מסכת עבודה זרה דף ל׳ עמוד א׳

איחלופי לשתות:

אלונתית פושו"ן:

אסור שהרי תחלתו יין:

אלונתית כברייתא שלא היה יין מתחלה ביד עובד כוכבים אלא לקחה עשויה מיד ישראל:

מותרת בהנאה דתו לא מנסך ליה:

עושין אנומלין בשבת שהוא לשתות:

ואין עושין אלונתית שהוא לרפואה להצטנן כשיוצאין מבית המרחץ כדמפרש:

ומים צלולין שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומים להיות צלולין ושופין העליונים בנחת במסננת:

אלונתית כברייתא מותרת פרש"י שלא היה תחלתו יין ביד עובד כוכבים אלא לקחה עשויה ביד ישראל ומותרת בהנאה דתו לא מנסך לה ומכאן ראיה להתיר תבשיל שנתערב בו יין קודם שבשלוהו אי נגע ביה עובד כוכבים דכיון שנתערב תו לא מנסך ליה עובד כוכבים והקשה ר"ת דלשון כברייתא לא משמע כן ועוד בפ"ק דחולין (דף ו.) משמע שהוא קרוי אלונתית קודם שנתנו לתוכו יין דתניא הלוקח יין לתת לתוך אלונתית ולא קאמר לעשות אלונתית לכך פירש ר"ת דאלונתית דרך הוא לעשות מתחלה בלא יין ומכניסין אותה לקיום וכשמסתפקין ממנה מעט מעט מערבין בה היין שאם יכניסו לקיום אותה עם היין מתקלקלת וה"פ אלונתית של עובדי כוכבים שמשכוה מן החבית כדי לשתות ולא ראה ישראל בשעה שמשכוה אסורה כי שמא נתן בה יין כברייתא פי' כמו שהיא נעשית מתחלה בלא יין וראהו מושך מן החבית מותרת דודאי לא עירב בו יין ומ"מ יש ראיה להתיר מדתנא בתוספתא אלונתית של עובדי כוכבים אסורה מפני שתחלתו יין כלומר שתחלתו יין של עובד כוכבים משמע הא אם תחלתו יין של ישראל מותרת במגע עובד כוכבים שנתערב בה משקין אחרים ואומר ריצב"א דדוקא תבשיל לפי שאין היין ניכר בעין כלל אבל כשמשימין אותו בשומין או בחרדל שמא יש לחוש למגע עובד כוכבים לפי שהוא בעין יותר וכן הלכה למעשה:

יין מבושל אין בו משום יין נסך כן הלכה ומותר במגע עובד כוכבים מדשתו ליה שמואל ואבלט:

האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי ולא גרס תלתין יומין דהכי נמי מצינו בו חילוק בשלשה ימים ראשונים בפרק המוכר פירות (ב"ב דף צו.) דקאמר כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק:

ת"ר יין אלונתית כברייתא מותרת כלומר מי שאין בה יין רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו יין מזוג אין בו משום גילוי ויין מבושל אין בו משום יין נסך:

איבעיא להו יין מבושל יש בו משום גילוי או לאו ופשטה ר"ש בן זירוד משום דריש לקיש דאמר משום דר' חנינא יין מבושל אין בו משום גילוי אמרו ליה נסמוך עליך ואמר להו ר' ינאי בר ישמעאל סמוכו עלי ועל צוארי כל מקרה שיגיע בדבר זה.

אמר רב פפא לא אמרן יין מזוג אין בו משום גילוי אלא בדמזיג טובא אבל מזיג ולא מזיג לא מסר נפשיה.

איני והא ר' ינאי בעכברא מקום הוה שתי חמרא ופש ליה חמרא בכובא וצריה בפראנקא וחזייה לחיויא דשתא מיא בפומיה ורמא בכובא עד דמלאי כובא וסליק חמרא עילוי פראנקא ושתי. פי' שתה מן היין ונשאר מן היין בכובא. כובא כלי היא כגון אשישה וכיוצא בה והביא פראנקא שהוא סמרטוט וצררו בראש הכובא והיה הנחש שואב מים ומביאו בתוך פיו ומריקו בתוך הכובא עד שנתמלאת הכובא וצף היין מעל הסמרטוט ושתה.

ושנינן דמזיג איהו כלומר מה שמוזג הנחש בעצמו הוא ששותה אבל מה שמוזגין בני אדם אינו שותה ממנו. פי' פרונקא שליח ופי' פרנקא סמרטוט. ודחי רב אשי ואמר פירוקי לסכנתא:

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום יין נסך ויש בו משום גלוי יין מבושל אין בו משום יין נסך פי' אם נגע בו עובד כוכבים אין אומרים כי ניסכו:

שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משך אבלט לידיה אמר ליה שמואל לאבלט הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך ש"מ דאבלט עובד כוכבים הוה:

קיסתא דמיא יש בו משום גלוי לא שנא ביום ולא שנא בלילה ולא אמרינן אימת ישן עליהם.

אלונתית כברייתא מותרת וכו' ופירש רש"י ז"ל: אלונתית כבריתא שלא היה יין מתחילתו ביד עו"ג אלא שלקחה עשויה מישראל, דתו לא מנסך לה, ורבנו תם ז"ל הקשה לפירושו, חדא דלישנא דכברייתא לא משמע הכין, [ועוד] דאלונתית נמי משמע בלא יין, דאמרינן (חולין ו, א) הלוקח יין לתת לתוך האלונתית, ולא קאמר לעשות ממנו אלונתית, והוא ז"ל פירש: כברייתא (בתחלה) [בתחלת] בריתה, שכשנותנין אותה בהפתיק ובאוצר אין נותנין בה יין דמיסרא סרי, ואין נותנין בה יין אלא משעה שמושכין אותה מן החבית כדי לשתותו מיד או למכרו בחנות מיד ומשום הכי קאמר דאלונתית שמשכוה מן החבית כבר אסורה שמא נתנו בה יין, אבל הבא מן החבית שהוא מקום בריתה מותרת, דבידוע שלא נתן לתוכה יין עדיין. וכן פירש ר"ח ז"ל אלונתית כברייתה מותרת שאין בה יין. ומכל מקום מדברי רש"י ז"ל אנו למדין לתבשיל שנתנו לתוכו יין ונגע בו עו"ג שאינו נאסר, שלא גזרו אלא על יין שלא נתערב בתבשיל וכיוצא בו, וכ"כ הרב בעל התרומות ז"ל. ותניא בתוספתא (פ"ה ה"ו) אלונתית של עו"ג אסורה מפני שתחלתה יין. אלמא מדמסיים בה מפני שתחלתה יין שמע מינה דאלונתית שלנו שנתן בה יין מותרת דלא מנסכי לה (תוה"ב בית חמישי שער ג).

אנומלין יין דבש ופלפלין. וכתב הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"א ה"י): גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור, הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל ובשכרא שאינו מתנסך, ומותר לשתות עם העו"ג. ואין דברים אלו מחוורין שלא כל שאינו מתנסך על גבי המבח אין בו משום יין נסך, שהרי יין מזוג אין מנסכין אותו על גבי המזבח, ואפילו הכי יש בו משום יין נסך, כדאמר התם (לקמן בשמעתין) אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי, ויש בו משום יין נסך, והרמב"ן ז"ל הקשה דדלמא אף על גב דאנן לא מנסכינן ליה על גבי המזבח אינהו מנסכי ליה, דהא בשאר קרבנות מחוסר אבר יש להן דוקין שבעין אין להם, ואנן אפילו בדוקין שבעין פסלינן להו, ועוד שכל שלא נשתנה שמו וריחו ושם יין סתם עליו אסרו משום בנותיהן, וחומץ ויין מבושל היינו טעמא משום דאין טעמו יין ואין שמן יין סתם ולפיכך לא גזרו בהן, ועוד שאף הן אין מנסכין אותן וכדאמרינן גבי חומץ אי משום נסוכי לא מנסיך. והילכך יין אף על פי שנתנו בו מעט דבש משום יין נסך יש בו, ויינמלין דבש ופלפלין מרובין יש בו ולא גרע מיין מבושל. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה על יינמלין שאין בו משום יין נסך מדגרסינן בירושלמי: רבי יצחק בר' נחמן בשם ריב"ל היה אומר, מתוק מר חד אין בהם משום גילוי, ר' סימון בשם ריב"ל, המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך, ר' סימון מפרש החד קונדיטון, וקונדיטון הוא יינמלין דאמרינן במדרש פרשת בחדש השלישי (פסיקתא דר"כ פיס' יב ) נמשלה התורה לקונדיטון, מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כך, אלמא יינמלין אין בו משום יין נסך. ומכל מקום לא במעט דבש ומעט פלפלין מתירין אותו, עד שיהא בו הרבה דבש והרבה פלפלין, ואומר הרמב"ן ז"ל שאין להתירו עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו שליש דבש ושליש פלפלין. וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם, בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי, שאל לרבנין ואסרון, ולא כך אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי, רבנין דקסרין בשם רבי יודא בר טיטוס, בההוא דשחיק חד לתלתא, ולפיכך אין להתירו אלא אם כן בכיוצא בזה. וכתב הוא ז"ל שאם יש בו על חד תלתא פלפלין נראה שאף על פי שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנה טעמו כל כך על ידי הפלפלין. ותדע שהרי פירש בגמרא שלנו החד יין ופלפלין, ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי, ואף על פי שאמרו בירושלמי דבש ופלפל, מפני שכן דרך העושים קונדיטון כתקנו עושין אותו כך, ך ולא שיהא בו משום יין נסך בלא דבש. ומדברי רבינו, אותו שאנו עושין בדבש ותבלין יש בו משום יין נסך שאין בו שליש פלפלין ולא אחד מעשרה. ולולי שאמרה רבינו הייתי אומר שמותר לפי שגם הוא נשתנה טעמו וריחו ושמו, [ש]אין קורין אותו סתם יין. והמחמיר תבוא עליו ברכה (תוה"ב שם).

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך. ובאיזה מזיגה אמרו, יש מי שאומר דדוקא שאין במזגו יתר משלשה חלקי מים וכמזיגת דרבא דאמר (ב"ב צו, ב) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, אבל בשנמזג יתר מיכן לאו חמרא הוא אלא מיא, ואף על גב דאית ביה טעם חמרא קיוהא בעלמא הוא, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (שם) גבי מתמד דאפליגו בה רבנן ואחרים, דתניא אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין מברכין עליהן בורא פרי הגפן, ואמר רבא היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה כולי עלמא לא פליגי דחמרא מעליא הוא, רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, והלכתא כרבנן, דאמרינן התם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים. ואף על גב דאית בהו טעם יין לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא, וכדגרסינן התם בעא מיניה ר"נ בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהן טעם יין מהו, אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא, אלמא כל שמזגו ביתר מעל חד תלתא מיא מיא בעלמא הוה והילכך אין בו משום יין נסך. ויש אומרים שלא אמרו אלא במתמד בשמרים או בפורצנין אבל ביין עצמו אף על פי שיש בו יתר מעל חד תלתא מיא כל שיש בו טעם יין ומראה יין יש בו משום יין נסך, דטעם יין גמור יש כאן ולא קיוהא בעלמא, ויש אומרים דאפילו בפורצנין הנדרכים ברגל אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא או אפילו תלתא ופחות מיכן חוששין לו ליין, שלא אמרו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא אלא בשמרים ופורצנין דידהו דנדרכין בגת וכל לחלוחית שבהן יוצא על ידי גלגל וקורה. ומעשים בכל יום בנדרכין ברגל דרמו תלתא ולא אתו תרי ואפילו הכי טעמינן ביה טעם חמרא מעליא, ועוד דלפעמים נמצאים בהן גרעיני עינב שלא נעצרו, והאי דלא אתי אפילו מאי דרמי בהו משום דפורצני גופייהו בלעי מיא ומפקא חמרא, ואפשר דבמאי דנפיק איכא חד לתלתא מיא. והראב"ד ז"ל כתב בתשובה דלענין יין נסך אפילו בשמרים הנדרכין בגת אי רמא תלתא ואתו תלתא לעולם אסור, ודייק לה מהא דתניא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא צז, א) שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר, רבי מאיר אומר שלישי בנותן טעם. של מעשר ראשון אסור שני מותר, רבי מאיר אומר שני בנותן טעם, ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר, רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והתניא של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר, ופרקינן מעשר אמעשר לא קשיא, הא במעשר ודאי הא במעשר דמאי, הקדש אהקדש לא קשיא, כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף, ויין נסך חמור הוא כהקדש. ומיהו לאו ראיה היא דהתם שהיה מתחילתו יין של הקדש והלכך מחמירין בו שלא לבטלו במים שתמדוהו, ואיפשר דהוא הדין למתמד בשמרים של יין נסך ואף על גב דלא הוי אלא קיוהא בעלמא. אבל במתמד בשמרי יין כשר אי רמא תלתא ולא אתו ארבעה לאו חמרא הוא אלא קיוהא, ואין איסור יין נסך יורד בו, ובנדרכין בגת, וכמו שכתבנו דכל דלא מקרי יין לא גזרו ביה רבנן. וקל וחומר הדברים, יין מבושל לא גזרו ביה משום דלא מקרי יין סתם ואף על פי שמברכין עליו בורא פרי הגפן, כל שכן זה שאינו נקרא יין ואין בו טעם גמור של יין אלא קיוהא בעלמא. ואיפשר נמי דאפילו יין נסך גמור כל שנתערב בששה חלקי מים שהוא מותר וכדעת רבינו יצחק הזקן ז"ל, וכמו שאני עתיד לכתוב בשער דיני תערובות (שער ה) בע"ה ב"ה (תוה"ב שם).

