל א"כ לא שייך להקשות דילמא קרא אתי להיכא דסקליה מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ תקשי אמאי שני קרא למיכתב לא יאכל ליכתוב לא יאכל וע"כ מוקמינן לאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך קרא דנבילה היא אלא ע"כ דקרא אתי היכא דשחטי' מישחט אבל לר"א פריך שפי' דהא לדידיה לא שני ליה בשום דוכתא בין לא יאכל ובין לא יאכל דתרווייהו משמע איסור הנאה ואם כן לא שני קרא מידי ומקשי שפיר וק"ל:

    בפרש"י בד"ה א"נ אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא עכ"ל זה הל' דאפי' לדידך אין לו מובן לפי פשוטו וכן בד"ה אח"ז את בשרו ל"ל כו' דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה עכ"ל גם זה אינו מובן דהא להאי שינויא לא שני בין לשון לא יאכל ובין לא יהנה אלא לשינויא קמא אמרינן הכי. והנלפע"ד בענין זה הוא דקשה לרש"י להאי שינויא בתרא דעיקר הילפותא הוא מאת בשרו א"כ לפ"ז כל אריכות לשון הברייתא מה שאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שהוא נבילה הכל הוא ללא צורך אלא הו"ל למימר בקצרה את בשרו מה ת"ל מגיד לך הכתוב שאם שחטו כו' לכך נראה לרש"י לפרש דהני תרתי שינויי צריכי להדדי דמאי דשני לכתוב לא יהנה זה הדקדוק אינו מספיק להוציא הקרא מפשוטו כיון דפשטא דקרא איצטריך באמת לאיסור הנאה היכא דסקלי' מיסקל מש"ה קאמר א"נ אפילו לדידך והיינו דסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל קאי להיכא דסקלי' מ"מ קשה את בשרו למה לי אלא על כרחך דסובר דקרא דאת בשרו מיירי מיהא להיכא דשחטו דאסור וא"כ כיון דפשיטא לן דקרא איירי מהיכא דשחטו ניחא ליה לפרש נמי רישא דקרא דלא יאכל דאיירי נמי מהיכא דשחטו מדאפקי' בלשון אכילה ולפ"ז שפיר קאמר בברייתא ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה וא"כ לא איצטריך קרא לאכילה ומה ת"ל בל' לא יאכל אלא מגיד לך שאם שחטו כו' וזה ממש לשון רש"י במה שכתב אפי' לדידך משמע מזה דהאמת אינו כן אלא אפילו רישא דקרא לא יאכל קאי נמי להיכא ששחטו ולכך סיים רש"י נמי דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בל' אכילה ומה שיש לדקדק עוד בזה יתבאר בסמוך ודו"ק:

    בתוספות בד"ה כדר"א לרווחא דמילתא נקט כו' עכ"ל אבל לפמ"ש דהא דנקט כדר"א היינו לאפוקי דאליבא דחזקי' לא קשה מידי א"ש וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 41a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' כגון שהרג ג' בהמות עי' לעיל דף לז ע"א תוס' ד"ה רב זביד:

    תוס' ד"ה מאחר וכו' דכה"ג לא הוי מועד לאדם עיין לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה והא תם הוא המקשן וכו':

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 41a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא שאם שחטו לאחר שנגמר דינו א"ב נלע"ד דמ"מ טהרת מידי נבילה כמו טריפה. שוב ראיתי להדי' מבואר כן בברייתא במנחות (דף קא ע"ב) כמו שפירש"י שם דאף שאין השחיטה מתירתה באכילה מ"מ מטהרת מידי נבילה ואף דאפשר לומר כיון דאסור בהנאה הוי הסימנים כמו נשרפו וכעין כתותי מכתת שיעורי'. מ"מ נ"ל ראי' מסוגי' דסנהדרין (דף קי"ב) בהמה עיר הנדחת ששחט האם מטהרת מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ול"ש מקטל קטלה. משמע דאיבעי' רק כיון דעומדת למיתה בחרב השחיטה הוי מיתת חרב. אבל בלא"ה אעפ"י שאסורה בהנא' מטהרת מידי נבילה. ונ"מ לדינא בחי' ועוף שנגמר דינם למיתה דבעי כיסוי למה דקיי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה. וכן לענין או"ב. ויש עוד ראי' לזה מההיא דתקרובת ע"ז דמקרי שחיטה שא"ר וחייב לענין או"ב אף דאסורה בהנא' מכי שחט בה פורתא. אמנם לדעת תוס' (דף פ"ז) דתקרובת ע"ז אינה אסור בהנאה מדאורייתא אין זה ראי': ובאמת יש לע' בבהמה של עיר הנדחת דלשרפה עומד מה"ת לומר דתהני השחיטה הא כתותי מכתת שיעורא. וכן בתקרובת ע"ז נימא כיון דשחט בה פורתא נאסרה ולשרפה עומד והסימני' כשרופי' דמי'. וצ"ל דבסימנים ל"ש כתותי מכתת שיעור' דלא בעי' שיעור לסימני' לארכן ולרחבן: אמנם לר"ש דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אף במידי דלא בעי שיעורא כמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין. והאריך בזה הפר"ח בהל' גיטין (סי' קכ"ד) דלר"ש הוי עפרא בעלמא. באמת נ"ל דבהמה עיר הנדחת בודאי לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה. וכן בשוחט לע"ז הוי נבילה זולת באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ודבר זה צ"ע:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Kamma 41a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף מ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־462 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 16 מילים

      נפתחת ב״כְּמַאן דְּקַטְלַהּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם דְּרַבְעַהּ וְקַטְלַהּ; וּדְקָא קַשְׁיָא…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּרֶגֶל שֶׁדָּרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק…״

    4. קטע 415 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: שׁוֹר הָאִיצְטָדִין – אֵינוֹ…״

    5. קטע 541 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם, וּמֵת –…״

    6. קטע 610 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וְכִי מֵאַחַר דְּמִתָּם קָטְלִינַן לֵיהּ, מוּעָד…״

    7. קטע 711 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן…״

    8. קטע 817 מילים

      נפתחת ב״רַב אָשֵׁי אָמַר: אוּמְדָּנָא לָאו כְּלוּם הוּא.…״

    9. קטע 97 מילים

      נפתחת ב״רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁה בְּהֵמוֹת.…״

    10. קטע 1013 מילים

      נפתחת ב״וּמוּעָד לִבְהֵמָה הָוֵי מוּעָד לְאָדָם? אֶלָּא אָמַר…״

    11. קטע 1117 מילים

      נפתחת ב״וּמוּעָד לְגוֹיִם הָוֵי מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל? אֶלָּא אָמַר…״

    12. קטע 1215 מילים

      נפתחת ב״וּמוּעָד לִטְרֵפָה הָוֵי מוּעָד לְשָׁלֵם? אֶלָּא אָמַר…״

    13. קטע 1310 מילים

      נפתחת ב״רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: כְּגוֹן…״

    14. קטע 1427 מילים

      נפתחת ב״הָנִיחָא אִי לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא בָּעֵינַן – שַׁפִּיר.…״

    15. קטע 1510 מילים

      נפתחת ב״רָבִינָא אָמַר: בְּמַכִּירִין אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר, וְאֵין…״

    16. קטע 1617 מילים

      נפתחת ב״מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? מִשּׁוּם דְּאָמְרִי לֵיהּ:…״

    17. קטע 1738 מילים

      נפתחת ב״וְזֶה וָזֶה חַיָּיבִין מִיתָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן:…״

    18. קטע 1811 מילים

      נפתחת ב״אֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד…״

    19. קטע 1920 מילים

      נפתחת ב״מַאי מַשְׁמַע? שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, כְּאָדָם…״

    20. קטע 2038 מילים

      נפתחת ב״וּמִמַּאי דְּ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – לְהֵיכָא…״

    21. קטע 2123 מילים

      נפתחת ב״דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל…״

    22. קטע 2213 מילים

      נפתחת ב״עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ…״

    23. קטע 2353 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפֵיק לֵיהּ אִיסּוּר…״

    24. קטע 247 מילים

      נפתחת ב״מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: אֵימָא הָנֵי מִילֵּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    כְּמַאן דְּקַטְלַהּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

    רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם דְּרַבְעַהּ וְקַטְלַהּ; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי קַטְלַהּ בְּקַרְנַיִם, מָה לִי קַטְלַהּ בִּרְבִיעָה – קֶרֶן כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, הַאי כַּוּוֹנָתוֹ לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא.

    בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּרֶגֶל שֶׁדָּרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק בַּחֲצַר הַנִּיזָּק; לְאַבָּיֵי – מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, לְרָבָא – לָא מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר.

    תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: שׁוֹר הָאִיצְטָדִין – אֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה, וְכָשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ; מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְעוּשֶּׂה.

    מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם, וּמֵת – מוּעָד מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, וְתָם פָּטוּר מִן הַכּוֹפֶר. וְזֶה וְזֶה חַיָּיבִין מִיתָה. וְכֵן בַּבֵּן, וְכֵן בַּבַּת. נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים סְלָעִים; בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה מֵאָה מָנֶה, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד.

    גְּמָ׳ וְכִי מֵאַחַר דְּמִתָּם קָטְלִינַן לֵיהּ, מוּעָד הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?

    אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲמָדוּהוּ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם.

    רַב אָשֵׁי אָמַר: אוּמְדָּנָא לָאו כְּלוּם הוּא. אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁסִּיכֵּן לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם.

    רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁה בְּהֵמוֹת.

    וּמוּעָד לִבְהֵמָה הָוֵי מוּעָד לְאָדָם? אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה גּוֹיִם.

    וּמוּעָד לְגוֹיִם הָוֵי מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל? אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם טְרֵפָה.

    וּמוּעָד לִטְרֵפָה הָוֵי מוּעָד לְשָׁלֵם? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: דִּקְטַל וַעֲרַק לְאַגְמָא, דִּקְטַל וַעֲרַק לְאַגְמָא.

    רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהוּזְמוּ זוֹמְמֵי זוֹמְמִין.

    הָנִיחָא אִי לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא בָּעֵינַן – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא בָּעֵינַן, מֵימַר אֲמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא! כְּגוֹן דְּאָמְרִי: כֹּל אֵימַת דְּקָטֵיל תּוֹרֵיהּ, גַּבֵּיהּ הֲוָה קָאֵי.

    רָבִינָא אָמַר: בְּמַכִּירִין אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר, וְאֵין מַכִּירִין אֶת הַשּׁוֹר.

    מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? מִשּׁוּם דְּאָמְרִי לֵיהּ: תּוֹרָא נַגְחָנָא אִית לָךְ בְּבַקְרָךְ, אִיבְּעִי לָךְ נַטּוֹרֵי כּוּלֵּי בַּקְרָךְ.

    וְזֶה וָזֶה חַיָּיבִין מִיתָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״סָקֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּבֵילָה הִיא, וּנְבֵילָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״? מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב, שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

    אֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״.

    מַאי מַשְׁמַע? שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״יָצָא אִישׁ פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו, וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם״.

    וּמִמַּאי דְּ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – לְהֵיכָא דִּשְׁחָטוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה? אֵימָא דְּהֵיכָא דִּשְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – שְׁרֵי בַּאֲכִילָה הוּא; וְהַאי ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – לְהֵיכָא דְּסַקְלֵיהּ מִסְקָל, דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה הוּא – כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ,

    דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֹאכַל״; ״לֹא תֹאכַל״; ״לֹא תֹאכְלוּ״ – אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה בַּמַּשְׁמָע,

    עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה – לַגֵּר בִּנְתִינָה, וְלַנׇּכְרִי בִּמְכִירָה!

    אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפֵיק לֵיהּ אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה מִקְּרָא – מִ״לֹּא יֹאכַל״; אֲבָל הָכָא, דְּאִיסּוּר אֲכִילָה מִ״סָּקֹל יִסָּקֵל״ נָפְקָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ אִיסּוּר הֲנָאָה הוּא, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יֵהָנֶה״, אִי נָמֵי ״לֹא יֵאָכֵל״; ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ לְמָה לִי? דְּאַף עַל גַּב דְּעַבְדֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר, דְּשַׁחְטֵיהּ – אָסוּר.

    מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: אֵימָא הָנֵי מִילֵּי