מסכת בבא קמא דף ל׳ עמוד א׳

משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו כו':

לא יהא אלא כרפשו המשליך זבלו ברה"ר מי לא מיחייב כי לא הפקירו ה"נ רפשו הוא דאזקיה שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים:

מי סברת דלא תמו מיא אלא נתכנסו ונעשו רפש:

בדתמו מיא ונבלעו קמיירי ואין כאן רפש:

ותרתי למה לי לאשמעינן במתניתין טינוף כלים והא תנינא לעיל נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים:

וחדא בימות הגשמים ואיצטריך לאשמעינן דאע"ג דברשות קעבדי אם הזיקו חייב לשלם:

כל אלו שאמרו חכמים מותרין לקלקל ברה"ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברה"ר כו' ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה"ר:

בכותל רעוע דה"ל למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו:

לא יהא אלא כרפשו הא דלא דייק הכי לעיל (בבא קמא דף כח.) בהוחלק אחד במים משום דהתם לא איירי כששפכם בכוונה אבל הכא תנא השופך משמע ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט א"נ ברישא קתני הוחלקו משמע דלא עשו המים אלא החלקה אבל הכא קתני הוזק משמע שבמים עצמן הוזק:

בדתמו מיא פירוש בתמו מיא נמי איירי וניחא ליה לאוקמי בין תמו בין לא תמו ודוקא בכלים מלאוקמי דוקא בלא תמו ובין בכלים ובין בעצמו וא"ת ואי תמו מיא סתמא מפקר להו והוי בור ופטור בו הכלים וי"ל דלא תמו כל כך שלא יהא עדיין ראויין לשום דבר ואי הוה גרס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולים עדיין דמסתמא לא אפקרינהו:

וחייב בעל הכותל וא"ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי"ל דמ"מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ואין צריך להעמיד ברעוע מעיקרו:

שלא תעכב המחרישה בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה:

אפילו תימא רבי יהודה כו' וא"ת והא מתני' קתני כל הקודם בהן זכה וי"ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה ותימה למאי דס"ד דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תקשה ליה דרשב"ג אדרשב"ג דקתני במתני' דחייב לשלם ובהבית והעלייה (ב"מ דף קיח:) תנא רשב"ג אומר אף מתקן מלאכתו כל שלשים יום ודייק מינה בגמ' דס"ל כל מקום שנתנו חכמים רשות להניח והזיק פטור מלשלם ולפי לשון אחר שפירש בקונטרס דרשב"ג פליג את"ק וס"ל דאפילו הניח ברשות חייבין לשלם קשה אפי' לפי המסקנא ושמא אין הענינים שוין אע"ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי:

מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא תימה דלא משני הכי בהבית והעלייה (ב"מ קיח: ושם) דקתני המוציא זבלו לרה"ר המוציא מוציא והמזבל מזבל כו' ואם הזיק משלם מה שהזיק וקאמר בגמרא מתני' דלא כר' יהודה וי"ל דהתם כי יעמיד מתני' נמי שלא בשעת הוצאת זבלים אתיא דלא כר' יהודה דהא שרי להוציא ע"מ לזבל לאלתר ואפי' הכי קתני שמשלם מה שהזיק אלמא בדבר שיש לו רשות משלם מה שהזיק ולרבי יהודה משמע דלא משלם מדקאמר שעל מנת כן כו' ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק א"נ מתני' דהתם משמע ליה בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל ושפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ"ל כלומר מזבל לאלתר

ת"ר המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך כותל של חבירו ובא בעל הכותל וסתרו חייב המצניע אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל דייק רבינא מינה כשם שהמצניע קוציו בכותל חבירו ובא בעל הכותל וסתר כותלו ונגלו הקוצים והזיקו חייב המצניע כך המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו חייב בעל הבור פשיטא היא היא מהו דתימא בכותל מאי טעמא פטור דלא הוה ידע ליה לבעל הקוץ לאודועי הא גונא סתר כותלי טול קוציך והצניעם אבל גבי דלי דידע ליה לבעל הבור איבעי לאודועי קמ"ל דכיון דשקיל דידיה לא חייש לבירא דחבריה:

ת"ר חסידים הראשונים היו כו' רב ששת שדי להו לקוצין וכיוצא בהן לנורא וקלי להו.

מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין (דת"ר חסידין הראשונין כו') פי' החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזקין אפי' לרשות הרבים. רבינא אמר מילי דאבות מסכת אבות משה קיבל וגו' ואמרי לה מילי דברכות כדאמרי' אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו:

מתני' המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב כו' לימא מתני' דלא כר' יהודה ושקלי וטרו ואסיק ת"ש כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבין לשלם ור' יהודה פוטר. ולית הלכתא כר' יהודה דגרסי' בסוף בבא מציעא.

אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' טרפון כולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם ואלו הן שיטה ולית הלכ' כחד מינייהו ואסיק' לשמעתין שלא בשעת הוצאת זבלין ודברי הכל חייב.

לא יהא אלא כרפשו ואם תאמר אמאי לא אקשי ליה הכי לעיל גבי נשברה כדו דאמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים י"ל דהתם היינו משום דקתני והוחלק אחד דמשמע ששפכן לדעת לגבל בהן את הטיט.

גירסא דייקא מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא. והכי קאמר מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש וטיט לא דלא תמו מיא דעדיין גלולין הן ואין כאן רפשו אלא מימיו.

לקיים מילי דנזיקין רבינא אמר מילי דאבות ואיכא דאמרי מילי דברכות יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בניזקין הא דחסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה וכו' ואסקה רב נחמן בר יצחק מתניתין אפילו ר' יהודה הוא ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים וא"ת הא דתנן בפרק הבית והעליה המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יהודה ואסיקנא התם הכי דמתניתין דלא כר' יהודה אמאי לא פריק הא דמתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים היא כדאמרינן הכא י"ל דהתם על כרחין בשעת הוצאת זבלים היא מדקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל.

המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה השופך את המים ברשות הרבים והזיק בהם אחר חייב בנזקו אמר המאירי השופך את המים וכו' חייב ודבר זה מטעם בור והילכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין היאך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אע"פ שלא הפקירה בור הוא אם בכלים הרי בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותה בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשי ידיו כמו שבארנו למעלה:

ומ"מ לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים ומ"מ אני תמה אם נבלעו המים אע"פ שנשאר בהם לחות המחליק היאך אפשר שלא הפקירן ומפני זה איני רואה לגרוס בגמרא דתמו מיא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא יתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור ר"ל זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאן ונעשו טיט עם העפר ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דלא תמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע הגמור ומ"מ לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו:

ושאלו עוד בגמרא למה הוצרך לשנות משנה זו והרי כבר יצא לנו זו מנשברה כדו והוחלק אחר במים שאם על ידי אונס חייב כל שכן בשופך ופרשוה לחדש בה שאף בזמן שאדם מורשה בכד כגון בימות הגשמים חייב שכל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משניות שלפניה המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והזיק בהם אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהם זכה בהם אמר הר"ם מה שאמר המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהם אחר חייב זהו כשהוציאן לרשות הרבים אבל אם עשה זה בסוף מצרו אינו חייב כלום לפי שעקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים:

אמר המאירי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית פרשוה בגמרא בכותל רעוע שהיה לו להעלות על לב שתפול ויזיקו הקוצים חייב הא אם היה בכותל בריא ונפלה על ידי סבה פטור ואם סתרה חייב וכן אם הצניעה בכותל חברו אם ברעוע חייב ואם בבריא פטור ואם נמלך בעל הכותל וסתרה בבריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל ומ"מ בכותל רעוע חייב בעל הקוץ אחר שתחלתו בפשיעה:

והגודר את גדריו בקוצים פרשו בגמ' דוקא במפריח ר"ל שהוציא ראשיהן ומטעם בור אבל אם לא הפריחן אבל צמצמן שוה בשוה ואינן יוצאות אלא כיציאת הכותל פטור אע"פ שאין זה רשותו הגמור מ"מ אחר שאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים הרי זה כנכנס ברשותו או כמשנה:

וגדר שנפל ברשות הרבים ר"ל שהזיק בשעת נפילה והענין בשהיה רעוע ונתנו לו בית דין זמן להפילה ועבר זמנו ואם לאחר נפילה אף בבריא חייב אם נתכון לזכות בעפרה ולא הפקירה כמו שיתבאר:

בד"ה מתני' שלא כו' מדקאמר שע"מ כן כו' ועוד מדלא קתני כו' עכ"ל ר"ל דלפום תירוצם דהוה משמע ליה למקשה נמי מתני' דהתם דרשות להוציא ואפ"ה אם הזיק משלם וא"כ מאי קשיא ליה התם מעיקרא מברייתא ר"י אומר בשעת כו' נימא נמי הכי דאע"ג דרשות הוא להוציא ל' יום אפ"ה אם הזיק חייב לשלם ותירצו דהוה משמע ליה טפי מברייתא דפוטר מדקתני שע"מ כן כו' ועוד מדלא כו' וק"ל:

אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו גירסא אחרת כדו פשר וקמייתא עיקר שהרי נפשרה כדו לרשות הרבים פטור כדאיתא לעיל. אלא הכי פירושו מדקתני מתניתין השופך מים לרשות הרבים ואוקימנא בנטנפו כליו במים שמע מינה דלא אפקרינהו דאי אפקרינהו בין לרב בין לשמואל בור נינהו ופטור על נזקי כלים ולמאי שדינהו ברשות הרבים בודאי לעשות מהן טיט ורפש מעפר רשות הרבים בדריסת רגלי האדם והבהמה ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב שגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו. אמר ליה מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא ותרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים. ויש גורסים מסתברא דתמו מיא דאי לא תמו תרתי למה לי והכי פירושו רב הונא גופיה קאמר ליה דמסתברא דהך בדתמו מיא וחייב בנזקי גופו וההיא דלעיל דלא תמו מיא ובנזקי כליו דאי תרוייהו בדלא תמו ובנזקי כליו תרתי למה לי ושני ליה חדא בימות וכו'. ואי קשיא לך ומאי דוחקיה לאוקמי לתרווייהו בדלא תמו מיא ובנזקי כליו לוקמא כרב הונא. ואיכא למימר משום דקתני חדא בנשברה כדו וחדא בשופך ואי כרב הונא ליתנינהו לתרווייהו או בשופך או בנשברה כדו וחדא בנזקי כליו וחדא בנזקי גופו אלא שמע מינה תרי גוונא נינהו ושופך דומיא דנשברה כדו מה התם דלא עביד איסורא אף הכא דלא עביד איסורא דהיינו בימות הגשמים דעביד ברשות. הראב"ד ז"ל.

לא דתמו מיא הקשה ר"י אם כן מסתמא אפקרינהו ואם כן היכי מחייב אכלים. ופירש ר'י דסבירא ליה לרב דהך דהשופך סיומא דרבי יהודה היא דמחייב אנזקי כלים בבור. וקשה דאם כן היכי משני חדא בימות הגשמים דחייב והא רבי יהודה פוטר ברשות לקמן. וי"ל דרב יסבור כברייתא קמייתא דלקמן דתלי טעמא ברשות דמצוה דמשמע בהדיא דרשות בית דין לא מהני ופליג אברייתא בתרייתא דתלו לה ברשות בית דין. מיהו לשמואל אין צריך לומר דפליגי אלא דההיא דנר חנוכה לרבנן קתני להו ולדידהו אפילו רשות דרשות בית דין מהני אלא לדידכו אודו לי מיהת בנר חנוכה משום דהוי רשות מצוה. כן נראה לי.

חדא בימות הגשמים ואף על גב דכבר תנייה בפרק קמא הצד השוה לאתויי הא דתני כל אלו שאמרו פותקין וכו' אפשר דתני והדר מפרש. אי נמי רב הכא לימא לאתויי מילי אחריני דמייתי לעיל בפרק קמא ומאן דאמר לעיל לאיתויי הא דתניא כל אלו שאמרו וכו' ליעבד צריכותא אחרינא. הר"ש ז"ל. ח"מ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב ודבר זה מטעם בור והלכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור. ומכל מקום לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין האיך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אף על פי שלא הפקירה בור הוא אם בכלים בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותו בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשה ידיו ומכל מקום לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים. מכל מקום אני תמה אם נבלעו המים אף על פי שנשאר בהם לחות המחליק האיך אפשר שלא הפקירן. ומפני זה אני רואה לגרוס בגמרא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא נתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור רוצה לומר זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאם ונעשו טיט עם העפר. ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דתמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע. ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו. ע"כ.

ולא אמר אלא בכותל רעוע תימה ובכותל רעוע נמי ליחייב בעל הכותל וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאין לנו לחייב המניח שהוא ודאי פושע מזה שאינו אלא ספק. אי נמי בהא לא פושע הוא דסבר אם הניחו כשהיה בריא כבר הורקבו ואין ראויין להזיק. ה"ר ישעיה ז"ל.

המכסה בור בדליו של חבירו וכו' והוא הדין נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מכל מקום פשע בכסויו. הרב המאירי ז"ל.

שלא תעכב המחרישה בירושלמי גריס שלא תעלם וכו'. לשון הרא"ש ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שלא תעכב המחרישה. פירשו בירושלמי שאף זה מידת חסידות שלא תוציאם המחרישה ויזיקו את הרבים. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תתעכב בהם המחרישה. ע"כ.

ליקיים מילי דנזיקין יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בנזיקין הוא חסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין. הרשב"א ז"ל. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מילי דנזקין בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידי. מילי דברכות שיהיה זריז בתפילה כותיקין וכחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללין. ובפחות משלשה אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חבירו בכוונה ושלא בכוונה ושיקיים מילי דאבות שיהא ותרן בממונו שיאמר שלי שלך ושלך שלך ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכוונה שלמה. ע"כ.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ליקיים מילי דנזקים דתנו רבנן חסידים וכו' פירוש החפץ להיות חסיד ליקיים מילי דנזקים אפילו ברשות הרבים. מילי דאבות מסכת משה קבל תורה מסיני. מילי דברכות כדאמרינן אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו. ע"כ.

בגמרא ותרתי ל"ל אמתני' דלעיל לא שייך לומר שהיא מיותרת דהא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דר"מ ור"י כדאוקמינן לעיל בנתקל פושע אלא עיקר הקושיא דמתני' דהכא מיותרת דהשופך משמע במתכוון ובהא כ"ע מודו דחייב וק"ל:

שם בגמרא ובפרש"י ותרתי ל"ל לאשמעינן במתני' טינוף כלים וכו' הנראה מזה שזו הקושיא אינו אלא אליבא דרב דלדידיה דוקא קשה תרתי קמ"ל במתני' וצריך ביאור אמאי לא מקשה כן אגופא דמתני' אף אליבא דשמואל ויש ליישב דלשמואל איצטריך מתני' דהכא דנקט והוזק אחד במים שמשמע שהוזק בגוף המים לגלויי עלה דמתני' דלעיל דנקט והוחלק אח' במים דמשמע אע"ג שלא הוזק בגוף המים אלא שהוחלק בהם והוזק בקרקע וקמ"ל דאפ"ה מחייב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אבל לרב ודאי קשיא ועיין במה שאכתוב בסמוך בתוס':

בתוספות בד"ה בדתמו מיא וכו' ואי הוי גרסי' איפכא וכו' עכ"ל הנראה מלשון הרמב"ם שזו גירסתו וכשיטת הראב"ד ע"ש בפ"ג מהלכות נזקי ממון ומשמע דגרסינן נמי אח"ז ותרתי בדלא תמו ל"ל ולפ"ז א"ש הא דהמתין הש"ס להקשות דוקא על דברי רב דמעיקרא הוי ס"ד דמתני' דהכא איירי בדתמו מיא וקמ"ל דאע"ג שנבלעו גוף המים בקרקע ואינם בעין אפ"ה חייב בעל המים כיון שהקרקע נעשה חלקה ע"י ועל ידי זה הוזק אבל עכשיו דמוקמינן דאיירי בדלא תמו מיהא מקשי שפיר ותרתי ל"ל וכנ"ל מלשון הרמב"ם ע"ש:

שם בגמרא כל אלו שאמרו וכו' אם הזיקו חייב לשלם עכ"ל כל הנך דחשיב כאן איירי בדברים שוודאי הפקירן וא"כ למ"ד לעיל דרבנן פטרו במפקיר נזקיו אפי' לאחר נפילת פשיעה צ"ל האי ברייתא ר"מ היא א"נ דאיירי בשעת נפילה ודברי הכל:

בתוספות בד"ה אפי' תימא ר"י וא"ת וכו' וי"ל דכל הקודם בהם לאחר ל' יום זכה עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דא"כ למה לא נפרש ג"כ דהא דקתני במתני' חייב בנזקיו איירי ג"כ לאחר למ"ד ונראה ליישב דלא נראה לו לזה התרצן לפרש כן דא"כ תקשי מאי קמ"ל דכבר אשמעינן בתרתי מתני' דרישא דכל תקלה שנעשה שלא ברשות חייב בעל התקלה ואפי' בדאפקריה איירי לכמה אמוראי ומכ"ש במתני' דהכא דאיירי בדלא אפקריה אבל במה דקתני כל הקודם זכה לא שייך להקשות מאי קמ"ל ועיין מ"ש בסמוך בדברי תוספות וק"ל:

בא"ד ותימא למאי דס"ד וכו' אין הכוונה בזה על דברי המקשה דשם לא שייך להקשות כן שהרי לסברת המקשה סובר התנא דמתני' שלא נתנו חכמים רשות כלל להוצאת זבלים א"כ לא קשה אדרשב"ג אבל הכוונה במה שכתב למאי דס"ד היינו לדברי המתרץ אפי' תימא ר"י וק"ל:

בגמרא ת"ש כל אלו שאמרו וכו' ובפרש"י בד"ה מותרין לקלקל כגון פותחין ביבותיהן וכו' עכ"ל. וקשה דלפ"ז מאי מקשה הש"ס דהא אסקינן לעיל דר"י ס"ל מפקיר נזקיו פטור וא"כ נוכל לומר דהא דפטר ר"י היינו לאחר נפילה דע"כ בהכי איירי דבשעת נפילה ליכא מאן דפטר וא"כ אזדי לטעמייהו דרבנן דמחייבי ס"ל מפקיר נזקיו חייב ור"י ס"ל פטור ולפי' רש"י ודאי הכי הוא דפותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן דרכן להפקירן והברייתא איירי בהכי כדמשמע לעיל בכמה דוכתי אבל מתני' דהכא דזבלו דע"כ איירי בדלא אפקריה אפי' ר"י מודה והניחא למ"ד לעיל דר"י פוטר במפקיר נזקיו אפי' לאחר פשיעה ע"כ א"א לפרש כן דא"כ אמאי נקט דוקא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל דהא אפי' בלא"ה פוטר ר"י אבל למאי דמסקינן דר"י ס"ל אליבא דר"י דדוקא במפקיר נזקיו דלאו פשיעה פוטר ר"י אבל בפשיעה מחייב והכי קי"ל וא"כ תקשי ויותר יש להקשות כן בסוגיא דהבית והעליה דף קי"ז דשם מסיק מחמת האי ברייתא דמתני' דהתם אתיא דלא כר"י ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

שם בגמ' א"ר נחמן מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור"י היא ויש לדקדק דא"כ תקשי על מתניתין מאי קמ"ל דכבר אשמעינן כה"ג בתרתי מתני' דלעיל ונראה ליישב שדקדק ר"נ בלשונו לומר ור"י היא ולא קאמר וד"ה היא אבל לפי זה א"ש דאליבא דחכמים מאי קמ"ל אבל לר"י א"ש לפי דקאמר ר"י לעיל דלאחר נפילת אונס פטור קמ"ל הכא דהיינו כשהפקירן דכשלא הפקיר נזקיו חייב אפי' לאחר נפילת אונס דהא דקאמר ר"נ שלא בשעת הוצאת זבלים היינו אפילו הניחן בשעת הוצאת זבלים ונתקיימו עד לאחר שלשים יום ואז נעשו שלא בשעת הוצאה וקמ"ל דאע"ג דתחילת הנחה היה ברשות אפ"ה מחייב לאחר זמן כיון שהיה לו פנאי לסלקו וק"ל:

גמרא אמר רבינא זאת אומרת כעין זה לקמן דף לג ע"ב:

הַאי מַאן דְּבָעִי לְמִיהֲוֵי חֲסִידָא, לִיקַיֵּם מִילֵי דִּנְזִיקִין נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל 'ברית כרותה לשפתים' דאיכא מילי שהאדם מוציא מפיו בשגגה ועושין נזק גדול וכמו שאמרו בכתובות (כתובות סב:) דאמר רבי ינאי על יהודה בנו של רבי חייא חתנו כפו מטתו שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו והואי מלתא דא (קהלת י, ה) 'כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט' ונח נפשיה. וכן בגמרא דמועד קטן (מועד קטן יח.) דאמר לו פנחס למר שמואל אחיו אי בדידיה הוה מלתא דא דאבילות מי הוה מזלזלת בטופרי למשקל להו והואי האי מלתא 'כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט' ואתרע אבלות בשמואל ואחר כך הוכיחו איך לא נזהר בדבורו וכי לית לך 'ברית כרותה לשפתים' דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם וכו' (בראשית כב, ה) עיין שם. נמצא הדברים עושין נזקין הרבה שזה המדבר שאינו מדקדק בדיבור שמוציא מפיו גורם להרוג בני אדם בשבט פיו ולזה אמר לִיקַיֵּם אזהרה שהזהירו חכמים בְּמִילֵי דִּנְזִיקִין רצונו לומר בדברים שיוצא מהם נזק שיתן דעתו בהם שלא יכשל ויגרום נזק ח"ו וכמו הנך עובדי.

רָבָא אָמַר מִילֵי דְּאָבוֹת. נראה לי הכונה דהאבות אף על פי שהיו גדולי עולם היו מדברים עם כל אדם בדברי ענוה ושפלות כמו שנאמר אצל אברהם בראותו 'שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו' קודם שידע שהם מלאכים אמר להם 'עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם' (בראשית יח, ה) ואף על גב דהיה גדול הדור ונשיא אלקים וכן יעקב אבינו ע"ה שהיה בן גדולים כשראה את הרועים שהם בזויים אמר להם אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם (בראשית כט, ד) שקראם 'אחים' וכן מדברים בענוה שאמר אברהם אבינו ע"ה וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) ויעקב אבינו ע"ה אמר קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים (בראשית לב, יא) שראה עצמו אדם פשוט שלא נשאר בידו זכות מצוה וזהו שאמר יקיים מילי דאבות שגם הוא ידבר דבריו בענוה ובשפלות כמנהג האבות הקדושים בדברים שלהם.

וְאַמְרֵי לָהּ מִילֵי דִּבְרָכוֹת. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון יערת דבש [רבי יהונתן אייבשיץ] ז"ל (בדרוש ג' בענין י"ח ברכות העמידה) שהאדם יקח מוסר השכל לקיים הוא בעצמו ענין הדברים שמוציא מפיו בשמונה עשרה ברכות העמידה ואזכיר דבריו בקיצור ובשינוי קצת: והוא תחלת הכל אומר אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (תהלים נא, יז) שצריך שיקיים דבריו אלו להזהר שלא יגיד בפיו אלא תהלותיו יתברך ולא ידבר שקר וליצנות ודברים בטלים וכיוצא גם ברכה ראשונה שאומר גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת אז גם הוא צריך לקיים בעצמו מדה זו לגמול חסד עם כל אדם ולילך בעקבות אברהם אבינו ע"ה שהיה רודף צדקה וחסד ומרבה להטיב. וברכה שניה של תְּחִיַּת הַמֵּתִים גם כן יקיים האדם דבר זה שיחיה המתים והם ניצוצי נשמות המגולגלים בדצח"ם [בדומם צומח חי מדבר] שנחשבים כמתים וכאשר מתקנם ומעלה אותם הנה הוא מחיה מתים ממש. גם זוכר בברכה זו רוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים גם בזה יקיים כפי יכולת שנתן לו הקדוש ברוך הוא לעסוק ברפואת חולים והתרת אסורים. וברכה שלישית של אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים יְהַלְלוּךָ סֶּלָה גם האדם ישתדל לקדש עצמו כמו שנאמר קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא יט, ב) וכתיב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (ויקרא כ, ז). וברכה רביעית של אַתָּה חוֹנֵןb> גם הוא ישתדל להחכים לבני אדם ללמדם דעת וחכמה כפי יכלתו ולא יקוץ בתלמידיו וגם הוא יהיה חכם להטיב ולא חכם להרע ח"ו. וברכה חמישית שמבקש מהקדוש ברוך הוא על התשובה גם הוא ישתדל להשיב בִתְשׁוּבָה פושעי ישראל וישתדל גם על עצמו. וברכה שישית סְלַח לָנוּ גם הוא יהיה מוחל וסולח לכל מי שמקניטו ומצערו. וברכה שביעית רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ גם הוא ישתדל לגאל את השבויים ואת האסורים בבית הכלא. וברכה שמינית רְפָאֵנוּ גם הוא ישתדל לבקר את החולים ולהשגיח ולהשתדל על רפואתם בגופו ובממונו. וברכה תשיעית בָּרְכֵנוּ וכו' ילמוד להתמיד להיות מאמין באמונה זו ליחס כל דבר להשגחתו יתברך ולא יאמר 'כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה' אלא יהיה מודה ומאמין בכל לבו כל משאו ומתנו ועסקיו תלויים בידו יתברך כמו שנאמר וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ (דברים ח, יח) ועל ידי כך מוכרח שירבה בצדקה כי משלו יתברך הוא נותן. וברכה עשירית תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וכו' שהוא קבוץ גליות גם הוא ישתדל לברר ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו על ידו ועל ידי אדם הראשון להחזירם למקומם אל מקום הקודש. וברכה אחת עשרה הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ ילמוד מזה שיהיה שומע תמיד בקיל שופטיו ומוריו ויועציו. וברכה שתים עשרה שאומר לַמִּינִים אַל תְּהִי תִקְוָה גם הוא ישתדל לאבדם ולהתרחק מהם ואל יקרב לפתח ביתם. וברכה שלש עשרה עַל הַצַּדִּיקִים יזהר לכבד הצדיקים ולשרתם ולקרב להם התועלת. וברכה ארבע עשרה תִּשְׁכֹּן וכו' ילמוד להשתדל לעשות תיקון לישוב ארץ ישראל ולקרב התועלת ליושביה וידרוש בשלומה ויחזיק ביד יושביה וכן ישתדל להיות מתושביה להתפלל תמיד על משיח בן יוסף. וברכה חמש עשרה אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ ילמוד שיהיה מצפה לתשועתו יתברך תמיד בכל זמן ובכל עידן בלב שלם. וברכה שש עשרה שְׁמַע קוֹלֵנוּ וְאַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם גם היא יזהר שאם איש ישראלי יבקש ממנו דבר ויש לו יכולת לתת לו אל ישיבהו ריקם ולא יהיה מאותם שנאמר עליהם עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ (תהלים יד, ו). וברכה שבע עשרה ברכת הוֹדָאָה יזהר שיהיה מודה תמיד לה' על כל טובותיו ולא יהיה כופר בטובתו ח"ו שלא יתלה הטובה בטבע. וברכת שִׂים שָׁלוֹם גם הוא יבקש שלום וירדוף שלום ויתרחק מן המחלוקת. ולפי האמור יתבארו בס"ד שפיר דברי המאמר כאן דאמר לקיים מילי דברכות הם ברכות של תפילת העמידה שמתפלל ג' פעמים ביום יקיים אותם בעצמו כאמור.