מסכת בבא בתרא דף ז׳ עמוד ב׳

נהרדעי לטעמייהו רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא:

האחין שחלקו ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך:

ולא חלונות לערער על סתימת אורו:

ולא סולמות אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו:

ולא אמת המים להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו:

תברא שובר שהוא פרוע לאביהם:

ומרעי ליה לשובר שהן עדי שקר:

מתני' כופין אותו את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר:

מר ינוקא הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש"י כתובות פט: ד"ה מר):

נהרדעי לטעמייהו רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי:

אין להם דרך זה על זה טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף סד.) כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה"ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר:

ולא סולמות זה על זה פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר"י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו:

ואי בעית אימא הא והא מבראי ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי:

לפי שבח ממון הן גובין כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות:

לפי קירוב בתים הן גובין פירש. ר"ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין:

אילימא לצדיקים כו' דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון:

ולא חלונות זה על זה כלומר, לא דין חלונות זה על זה, שאם בא לבנות כנגדן בונה ואף על פי שמאפיל, אבל אינו מחייבו לסלקן משם שהוא לא נתחייב לו בבנין. ומיהא שמעינן למי שיש לו חצר ובתים וחלונות פתוחות לחצר, ומכר החצר, שאין הלוקח החצר נמנע מלבנות בחצרו כותל בקרוב ארבע אמות לחלונות ואף על פי שמאפיל, לפי שהמוכר אינו משייר כלום בחצר שמכר, ואם בשני אחין שחלקו אמרה שמואל, משום דלקוחות הן, ואף על פי שגם בעל החצר אנו רואין אותו כמוכר לו הבית, כל שכן במוכר אחד ולוקח אחד.

מדלא אפקיה בחיי אבוהון זיופי זייפה ואף על פי שמתקיים בחותמיו ואפילו מפי עדים, אכתי אפשר דכיוון וזייף, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קס"ז, א) אמר ליה רבא אין חתמות ידי דידי היא, מיהו מקמי דרב אחא לא חתמי מעולם, כפתיה ואודי ואמר אנחי ידא אזרנוקא וחתמי. ואפילו אמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בצד אות פלונית אין מקבלין מהן, לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ומיהו דוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בבית דין וזה לא הוציא שוברו, דעכשיו יש לומר בודאי דהוה ליה לאפוקי, אבל אם לא כן אין חוששין לו, ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי (וקנו) [ודנו] על כרחו ופרעו וקבל שובר, וכדקיימא לן כותבין שובר, ומתי היה לו להוציאו ולא בעו הא לאחר כתיבת שוברו.

לא קשיא הא מגואי הא מאבראי מאבראי גריעותא, שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו, אבל מגואי מעליותא הוא, ואי בעית אימא אפילו מאבראי למעליותא בדלית ליה [דלת, ואפילו בדאית לה דלת] פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פותחת, ואפילו בדאית ליה פותחת פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פותחת מאבראי, שיכול העני לפותחו בלא רשות.

רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה וקיימא לן כרבנן בתרוויהו. ואף על פי שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, לא קיימא לן כההוא כללא, דהא איכא טובא דלית הלכתא כותיה, ולא כללא תריצא הוא, כדאמרינן (בריש פרק אלו טרפות) [בפרק המדיר] (כתובות ע"ז, א) וכן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה, ב) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.

תוספתא (ב"מ פי"א ה"ט): מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. עד כאן. ולאו דוקא אין כופין אותו, אלא שאף הוא יכול לעכב על ידיהם שלא לעשות דלת למבוי, ומן הטענה הזאת בעצמה שיכול לומר להם רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי.

עוד בתוספתא מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. אם היה שרוי עמהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ולתקן את המקואות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.

איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' אמר לו לפי קרוב בתים הן גובין. כתב הרב ר"י ן' מיגש ז"ל, דהא לישנא בתרא לטפויי קא אתי, ולומר דהאי שבח ממון לפי קרוב בתים הן גובין אותו, שאילו עשיר שביתו קרוב ועשיר כמותו רחוק, גובין מן הקרוב יותר, אבל לעולם לפי שבח הממון גם כן, דאילו עשיר רחוק ועני קרוב מה יגבה מן העני ואין לו, אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב. ושבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר, שאין אלו באין אלא לשלול שלל ואין שוללין הקרקעות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין, שאם באו גייסות בשעת מלחמת המלכים ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. וכתב הר"ח ז"ל, לענין חצר שגובין לפי שבח ממון לעולם, ולא איכפת לן בקירוב בתים לעולם, ואף הרא"ם ז"ל מודה בדין זה שאין עסק קירוב וריוחוק בחצרות, שכל החצר כבית אחת.

פרק קמא ולא חלונות זה על זה פירוש, לא דין חלונות, כלומר, שאין בעל החצר צריך להתרחק ארבע אמות, אבל אינו יכול לומר לו לסתמן. ופרשו רש"י והראב"ד ז"ל, שאם החזיק בעל החלון שלש שנים ובא בטענה נאמן. וקשיא לי, שהרי חזקה מכח מחאה קא אתיא, וכיון שאין בעל החצר יכול למחות בו ולומר לו שיסתום, היאך תעלה לו חזקה. ואם תאמר אפילו הכי היה לו למחות ולהודיע שאינו מניחו שלא יסתום עלתה לו חזקה, כענין שאמרו במשכנתא דסורא (לקמן בבא בתרא לה, ב). לא היא, דהתם שאני שהיה שדה זה ידוע לראובן, וראינו את שמעון זורע וקוצר ומכניס פירותיו, יראה שראובן מכרו לו, אם לא הודיע ראובן תוך כל שלש ושלש שמחמת משכונה הוא אוכל, אבל כאן שידוע ששותפין היו בו מחמת ירושתם, אמרי שכן חלקו. והיינו טעמא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. כך נראה לי. עוד בפרק קמא [שם]: ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא וכו' אחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב אידי אמר בהא נמי הילכתא כותיה אימר זיופי זייפיה. ואפילו אמרו עדים אנו חתמנו ונקב יש בצד [אות] פלוני, אין מקבלין מהן, דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ויש שהקשו, דהא אמרינן בערכין פרק שום [היתומים] (כב, ב) בכולן אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלהם, דאחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן. וכתב הר"א אב בית דין ז"ל, דיש מתרצין, דהתם בשהתחיל הדין בחיי אביהן. ולי נראה דאינו קשה כלל, דכל שהשדה ידוע לאחד מקבלין עדים שלא בפניהם ואין אומרים נמתין עד שיגדלו היתומים ונמצא זה מפסיד את שלו, וכדאמרינן בריש פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיב, ב) אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדילו אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו ונראה. ואילו הוה קאי בחזקה דאבות לא מזדקקינן עד שיגדלו, כדאיתא התם במעשה דבר חמוה דר' ירמיה, והכא נמי אין מקבלין עדים לקרועי שטרא דבידייהו, ושטרא בידא דקא ליקום וזוזי היכא דקיימי לוקמו. כנ"ל.

זה שביארנו באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה ופירשנוה בדין חלונות כך הענין וכן הדין בדרך ובסלם ובאמת המים ואין אחד יכול לומר לחברו הריני דר בה על הדרך שדרו בה המורישים בדרך כיצד שאם הגיע לחלקו של אחד בית פנימי ולשני בית חיצון ויש דרך מפנימי לחיצון יכול החיצון לבנות בשלו בסמוך לו שלא יוכל לעבור עוד דרך ביתו אם לא התנו על כך ומ"מ אף הוא אינו כופהו לסתום הואיל ובשעת חלוקה היה שם ולא התנה ואע"פ שהמוכר בית בחצרו מכר את הדרך טעם הדבר משום מוכר בעין יפה מוכר אבל אחים שחלקו שניהם מוכרים ולוקחים וכל אחד מסולק מחלק חברו מתורת עין יפה ונמצא שאין להם דרך זה על זה פירושו דין דרך אף בסלמות פרשו בו דין סלמות שאם הגיע בית לזה ועליה לזה בעל הבית יכול לבנות כנגד אותו סלם ואינו יכול לכופו שיטלנו ויש מפרשים בסלם שכופהו ליטלו ויש מפרשים כן אף בדרך אף אמת המים פירשו בה דין אמת המים והוא שאם היתה אמת המים באה מן הנהר דרך ביתו או שדהו לתוך שלו בונה כנגדו אם ירצה אבל אינו כופהו להעבירה וכן הדין בביב שהשופכין נשפכין דרך בה ויוצאין לרשות הרבים מרשותו דרך רשות חברו זה שחלק עמו וכל אלו אין להם חזקת מחילה אע"פ שעמד כן זמן מרובה ולא מיחה בו אבל בטענת מכירה או מחילה בפירוש ואחר שלש יש להן חזקה כשם שביארנו דינין אלו באחים שחלקו כך הדין בשנים שחלקו מאחד או מן השותפין שלא נתברר חלקם אבל קנה זה מאחד וזה מאחד אין משנין בו שכבר החזיקו בהם המוכרים ויראה לי שאם חלק המוריש את נכסיו על פיו והניח בית לאחד וחצר או תרבץ לאחר שחזקת חלונות לבעל הבית אף שלא לבנות כנגדו ואין הדבר ברור בידי:

יתומים שהוציאו הם או אפטרופוס שלהם שטר חוב על אחד והלה מוציא שובר שכבר פרעו לאביהם יש פוסקין בזו שהולכין אחר השובר ומקרעין את השטר וכטעם האמור כאן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ונעזרים בפסק זה מצד שכבר פסקנו במסכת ערכין טעם זה האמור בכאן ר"ל אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והוא שאמרו שם אין נזקקין לנכסי יתומים חוץ משדה שנמצאת שאינה שלו והזכיר שם הטעם משום דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והואיל והוציא זה עדים שגזולה היתה ביד אביהם מחזירין לו לאלתר ועוד שהרי רבינא בתרא הוא וסוף הוראה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו אף בזו כרב חמא שאמר שלא לקרעה ושלא לגבות כמו שאמור כאן לאו אגבויי מגבינן בה דהא נפק עליה תברא ולא מיקרע קרעינן לה דילמא לכי גדלי יתמי מרעי ליה לתברא ומטעם האמור כאן מדלא אפקיה בחיי אבוהון דילמא זיופי זייף ואף לשטה זו פירשו גדולי קדמונינו שבנרבונה דוקא בשנתברר שאביהם תבעו בחייו והוציא השטר ולא הוציא הלה את שוברו אלא שנשמט לו אם בדין ודברים אם בדחייה ושאר מיני השמטה הא אם לא נתברר שתבעו אבי יתומים בחייו אין מפקפקין בשובר זה כלל והיאך אנו אומרים איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון והיאך יוציאנו והוא לא תבעו ולא הוציא שטרו ושמא תאמר הא מ"מ מה נעשה לדין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אפשר שלא נאמר אלא בשאין שם שום אמתלא בכך אבל בזו רגלים לדבר וראוי לחוש ויש חולקין לומר שאף בשלא תבע אביהם בחייו אין קורעין את השטר בשום צד עד שיגדלו היתומים ואפילו לא היה שטר זה לזמן בשעה שמת האב וכן כתבוה גאוני ספרד:

ודין אחזוקי סהדי בשקרי וכו' פירשו בו שאינו נאמר אלא בעדים המעידים על פה הא כל שהם בשטר אין מחזיקין את העדים בשקרים אלא מחזיקים על בעל השטר שהוא זייף את חתימתם והוא שאמרו כאן אימר זיופי זייף ולא אמר זיופי זייפו ולא עוד אלא שיש גורסין ציורי צייר כלומר שצייר חתימתם אבל זו שבערכין פירושה בעדות על פה כמו שביארנו למעלה שהוציא זה עדים שגזולה היתה בידו ויש שואלים א"כ היאך קבלו את העדים והלא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין דמי וכבר פסקנו בפרק הגוזל שאין מקבלין עדים על פה שלא בפני בעל דין ופירשוה בשהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם עד שמת וזו שבכאן מ"מ בעדות בשטר וחוששין לזיוף ויש מפרשים הכל בעדות בשטר ואעפ"כ בזו שבכאן אין חוששין לאחזוקי סהדי וכו' שאין כאן פסידא ללוה שהרי אין מגבין בה ואע"פ שצריך לשמור שוברו אין זה פסידא:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ומה שנתגלגל עליו והוא שאמר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ודלתים ובריח כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד אמר הר"ם רשב"ג אומר שהעיירות הסמוכות לאויבים הם שצריכות חומה דלתים ובריח אבל הארצות שאינן סמוכות לארצות האויבים אינן צריכות לכך וחכמים שמא יעבור חיל עליהם וישוללום ומה שאמר כופין ר"ל שכל אחד ואחד מבני העיר יכוף לחברו על זה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כופין אותו ר"ל אחד מבני החצר שלא רצה לסייע בני החצר לבנות בחצר בית שער להיות שומר יושב שם להרחיק את בני העיר מלהציץ לשם או כדי להיות מקום פנוי דרך כניסה שלא יכנס הנכנס פתאום למקום שמשתמשין בו ר"ל החצר ודלת לשער החצר לנעלו בו חבריו כופין אותו ואף אחד מהם כופה את חבריו בכך רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער ופירשו בגמרא שהסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ר"ל שאינה צריכה לה ומ"מ הלכה כחכמים ובלבד שיהא מנהג העיר בכך אע"פ שאינה צריכה לה כל כך שפעמים שבני רשות הרבים נדחקים ונכנסים לשם ואין לחוש למה שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו שהרי אמרו עליה במסכת כתבות אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ואין סומכין עליו כופין אותו ר"ל שכופין בני העיר זה את זה לעשות לעיר חומה דלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ופרשו בגמרא שהסמוכה לספר טעונה חומה שאין סמוכה לספר אין טעונה חומה והלכה כחכמים וכופין אף בשאינה סמוכה כאותה שסמוכה שפעמים שחיילות באות במקרה והתגר מצוי לבא וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר לגבות הימנו לענינים אלו אע"פ שלא קנה לו בית דירה שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר לכל עניני שמירת העיר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

התבאר בתוספתא שמי שיש לו פתח בביתו שבמבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבלתי עד פתחי ומעתה אף הוא מעכב על חבריו שלא לעשות אחר שכן יש שואלין אף בחצר היאך כופין אותו לבנות בית שער ודלת ותירצו שלא נאמר כן אלא במבוי שאם אין שם דלת הוא רחב הרבה ויכול ליכנס אבל חצר אף בלא דלת אינו יכול ליכנס וכן התבאר בתוספתא שכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבני אומנות פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאין ולשכנו אינו כופהו ר"ל שאם אחד שבמבוי רצה ליעשות חייט או בורסי רשאי ואין מעכבין בידו ואע"פ שאמרו שיכול למחות בחנות שבחצר ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וכן אמרו אחד מבני חצר שרצה ליעשות רופא או אומן בני חצר מעכבין עליו דוקא בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבין עליו וכן כתבו גאוני ספרד בפרק שני ויש מפרשים שאף במבוי מעכבין עליו ומפרשים ולשכנו אינו כופהו שאם היה אחד מהם חייט או בורסי ובקש שכנו ליעשות אף הוא כמהו אין חבריו יכולין לעכב עליו שהרי מ"מ יש בה אותה אומנות ולא מיחו בה ואף זה האחר אינו מעכב עליו מצד שהוא יורד לאומנותו וגוזל את חייו וכן אפשר לפרש שאם היה אחד מהם חייט או בורסי רשאי זה שרוצה להשכיר את ביתו להשכירה לחייט או בורסי אחר והוא הדין אם השכירה לזה החייט או הבורסי ויצא משם שיכול להשכירה לאחר שבאותה אומנות:

התבאר עוד בתוספתא שמי שיש לו בית בחצר ואינו דר בה לא הוא ולא אחר במקומו בשאלה או בשכירות בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול ומ"מ פרשו קצת מפרשים שאין כופין את זה במפתח שאף הוא אומר רצוני שלא להתעכב על הדלת הא בשאר מינין שיהא הדלת סגור כופין אותו אע"פ שאינו דר שם ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם ואם היה דר שם ר"ל הוא או אחד במקומו משעבדין אותו על הכל:

בד"ה ולא סולמות כו' ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר כו' עכ"ל לא הוי צריך לפרש וזה עלייה וחצר אלא שהחצר של שניהם כן מצאתי במ"י:

בד"ה לפי קירוב בתים כו' פי' ר"ת ונותנים כו' עכ"ל מה שהכריחו לפרש כן עי' ברא"ש בשם ר"י הלוי:

גמרא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון וכו' ועיין באשר"י דכתב בשם ה"ר יוסף הלוי לא תימא דוקא היכא דמטא זימנא דההוא שטרא בחיי אבוהון וכו' אלא אפילו בתר דמית אבוהון מטא זימנא דשטרא כיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוניה לבי דינא לכפויי למקרע לההוא שטרא עכ"ל:

תוס' ד"ה מר ינוקא הוא הגדול וכו' ר"ל דאל"כ אלא דנקרא ינוקא משום שהוא היה הקטן ומר קשישא הוא הזקן והגדול א"כ היה לו להקדים את מר קשישא כיון שהוא היה הגדול:

ד"ה אין להם דרך וכו' לא דמי דהכא כולם מוכרים וכו' כלל הדבר דבשלמא כשאחד הוא הלוקח כגון שבעל החצר מכר בית ללוקח ושייר לעצמו החצר אמרינן דמוכר בעין יפה מוכר בכל הדברים הצריכים לבית ולכך יש לו לבעל חבית חלונות ודרך בחצר אבל הכא גם בעל הבית הוא מוכר שמכר החצר לאחיו וע"כ כל אחר מכר בעין יפה ואם יש לו לבעל חבית דרך או חלונות בחצר א"כ שייר לו בחצר ולא מכר לאחיו כל החצר לכך צריך לומר ע"כ דכל אחד מכר בעין יפה ולא שייר לעצמו כלום בחלק חברו ואין לבעל הבית שום זכות בחצר וכן בעל החצר אין לו שום זכות בבית אפי' לסמוך סולם עליו לעלות לעלייתו כדבסמוך בדבור שאחר זה וק"ל:

ד"ה לפי שבח ממון הן גובים וכו' ואע"ג דאמרינן פרק בן סורר ומורה דהבא במחתרת וכו' משום חזקה דאין אדם מעמיד וכו'. ר"ל ומתחלה בא הגנב להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו ורודף הוא ולכך אם משכים הבע"ה עצמו והורג את הגנב אין לו דמים ופטור וא"כ גימא ג"כ הכא דהגייס הבא לשלול ולגזול הוי כאילו בא על עסקי נפשות משום דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעמדו נגד הגייס ולא יניחו לקחת ממונם ואז הגייס יהרגום וא"כ יגבו לפי הנפשות אפ"ה אין מחשבים אלא לפי ממון משום דא"ל אידך לא תעמוד נגד הגייס ותניח לו לקחת ולא יהרגך וק"ל:

ד"ה לפי קירוב בתים הן גובין פי' ר"ת וכו' אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים וכו'. משום דלא מסתבר לומר דלפי קירוב בתים קאמר ולא לפי שבח ממון דאם בית העני קרוב ובית העשיר רחוק וכי יעלה על הדעת שיתן העני יותר בשביל שהוא קרוב לחומה כי אפי' אם יבא הגייס עליו לא ימצא בביתו מאומה. (ועיין באשר"י ותמצא מבואר יותר):

ולא דרך זה על זה פירש רש"י ז"ל כגון שהאחד נטל שדה לצפון וכו'. ומסתברא לי אפילו כגון שדה בין ארבע שדות או שני בתים זו לפנים מזו שאין יכול ללכת בדרך אחרת דלא אמרינן על מנת כן חלקו שיהא לו בה דרך ולא שיפרח באויר אלא יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אם לא התנו כן בפירוש וכן מפורשת סוגיא דלקמן בפרק המוכר את הבית. וכן הא דקאמר ולא חלונות פירש רש"י ז"ל שאין יכולים לערער על סתימת האורה ואין צריך להרחיק ארבע אמות מכנגדן שלא יאפיל. וזו קשה לדברי מי שפירש לעיל גבי איספלידא שאינו מאפיל לגמרי והכא נמי צריך הוא לפרש כן וכן פירש בפירוש כאן ואינו במשמע. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידינו המחזיק בכותל חברו בנועצים שלו וטוען שחברו מכר או נתן לו במתנה חורים הללו לנועצים נאמן ואף על פי שלא החזיק אלא להורדי אין חברו יכול לטעון לא מכרתי אלא להורדי לפי שחזקתו שהחזיק בחורים הללו ראיה היא על מקומות אלו שלקחם מחברו מקח גמור הלכך יכול לנעוץ שם כשורי כל זמן שירצה אף על פי שמכביד על הכותל יותר מהורדי ואין אומרים שאין חזקה זו ראיה שלקח חורים הללו אלא לתשמיש זה שנשתמש בהם בלבד לפי שהחזקות הם על מקח גמור כיון שלא מיחה ואין אדם נזהר לשמור שטרו יותר משלש שנים. וכן אם החזיק לנטפי החזיק לשופכי ויכול לעשות צריף רחב כצריף של ערבה ובלבד שלא יאריך הצנור שלא לצורך. ואם הוא ארוך אף על פי שהחזיק בכך שלש שנים בעל החצר מקצרו וכמו שאמר בפרק חזקת שאם היה ארוך מקצרו. ואם בא להגביה את הצנור בעל החצר מעכב עליו שאין החזקה ראיה אלא על שפיכת המים מגובה זה. והמחזיק בכותל בניעוצים כגון שנעץ קורות וסכך עליהם להיות לו לצל לא אחזיק אלא באותן החורים שנעץ בהם ואינו יכול לנעץ במקומות אחרים בכותל ולא להרחיב החורים שלא החזיק אלא במקומות שנעץ בהם. ואם נפל הכותל חולק באבנים שאם אי אתה אומר כן לא מצינו חזקה שתועיל בכותל שאין דרך למלאות כל הכותל קורות מראש ועד סוף ואף על פי שחולק באבנים אינו חולק במקום הכותל אם יש עדים שהיה של חברו מתחלה לפי שאין חזקת הכותל חזקה לקרקע ואפילו יש עדים שנתן בעל הכותל רשות לחברו לנעוץ שם הורדי אינו רשאי לנעוץ שם כשורי אף על פי שאינו צריך להרחיב החורים בנעיצת כשורי. לפי שאינו רשאי להכביד יותר ממה שנתן לו רשות. ושנים שלקחו או ירשו מאבותיהם זה בית וזה עליה והיתה תקרת העליה מקורות שקמים ונפלה העליה אינו יכול לסכך בארזים שלא זכה בעל העליה בשעבודו על הבית אלא בהכבדת שקמים אבל לא בהכבדת ארזים וכל אחד מהם זכה בענין שלקח וירש וכן אמרו בפרק הבית והעליה. אבל אם לקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עליה הרי בעל העליה יכול לסכך בין בשקמים בין בארזים ואם סיכך בשקמים ולאחר זמן נפלה העליה יכול הוא לסכך בארזים שהרי זכה מתחלה לסכך בארזים ובשביל שסיכך בשקמים לא איבד זכותו וחזקת ניעוצים וחלונות ושופכים כולן חזקתן שלש שנים ובטענה כגון שטוען שמכר לו או שנתן לו במתנה אבל אם יטעון כיון שסבל חברו שלש שנים מחל אין בטענתו ממש. ויש אומרים חזקת הורדי וכשורי שלשים יום ואם חברם בטיט לאלתר ובחזקה שיש עמה טענה ואף על פי שחזקת חלונות ומרזב שלש שנים כמו שהכרחנו יש לחלק ביניהם לחזקת ניעוצים לפי שבני אדם כותבים שטר מכירה על מכירת שופכים וחלונות לפי שיש בה חסרון קרקע אבל נעוצים אין בו חסרון קרקע ואין בני אדם מקפידים לכתוב שטר עליהם. וכותל השותפים שבא אחד מהם להגביהה ולבנות על גבה חברו מעכב עליו דכיון שלא התנה מתחלה להגביהו יותר מן השיעור הזה אין אחד מהם יכול להכביד על הכותל המשותף לחברו לפי שאין הכותל הגבוה מתקיים כל כך כמו הנמוך. ואם נהגו השותפים להגביה למעלה כל מה שירצה אחד מהם ואין מקפידים ומעכבים זה על זה הכל כמנהג המדינה וכן שנינו בתוספתא מקום שנהגו לבנות שתים ושלשה דיוטאות בונים הכל כמנהג המדינה. ויש מן הגאונים ז"ל שהיו אומרים דיכול השותף להגביה ולבנות בכותל ומשלם לחברו כפי מה שנפחת חלקו בכותל מפני כובד שהכביד עליו כאותה שאמרו בפרק הבית והעליה כמה מפסדת עליה בבית תילתא אי אית ביה תילתא. והמשכיר בית לחברו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובחלונות ובחורים שבכותלים בגובה ארבע אמות בכותל ואם נהגו בעלי בתים להשתמש בעובי הכותל גם השוכרים משתמשים ובתרבץ דאפדני וברחבה שאחורי הבתים ולענין היזק ראיה יש היזק ראיה בגנים הראוים להשתמש בהם כל זמן שאינם סמוכים זה לזה שיש ביניהם דרך רשות הרבים או אפילו דרך רשות היחיד אבל כשהם סמוכים אין בהם משום היזק ראיה לפי שאין תשמישו תדיר וכשעולה להשתמש ורואה את חברו בגג מונע מלהשתמש שם בדברי צניעות וגגין הסמוכים אף על פי שהאחד גבוה מחברו אין בו משום היזק ראיה כי מתוך שהוא סמוך לו רואה את חברו ואף על פי שגבוה ממנו נוהג בהצנע מפניו כמו שאמרו היתה חצרו למעלה מגגו אין זקוק לו וכמו שהקלו בגגין הסמוכין לפי שאין תשמיש הגגין תדיר כתשמיש חצר כן הקלו בהם לענין עשיית המחיצה שזה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה וכו' זה שלא כנגד זה ומעדיף ואף על פי שיכול לעמוד בראש גגו במקום הפרוץ ולראות בגג חברו אף על פי שהעדיף במחיצה יותר מחצי הגג לא החמירו לסתום עד שלא יוכל שום אחד מהם להציץ לפי שתשמיש גגין אינו תדיר ולא החמירו בדבר יותר שאין היזק ראיה קרוב אחר שעשה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף אבל בבית וחצר כל זמן שיוכל להציץ יש שם משום היזק ראיה אף על פי שאין החלון מכוון כלל כנגד חלון חברו וכל זמן שיוכל לראות בבית חברו משם יש היזק ראיה כמו שאמרו החלונות מלמעלה ומלמטה ארבע אמות. ותדע שכן הוא שם כי הקשו בפרק לא יחפור על ששנינו החלונות מלמעלה ארבע אמות והלא מציץ הוא והעמידו במרדד את כתלו הנה למדנו כי אף על פי שאין הדבר נוח לו לראות דרך חלון חברו מראש הכותל שהוא למעלה מארבע אמות לחלון יש שם משום היזק ראיה כיון שיכול להוציא ראשו מכאן. ופעמים יש היזק ראיה למעלה מארבע אמות כגון שחצרו רחב הרבה וחצר חברו למעלה ממנו שיכול להסתכל מרחוק אף על פי שגבוה ארבע אמות. ובמקום השוה כשמפסיק כותל גבוה ארבע אמות בינו ובין חברו אף על פי לחצרו רחב הרבה אינו יכול לראות לרשות חברו. ואין שיעור להיזק ראיה אף על פי שרחוק זה מחלון הרבה אלא עד שיציל עיניו. ושני גגין בשני צדי רשות הרבים אף על פי שיכולים בבי רשות הרבים להסתכל ולראות את העומדים בגג זה עושה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף ואין אחד מהם יכול לומר מה לך על היזק ראיה שלי כיון שצריך אתה להשתמש בצניעות מפני כל עוברי דרך וכו' אבל אם הגג שפל ובני רשות הרבים רואים אותו כמו העומד בגג אין שם משום היזק ראיה כמו ששנינו אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. ובגגין הסמוכים אף על פי שאין שם היזק ראיה עושה מסיפס גבוה עשרה טפחים. וגג הסמוך לחצר חברו בעל הגג זקוק לבעל החצר ארבע אמות משום היזק ראיה ובעל החצר אין זקוק לבעל הגג שאין בגג הסמוך לרשות חברו משום היזק ראיה אבל בעל החצר זקוק לסייע עמי בבנין ארבע אמות כדי חצי דמי מחיצה עשרה של הוצא ודפנא לפי שבחיוב מחיצה עשרה שניהם שוין כדי שיהא העובר לרשות חברו נתפס כגנב. ושתי חצרות זו למעלה מזו מקציעין מעפר החצר העליונה עד שמגיע ליסוד ובונים שניהם העליון מסייע מלמטה עם התחתון ובונה שאם אין יסוד אין בנין וכשיסתלק היזק ראיתו של תחתון בונה העליון כדי שיסלק היזק ראיתו ושנים שדרים אחד בבית ואחד בעליה ונתכסה התחתונה בתוך הקרקע עד שאין התחתון יכול לדור למטה ורצה התחתון לבנות הבית והעליה אף על פי שרוצה לשכור בית שידור בו בעל העליה עד שיבנה הבית והעליה אין העליון חייב לטרוח לטלטל כליו אלא יחפור התחתון בתוך ביתו וידור שם אבל אם תשפל התקרה עד שירדה קרוב לקרקע הבית בתוך עשרה כיון שלא נשתייר שם שיעור דירה לתחתון סותרים ובונים שאין לו לעליון שעבוד בתוך עשרה לקרקע של תחתון וזה בונה את הבית בתחלתו וזה בונה העליה כי הבית משועבד הוא לעליה. ואם התנה מתחלה שאם תשפיל החומה תחתיה יבנו את הבית והעליה כל זמן שתשפל החומה עד שלא יהא הבית ראוי לדירה הגונה אצל בני אדם בונים שניהם את הבית ואת העליה. והאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא סולמות אפילו להשתמש בו דרך עראי להטיח גגות ולא דין חלונות שיכול חברו לבנות כנגדן אפילו שמאפיל על אחיו ואף על פי שנפתחו ברשות דהאב פתחן אמרינן על דעת כן חלקו שלא יהא לאחד מהם שעבוד על חברו. והאחין שחלקו זה נטל אספלידא וזה נטל תרביצא ועלו אותם בדמים ששמו שיווי בכמה יתירה דמי האספלידא על התרביצא שהיא חורבה ונתנו כשיעור העילוי לבעל התרביצא בקרקע או במעות יכול בעל התרביצא לבנות כנגד פתח האספלידא אף על פי שמאפיל עליו אבל אם עלו בסתם דמי האספלידא על התרביצא ולא פירשו שהעלוי מחמת הבנין יש בכלל העלוי שבעל התרביצא יניח אויר כנגד פתח האספלידא ארבע אמות שלא יבנה כנגדו וזו היא ששנו בברייתא האחין שחלקו האחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן וכו' וכגון שעלו בסתם כמה יתרים דמי הכרם על שדה הלבן. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אימור ציורי צייריה כלומר זה השובר מזוייף הוא ומשמע שאביהם בחייו הוציא את השטר חוב על הלוה והיה תובעו בכל יום שיפרענו לו והלוה לא הוציא זה השובר באותו עת וכשמוציאו עתה לאחר מיתתו שמע מינה ציוריה צייריה דאי לא תבעו המלוה ללוה בחייו אמאי אמרינן אימור ציורי צייריה הא ודאי מי שיש בידו שובר אינו מוציאו אלא בעת שמוציאין עליו שטר חוב. ותו קיימא לן נמי אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים ונזקקים והכא היכי מחזיקים סהדי בשקרא. ואית דבעי מימר דכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים הני מילי בעדות על פה שמעידים העדים בפנינו דהא לא נחשדו ישראל על כך אבל בשובר דחתימי עליו סהדי איכא למימר דלא אסהידו סהדי אלא איהו צייר. אלא דאיכא לעיוני הא דאמרינן גבי נזקקין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן בעדות על פה היכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין. ואיכא מאן דאמר דמיירי שהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם. כן כתב ה"ר יהונתן. ובשיטה לא נודעה למי כתוב וזה לשונו ולי נראה דודאי זה השובר מקוים לפנינו אחר מיתת האב מדקאמר לא מיקרע קרעיה לשטרא מיהו אחר מיתת האב הוא שהוציאו לקיים בדמויי או בטביעות עינא אבל אם העדים עצמם לפנינו ומעידים על חתימתם בכי הא ודאי אחזוקי סהרי בשקרי לא מחזקינן. עד כאן לשונו.

לא קשיא הא מגואי הא מבראי מאבראי גריעותא שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא ואי איתא אפילו מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפילו בדאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא ואפילו אית ליה פתחא פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פתחא מאבראי שיכול העני לפותחו בלא רשות. הרשב"א ז"ל וראב"ד ז"ל פירש נראה לי כי מגואי לאו דרך חסידות הוא כי העני נמנע מליכנס בו מפני שנראה עליו כבית מפני שהוא לפנים מן השער הגדול אבל כשהוא מאבראי יודע שהוא בית שער ודרך לחצר ואינו נמנע מליכנס בו ובעל הבית רואהו ומקבלו ומאבראי נמי דוקא כשאין לו דלת או שיש לו דלת ואין לו פותתת או שיש לו פותחת והפותחת מבחוץ שיכול לפתוח כל מי שירצה אז אין העני נמנע מלכנס בה. עד כאן.

לפי שבת ממון שבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר שאין אלו באים אלא לשלול שלל ואינם נוטלים קרקעות ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין שאם באו גייסות שבשעת המלחמה ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. הרשב"א ז"ל. ועיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות שכנים.

לפי קירוב בתים הם גובים או דילמא וכו' ופשט ליה לפי קירוב בתים הם גובים ונראה לי אף לפי קירוב בתים קאמר שאם יש לפנימיים שבח ממון יותר מן החיצוניים שיתנו בשוה ויעלה הקירוב כבגד שבח הממון. הראב"ד.

בָּנָה בֵּית שַׁעַר וְלָא אִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ הנה בזה יובן בס"ד רמז הכתוב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר (משלי כב, כב) שתעשה בֵּית שַׁעַר כדי שלא ישמע קולו. ונראה לי דנענש מדה כנגד מדה הוא עשה בֵּית שַׁעַר ועל ידי כך לא היה נשמע קול העני לכן גם הוא לא ישמע קול אליהו זכור לטוב דמשתעי בהדיה. ונראה לי לכך נתקנא אליהו זכור לטוב בדבר זה, כי תיקון הצדקה הוא במלכות ופרשתי דלכן נקראת נדבה כי המלכות היא סוד שם ב"ן אשר פשוטו ד' אותיות ומלואו ה' [י ו " ד ה" ה ו" ו ה" ה ] אותיות וזהו נְדָבָה אותיות ב"ן ד' ה' וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא במלכות ולכן אֵלִיָּהוּ [52] עולה שמו מספר ב"ן ולכן נתקנא על הדבר הזה שהוא צדקה ונדבה.

"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה (שיר השירים ח, י) נראה לי בס"ד התורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות כמו שאמרו בבריתא דאבות (משנה אבות ו, ו) ותורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי כאן אותיות חוֹמָה שהם מ"ח ו' ה'. ' וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת ' אלו תלמידי חכמים כי הגופים של בני אדם קרויים בתים כמו שנאמר בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) ואלו גופים של עמא דארעא אך תלמידי חכמים שהם גבוהים ועליונים על עמא דארעא קראם בשם מִגְדָּל שהוא גבוה ועליון על הַבַּיִת.