מסכת יבמות דף ס״ה עמוד ב׳

הוא אמר אפלת בגו עשר כשאנו באין לכופו להוציא הוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה:

והיא אמרה לא אפלית אלא עקרה אני:

הוחזקה לנפלים ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה:

אפילה תרי ולא אוציא:

היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה:

מתני' אבל לא האשה וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' לומר דבר הנשמע דכתיב (ויקרא יט) הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו:

אביך צוה יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום:

ולא קאמר פרו ורבו אע"ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה:

ואי סלקא דעתך דלא מיפקדא כתובה מאי עבידתה משמע דאי מיפקדא ניחא דיש לה כתובה ותימה דאי מפקדא א"כ מיענשא אפריה ורביה ואית לן למימר דאדרבה איהי היא דלא זכתה כדמוכח לעיל ותירץ ר"י בן ר' מאיר דהכא בידוע שהוא עקור אבל ק"ק אמאי פריך כתובה מאי עבידתה ולא פריך נמי אמאי יוציא:

כי הא ודאי כפינן פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה ודייק מהא דאמר בריש אע"פ (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (כתובות ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אע"פ שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם ולא יתכן דלענין פרעתי לא הוי תנאי כתובה ככתובה דאכתובה לא אמר כלום ובתוספת נאמן לומר פרעתי כדמוכח בעובדא דשבתאי בריה דרבי מרינוס (ב"מ יז.) ויש לדחות דהתם לא הוסיף חתן עצמו כ"א שבתאי אביו ולא חשיב כשאר תוספת ואין להאריך כאן כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול דלא מהימנא מדרב המנונא כיון שהיתה תובעת כתובה והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיון דאין יכול כלל לקיים לה עונה ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אע"פ (כתובות דף נו. ושם) דשמא לא כתב אלא ע"מ חיבת ביאה ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין אבל נדוניתה שהכניסה לו יחזיר הכל מה שידעו שהכניסה לו אבל מה שכותבין נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לו דהוי כעין תוספת ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ואם אין יכול לבעול מחמת שרחמה צר כתב דאם המתין ג' שנים דימתין עוד שנה ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך באין יכול ליבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך:

הא דאמרינן הוא אמר הפילה והיא אמרה לא אפלי והא נמי דאמרינן הוא אמר לא הפילה אלא תרי והיא אמרה אפלי תלתא. איכא מאן דמפרש להו (רמב"ן) בדהוחזק קלא בהכי כדקאמרה היא כלומר דלא אפילה כלל. א"ר דאפילה תלתא ואתו ב"ד לאפוקה מיניה והיא אינה תובעת גרושין הלכך מהימנא. אבל בתובעת להתגרש אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. והכי נמי משמע מלשון רש"י ז"ל (בד"ה היא מהימנא) שכך כתב היא מהימנא וכופין אותו ולא שהיא תובעת גרושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה. ואיכא מאן דמפרש דבתובעת להתגרש נמי הוא הדין והוא הטעם שאם אתה חושש לכך אפילו כשב"ד באין לכופו לגרש יש לך לחוש, שהרי בית דין מאמינים אותו אלא שהיא מכחישתו אם כן הכל תלוי בטענתה ויש לך לחוש שמא עיניה נתנה באחר, אלא דלא חיישינן להכי מהאי טעמא דאתמר בגמרא דאם איתא לא מחזקא נפשה בעקרתא ולא מחזקה נפשה במפלת. (עיין או"ז ח"א סי' תרנ"ג בשם ספר המקצועות).

הא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים פסקוה הראשונים ז"ל בחבוריהם (עיין רי"ף סי' צג) ואף על פי שנפסקה הלכה כרבי בנשואין, יש לומר דבהא לקולא אזלינן כרשב"ג מפני שנשאת בהיתר והיא יולדת, וכי היכי דאזלינן לקולא בוסתות ושור המועד וכן נמי במשפחות כדאיתא לעיל (יבמות סד, א), הכי נמי בהא אזלינן לקולא כרשב"ג. ואי נמי אפשר דרבי גופיה מודה בהא מהאי טעמא דאמרן. סליק פרק הבא על יבמתו בס"ד

הוא אומר אפלת תוך עשר פי' ויש לנו למנו' י' שנים משנה שהפיל' להוציא והיא אמרה לא אפילית וכבר עברו י' שנים א"ר אמי אף בזו נאמנת פי' אף בזו ששניהם טענת בריא. מ"ט אם איתא דאפילה נפש' בעקרתא לא הוה מחזקא יש שפי' לזו אפי' כשהיא תובעת להתגרש ולא חיישי' שמא עינה נתנה באח' שגדולה חזקה זו ופגם זה דלא הוה משקרא ביה ולא נהירא דכל שהיא מזנה ונותנת עיניה לא תחוש לכלום ומימרא אמר כל גנאי שבעולם על עצמה אלא הכא כשהוא בא להוציאה ע"י ב"ד שכופי' אותו והי' לא הית' רוצה לצאת כלל ומ"מ מודה על האמת לב"ד וכן פרש"י ז"ל וא"ת ויהא נאמן במגו דאי בעי אמר נתקררתי ואיני ראוי להוליד שהוא נאמן כדפי' לעיל י"ל דהכ' כיון שכב' הוליד אלא שהפיל' ריעה טענתיה לבטולי חזק' גדולה כזו שיש לה:

הפילה וחזרת והפילה הוחזקה וכו' פי' רז"ל דבהא אפי' ר' מודה דמגו שלשה זמני לא הויא חזקה כיון שנשאת בהתר והי' יולדת ויש הרבה נשים שמפילות עובריהם. וכבשה כתי' פי' ואפי' למאן דסבר יש אם למסורת בהא מודה כיון דאיכא טעמ' רבה שאין האשה דרכ' לכבוש:

כך מצוה לומר דבר שאינו נשמע פי' לרבים אבל לחבירו עד הכא' כדאמרי' בערכי' (דף ט"ז ע"ב) והא דאמרי' בפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נ"ה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א"ל לא שמעי' מנאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו התם כשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו ועוד כדי שלא יהא להם פתחון פה אבל אחר שהוכיח' פעם אחרת ולא שמעו ומכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום:

איך אלך ושמע שאול פי' היה שואל עצה היאך מתנצל משאול ואף על גב דשלוחי מצוה אינם נזוקים היכא דשכיח היזקא שאני כדאמרי' עלה בפ"ק דפסחים עגלת בקר תקח בידך כלומר קרבן לכפר על הרהורי החטא שחושד בכשרים ומ"מ אין זה עיקר הליכתו אלא שהוא משנה לומר כי זה לבד הולך מפני שמותר לשנות בדברי שלום כש' ונכון הוא:

דמעיקרא אמר ואדוני זקן ולבסוף כתיב ואני זקנתי יש מקשים והא מעיקרא כתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה וליתא דההוא קרא ה"ק אני אחרי בלותי היתה לי עדנ' עדון בשר ואעפ"י שחדל ממנו בתחל' אורח כנשים הרי חזר אליה כדאמרן בהשוכר דאותו יום פירסה נידה אבל מה נעשה ואדוני זקן:

אמר כי הא ודאי כפינן וכן הלכתא והוא שאין לה שום ולד אפי' חד וי"א דאפילו ביש לה בת נמי חשיב דאית ליה חוטרא לידה ומרא לקבורה:

הויא לה לידה פי' צער בלא סכנה דאי לאו אפי' מפקדה אפריה ורביה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונפקא מינה לגבי האיש' שהוא אסור לעקר את עצמו (ע"י סם) כיון דמפקד אפריה ורביה דמשו' צער תשמיש אין לו לעקר את עצמו ע"י סם אבל יש לו סכנה מותר:

אמר המגיה כתב אדמ"ו מופת הדור הי"ו בספרו הבהיר ברכי יוסף אבן העזר סי' ה' אות י"ב וז"ל ובמקום סכנה מותר לשתות הרי"טבא בחי' שלהי הבע"י וכ"כ בחי' פ' שמנה שרצים הביאו הרב זרע אברהם א"ה סי' א' וכ"כ בס' אדמת קדש סי' כ"ג מסברא מנפשיה יע"ש. )

כבר ביארנו ששיעור שהזכרנו בעשר שנים אם הפילה בתוך עשר מונין משעה שהפילה אמר הוא שהפילה והיא אומרת שלא הפילה מהימנינן לה וכופין אותו שלא ליבטל ואין אומרין שמא עיניה נתנה באחר שהרי אין היא באה להתגרש מתחלה שאלו הפילה נוח לה לומר כן משמכנסת עצמה בחזקת עקרה ומכל מקום אם היא שותקת מהימנינן ליה ואין כופין אותו להוציא או לישא אחרת:

כשם שבשהא עשר ולא ילדה כופין אותו להוציא כך אם ראינוה מוחזקת להפיל ושאינה יולדת ולד של קיימא כופין אותו להוציא ויראה דוקא כל ששהת עשר בדרך זה ומכל מקום אין מוציאין אותה אף לסוף עשר בהפילה אלא אם כן הוחזקה בהפלה שלשה פעמים ואף בזו כשיוציא יתן כתובה כל שבראשון ושני הא אם לא הוחזקה אלא לאחד או לשנים מונין עשר משעה שהפילה האחרון ואם הוא אומר שנים הפילה והיא אומרת שלש היא נאמנת ויוציא ויתן כתובה שאין רצונה להחזיק עצמה במפלת דרך טענת שקר ואף בזו דוקא כל שאין היא באה מתחלה להתגרש אלא שאנו באין לכופו דרך תוכחת והודעת קיום מצות פריה ורביה אבל כל שהיא באה להתגרש שאע"פ שאינה מצווית על פריה ורביה לקצת סבות מיהא יכולה היא לומר כן כמו שהתבאר חוששין שמא עיניה נתנה באחר וכן כתבוה רוב מפרשים ומכל מקום בשאלתות פירשוה בפרשת תולדות יצחק שכל שהוחזקה לנפלים אין צורך לשהיית עשר אלא מוציא מיד ובכתובה:

מוחזקת לנפלים אף כשנשאת לשלישי יוצאה בכתובה כל שלא הפילה תחתיו שהרי לא הקפיד אלא על הנפלים וכל שלא הפילה תחתיו אע"פ שלא ילדה אינה מפסדת כתובתה וכן כתבוה גדולי הדורות לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם:

אע"פ שאמרו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים דוקא בשיודע שהוא מקבל או בסתם ר"ל שאינו יודע אם יקבל אם לאו אבל כל שיודע בו שאינו מקבל אינו חייב בכך אדרבה מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם והוא שאמרו כשם שאדם מצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:

מותר לשנות בדברי שלום שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא כו' ויש אומרים מצוה שהרי נצטוה שמואל עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' ואע"פ שכך עשה מכל מקום עיקר הליכתו למשוח לדוד היתה והוא אמר שעיקר ביאתו לזבוח לה' והרי מצינו שהקב"ה שינה בדברי שלום שנאמר ואני זקנתי ובאמת שכך היה שהרי אמרה אחרי בלותי אלא שאצל השם נקרא שנוי על שלא ספר את הכל:

אע"פ שאין האשה מצווית על פריה ורביה אם באה מחמת טענה כגון שאין לה בנים וטוענת שהיא צריכה בזקנותה לבנים שיכלכלו את שיבתה או שישתדלו בצרכי קבורתה שומעין לה וכל שטוענת שאינו יורה כחץ או שאינו יכול לשמש עמה נאמנת וכופין אותו להוציא ויש מפרשין אף בתוך עשר ובכתובה אלא שאינו נותן לה תוספת ויש מפרשין דוקא לאחר עשר שנים ובכתובה ויש אומרין דוקא לאחר עשר שנים ושלא בכתובה כמו שביארנו למעלה ולדעת ראשון קשה לפרש שהרי יש לחוש לנתינת עין אלא שיש מפרשין אותה דוקא כשנתברר שאינו ראוי להוליד ושהיא לא הכירה בו ומאחר שכן אין חוששין לנתינת עין וגדולי המחברים כתבוה כדעת אמצעית וההיא דנדרים ר"ל יעשו דרך בקשה פירשוה בתוך עשר:

מה שכתבנו שאין לה תוספת הוא משום דאדעתא דלא למיקם קמיה לא כתב לה ואע"פ שבממאנת ושניה ואילונית יש להן תוספת טעם הדברים בממאנת כדקתני בהדיא דאיהו קא ידע דאפשר לה למיהדר והרי הוא כמקבל עליו כן ואילונית הואיל ואנן הוא דמפקינן לה אית לה אבל הכא דאיהי קא בעיא למיפק לא:

הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה יש להקשות מה טעם יש בזה והלא פריה ורביה אינם ממצוות עשה שהזמן גרמא כדי שיהיו נשים פטורות? ונראה לי בס"ד משום דאתתא לבי תרי לא חזיא ואם האשה תהיה חייבת בפריה ורביה ונשאת לאיש ולא נבנית ממנו והוא אינו רוצה לגרשה, מה תעשה לקיים מצות פריה ורביה מאחר דאגידה ביה ואינה יכולה להבנות מאחר? וגם לפעמים אפילו אם ירצה לגרשה אינו יושב במקום שיש בו בית דין שיודעין לגרש או שהלך למדינה רחוקה, על כן פטרה השם יתברך מפריה ורביה דאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! מה שאין כן האיש אם נשא אשה ולא ילדה יכול לישא אשה אחרת שתלד ויקיים בה מצות פריה ורביה דהאיש יכול לישא כמה נשים בבת אחת.

כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה עַל אָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמָע. נראה לי דמפיק לה מדכתיב (ויקרא יט, יז) 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' לשון הוכחה וגם הלשון כפול דדרשינן אפילו כמה פעמים ועיין הריטב"א ז"ל ומה שאמר רבי אבא חוֹבָה נראה לי דמפיק לה מדכתיב (משלי ט, ח) 'אַל תּוֹכַח לֵץ' דדי לומר 'הוכח לחכם' וידענא דאין להוכיח ללץ שהוא הפך החכם? ולכך דריש יתור הכתוב ללמדנו דאיכא חובה בהכי.

מֻתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ, טז) "אָבִיךָ צִוָּה". נראה לי בס"ד לכך מספר שקר [600] עולה מספר 'דרך שלום' [600] ללמד אם הוא דרך שלום מותר לומר שקר. והרב עיון יעקב הקשה למה לא יליף מן פסוק וְאָחִיו מֵת (בראשית מד, כ) שכתב רש"י מפני היראה הוציאו דבר שקר עיין שם. ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהתם אין זה נקרא שינוי דיש לומר כיון דנמכר למצרים אשר משם אין יציאה לעבד, חשיב כמו מת ואין זה שינוי עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי דכתיב (תהלים לא, יג) נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, ונמצא הנשכח לגמרי גם כן נקרא מת. ועוד דלשון מיתה נקרא גם על אדם חי שירד ממעלתו כדאיתא באדרא על וַיָּמָת דכתיב בפרשת וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים (בראשית לו, לא).

אָמַר לָהּ אִיכּוּ יָלַדְתָא לִי חֲדָא כְּרֵסָא אַחֲרִיתִי. יש להבין למה נתאוה לכרס אחד עוד ולא לשתים ושלש וארבע? ונראה לי בס"ד כי שם הוי־ה מאיר לעולם בתמידות במילואו ומלוי מילואו שאז יש בו כ"ח אותיות וזהו סוד כח ה' ולכן בגלות כתיב וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף (איכה א, ו), ובשירה אמרו יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ (שמות טו, ו), וכמו שכתבתי במקום אחר. וידוע (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם, וכאשר יולידו זכר הוא מהארת אות ו־ו שבשם וכאשר יולידו נקבה הוא מהארת אות ה־ה שבשם. והשתא יהודית אשתו של רבי חייא כשילדה יהודה וחזקיה בכרס אחד נמצא ילדה מהשפעת אות ו־ו שבשם במלואו לכך הביאה שני זכרים כנגד אות ו־ו במלואו. וכן כאשר ילדה כרס שני בשתי בנות ילדה מהשפעת אות ה־ה שבשם במילואה ועדיין חסר לו מילוי דמלוי לכך בקש כרס אחריתי שיהיה בה זכר ונקבה ביחד כנגד אותיות ו־ה של מילוי המילוי. ולכן אמר לה אִיכּוּ יָלַדְתָא לִי חֲדָא כְּרֵסָא רמז באותיות איכו על שם הוי־ה שמספרו כ"ו ואותיות שמאירים בפריה ורביה הם ו־ה שמספרם י"א ולזה אמר אִיכּוּ חלק התיבה לשתים וקרי בה 'א־י כ"ו' פירוש א־י אותיות ו־ה שהם של שם כ"ו.