יין מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך באיזה בישול אמרו, פירש הראב"ד ז"ל בפסחים בשם רבנו האיי גאון ז"ל, הכי דייקו גאונים ראשונים ז"ל: כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך, וכן כתוב בספר תרומות (סי' קנו), אף על פי שחולקין בפרק כירה (שבת מ, ב) גבי שמן אי הפשרו זהו בישולו או לא, לאחר שהרתיח על האש מותר בו מגע עו"ג, דאז קרוי מבושל לכולי עלמא. והרמב"ן ז"ל כתב שאינו קרוי מבושל על ידי רתיחה עד שיתמעט ממדתו על ידי בישולו, מדגרסינן בירושלמי כאן ובמסכת תרומות פרק יא (הלכה א) אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממידתו. ומסתברא שאין זה כנגד קבלתם של גאונים ז"ל, שאי אפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה, אלא שאין חסרונו אלא כפי רתיחתו, ועוד שאין דרכן של מבשלין לבשלו כל כך מעט שלא יודע חסרון מידתו, ובירושלמי לפי שסתם מבשלין מבשלין עד שתתמעט מידתו אמרו כן, ואף על פי שסתם בישול אפילו בשאין חסרון מדתו ניכר, וסוף דבר קבלתן של גאונים ז"ל תכריע, שקבלתן תורה היא (תוה"ב שם).

תנו רבנן יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין אלונתית בבריתא מותרת פר״שי ז״ל אלונתית שעשה ישראל מיין שלנו מותרת ואינה נאסרת במגע גוי כיון שכבר נתערב בה היין ואין מראהו ניכר שם והדין אמת שכל תבשיל וכיוצא בו שנתערב בו יין ובטל מראהו אפי׳ לא בטל טעמו אינו נאסר במגע גוי וכן נראה מן התוספתא שאמרו אלונתית של גוי אסורה לפי שתחילתה יין ע״כ. אבל הפירוש אינו עולה יפה דלא משמע הכי לישנא ופי׳ ר״ת עיקר שפי׳ אלונתית בבריתא בעיקר בריתא שעושין אותה בלא יין כשנותנין אותה באוצר כדי שלא יסריחנה היין ואין נותנין בה יין אלא אחר שמושכין אותה מן החבית כדי למשכו בחנות לשתותו מיד והכי מוכח מדאמרינן בפרק קמא דחולין הלוקח יין לתת לתוך האלונתית ולא קתני לעשות ממנו אלונתית אלמא תחלתה בלא יין ומשום הכי קתני הכא שאם ראה לגוי שמשך אלונתית מן החבית שבאוצר ולא נתן בה יין אחר שמשכח משם מותרת דבידוע שלא היה בה יין בעודה בחבית וכן פר״ח ז״ל.

אמר רבא הלכתא יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך. פירשו בו דדוקא כשהוא מזוג כדינו דהיינו על חד תלתא מיא כדאמר רבא גופיה התם דכל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא הא אם מזוג יותר שיש בו מים יותר מן הרביע שכבר יצא מכלל יין לענין קידוש ולענין ברכה דלא שתו ליה אינשי בתורת חמרא לא גזרו עליו לענין יין נסך דלא שייך ביה משום חתנות ובמים הוא חשוב דקיוהא בעלמא הוא. ונראין דבריהן מיהו דוקא ביין שלנו הא ביין שלהם שנפל בו מים הרי הוא באיסורו עד שיבטל בששי׳ וכדתנן יין במים בנותן טעם דהיינו ששים ומסתברא דיין מבושל שלנו דנפל בו יין אסור כיון דיין מבושל חמרא מעליא אשיב לכל דבר וחמרא קרו ליה דמין במינו הוא ונאסר בכל שהוא. והוא הדין דיין המזוג יותר מעל חד תלתא מיא כל היכא דשתו ליה כלל בתורת חמרא מין במינו חשיב בהדי יין בעלמא והוא אוסר או נאסר בכל שהוא.

ולענין שמרים או חרצנין של גוים שנתן לתוכן מים כיון שגופן טמא הרי הן אסורין לעולם כל זמן שיצא בהן מראה יין ואף על גב דטעמיה קיוהא בעלמא אבל בשמרים ופורצנין שלנו אמרינן התם דכל היכא דרמה תלתא ואתו ארבעה חמרא מעליא הוא אבל אתא בציר מארבעה קיוהא בעלמא היא ולא חשיב חמרא לענין קידוש וברכה וכיון שכן הוא הדין שאינו נאסר במגע גוי שאינו חשוב יין ולא שייך ביה חתנות ולא היה בכלל גזירתם שגזרו על מגע גוי ביין שלנו דלאו יין הוא אבל אמרו גדולי רבותי ז״ל דהני מילי בשמרים ופורצנין שהיו רגילין בהן בזמן התלמוד שכבר נעצרו בגת ויצא מהן לחלוחית שבהם אבל שמרים ופורצנין דידן שאינן נעצרין בגת לא אזלינן בהאי שיעורא דדילמא מיא דשדינן בהו כוליה או רוביה אשתאר תמן וחמרא דנפיק משמרים או פורצנין שהיה בהן בעין הוא דהא חזינן דזימנין סגיאין דרמיננו מיא בפורצנין דידן ולא נפיק בשיעורא דיהבינן דרמינן שיתא ולא אתו אלא ארבעה או בציר מהכי הלכך לא אזלינן בהו בהאי שיעורא וצריך אומד יפה וכל שיש בו טעם יין דינו כיין עד שיהא טעמו כטעם יין שיש בו יותר מרביע מים ולמעשה ראוי לחוש לדבריהן וכבר כתיבנא להא בארוכה בפרק המופר פירות בס״ד.

כשם שבארנו ביין של גוים שלא נפקע איסורו אע"פ שהחמיץ או נתבשל כך הדין בנתערב בו דבש ופלפלין ושאר תבלין עד שנשתנה ריחו וטעמו שאין איסורו נפקע בכך וכשם שבארנו בחומץ ויין מבושל שלנו שאינו נאסר במגעם ושדי לנו בחותם אחד כך הדין ביין שלנו שנתערב בו דבש ופלפלין ושאר תבלין הואיל והגוי מכיר שנוי ריחו להדיא שאינו מנסכו ומעתה מגעו מותר אף בשתיה והנחה ברשותו מותר אף בחותם אחד והוא שאמרו אלונתית של גוים אסורה אלונתית כברייתה מותרת ופירוש אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון והרי נשתנה טעמו וריחו מצד האפרסמון ואלונתית זו עשויה לרפואה ושותין אותה להקר ואלונתית כבריתה פי' גדולי הרבנים אלונתית שלנו שנגע בה הגוי ועל הדרך שפירשנו וכן עיקר וכן הדין באינומלין והוא יין ודבש ופלפלין אע"פ שאינו עשוי לרפואה אלא לתענוג ולערבות שתיה ואע"פ שלא הוזכר באינומלין כאן שלא יהיה בו משום יין נסך כבר התבאר בתלמוד המערב בסוגיא זו שהקונדיטון אין בו משום יין נסך ונסח דבריהם ר' סימון בשם ר' יושוע בן לוי החד והמר והמתוק אין בהם לא משום גלוי ולא משום יין נסך ר' סימון מפרש החד קונדיטון מר פסנתין מתוק חמרא מבשלא וקונדיטון הוא אינומלין כמו שיתבאר למטה ומי שחלק באינומלין הואיל ואינו עשוי לרפואה כאלונתית אלא לתענוג יקבל תשובתו מתלמוד המערב כמו שהזכרנו ומ"מ מברכין עליו בורא פרי הגפן ואחרוני הרבנים הקשו על פירוש אלונתית שהזכרנו שהרי סתם אלונתית אין בה יין וממה שאמרו בראשון של חולין ו' א' הלוקח יין לתת לתוך האלונתית אלמא שקודם נתינת היין נקראת אלונתית אחר שלא אמר לעשות ממנו אלונתית ולדעתי אינה קושיא שבזו קראה אלונתית על שם סופה ומ"מ הם מפרשים מתוך קושיא זו שאלונתית זו אין נותנין בה יין מעיקר עשייתה כשעושין ממנה הרבה להניחה לאוצר מפני שהיין מבאישה אלא כשמוציאין ממנה מן החבית הגדולה לקטנה כדי למכרה לחנות נותנין בזו שמוכרין יד על יד מעט יין ישן כדי ליתן טעם לשותים ואמר אלונתית כבריתה כלומר כשיוצאה מן החבית הגדולה אף שלהם מותרת הואיל ואין בה יין ועל זאת הנמכרת על יד על יד אמרו שהיא אסורה ומביאין ראיה לפירושם ממה שאמרו בתוספתא אלונתית של גוי אסורה מפני שתחלתה יין כברייתה מותרת כלומר שאין בה יין ואין נראה לי כן שאם כן מה בא ללמדנו ועוד שהרי אמרו בהדיא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון אלמא עיקר עשייתה כך הוא וכן שנשנית כאן דומיא דיין מבושל ללמד דינה בשל גוי ובשל לנו במגעו שאינו אוסר ובהנחה ברשותו שדיו בחותם אחד מעתה אינך צריך להודיעך שאם נתערב יין שלנו בתבשיל עד שנתן בו היין טעם הרבה וכן שהיה טעמו משביח שאין אותו תבשיל נאסר במגע גוי אפילו נגע בו קודם שהרתיח שהרי אין נסוך בכיוצא בזה:

קונדיטון שלנו הנקרא פימינ"ט בלע"ז הוא הוא אינומלין שהזכרנו וכמו שאמרו במדרש עשרת הדברים למה נמשלה תורה לקונדיטון מה קונדיטון יש בו יין ודבש ופלפלין אף דברי תורה כן אלא שיש מחלקת בין חכמי האחרונים בשיעור זה י"א שלא הופקע מאיסור מגע ומהצרכת שני חותמות עד שיהא שליש דבש ושליש תבלין והביאו ראיה מתלמוד המערב שאמר שם בר יוכנא הוה ליה קונדיטון מגלי שאל לרבנין ואסרון והקשו ולא כן אמר ר' יצחק המר והחד והמתוק אין בהם משום גלוי ותירץ ההוא כההוא דשחיק חדא לתלתא ומ"מ באחד מהם נפקע מתורת יין או משליש דבש או משליש פלפלין שהרי פירושו החד יין ופלפלין ויש חולקים בשליש דבש ולא יראה לי כן שהרי ראוי לקרותו מתוק בשליש דבש כמו שראוי להקרא חד בשביל שליש פלפלין אע"פ שבכאן פירשו המתוק בענין אחר אינו אלא מפני שאין אדם רגיל לערב בו דבש לבד ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאע"פ שאין בו שליש הופקע מתורת יין כל זמן שנכר ריחו וטעמו להדיא שהרי נשתנה ריחו וטעמו ולא עוד אלא שאבד שמו ונתחדש לו שם אחר וכן נראה לי ולא עוד אלא שלדעתי לא נאמר בתלמוד המערב כן אלא לענין גלוי ועל חד תלת דקאמר ענינו שיהו רוב התבלין פלפלין שמרוב חדותן הנחש נזהר הרבה מהם אבל לענין יין נסך כל שנשתנה טעמו וריחו דיו וכן הדברים נראין וכן אנו נוהגין ולענין שבת עושין אינומלין אחר שאינו לרפואה אלא לשתיה ומשום עירוב דבש וסמנים ליכא שאין זה אלא כנותן תבלין ודבש לקדרה או לקערה וכן תערובת מים ושמן ומלח לטבל את פתו מותר אבל אלונתית הואיל ואינה אלא לרפואה אין עושין אותה בשבת ויש חולקים לענין יין נסך לומר שיש בו משום יין נסך וממה שלא הוזכר בסוגיא זו לאיסור יין נסך אלא שבתלמוד המערב כתבוה כמו שביארנו ומ"מ ראוי שלא להקל בכך שלא להרחיב את הפתח לבעלי פרצות:

גדולי המחברים כתבו בשם גאוני המערב שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך על המזבח מותר לשתותו עם הגוי ודבר זה קולא יתרה וענין שאלמלא לא כתבוה אי אפשר לאמרה ותמה על עצמך הרי יין מזוג אינו ראוי לנסך על גבי מזבח ויש בו משום יין נסך כמו שיתבאר למטה וכן המתוק והמעושן והמגולה פסולין למזבח אפילו הביא ויש בהם משום יין נסך ועוד שמא הם מנסכין אף במה שאין אנו מנסכין על גבי המזבח שהרי כיוצא בה בדוקין שבעין פסולין לנו וכשרין להם ועוד שהרי לא נשתנה ריחו ולא טעמו ועדין שמו עליו וכל שכיוצא בזה נכלל במה שאסרו משום בנותיהם ועוד אני אומר לאסור דבר זו והוא שכבר ידעת שכל שראינוהו שנסך אף מים ושכר נאסרו אבל מ"מ אין דרכם לנסך אלא ביין ומתוך שחבת נסוך תקפה עליהם ביין חשבו מגעו לנסוך אבל מים ושכר מתוך שאין חבתם עליהם לכך אין מגעם נחשב להם לנסוך ומעתה אומר אני כל שחבת נסוך נשארה בו מגעו כנסוך והרי יין זה מתוך שלא נשתנה לא טעמו ולא ריחו ולא צבעו לא זזה חבתו וכל שכן במה שלא נכר בו כלל וזה ממה שצריך להזהר בו:

יין של גוי שנמזג אין מזיגתו מפקיעתו מתורת יין אף לאיסור הנאה על הדרך שבארנו באלו שהזכרנו ואפילו נמזג כל כך שאין שם יין עליו כלל ואינו ראוי לשתיה מתורת יין הואיל ומ"מ הוא נותן טעם במים וגדולי המפרשים מתירין אותו בהנאה כל זמן שאינו ראוי לשתיה מיהא על ידי הדחק אע"פ שנתן טעם ויש מתירין בהנאה כל זמן שנמזג ביותר מכדי מזיגה הראויה שהיא על חד תלתא מיא הא בשתיה כל זמן שנתן טעם אסור שכך דינו של יין נסך מין בשאינו מינו בנותן טעם ואם לא נתברר הולכין בששים כשאר האיסורין וחכמי התוספות כתבו שכל שנמזג בששה חלקי מים שהוא כפל מזיגה הראויה מותר בשתיה שאין כאן אלא טעם לפגם וכבר ידעת שכל שהוא בנותן טעם אם נותן טעם לפגם מותר וראייתם מפרק השוכר משמועת שתי כוסות אחת של תרומה ואחת של חולין שמזגן ועירבן זה בזה שרואין יין של חולין כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ופירשו היינו בכוסות שוין בשיעורן שנמזגו כתקנם ונמצא יין של תרומה בטל בששה חלקים מים והורו מכאן שיין נסך שנתערב במים אם יש במים ששה חלקים מותר בשתיה אע"פ שיש כאן טעם יין שאין כאן אלא טעם לפגם ודבר זה קולא יתרה ולא מצאו אנשי חכמי ארצות הללו ידיהם ורגליהם להודות להם כן והרי כמה יינות אנו שותים להדיא בששה חלקי מים ויותר והוא משביחן וכן נראה לי שלשון בטול אינו נאמר אלא על שנתבטל בשיעור הראוי לבטול אם בששים אם במאה אם במאתים כל אחד כשיעורו ולדבריהם לא היה להם להזכיר בטול אלא נותן טעם לפגם ושמועת הכוסות פרשוה רבים בשאין שוים ושאין בתרומה אלא אחד מעשרים בשל חולין אלא שיש בכוס חולין תשע עשרה רביעיות יין ומזוגים בחמשים ושבעה של מים ובכוס של תרומה רביעית לוג אחד ומזוג בשלשה או פחות משיעור זה על מדה זו ונמצא יין של תרומה בטלי בששים חלקים מים שכך הדבר מצוי להתערב מעט של תרומה בהרבה של חולין ואע"פ... לערב תרומה בחולין אלא פירושו שנמזגו ונתערבו ולא נאמר בתרומה שאינה עולה בפחות ממאה אלא במינה הא בשאין מינה בטלה בששים כשאר אסורין וכמו שאמרו בפרק גיד הנשה מין בשאינו מינו והתרא כגון קדרה שבשל בה תרומה בנותן טעם:

יין מזוג שלנו שנגע בו גוי אף הוא נעשה יין נסך אע"פ שנתחדש טעמו שאין כאן חדוש טעם אלא הפגת טעם ואין דינו כשאר היינות הנזכרים למעלה ומ"מ לא כל המזיגות שוות בכך ואף המפרשים... מדת כלם בזו מחלקותם תלויה במה שנחלקו למעלה בהתר הנאת יין מזוג שלהם שכל שהם מתירין בהנאה כל אחד כסברתו דנין בזה שאינו נאסר במגע גוי ונמצא שמקצתם אוסרין במגע כל שנתן היין טעם וקצתם כל זמן שראוי לשתיה לרוב בני אדם ע"י הדחק וקצתם מקילין בכל שנמזג ביותר מכדי מזיגתו והוא יתר משלשה חלקים מים וכמו שאמרו בב"ב פרק פירות במתמד על השמרים והוא שנתן מים לתוכם ובלבלם ואח"כ סננם שאם הטיל שלשה של מים ולא יצאו ארבעה אינו יין אלא קיוהא בעלמא ואין מברכין עליו אלא שהכל ואע"פ שיש שם טעם יין כמו שאמרו שם בהדיא שמרים ויש בהם טעם יין וכן שיש שם מראה יין כמו שיראה בראשון של חולין ויש חולקין לומר שלא אמרו כן אלא במתמד אבל בזה שגופו יין כל שיש טעם יין ומראה יין מברכין בורא פרי הגפן ונעשה יין נסך ואע"פ שבשבת פרק המצניע יראה שאף ביין כן לענין זה אינו כן כמו שיתבאר שם:

אע"פ שלא הוזכרו התמדים בכאן ראוי לגלגלם ולכללם בדין יין מזוג ולפי מה שהתבאר בב"ב ובחולין תמדים שהיו עושין בימיהם והוא נתינת מים בשמרי היין אם נתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור אלא שהוא מזוג על מתכנתו ויש בהם משום יין נסך ומברכין עליהם בורא פרי הגפן פחות מיכן אין דינו כיין לא ליין נסך ולא לפרי הגפן וגדולי המפרשים חולקים ביין נסך ממה שאמרו בב"ב בשמרים של הקדש שהשלישית אסור בהם אע"פ שלא יצאו אלא כמה שהכניס ואין נראה כן שלא נאמר שם אלא בשמרים של הקדש עצמן שלא לבטלן במים שתמדוהו ומשם ראיה לשמרים של יין נסך שאם תמדו לשם שהדין כן לאיסור שתיה אבל שמרי יין כשר שתמדו לשם כל שלא יצאו ארבעה משלש אין חוששין להם שאינו אלא קיוהא בעלמא כמו שבארנו:

תמדים שלנו העשויות בזגים וחרצנים יש מי שאומר שדינם כשמרים וכל שלא יצא מתלתא ארבעה אין מגע גוי אוסר בהן וראיה לדבריהם בשלישי של פסחים מ"ב ב' שהקשו מי אמר ר' יהודה תמד אינו חייב במעשר והא תנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ר' יהודה מחייב ותירץ הא בדחמרא ר"ל בשמרים הא בדפורצנים ופי' שם גדולי הרבנים דבשמרים מחייב ובפורצני פטור אלמא כל שפטור בשמרים כל שכן בחרצנים וכן כתבוה מגדולי זקנינו שבנרבונה ומ"מ י"א דוקא בשנעצרו בגלגל ובקורה שכבר יצא כל הלחלוחית בעצירת הגלגל אבל נדרכו ברגל יש בהם משום יין נסך לעולם כל זמן שיש שם טעם יין ואפילו הוציא פחות מכדי מדת הנתינה מפני שיש לחוש שזה שלא יצאו ארבעה משלש הוא שהפורצנים עצמן בולעין מן המים ויש ביוצא יין ביתר משליש והראיה שהרי כמה גרגירי ענבים נמצאים שם שלמים שלא נסחטו כלל וקצתם שלא יצא מהם אלא קצת יינם ורוב פעמים אין יוצאין אף בכדי מדת הנתינה ואין זה אלא שהחרצנים אחר שאין מוציאין את המים בטעינת קורה בולעים מהם והיין שבגרעינים יוצא על ידן ואין לנו אומד בהם ולא עוד אלא שמגדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם בענין הא בדחמרא הא בדפורצני שהפורצנים מעלו טפי:

יש אומרים באלו שדורכים פעם שניה אחר שיצא היין שדריכה זו עושהו כנדרך בגת להתיר מגע גוי בתמדים הבאים אח"כ כל זמן שלא יצאו ארבעה משלש ויראה לי שדברים אלו אינם אלא בגת שהיין כולו נמשך ויוצא אבל הכלים הגדולים שלנו הרי נשאר מן היין הרבה בתוכן ויוצא עם התמדים ואם יש נקב בשולי הכלי ומוציאין היין כלו אפשר להקל אלא שאין לסמוך בה ומתוך כף ראוי להזהר שלא להניח את הגוי לתמד בגיגיות שלנו אא"כ ישראל מוציאם: