מסכת בבא קמא דף כ״ז עמוד ב׳

אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון (בבא קמא מו, א) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך:

בקרן זוית כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה:

אלא אי כשמואל אי כר' יוחנן שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב:

דוקא נתקל אבל שבר ברצון ואח"כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה:

תנא רישא נמי נתקל:

לפי שאין דרך בני אדם כו' אמתני' מהדר דלא תימא באפילה או בקרן זוית אלא אפי' באורה פטור הנתקל ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:

וחייב שמואל את הנתקל לשלם:

בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקי למתניתין באפילה הא באורה חייב:

קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב - תימה, מה טעם אין הולכין ליתי בקל וחומר מדיני נפשות, כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (סנהדרין ג, ב) "[ מייתי לה] ור' יאשיה [מייתי ליה] בק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות לא כ"ש?" ואפילו רובא דליתיה קמן, אזלינן בדיני נפשות בתר רובא. כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין סט, א). וי"ל דהתם גבי דיינים שאני, דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו, וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה, דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא:

ה"ג אמאי פטור איבעי ליה לעיוני - אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (בבא קמא דף כג. ד"ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל בבא קמא כ. כד:) דגבי אדם לא אמר הכי והא דאמר (לעיל בבא קמא דף כב.) הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני וי"ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן איבעי ליה לעיוני וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן בבא קמא דף נב:) דשור פקח ביום פטור וליכא למימר בממלא רה"ר שאינה יכולה לעבור אלא דרך עליה דא"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא:

ושמואל אמר באפילה שנו - והא דפליגי לקמן (בבא קמא דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע"ג דלעיל (בבא קמא דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף פב: ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא"א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע"ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן בבא קמא דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע"ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן בבא קמא דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב: ד"ה וסבר וב"ב צג: ד"ה חייב]:

לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים - והא דתני (לקמן בבא קמא דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם:

הרי אמרו לרכובה שלשה - י"מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר"י נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן בבא קמא דף צ) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן בבא קמא ד' צא.) לגדול שבישראל:

קנסא קמגבית בבבל - לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן בבא קמא ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו:

אלא שבור את שיניו - דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות:

פיס' ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואקשי' אמאי משום דנתקל בה אם שברה פטור. הוה לעיוני ומיזל. ואוקמ' רב למתני' בממלא רשות הרבים חביות שאין לו מאין לעבור אבל אם אינה מליאה אמרי' איבעי ליה לעיוני ומיזל ואם שיבר חייב וכן הדין.

ושמואל אמר באפילה פטור אבל באורה אם שיבר חייב ר' יוחנן אמר בקרן זוית פטור. וסוגיין דשמעתין בממלא רשות הרבים כולה אפילו אם שיבר פטור ובאפילה או קרן זוית נתקל פטור שיבר חייב וקיימא לן כר' יוחנן דהא אמר רב פפא מתני' דייקא כוותיה ותוב הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפי' אנוס חייב בנזק ושמואל ורב דחייבי בכי האי גוונא בנתקל כל שכן דמחייב בה ר' יוחנן ואסיק' דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי הוה דכיון דברשות קא עבדי מחייבינן לעוברין ושבין לעיוני ומיזל אבל זולתם באפילה או בקרן זוית לא דאמרי' אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה ג' פי' המכה את חבירו ברכובתו חייב לתת לו ג' סלעים. לסנוקרת פי' הכאה באגרוף תחת לחייו י"ג סלעים המכה את חבירו בפנדא דמרא פי' שופינא שהוא עץ המרא שחופר בו בקופינא דמרא כמה סלעין מחייבינן ליה שלח ליה רב נחמן חסדא חסדא קנסא אתה רוצה לגבות בבבל. הגד לי המעשה שבא לידך והגיד לו דגרגותא הוה לתרי דכל יומי דלי חד מינייהו אתא חד דלי ביומא דלאו דיליה וקם אידך למנעיה לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא ומחייה אמר ליה רב נחמן כל כי האי גוונא אפילו רב יהודה דפליג עלי בהא מודה לי דכיון דאיכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה ומחי ליה לכתחלה וכל שכן דאי כבר מחייה דפטור דדינא קא עביד אמר לא מצינא דאיטרח לבי דינא.

במקום דאיכא פסידא דברי הכל עביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא איתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה:

פסק' והביאו ח' הלכות לברר הלכה כמאן מתרוייהו ושנינו לכולהו וקיימא לן כרב נחמן.

קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וא"ת ליחזי דמי היכי וכו'. וי"ל דלא בעי למיבעי הכא אליבא דר' יהודה דאית לי הדמים מודיעים כדאיתא בפרק המוכר את הספינה משום דלא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאמרי אין הדמים ראיה וא"ת והא משמע בריש פרק המוכר פירות דרבנן בכל כי הא אית להו הדמים מודיעים מדאקשינן גבי המוכר שורו לחברו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי ומשמע ודאי דאליבא דרבנן קאמר דאי לר' יהודה כיון דלית הלכתא כותיה לא בעי סתמא הכי אלא הול"ל ולר' יהודה דאמר הדמים מודיעים ליחזי דמי היכי וא"כ ה"נ לימא הכי וליחזי דמי היכי וי"ל דאין דמי חבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעים שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה א"נ בכדי שיש בו ביטול מקח וכבר כתבתי בדין הדמים מודיעים ומחלוקת ר' יהודה ורבנן יותר מזה בפרק המוכר את הספינה ובריש פרק המוכר פירות בס"ד.

אמאי פטור איבעי ליה לעיוני והקשו בתוס' אמאי לא פריך מסיפא דקתני ואם הוזק בה חייב בעל החבית אמאי חייב איבעי ליה לעיוני ותירצו דסיפא ניחא ליה דיותר יש לו לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק ומסתברא לי דאין אנו צריכין לכך אלא כיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימרא שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מה ששברה ואיכא למידק אם איתא דאמרינן הו"ל למידק א"כ הא דאמרינן גבי חנוני שאם הניח נרו מבחוץ בעל הגמל פטור אמאי נימא ליה הוה לך לעיוני ויש לומר דבמקום הליכתו דוקא הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. וא"ת עוד אי אמרינן אית לעיוני א"כ מאי קאמר רבא לעיל בפרק כיצד הרגל גבי שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דבעוטא בה ודאי חזי ליה ואפ"ה אמרינן דאית ליה רשותא לסגויי עלה והיכי דמיא אי מליא רבוצה כל הרשות אפילו לבעוטי בה אית לה רשותא וכדאמרינן גבי חבית ואי לא מליא כל הרשות אפילו לסגויי עלה לא דהו"ל לעיוני דאפילו לגבי בהמה נמי אמרינן הו"ל לעיוני כדמוכח לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח הוא פטור ונ"ל דלא דמיא דהתם ודאי שור פקח בטבע מעיין שלא יפיל עצמו בבורות ובפתחים וכן כל בעלי חיים כאנשים אבל אינן בני דעת לשמור עצמן שלא ידרסו על הכלים ועל כל מה שמונח לפניהם ברשות הרבים שאם אין אתה אומר כן א"כ היכי אמרינן דרגל מועדת לדרוס ולשבור.

ושמואל אמר באפילה ואפילו למ"ד נתקל פושע בהא מודה דלאו פושע דשאני הכא דיש מכשול לפניו וא"ת מ"מ לחייב דהא מרבינן את האונס מפצע תחת פצע כדאיתא בשלהי פרק כיצד הרגל ואמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק אלמא כל נזק הבא מן האדם חייב על האונס כרצון וי"ל דאונס גמור לא רבתה תורה ואפילו בנזקי אדם ותדע לך מדגרסינן בירושלמי גבי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן כיני מתניתין בשהיו שניהם ישנים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חברו לישן אצלו הוא המועד וכן בפרק אלו נערות גבי הניח להן אביהן פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא משלמין כולה אף על גב דהזיקו' ודמי בשר בזול נמי דמשלמי לאו משום תשלומי נזק אלא דמשלמי לפי מה שנהנו ולא הכל אלא כדמי בשר בזול וכן בפרק שור שנגח את הפרה גבי הנכנס בחצרו של בעה"ב שפוטר בעה"ב כשהזיק את הנכנס היכא דלא ידע ליה אלא ע"כ לא מרבינן אונסין גמורין ואונס נפילה אפילו ברוח שאינה מצויה אינו אונס גמור ונתקל אליבא דר' יהודה אפילו נתקל בקרקע הוי אונס גמור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל לר"ת נתקל הוי פושע לפי שדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח ביום פטור. ולפי מה שכתבתי למעלה אף שור אין דרכו להתבונן בדרכים בכיוצא בזה שלא לדרוס ולשבר.

הרי אמרו לרכובה שלש יש מפרשים שלא אמרו שיעורין אלו אלא לעני שבישראל אבל לנכבדים כל אחד לפי כבודו וי"ל אפילו לנכבד שבישראל.

אמר ליה חסדא קנסי קא מגבית י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא ויש מפרשים כי זה דמי בשתו וצערו ולאו קנסי ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא שכיחי ובעינן מומחין ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפס אי אמר קבעו ליה זמנא בא"י מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי דמכלתין. ואם כן צריכין אנו לדעת בשעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שעוריה שרינן ליה שמתיה וא"נ תפס טפי מפקינן מיניה. וי"ל דהיינו דקאמר לי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא דעובדא היכי הוה כנ"ל.

אמר ליה מאה פנדי בפנדא למחייה ודוקא בשאינו יכול למונעו בדבר הא יכול למונעו ע"י דבר אחר חייב וכדאמרינן לקמן מפני שהיה לו לשומטו ולא שמטו.

זה שאמרו במשנה במניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה שהוא פטור דוקא בנתקל הא אם שברה במזיד חייב שהרי לא היה זה משנה שנדון בו שהמשנה בו פטור שהרי דרך בני אדם בכך ולדעת קצת לא נאמר כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא בבהמה אבל באדם חייב ויש צדדין שאף המשברה במזיד פטור וכגון שמלא האחד רשות הרבים כלה חביות ואין דרך לעבור שמותר לשבור בכדי הלוך ומ"מ אם הוזק בשבירתו כגון שהותז חרס בגופו וחבל בו פטור האחר שהרי הוא הזיק בעצמו:

יש צדדין גם כן שאף הנתקל בה ושבר חייב ואין צריך לומר שאם הוזק בה הנתקל פטור בעל החבית כגון שעת הגתות והבדים שדרך בני אדם להניח כליהם בחוץ מתוך שרשות היחיד צר לתקן חביותיהם ולהדיחם וזהו ענין קרנא דעצורי ויש אומרים דוקא בקרן זוית שבית הבד או הגת לשם ובאין לשם כלם עם כליהם וכשמוצאין בית הבד מלא מניחין כליהם לשם וכן הדין בכל שהכלי במקום שאין המניחו נקרא עליו בעל תקלה להתחייב בו וכן כל כיוצא בזה:

כבר ידעת שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כמו שיתבאר במסכתא זו בארכה ומ"מ יש הכאות שאין בהם נזק ולא שבת ולא רפוי אלא צער מעט ובשת אם גדול ואם קטן לפי המבייש והמתבייש ולפי ההכאה והכאות אלו היה מנהג קבוע בזמן חכמי התלמוד להגבות בזו בצער ובשת גדול שבהן והוא שבייש קטן את הגדול או בזוי את המכובד דבר קצוב בדרך הנזכר כאן ולמטה מן הגדולים הכל לפי המבייש והמתבייש ויש אומרים שבושת זה לעניים ולמעלה מהם הכל לפי המבייש והמתבייש ומנהגות אלו הם שאם הכהו בארכובותיו שלש סלעים כנגד שלש עצמות שבארכובה אם בעט בו ברגליו חמש סלעים כנגד חמש אצבעות שבו אם הכהו באגרפו או באחורי ידיו על פניו והוא הנקרא כאן סנוקרית שלש עשרה סלעים כנגד שלש עשרה פרקים שבחמש אצבעות כשתסיר מהם שנים שבגודל שאינם כנגד האחרים וכן בכלם כמו שיתבארו במקומות שבמסכתא זו ומה שלא התבאר כגון אם הכהו במקל ורצועה או בברזל הגרזן או בבית יד שלה או באכף של חמור או בדבר אחר שודא דדייני וכל אלו לבושת וכמו שאמרו בתלמוד המערב הכהו בטומוס שבידו אינו נותן לו אלא בשת ובשת זה אע"פ שכבר התבאר שהוא ממון עד שאם הודה בו לא נפטר בהודאתו מ"מ אין מגבין אותו בבבל שמ"מ לעיקר הגוביינה קנס הוא שאין נקרא ממון אלא בשהפסיד ממון ואע"פ שהוא דבר המצוי כל שאין בו חסרון כיס אין מגבין אותו בבבל:

כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר לו למנעו בלא כך ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס את כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו מעתה מי שראה את שלו בביתו של חברו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שניו ואומר לו שלי אני נוטל ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי:

בד"ה אמאי פטור כו' ולא שייך כאן כל המשנה כו' דגבי אדם לא אמר כו' עכ"ל מדבריהם אלו נראה דגבי בהמה דשייך כל המשנה כו' לית לן למימר דאיבעי ליה לעיוני וא"כ הוא קשה מאי קשיא להו לקמן אהך דאמר רבא כי אית לך רשות לסגויי עלאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כו' דמ"מ תיפטר מה"ט דכל המשנה כו' כדקאמר בהדיא התם וי"ל דהכי קא קשיא להו כיון דבאדם לא אמרינן איבעי ליה לעיוני אלא שלא יזיק ולא שלא יוזק א"כ בבהמה דאמרינן איבעי ליה לעיוני אפילו בשלא יוזק דשור פקח ביום פטור מכ"ש דאית לן למימר איבעי ליה לעיוני שלא יזיק ולית ליה רשות לסגויי עליה ודו"ק:

גמרא בשלמא לשמואל כשמעתתיה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל וכו' יש לדקדק מאי קשה למקשה הא כי היכי דלשמואל אתי ליה שפיר משום דלשמואל מוקי ליה למתני' דקתני פטור באפילה וההוא עובדא הוה באורה הכי נמי יתורץ לרבא לומר דכשינויא דרב ס"ל דמוקי מתני' בממלא וההוא עובדא לא הוי בממלא או כשנויא דר' יוחנן דמוקי למתני' בקרן זוית וההוא עובדא לא הוי בקרן זוית וצריך לומר דה"ק הוה עובדא בנהרדעא וכו' ד"ל בממלא דאלעיל מיניה קאי וקים ליה לגמרא דהנהו תרי עובדי הוו בממלא ואפ"ה מחייבי שמואל ורבא להכי פריך בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקי מתני' באפלה והא באורה ס"ל דחייב אפילו בממלא אלא לרבא וכו' אלא שלפי זה דצ"ל דשמואל מחייב באורה אפילו בממלא ואפי' בנתקל והואיל דאיכא סברא לחייב בממלא אפילו בנתקל כל שכן דסברא לחייב בשובר בידים וא"כ מאי קאמר רב פפא לעיל מתניתין לא דייקא אלא אי כשמואל אי כרבי יוחנן דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שובר נמי מאי פריך הא כיון דשמואל מחייב בממלא אפילו בנתקל סברא הוא דרב לחייב לכל הפחות בשובר בידים דבשלמא בלא פירוש זה דלעיל הוה אתי לן שפיר דנוכל לתרץ דאין סברא כלל לחייב בממלא אפילו בשובר בידים ולכך אמר רב פפא דאין לוקמי מתני' בממלא כרב דא"כ מאי אריא מתני' דקתני נתקל אפילו שובר נמי ומסברא קאמר אבל השתא לפי פירוש זה קשה ונראה דלפי מה דס"ל לגמרא דאיבעי לי' לעיוני ס"ל לרב פפא דלרב דמוקי למתני' באורה ובענין שרואה את הכד בר"ה אלא דאיירי בממלא כל ר"ה אין סברא לדידיה לחלק בזה בין שובר לנתקל דאי שובר חייב הוה נמי לחייביה לנתקל משום דבעי לעיוני ומאיזה טעם יש לפוטרו וכיון שאתה פוטר לנתקל ע"כ צריך אתה לומר דמה הוא פטור שאפילו רואה הכדים או החביות בשעה ששוברן היה פטור משום דבעל החביות פשע במה שמילא כל ר"ה ומאי הוה ליה למעבד אם כן מטעם זה שובר נמי פטור אבל לשמואל ורבי יוחנן דמוקי לה לפטורה דמתני' דאיירי בענין שא"א להנתקל לראות החביות כגון באפילה או בקרן זוית ולא פטרי אלא מטעם שלא ראה אותה ע"כ אי אפשר לפוטרו אלא בנתקל דאי שובר במזיד בידים אם כן על כרחך ראה אותה וא"א לפוטרו ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמאי פטור אבעי ליה לעיוני וכו' וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשותא לסגויי וכו' עיין לעיל (בבא קמא דף כ"ד) דרבא לית ליה הא דאמר ריש לקיש שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה מטעם דכל המשנה וכו' אלא ס"ל לרבא דחייבת דאמר כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשות:

ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו וכו' ונראה לדקדק דאדם המזיק דפטור באונס שהוא כעין גנבה וכו' כצ"ל:

בא"ד וכן מוכח בפרק הגוזל עצים וכו' דפריך למאן דפטור בחנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח וכו' כצ"ל:

בא"ד אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב וכו' התוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך וזה לשונם פרק האומנין דף פ"ב ד"ה וסבר ר"מ וכו' וכן משמע פרק הגוזל קמא דפריך למאן דפטר וכו' השתא מה היתה סברתו של המקשה שהוא כנושא שכר אע"פ שעושה בחנם אי סבר דחשיב פושע אמאי תולה אותו בנושא שכר הל"ל משום שהוא פושע ואי סבר שדומה לגנבה ואבדה ואעפ"כ חייב כדין אדם המזיק מאי מתרץ אימא מפני שהוא נושא שכר ואי דומה לגנבה ואבדה בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק ואי המתרץ מדמה ליה לאונס גמור א"כ נושא שכר נמי ליפטר אלא ודאי אדם המזיק פטור כעין גנבה וחייב כעין אבדה והנה מדמה ליה להמקשה קלקול שחיטה דאומן לכעין אבדה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור דהוי כעין גנבה עכ"ל:

קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו לרב דאמר בפרק הפרה גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא. יש לומר דרובא לשחיטה זבני ידוע ומפורסם יותר מהאי רובא. אבל קשה אמאי לא אמרינן הכא הדמים מודיעים כדאמרינן גבי מכר הצמד. יש לומר דהכא אין דמי חבית מרובים כל כך מדמי כד שיהיו הדמים ראיה. אי נמי הכא מיירי דאמר ליה חביות בארבעה סלעים מכרת לי והקנית לי בסודר אגב קרקע והוא אומר לא כי אלא כדים בארבעה סלעים דהשתא ליכא הודעת דמים. וקשה אם כן דליכא נפקותא במעות יאמר המוכר אפילו אם חביות מכרתי לך הואיל ואין לי קח כדים בשומא. יש לומר דאיתנהו לזוזי ביד המוכר וכיון שכן אינו יכול לתת לו שומא. וכן הלוקח המחוה אצל אדם אחר אשר מעותיו מופקדים בידו והמעות בעין. אי נמי יש לומר דסוגיין דהכא כרבנן דאמרי גבי צמד אין הדמים ראיה. ולקמן גבי נמצא נגחן דפריך תלמודא אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא דמסתמא אף לרבנן קאמר כי הכא דרבים נינהו אומר רבינו תם דלא דמי דהתם הוו הדמים ראיה להבין דעת הלוקח אם לרדיא לקחו אבל הכא אין הדמים ראיה לבטל לשון העולם דקרו לחבית חבית ולכד כד. והכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא ואפילו הדמים והחזקה כנגד הרוב קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו הדמים מסייעים לרוב דחזקה עדיפא הכא מרוב ומראיית דמים. ור"י בר מרדכי פירש דהתם בנמצא נגחן מיירי שלאחד מסייע החזקה ולאחר הרוב והיינו דפריך למי הדמים מסייעים שיהיו לו שני כחות וטובים השנים מן האחד ואפילו רבנן מודו ששם הדמים ראיה דע"כ לא פליגי אלא בצמד שהמוכר מוחזק מן המעות וגם רוב העולם קרו לצמד צמד ולבקר בקר והכא הכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא לחודיה קמשמע לן אם הדמים מסייעים לחזקה לא אזלינן בתר רובא. ולפירושו צריך עיון דאם כן הכא נמי הוי מצי למימר מאן דאמר זיל בתר חזקה לחודה קמשמע לן דלא אזלינן בתר חזקה כשנגדה רוב ודמים. ולשון התלמוד משמע אין הולכין בממון אחר הרוב בשום ענין ואפילו הדמים מסייעין לו. הר"ר ישעיה ז"ל.

ועל מה שכתוב בתוספות ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי וכו'. כתוב בגליון תוספות וז"ל ולספרים דגרסי אי דליתנהו להנך זוזי גבייהו שנתן לו הלוקח אף על גב דאית ליה זוזי אחריני למוכר מצי למימר ליה שקול תורא בזוזי. ואם כן קשה הכא נמי דאוקימנא לה נמי שהקנה לו בסודר לתת לו מן הכדין דמחייב לתת לו הלוקח דמים ויכול למימר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית וכמו שכתבו התוספות בראש הדיבור אם כן מאי איריא דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו אזלינן בתר רובא ונימא דלוקח חייב ליתן לו דמים ויקח הכדים הוי מצי למימר לוקח אני חייב לך מאתים זוז אתה חייב לתת לי כדים שוים מאתים זוז שקול כדים שאתה חייב לי בזוזך והכא לא שייך לומר דאיתנהו להנך זוזי שהרי לא נתן לו לוקח. ותירץ בפנים גבי מוכר שהקנה לו לתת כדים והלוקח כנגדו לתת לו מעות והקנה לו אגב קרקע מטבע לפי שאין נקנה בחליפין אלא אגב קרקע והשתא שייך נמי הכא דאית להו להנך זוזי שייחד לו. אי נמי שהוזלו הכדים שהתנה לתת לו הכדים ששוים מאתים זוז ואחר כך הוזלו ואין יכול לפרוע בהם להכי לא מצי למימר שקול כדך בזוזי. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וז"ל דליכא למימר הדמים ראיה וכגון דיהיב ליה טפי מדמי כד ועדיין לא הגיעו לדמי חבית. ע"כ. והרשב"א ז"ל תירץ כתירוץ ראשון של התוספות וז"ל דאין דמי החבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעין שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה אי נמי בכדי שיש בו ביטול מקח. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש אומרים שכל שאין בו שתות אין בו הודעת דמים וזהו דעת גדולי המפרשים אבל אם היה ריבוי דמים שמגיעים לשתות נאמר הדמים מודיעים. ויש חולקים לומר הדמים מודיעים אף בפחות משתות עד שמפרשים שמועה זו בשנתן לו דינר לחביות ולא הזכיר לכמה חביות ולפי המנהג שש חביות בדינר ושנים עשר כדים בדינר וזה שואל לו שש חביות והלה מוסר לו י"ב כדים שאין כאן הודעת דמים הא כל שיש שם הודעת דמים דנין אותו על פי הדמים ואף על פי שבצמד בקר אין אומרים הדמים מודיעים אינו דומה כמו שיתבאר בפרק הפרה. ויש אומרים שבשום מקום אין אומרים דהדמים מודיעים ומה שהקשו ונחזי אי דמי רדיא וכו' שלא כהלכה וכמו שמצינו בקידושין דפריך את וחמור הוא ולא קנה והלכה שקנה כמו שביארנו במסכת כתובות אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. ע"כ.

ח"מ קי"ב אמאי פטור איבעי ליה לעיוני והקשו בתוספות אמאי לא פריך מסיפא ותירצו וכו'. ומסתברא לי דאין צורך לכך דכיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא. ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימר שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מי ששברה. הרשב"א ז"ל. וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל לימא ליה איבעי ליה לעיוני ולמיזל וליחייבוהו אם שברה וכל שכן לפטור בעל החבית בנזקי הנתקל שהרי אין זה כבור דעלמא שמאחר שדרך בני אדם בכך רצה לומר להניחה לפוש היה לנו לדון את הנתקל כפושע ואין בהן שבירה לנזקיו שכל קלקול שאינו חוזר מיתתן היא. ע"כ. והקשה תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא מאי פריך הכא איבעי ליה לעיוני ולמיזל. ותירצו דמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דוקא בטעון משאוי אבל כשאינו טעון משאוי כי הכא לא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות בדיבור המתחיל אמאי פטור וכו' ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה וכו' דגבי אדם לא אמרינן הכי דבן דעת הוא אם חבירו שינה בשביל זה אין לו לשנות וכו'. והא דאמרינן גבי הניח חנוני נרו מבחוץ בעל גמל פטור ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני משום דדוקא במקום הילוכה למטה הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני. הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במקום הליכתו אמרינן הכי איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך וכו'. ולכך אמרו קצת קשה לפי שאינו דומה בהמה רבוצה שהיא בולטת על הקרקע לבור שהוא שוה לקרקע דגבי שור פקח ביום פטור משום דהוה ליה לעיוני אבל לגבי בהמה רבוצה שהיא בולטת לא הוה ליה לעיוני. גליון.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לקמן על הא דאמרינן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן וכו'. וז"ל ולקמן דאמרינן שור פקח שנפל לבור פטור וכי פקח הוא יותר מאדם. וי"ל דשור עיניו ופניו לארץ אבל אדם עיניו למעלה ואינו מתבונן כל כך. וצריך עיון להא דאמרינן לעיל כי אית לך רשותא לסגויי עלאי אלמא אין דרכו להתבונן. ושמא לגבי דבר גבוה אינו מתבונן כל כך שלא ילך על גביו אבל בבור דחפירה ודאי מתבונן הוא שלא יפול שם. ולפי מה שפירש ר"מ ניחא דבהמה נזהרת מליזוק ואינה נזהרת מלהזיק. הרא"ש ז"ל.

מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי למאן דאמר עביד איניש דינא לנפשיה אפילו ליכא פסידא פריך דלאידך הוי מצי לשנויי דהכא מיירי דליכא פסידא. הר"ר ישעיה ז"ל.

והר"ש ז"ל כתב וז"ל אי כרב מאי איריא נתקל וכו' אם תמצא לומר דסבירא ליה עביד איניש דינא לנפשיה דלא סבירא ליה לא עביד איניש דינא לנפשיה וכו'. ותקשה לרב נחמן דמסתמא אדרב לא פליג ובהאי דינא מסתמא רב ושמואל ורבי יוחנן לא פליגי עליה בהא. ע"כ.

בפרש"י בד"ה אין הולכין וכו' וכגון המוכר שור לחבירו וכו' עכ"ל והיינו שרש"י מפ' הסוגיא אליבא דשמואל ולא כרב וזה דלא כפי' התוספות ומה שפרש"י כן משום דסתמא קאמר קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב זה הלשון משמע דכללא כייל דלעולם לא מהני רובא בממונא וק"ל:

בתוספות בד"ה ושמואל אמר באפילה שנו והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא וכו' עכ"ל. כוונתם בזה דלשמואל ע"כ דסיפא איירי ג"כ באפילה דאל"כ לא הוי סבר ר"י דנתקל לאו פושע הוא דהא אמרינן איבעי ליה לעיוני ועוד דמסתמא סיפא איירי דומיא דרישא א"ו דאיירי באמת ג"כ באפילה ואפ"ה פליגי אי נתקל פושע הוא וא"כ איך משני שמואל סתמא באפילה שנו משמע דכ"ע מודו בהא ע"ז כ' תוספות דלא דמי דהתם כיון שנתקל מעצמו שייך איבעי ליה לעיוני אפילו באפילה משא"כ הכא שנתקל מחמת מכשול וכו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה תנא רישא נמי נתקל עכ"ל הוסיף תיבת נמי לתיקון הלשון:

בגמרא אלא רבא לימא כשמואל ס"ל הא דנקט בלשון תימא אע"ג דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני הכא קים ליה לסתמא דתלמודא דהלכתא כדאמרי במערבא משמיה דר' עולא ולכך נקט בלישנא לימא כשמואל טפי מאינך אמוראי משום דמסברא כשמואל קי"ל וק"ל. ועי"ל דאיידי דנקט בשלמא שמואל כשמעתיה נקט נמי הכא לימא כשמואל ס"ל:

תוס' ד"ה אמאי כו' ולא שייך כאן כל המשנה ועי' לקמן לב ע"א תוספות ד"ה והא הכא: