מסכת יבמות דף ס״ז עמוד ב׳

אין חוששין למיעוטא לשמא יהא זכר ויש לו חלק בהן דבתר רובא אזלינן ורובא יולדות או נקבות או מפילות כדפרישית לעיל:

דעבדינן ליה תקנתא בוררין לעובר שאר נכסים לחלקו ונמצאו העבדים כולן לחלק הנולדים אבל היכא דכולן נקבות לא מצינו למיעבד תקנתא שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו:

יתומים קטנים שבאו לחלוק מעמידין אפוטרופוס לכל אחד ואחד ובורר כל אפוטרופוס חלק אחד יפה לחלקו:

הגדילו היתומים יכולים למחות ומהניא חלוקה לפירות דעד מחאה:

לימא דרב נחמן תנאי היא מדאמר ר' שמעון זכרים יאכלו משום תקנתא דרב נחמן מכלל דת"ק דאמר עבדי צאן ברזל לא יאכלו אפי' בתקנתא קאמר ולית ליה דרב נחמן ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו:

לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן ואי דעבד להו תקנתא הכי נמי דאכלי אפילו לתנא קמא והכא בדלא עבוד תקנתא פליגי וקאמר רבי שמעון יאכלו ולא חייש למיעוטא ותנא קמא חייש למיעוטא:

הבת מאכיל קס"ד ה"ק אם יש כאן בת ולא בן מאכיל עבדים אבל אם זכרים הם לא יאכלו העבדים:

בנכסים מועטים דתקון רבנן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:

אין חוששין למיעוטא כו' הקשה הר"ר שמואל בר' חיים הא כי הוי נמי נפל פסיל כדמוכח בפ' מי שמת (ב"ב דף קמב. ושם) דלמאן דאמר המזכה לעובר קנה זוכה העובר בנכסי אביו עד שתפיל האשה דתניא (שם) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שאשתו מעוברת והחזירו ואחר כך שמעו שהפילה והחזיקו החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואר"י דהכא יש להסתפק שמא כבר הוא נפל וא"ת דהכא חייש רבי יוסי למיעוטא ובפ' מצות חליצה (לקמן יבמות דף קה:) קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אין עולה לייבום כיון דחייש למיעוטא דחיישינן שמא תמצא אילונית וכיון דאין עולה לייבום אין עולה לחליצה וי"ל דחשיב עולה לייבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דאינה אילונית היתה יכולה להתייבם ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לא משגחינן ביה וא"ת דבפ"ק דכתובות (דף יד:) לא חייש ר' יוסי למיעוטא בתינוקת שנאנסה ואר"י דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דלא חיישינן למיעוטא ומיהו צ"ע בריש המוכר פירות (ב"ב דף צג:) דאזיל רבי יוסי בתר רובא דזריעה להוציא ממון ואייתי מינה ראיה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב אלמא לא חייש רבי יוסי למיעוט לענין ממונא וכל שכן לענין איסורא ויש לחלק:

יתומים שבאו לחלוק כו' מפורש בהשולח (גיטין דף לד.):

מועטים עסקינן אע"ג דפסקינן בפ' נערה בכתובות (דף נא.) דמזון האשה והבנות ממקרקעי ולא ממטלטלי סוגיא דהכא סברא דעבדא כמקרקעי דמי כרבי אלעזר דאמר בפ"ק דב"ק (דף יא: ושם) הלכה גובין מן העבדים ומיהו אין הלכה כן אלא כרב נחמן דפליג עלי' דקי"ל ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא פרק יש נוחלין (ב"ב דף קכח.) דמסיק התם דשלח ליה אין גובין אבל אין לומר דחשיב עבדא כמטלטלי וסבר כרבי דאמר בפרק נערה (כתובות דף נא.) מזון האשה והבנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי דא"כ בסמוך דפריך במאי אוקימתא בנכסים מועטים ודוחק לומר דסיפא אתא לנכסים מרובין ה"ל למימר דסבר לה ר"ש בן יוחאי כר"ש בן אלעזר דקי"ל (שם) כוותיה דמזוני מקרקעי ולא ממטלטלי:

שקדמו ומכרו כו' מלשון קדמו משמע דאיירי שקדמו למכור קודם שהחזיקו בהן בית דין לצורך בנות אבל אין נראה לר"י דא"כ הוה ליה לאוקמי כגון שכבר החזיקו בהן בנות ע"פ ב"ד אלא אין שום חזקה מועלת אלא קדמו קודם שיאכלו הבנות קאמר ומיהו אר"י דיש לדחות דמשמע ליה דבת אוכלת מיד אחר מיתת הבעל בלא החזקה על פי ב"ד:

מה שמכרו מכרו והדמים שלהם דאם לא כן בחזקת הבנות הן וכן משמע בסוטה (דף כא:) דחשיב ליה רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים:

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אמר ר"ת דאסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה דהא למשנה ראשונה דפרק אף על פי (כתובות דף נז. ושם) היכא דאכלה בחיי הבעל אכלה נמי בחזקת היבם ודייק ר"ת מדקתני התם ואפילו כולם בפני הבעל חסר יום אחד משמע הא כולן בפני הבעל אוכלת ועוד דתניא בתוספתא (דכתובות פ"ה) זו משנה ראשונה אבל רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה ולא היבמה עד שתיבעל משמע דלמשנה ראשונה אוכלת ובירושלמי דפרק אע"פ הגיע זמן ולא נישאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה והיינו בלא ביאה דאי אחר ביאה פשיטא דאשתו גמורה היא והיינו טעמא דמשנה ראשונה דאינה אוכלת היכא דלא אכלה משום דאין חייב במזונותיה אלא היכא דעמד בדין וברח כדאמרינן בהחולץ (לעיל יבמות דף מא: ושם) ולא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון נמי איכא למיחש דשמא יש סימפון ולא היתה אשתו מעולם כיון שלא הגיע זמן בחיי הבעל ולא ברח ואין להקשות לעולא דאמר (כתובות דף נז:) טעמא משום שמא תשקה כי אכלה בחיי הבעל נמי לא תיכול כיון דאין יבם חייב במזונותיה לא מייחד לה דוכתא דאיכא למימר כיון דזכתה זכתה אבל קשה דא"כ מאי פריך בפרק אע"פ (כתובות דף נז: ושאלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה שאני לקיט דכבר אכל כל ימי חייו וי"ל דכיון דהגיע זמן וייחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמיא ללקיט כהן בבית ישראל וא"ת ומאחר דאכלה מדאורייתא מפני מה אסרוה למשנה אחרונה עד שתבעל אפילו נפלה מן הנשואין הא ליכא למיחש תו לסימפון ויש לומר דכיון דאסורה ארוסה בהגעת זמן למשנה אחרונה אסרו נמי יבמה משום דמיחלפא בה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר ומיהו הא דדרשינן לעיל (יבמות דף סו.) בת ישראל לכהן דאכלה בתרומה מקנין כספו דרשא גמורה היא דהא לעיל (יבמות דף נז.) דרשינן מהתם פצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה ואע"ג דבפ"ק דקדושין (ד' י: ושם) מייתי לה מק"ו דבן בג בג ונשואה דריש בספרי מכל טהור בביתך ואית דמפיק לה מאתם וביתכם ההיא דספרי אסמכתא הוא וכמה דרשות יש בגמרא שדורש בתורת כהנים ובספרי מפסוקים אחרים ומיהו לא יתיישב הא דמייתי הך אסמכתא דהאי קנין דאחיו הוא התם בפרק אע"פ (כתובות דף נח. ושם) דמייתי לה על משנה ראשונה דקתני היבם אין מאכיל לפי מה שפירשנו דהיינו דוקא היכא דלא אכלה דמהך דרשא אפי' אכלה בחיי הבעל לא תאכל בחיי היבם ואמר רבינו תם דהתם ה"פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל:

הא דאתינן לאוקומי טעמיה דרשב"י כדרב נחמן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס לכאורה הוה משמע דדין אפוטרופין לחלוק אפילו מידי דאית ביה דינא דגוד או אגוד כעבדים. וליתא דדלמא הכא כשבוררין לחלק העובר קרקע כנגד עבדים, ועל דרך מה שאמרו בפרק (השולח) [צ"ל הניזקין] (גיטין נב, ב) מוכרין עבדים ולוקחין להן קרקע. ואי נמי הכא משום תקנתו של עובר דלא ליתכחיש עבדיה. וכבר הארכתי בזה בקדושין ריש פרק ובגיטין ריש פרק השולח (גיטין לג, ב ד"ה ורבא).

כגון דאיכא בן בהדה דהא בת כו' דאי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אבראי. תמיהא לי דאין הכי נמי דעדיף מהאי דקאי אבראי לאסור, דאלו האי דקאי אבראי מאכיל מדינא דאורייתא אבל האי דמיעברא אי זכר הוא יש לו זכיה מדאורייתא, לדידיה דיש זכיה מדאורייתא לעובר, וכל שכן בירושה הבא מאליה. ואף על גב דליכא אלא נכסים מעוטין שורת הדין לאו דבנות הוו אלא מן התקנה, והיאך אתיא תקנתא דרבנן ומפקא מאיסור תרומה לזרים דאורייתא. ואפשר לי לומר דמאן דמוקי לה בהכי סבירא ליה כרב חסדא דאמר בפרק האשה רבה (להלן יבמות צ, ב) דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ומפקינן תרומה לחולין ומשום תקנת העבדים ותקנת היורשין כי היכי דלא ליתכחיש וצ"ע.

מדמקשינן הכא והא קיימא לן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. משמע דאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בב"ד, אם עמדו הבנים וקדמו קודם שאכלום הבנות ומכרו מה שמכרו מכרו, ואין קדימת גביית הבנות מעכבת. דאי לא לוקמה דמגבית להו העבידם ותו לא מצו יתומים למכור. וכבר כתבתי כן בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ, א ד"ה מועטין) בשם רבינו יצחק הזקן ז"ל. ויש דוחקים (רמב"ן ב"ב שם ד"ה פי') דאי אפשר להגבותן כולן לנקבות הילודות משום מזונות העובר דשמא נקבה היא. והראשון נראה עיקר ושם הארכתי יותר בס"ד.

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא כתבתיה במסכת כתובות בפרק אף על פי במשנת עשתה ששה חדשים בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם (במתניתין הציון לא ברור) בס"ד.

קסבר ר"ש אין חוששי' למיעוט' פי' וק"מ איהו ור"י בהא וכדאמר' בסמו' דר"ש סבר אין חוששי' למיעוט' והקשו בתו' מדקאמר בפ"ק דכתבות מעשה בתינוקת א' שירדה למלאת מן העין ונאנס' ובא מעשה לפני ר' יוסי ואמר אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה אלמא לא חיישינן למיעוט. וי"ל דהא אוקימנא לההיא דבקרונ' של צפורי היה מעשה דאיכ' תרי רובי וה"ל אידך כמיעוט' א"נ דשאני התם דאיתת' בחזק' כשרות קיימא ומשום מיעוט' לא מפיק לה ר' יוסי לחזק' פסול' מדאמרי' בפ' מצות חליצה קטן וקטנ' לא חולצי' זו דברי ר"מ אבל חכמי' אומר' איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה ובין קטנה ואמרי' מאן חכמים ר' יוסי היא דסבר דלא מקשי' אשה לאיש וכיון דקטנה לר' יוסי חולצת ה"ה שמתייבמת דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא לא חיישינן למיעוט שמא תמצא אילונית וי"ל דמאן דסבר הכא דחוששי' למיעוט לית ליה האי סברא דחכמים היינו ר' יוסי ומ"ד לההיא מילתא סבר דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרן בסמוך א"נ דאילונית לר' יוסי מיעוטא דמיעוטא הוא דלא חיישי' ליה ור"מ סבר דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאלו למיעוט' דמעוט' אף ר"מ לא חייש כדאיתא בריש פ' בנות כותיים ובדוכתי' אחריני א"נ דאע"ג דקטנה חולצת לר' אינה מתייבמת דכל היכא דמשום ספקא הוא דאינה מתייבמת לא קריא שאינה עולה ליבום כיון שאם יבא אליהו ויאמר שאינה אילונית הית' מתייבמ' וכדאמרי' בריש פ' החולץ (יבמות ד' מ"א ע"א) גבי מעוברת:

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופו' ובורר להם חלק יפה פרש"י ז"ל יתומים קטנים שבאו לחלוק מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' ובורר כל אפוטרופוס לחלקו חלק יפה וק"ל כיון שכלן קטנים למה להו למפליגינ' השתא שיהא להם שום חשש ערעור כשיגדילו ונאמר שלא יוכלו למחות דהא סוף סוף לבתר חלוקה אפטרופוס בעי דליפקח בהו ועוד מאי שבאו לחלוק שייך גבי קטנים ועוד דלשנא דאפטרופוס ולישנא דבורר להם לא דייק טפי לה"פ ובתוספות פי' וכפי' הר"ם הלוי ז"ל דהכא ביתומים גדולים עם קטנים והגדולים רוצים לדעת חלקם שיפקחו בו ועוד דאפטרופוס ליתומים גדולים שיפקח בנכסיהם לא מוקמי' הילכך ב"ד מעמידי' אפטרופו' א' ליתומים הקטנים שיטול לכלן עתה לכל אחד חלקו ויעשה לכלן מכל חלקיהם חלק א' גדול ויפקח בו עד שיגדילו ואח"כ יחלקו בניהם ובורר להם חלק יפה דקאמר לומר שידקדק יפה בחלקו ושיטול החלק היפה להם ולא יהיה מוותר אל הגדולים כלום ומיהו חלוקת' כאחי דעלמא בהשואת חלקים וגורל:

אבל הר"ם הלוי ז"ל פי' דלהכי נקט חלק יפה מפני שנוטל שלא בגורל החלק שנר' לו שהוא יותר יפה בין עדית לעדית או עדית לזבורית אחר שיהיו החלקים שוים דעבדו להו רבנן האי ניחא מפני שהם קטנים כדעבדו בכמה מילי והיינו דשייך ובורר להם חלק יפה ואי על פי הגורל שקיל לה מאי בורר אלא ודאי כדאמרן ופי' נכון ומתקבל הוא וי"א שאפילו לת"ח וכהן עושי' כן משום וקדשתו ליטול מנה יפה ראשון וליתא דההיא לענין מתנות או לענין אורחים בסעודה של בעל הברית כדכתיב ולחנה יתן מנה אחד אפים וכאותה ששנינו אבל לא על המנו' ושנינו שלא יוליכנו בידם מנות והרבה כיוצא בזה וכ"פ הר"ם הלוי ז"ל:

ה"נ עבדי להו תקנתא כדרב נחמן שיעמידו אפטרופוס לעובר שיברור לחלקו כנגד העבדי' קרקע יפה. ואיכא מאן דהוה דייק מהכא שיש לאפטרפוס של יתומים רשות לחלוק בדינא דגוד או אגוד דהא שדה כנגד עבד אינו דין חלוקה שאין חולקים שדה כנגד כרם ואפילו שני עבדים שאין מלאכתם שוה אין להם חלוקה זה כנגד זה ואפי' הם שוים בדמים כדמוכח בפ"ק דבבא בתרא מעובד' דהנהו תרתי אמהתא וכדכתי' בס"ד. אבל הכא בדין גוד או איגוד ואיכא מאן דאמר שאין רשות לאפטרופוסים לחלוק בדינא דגוד או אגוד דההוא מזבן או זבוני הוא אלא אי מידי דלית ביה חלוקה הוא יהא עומד בשתוף עד שיגדילו וכן פסק הר"ם הלוי ז"ל:

והא דהכא לאו דחייא היא כלל דהכא לאו מדינא עבדי' ליה אלא בתקנתא דרבנן משום תקנתא דלא ליכחשו עבדי' וה"ה דכל היכ' דאיכא פסידא ליתמי יהבי להו לאפטרופס' רשות למפליג בדינ' דגוד או איגוד והכא עבדי' להו כעין חלוק' שמוכרים חלק' שבעבדי' ונוטלים קרקע והא טבא הוא לעובר דהא אפטרופוס' מוכרים עבדים ולוקחים קרקע ולא ידך קטנים דקיימי נמי איכא תקנתא דלא לכחשו עבדי וזה בכור:

כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקון רבנן ומיהו אלו לא הוה בן בהדה ליכא למימר הכי דדילמא האי עובר נקבה היא וכלן באות בכח ירושה ואיכא לעובר זכיה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו מכאן דקדק ר"י ז"ל דאיתא להא אפי' לאחר שהחזיקו ב"ד לבנות בנכסים מדלא אוקמה להא כשהחזיקום בנכסים דשוב אינו פוסל. ואינה ראיה דהא בחלקם של עובר לא מצו לאחזוקינהו להני ואלו בחלקו פשיטא שאין העובר פסול ומאי קמ"ל ומיהו עיקר הדין אמת כדברי רבי ז"ל וכדכתיבנא בפרק מי שמת בתחלתו בס"ד. מאי בת (דקתני) אם פי' דהאי בת דקתני היינו האם דקרינן לה בת כהן וה"ק בת כהן שנשאת לישראל ויש לה בן והיא מעובר' הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה כדרך שהיא אוכלת שאין העובר פסול בה ובעבדיה כלום כיון דאיכא שום ילוד דאכלי מחמתיה ואין הבן מאכיל עבדי צאן ברזל שלו מפני חלקו של עובר וכל זה לשיטת ר' יוסי דסבר עובר יש לו זכיה ואין הלכה כמותו:

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחי הוא פי' וכיון דכן מחמת יבם מיהת לא אכלה וכדק' שאינו מאכיל אבל מחמת המת היינו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונ' בפ' אעפ"י כדאמרי' בירוש' זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכל' בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמא למשנה ראשונה היבמה אוכל' ולא פליגא אמתני' דהכא דא"כ ה"ל למימר הכא דמשנתי' כמשנה אחרונה אלא ודאי כדאמרן דבמתני' לא איירי אלא שאין היבם מאכיל מחמתו וניחא אפי' למשנה ראשונה ביבמה מן האירוסי' קודם שהגיע זמן שהיא אוכלת משלו אוכלת בתרומה. ואף כשהגיע זמן ואכלו מחמתו בחייו ומת אומ' רש"י ז"ל דלא אכלה לאחר מיתה דקנין אחיו הוא וכיון שמת פקע קנינה ואינם אוכלות עוד כיון דמיתה קודם כניסה לחופה. ור"ת ז"ל כתב שאם התחילה לאכול בחייו ומת אוכלת לאחר מותו למשנה ראשונ' ובמקומו הארכתי בזה במ' נדרי' בס"ד:

יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות וכבר ביארנוה בשני של קדושין מ"ב א' ויש למדין מכאן שדין אפוטרופוס לחלק אף מה שאין ראוי ליחלק כעבדים ואינה ראיה שהרי בזו איפשר לברור לעובר קרקע כנגד עבדים שהרי אמרו שמוכרין להם עבדים ולוקחין קרקע כדאיתה בפרק השולח:

כבר ידעת שבנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות ניזונות ובמועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אלא שאם קדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו יש למדים מכאן שאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בבית דין אם עמדו הבנים קודם שאכלום ומכרו מה שמכרו מכרו שאם לא כן היה להם לתרץ כאן שמגבין להם העבדים ושוב אין היתומים יכולין למכור ואף בתוספות כתבוה כן בפרק מי שמת ק"מ א' ואין נראה כן שמאחר שזכו בהם מכח בית דין אין להם כלום בנכסים וראיה זו יש לומר שאי אפשר להגבותם כלם לנקבות הילודות משום מזונות דשמא העובר נקבה היא:

לענין ביאור הצעה של שמועה כך היא הניח בנים אלו ואלו אוכלין ר"ל באשת כהן ואפילו היא בת ישראל והיא אוכלת בשביל בניה ועבדיה כמותה ועבדי צאן ברזל בשביל בנים הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין היא אינה אוכלת דעובר אינו מאכיל וכן הדין בעבדיה ואף עבדי צאן ברזל לא יאכלו שאין העובר מאכיל הניח בנים והניחה מעוברת היא אוכלת בשביל בנים ועבדיה כמותה עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל מצד שהוא במעי זרה וכל שכן שאינו מאכיל דברי ר' יוסי ר' ישמעאל אומר הבת מאכלת הבן אינו מאכיל כדמפרש לקמיה ר' שמעון אומר זכרים יאכלו כלם נקבות לא יאכלו ואין גורסין כלם זכרים אלא כך פירושו אם יש שם זכר בין הנולדים יאכלו עבדי צאן ברזל בשביל אותו הבן ואין חוששין לחלקו של עובר אבל אם כל הנולדים נקבות לא יאכלו שמא העובר זכר ואין לבנות בעבדים כלום עד שיאכלו מכחן וקא בעי תיפוק לי' דנקבה נמי פסלה הואיל ואין זכר בין הנולדים שהרי אף אם העובר נקבה יורשת עמהן ותירץ דאין הכי נמי וחדא ועוד קאמר ואמאי דקאמר זכרים יאכלו קא מקשה והא איכא עובר כלומר ויש לחוש שמא זכר הוא ויורש עם הזכרים הנולדים ויפסלו משום חלקו ותירץ קא סבר אין חוששין למיעוט ורוב נשים יולדות מקצת זכרים ומקצת נקבות וקצת נשים מפילות וכי מצרפת קצת נקבות בקצת הפלה הוה ליה לידת בנים מיעוטא שהרי נמצא רוב עוברין שבמעי אמן או נקבות או נפלים הילכך אין חוששין לחלקו של עובר ויאכלו בשביל הזכרים הנולדים ואפילו תמצא לומר דליחוש למיעוטא סמכינן אדרב נחמן לברור שאר נכסים לחלקו של עובר וכל העבדים מגיעין לחלק הנולדים אבל בכלן נקבות אין כאן תקנה זו שמא העובר זכר והכל שלו ומקשה לימא דרב נחמן תנאי היא דהא לר' יוסי לא יאכלו אלמא לא סמיך אתקנתא דרב נחמן ותירץ דכולי עלמא אית להו תקנתא דרב נחמן ואי עבוד הכי הכי נמי דמהני ואכלי הואיל וביררו משאר הנכסים לחלקו של עובר אלא הכא בדלא עבוד ולר' יוסי לא אכלי דחייש למיעוטא ואע"ג דבחליצת קטנה אשכחן דר' יוסי לא חייש למיעוטא וקטנה לדעתו חולצת ואין חוששין שמא תמצא אילונית כדאיתה בהדיא בפרק מצות חליצה ק"ה ב' התם משום דאי אתי אליהו ואמר לאו אילונית היא משגחינן ביה כדאיתה בהחולץ מ"א ב' ומה שאמרו בראשון של כתובות י"ד ב' בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעין ואמר ר' יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה וכו' התם משום דאיכא תרי רובי אי נמי פירושא דר' יוסי חייש למיעוטא דהכא כלומר דלא חשיב ליה מיעוטא והשתא הדר לפרושי מאי דקאמר ר' ישמעאל הבת מאכלת כו' וקא בעי מאי שנא דכי הניח בן עם זה העובר אינו מאכיל מפני חלקו של עובר וכי הניח בת עם העובר יאכלו והלא אם תלד בת יש לה חלק בה וכל שכן שמא תלד זכר ויהא הכל שלו ואוקמה בשעבדי צאן ברזל אלו נכסים מועטין דתקינו רבנן דליהוו לנקבות וכגון דאיכא בן בתוך הנולדים דמדאוריתא לדידיה הוו ומדרבנן הוא דזכו בהו נקבות הילכך הבת מאכלת דאי האי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דאיתיליד ואי נקבה היא הואיל ומתקנתא דרבנן הוא דזכיא כל דלא איתילידא לא פסלא וסיפא דקאמר שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום בן כלום בנכסים מרובין ומקשי ליה ואפילו במועטין הרי אם קדמו ומכרו מכרו והילכך קיימי להו ברשותיה אלא מאי הבת דקתני האם ר"ל אותה בת ישראל שנשאת לכהן כלומר שהיא מאכלת בעבדי מלוג שלה אם יש לה בנים כדרך שהיא אוכלת והבן אינו מאכיל בעבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר וכההיא דר' יוסי וכלה ר' ישמעאל היא כלומר דהכי קאמר וכן היה ר' ישמעאל אומר וכו':

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר העובר והיבם הארוסים והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם פוסלין ולא מאכילין ענינו שהיא אם היתה בת ישראל מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן או מאורסת לכהן או בעלה כהן חרש או בן תשע שנים ויום אחד לא תאכל בתרומה כי הם לא יקנו קנין שלם ואם היתה בת כהן מעוברת מישראל ושאר הדברים הנזכרים נפסלו מלאכול בתרומה שאם יבאו יקנו קצת קנין ואמרו לבן ט' שנים ויום אחד שהעקר אצלנו בן ט' שנים ויום אחד פוסל אמנם זה בפסול כהונה כמו שיהיה חלל ט' שנים ויום אחד ובא על הנכרית פסלה מלאכול בתרומה או תהיה גרושה וחלוצה ובא עליה גם כן בן ט' שנים ויום אחד שהיא גם כן נפסלה ונפסלה מן הכהונה ואם נפל הספק אם הוא בן ט' שנים או פחות מבן תשע שנים פסל מן התרומה ומן הכהונה כמו שביארנו אבל מספק וכן כאשר בא על יבמתו ונפל הספק אם הוא בן ט' שנים ויום אחד וקנה על מה שיתבאר או הוא פחות ואין ביאתו ביאה או כאשר חלץ האיש ליבמתו ונפל הספק אם הביא שתי שערות והחליצה נעשית או לא וידון בזה כלו לחומרא והוא אמרו חולצת ולא מתיבמת כי היו שם הלכות ישפטו זה הדין אחר זה חזרו אל מין ממיני הספקות והוא אמרו נפל הבית עליו ועל בת אחיו אשר לא יודע מי מת קודם כי אם ידענו שמתה בת אחיו תחלה היתה צרתה לאחיו כמו שקדם לנו וכלן שמתו וכו' וכן אם ידענו שהוא מת קודם היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכאשר התחדש הספק חולצת ולא מתיבמת:

אמר המאירי העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין פי' כבר ידעת שבת ישראל הנשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם מת הבעל ואין לה זרע ממנו אינה אוכלת עוד בתרומה ואם יש לה זרע ממנו אוכלת בשביל אותו זרע בין שהוא זכר בין שהוא נקבה אפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע של זרע עד כמה דורות ובת כהן הנשאת לישראל ומת הבעל ואין לה זרע ממנו חוזרת לאכילת תרומה ואם יש לה זרע ממנו נפסלה בשביל הזרע על הדרך שהזכרנו וביאר עכשו שכל אלו פוסלין בבת כהן הנשאת לישראל שלא לשוב לאכילת תרומה בבית אביה ואין מאכילין בבת ישראל הנשאת לכהן:

ופי' העובר שאם היתה בת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת ואין לה עוד זרע אותו העובר פוסלה מן התרומה ונחשב זרע לפסול ואם היתה בת ישראל לכהן אין העובר מאכילה שלא נחשב זרע להאכיל:

ופי' היבם שאם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו אלא שנזדקקה ליבם ישראל אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ אפילו היבם קטן שבקטנים ואם היתה בת ישראל ונשאת לכהן ונזדקקה ליבם אין זיקת יבם כהן מאכילה אפילו היה גדול שבגדולים עד שיכנוס:

ופי' האירוסין שאם היתה בת כהן ונתארסה לישראל נפסלה מן התרומה מצד אירוסי הישראל עד שתתגרש או תתאלמן שהרי יש לו בה קנין ובת ישראל לכהן אינו מאכילה עד שיכנוס וזו אינה תורה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שגזרו בה שמא תאכיל לבני בית אביה:

תובד"ה אין חוששין למיעוטא כו' ולא דמיא לחולצת תוך ג' חדשים דאפילו יבא אליהו כו' עכ"ל הכי אמרינן בפרק החולץ ומייתי ראיה שם דהא קטנה דלאו בת איעבורי צריכה להמתין ג' חדשים:

בד"ה מועטים עסקינן כו' ה"ל למימר דסבר לה רשב"י כרשב"א דקי"ל כוותיה דמזוני כו' עכ"ל והשתא דסבר דמזון האשה ממקרקעי ולא ממטלטלי וסבר דעבדי כמקרקעי ליכא לאקשויי הכי דנימא דסיפא סבר לה דעבדי כמטלטלי וכדקי"ל כרב נחמן דא"כ אתו הני אמוראי ר"א ור"ן בפלוגתא דתנאי דהכא וק"ל:

בד"ה קנין כספו אמר רחמנא כו' אור"ת דאסמכתא בעלמא היא דמדאורייתא מיכל אכלה כו' עכ"ל ובתוס' פ' אע"פ הקשו התוס' לשיטתו מתוך סוגיין דקאמר בשומרת יבם בת כהן לישראל דפסל לה דכתיב ושבה אל בית גו' הל"ל דהא קנייה כדקאמר גבי אירוסין כו' ע"ש:

ד"ה (בנכסים) מועטים עסקינן וכו' עד אבל אין לומר וכו' עד הל"ל דסבר לה כרבי שמעון ב"א וכו'. ויש לדקדק השתא נמי לפי פירש התוס' דפירשו דסוגיא דהכא סבר דעבדי כמקרקעי דמי כר"א דלא כהלכתא קשה נמי מאי פריך מסיפא לישני דסבר לה עבדי כממלטלי דמי כרב נחמן דקי"ל כוותיה וי"ל דא"כ הוי אתו ר"א ורב נחמן דאמוראי נינהו ופליגי בעבדים אי כמקרקעי דמי אי כמטלטלי דמי כתנאי אבל הא דמזון האשה והבנות אי גובין מטלטלין או דוקא מקרקעי הוה פלוגתא דתנאי וק"ל:

תוס' ד"ה אין חוששין וכו' וי"ל דחשיב עולה ליבום. עיין לעיל דף מא ע"ב:

בא"ד בסופו ויש לחלק עי' בר"ן שבת פ' יט דף נט ע"ב ובב"י יו"ד סי' קצא בשם תשובת הר"ן וצ"ע: