בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף כ״א עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף כ״א עמוד א׳

    מסכת יבמות דף כ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 21 קטעים ממוספרים, כ־455 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    כי את כל התועבות האל גבי עריות כתיב ומשמע התועבות הקשות:

    מכלל דיש רכות וקלות מהן ואסורות:

    אלה במדות כתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול ומדקאמר יותר משל עריות מכלל דהא לאו קשה הוא:

    הכתיב אלה מכל התועבות האלה ונכרתו:

    ופרכינן ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם ממש בתמיה:

    עריות אפשר בתקנה כל זמן שלא הוליד ממזר יפרוש הימנה ויתחרט אבל מדות גזל את הרבים הוא ואינו יודע למי יחזיר ואע"ג דקיימא לן יתקן בהם צרכי רבים לאו תשובה מעלייתא הוא:

    ואזן לשון אזנים בית אחיזה כדאמר בעירובין לימד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמא ואסברה בדדמי גמר מילתא ממילתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וגזר על השניות:

    אזנים של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול ה"נ ע"י שניות מתרחקין מן העריות:

    ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 21a · Sefaria

    תוספות

    רב יהודה אמר ואזן וחקר והא דאמר בפרק שני דעירובין בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים ועירובין יצאת בת קול ואמרה כו' ולא חשיב שניות שמא אחר בת קול תקנה:

    ומותר באשת חמיו ירושלמי אשת חמיו אסורה משום מראית העין וא"ת תורה היא לאסור' הא דוד נשא רצפה בת איה וקאמר נמי שני חורגין שגדלו בבית אסורה מפני מראית העין רבי חנינא אומר יסבון באתרא דלא חכימי להו ומעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה ואע"ג דשמעתין שרי להו אשת חמיו וחורגו שמא אחר כך אסרום ומיהו בסוף משוח מלחמה מוכיח סוגיא דלא חיישינן למראית העין גבי חורגה הגדילה בין האחין:

    אי הכי אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא מצי למיפרך דתימא ליה אני מותרת לך כו' דבעיא היא לקמן אם שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא:

    Tosafot on Yevamot 21a · Sefaria

    רשב"א

    ומותר אדם באשת חמיו איכא למידק למה לי למתני אשת חמיו מותרת, לישתוק מינה דכל דלא אסר לה, בהיתרא קיימא. יש לומר משום דבתה אסורה לו אצטריך, סלקא דעתין אמינא כיון דבתו ערוה, בדידה ליגזור מדרבנן, והא דלא תנא לה תנא ושייר כדשייר שיתא דר' חייא (להלן יבמות כא, ב. כב, א) קא משמע לן שאף זו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ואף על גב דאמרינן דלא פסיקא ליה מכל מקום משום לתא דבתה דזמנין דהיא אסורה לו תנא לה להיתרא. ומדתנינן לה לאשת חמיו להיתרא ולא סיימינן בה ואסורה משום מראית העין שמעינן מינה דמשרא שרי לגמרי. בירושלמי (פ"ב ה"ד) גרסינן ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. עוד אמרו שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין. אתא עובדא קומי דר' חנינא בריה דר' אבהו אמר יסבו באתר דלא חכמין לון. ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהן ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא דשניות. ומיהו לא משמע הכין מדאמרינן במסכת סוטה פרק משוח מלחמה בסופו (מג, ב) חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין, וזו כסברת רבי חנינא דירושלמי. ודחי לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה. אלמא לא גזרינן משום מראית העין. ומכאן ראיה נמי לאשת חמיו שהיא מותרת, דלמראית העין לא חיישינן דקלא אית לה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבו לירושלמי. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר (סי' לט), ובהלכות גדולות (הל' עריות) ותלמוד ארץ ישראל (שם) גרסי אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין עד כאן. ובתוס' (ד"ה ומותר) כתבו דמעשה היה בימי רבינו תם ז"ל שקדש אשת חמיו ועשה סעודה והפסיד רבינו תם את סעודתו. והרמב"ן נר"ו מן המתירין, ובודאי מדחזי רב הלל שיתסר לאיסורא ולא קשיא להו אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו כדאיתא לקמן (עמ' ב) שמע מינה שאין להוסיף על השניות שמנו כאן חכמים.

    Rashba on Yevamot 21a · Sefaria

    ריטב"א

    הא פסיק' ליה והא לא פסיק' ליה פי' בת חורגו פסיק ליה לתנ' לאיסור' ולומר בת בתו אסורה לך שאין לה שום דבר התר אבל בת חמיו לא פסיק' ליה לאיסור' דזימנין דאי' ליה התר אם מתה אשתו וק"ל ולמ' ליה למיתני היתר' לאשת חמיו כלל ליתני האסורו' וממילא ידעי דכלהו שאר' מותרות וי"ל דנהי דלא פסיקא ליה למיתני בהדי' ואע"ג דבתו אסורה לו בדידיה לא גזרו בה רבנן רבותא אית בה בשל' אסורה ולהכי תניי' דלא נימ' גזרו מפני בתה ותנא תנא ושייר כדשייר בני ר' חיי' והא דקתני וחורגו מותר באשתו היינו משום דאצטריך למיתני שהוא מותר באשת חותנו ובירושלמי אמרו משמיה דר' חנינא דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכ"פ ר"ת ז"ל ובה"ג ובתו' כתבו כי (מי) שקדש אשת חמיו ועשה סעודה וצוה ר"ת ז"ל לגרשה והפסיד הסעודה ורבי' הר"ם ז"ל ואחרי' התירו כיון דבגמ' דילן לא אידכר הכי כלל ותדע דבירוש' ג"כ אסרו משום מראית העין חורגין הגדלים בבית אחת ואתא עובד' קמיה ר"ח ואמר יסבון באתר' דלא חכמין לון ובגמ' דילן במס' סוטה פליג עליה בהדי' דהתם אמרי' בשילהי פי' משיח מלחמה חורגה הגדלה בין אחים אסורה מפני מראי' העין ואמרי' ולא היא דקל' אית לה הרי בגמר' דאמרו מעיקרא כר' חנינא ומחו לה אמוחא וה"ה דפליגי על ר' חנינ' באשת חמיו דאסר בירוש' מדלא אדכריה הכא ובחורגין דשייך למגזר טפי הוצרכו לומר דלא שייך ולא חיישי' דאילו באשת חמיו פשיטא להו דליכא למיחש מפני מראית העין וכ"מ וכן עושין בכל ספרד:

    אמר רבא ד' נשים שניות יש להם הפסק פי' שלא אסרו בהם דורות כלל ונקיט רב בידי' תלת פי' גמיר דהוו ארבע ולא דכיר לפרושי מינייהו אלא תלת. אשת אחי האב מן האב פי' שהיא שניה כדאית' לעיל ולא גזרו בה דורות דאשת אחיו מן האב מותרת לו ואשת אחיו מן האב פי' דאשת אחי אבי האם מותרת וכלתו מפרש לק' כלת בתו אסורה כלת בת בתו שרינן זעירי מוסיף אף אשת אחי אמו פי' שיש הפסק דאשת אחי אבי אמו שריא:

    וסימניך פי' למידע ההיא דמוסיף זעירי לעילא דרב פרשי' אותה שניה שהוסיף זעירי היא דור א' למעלה עלה' דמתני' שאמ' רב דרב אמ' בשניה אחרונה שלו אשת אחי האם וזעירי אשת אבי האם שהיא דור א' למעלה. ואחרי' פי' מה שהוסיף זעירי היא שנויה בברייתא דלעיל על הראשונה שאמר רב וזה יותר נכון:

    Ritva on Yevamot 21a · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שכל הגזילות באזהרה גזילת המדות קשה ביותר מפני שאין להם הישבון ודרך הערה אמרו קשה ענשן של מדות משל עריות ולא ענשן ממש שהרי עריות בכרת ומדות בלאו אלא שעריות איפשר בתשובה ואע"פ שאם הוליד ממנה נעשה מעוות לא יוכל לתקון מכל מקום כל עבירות שבין אדם למקום איפשר בתשובה אבל מדות שיש בהן צורך השבה לבני אדם אי איפשר להם בתשובה שהרי גזילת רבים היא ואינו יודע השבתו למי ואע"פ שאמרו ביצה כ"ט א' בכיוצא בה יעשו בהם צרכי רבים אין זו תשובה מעולה כל כך ולא עוד אלא שאף הוא אינו יודע כמה ישיב:

    משנה אסור מצוה עריות מדברי סופרים אסור קדושה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין אמר הר"ם פי' אמרו מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים ואסור קדושה לאמרו יתברך קדושים תהיו והשניות עשרים ואלו הן אם אמו ושאחריה ואשת אבי אביו ושאחריו ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם וכלת בנו ושאחריו כלת בן בנו עד סוף כל הדורות וכלת בתו ובת בת בנו ובת בן בנו ובת בת בתו ובת בן בן אשתו ואב אב אם אשתו ואם אב אבי אשתו:

    אמר המאירי איסורי עריות חלוקים לשבעה מדרגות והם סקילה שריפה חנק כרת לאו עשה איסור סופרים אותם שבסקילה הם ארבע נשים א' האם אע"פ שאינה אשת אביו ב' אשת אב אע"פ שאינה אמו ג' הבא על כלתו ד' הבא על נערה המאורסה ואותם שבשריפה הם עשר והם א' בתו אפילו מאנוסתו ב' בת בתו ג' בת בנו ד' בת אשתו אע"פ שאינה בתו ה' בת בנה ו' בת בתה ז' חמותו ח' אם חמותו ט' אם חמיו י' אשת איש שהיא כהנת ואותה שבחנק אחת והיא הבא על אשת איש ואותם שבכרת לבד הם שמנה א' אחותו מאביו או מאמו או משניהם אפילו אחותו מחייבי כרת חוץ מאחות הבאה משפחה ונכרית ב' אחות אביו בין מן האב בין מן האם ג' אחות אמו בין מן האב בין מן האם ד' אשת אחי אביו מן האב ה' אחות אשתו בין מן האב בין מן האם ו' אשת אחיו שלא במקום מצוה בין מן האב בין מן האם ז' צרת ערוה שבמקום מצוה ח' הנדה וכלם אף אותם שבמיתת בית דין דרך כלל בהכרת למי שלא הותרה ואותם שביארנו שהן בסקילה מפורשות במקרא וכן אשת איש שבחנק אבל אותם שבשריפה מהם שנתפרשו במקרא ומהם שיצאו בגזירה שוה או שהם בכלל אשה ובתה כמו שהתבאר בסנהדרין ואותן שביארנו שהם בכרת יצאו לנו מן המקרא אלא שמה שביארנו בקצתם והם אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו שאיסורן אף כשהן מן האם ואשת אחי האב שאינה אסורה מן התורה אלא מן האב יתבאר הכל במסכתא זו בפרק הבא על יבמתו נ"ד ב' ואותם שאינם אלא בלאו גרידא עשר והם א' אלמנה לכהן גדול ב' גרושה ג' וחללה ד' זונה ושלשתן אף להדיוט והחלוצה בכלל הגרושה מדברי סופרים ה' ממזרת אף לישראל ו' נתינה או אחת משבעה עממין ז' מחזיר גרושה משנתקדשה ח' סוטה ודאית בין לבעל בין לבועל ט' צרתה ואיני מונה ספק סוטה שהרי אין אסורה אלא עד שתשתה ותבדק י' יבמה לשוק ויש בכלל איסורי לאוין מין אחר והוא לזכרים לבד ולא לנקבות והם עמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה ואותם שאינם אלא באיסור עשה הם שלש א' בעולה לכהן גדול ב' מצרית ראשונה ושניה ג' אדומית ראשונה ושניה:

    אותם שבאיסור סופרים הם הנקראות שניות והם עשרים ושתים א' אם אמו ותמה על עצמך אם אמה של אשתו שזו היא אם חמותו מן התורה ואם אמו מדברי סופרים אלא ירדה תורה לסוף דעתן של בריות ומה שהוא מצוי לחטוא הפליגה באיסורו ואמו מכל מקום הוצרכה תורה להחמיר בה מתוך שהוא מצוי בקטנותו להיות עמה בקירוב בשר והרי מבן תשע נתחייבה היא בהעראתו ב' אם אביו ג' אם אבי אמו ד' אם אבי אביו ה' אשת אבי אביו ו' אשת אבי אמו ז' אשת אחי האב מן האם ח' אשת אחי האם הן מן האב הן מן האם ט' כלת בנו י' כלת בתו י"א בת בתו של בנו י"ב בת בנו של בנו י"ג בת בתה של בתו י"ד בת בנה של בתו ט"ו בתה של בת בתה של אשתו י"ו בתה של בת בנה של אשתו שהרי בת בנה ובת בתה מן התורה י"ז בתו של בן בנה של אשתו י"ח בתו של בן בתה של אשתו י"ט אמו של אם חמיו כ' אמה של אם חמותו כ"א אמו של אבי חמיו כ"ב אמו של אבי חמותו ולגדולי ספרד ראיתי שלא מנו אלא עשרים וחיסרו מן המנין אם אבי אביו ואם אבי אמו והן שנויות בתלמוד המערב פ"ב ה"ד והוא שאמרו שם בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו וגדולי המחברים ראיתי גם כן שלא מנו אלא עשרים וחיסרו מן המנין בתו של בן בנה של אשתו ובתו של בן בתה ושמא נכללים הם בבתה של בת בתה ובבתה של בת בנה וכן ראיתי לקצת מפרשים שלא מנו אלא חמש עשרה שניות כמו שנבאר:

    שניות אלו שכתבנו יש מהן שאין להם הפסק אלא כשאסרנוה אסרנוה לעולם עד למעלה או עד למטה כגון אם אביו עד שרה אמנו למעלה או כלת בנו עד סוף כל הדורות למטה עד שאשת אחד ממנו אסורה לאברהם והוא שאמרו בתלמוד המערב אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל ויש מהן שיש להן הפסק ולא נאסרו אלא הן לבד כגון כלת בתו שהיא שניה וכלת בן בתו או בת בתו מותרת ודבר זה ראיתי בו מחלוקת גדולה והוא שקצת גאוני ספרד סוברים שכלם אין להם הפסק אלא ארבע שיש להן הפסק והן א' אשת אחי האם מן האב שהיא שניה ואשת אחי אבי האם מן האב או אשת אחי אם אמו מותרת ב' אשת אחי האב מן האם שהיא שניה ואשת אחי אבי האב מן האם מותרת ג' כלת בתו שהיא שניה וכלת בן בתו או כלת בת בתו מותרת ד' אשת אבי אמו שהיא שניה ואשת אביו של אבי אמו מותרת וכל השאר אין להם הפסק ואלו ארבע שהזכרנו הן שאמור עליהן בסוגיא זו ארבע דחשיב רב ואותן ששנה ר' חייא הם דנין אותן לחומרא מפני שנשאלה בגמרא ולא הובררה ואע"פ שבשל סופרים הלך אחר המיקל הני מילי היכא דאיכא בהדיא מאן דמיקל אבל הכא לא שהרי היו סבורים להתיר ונדחו ראיותיהם ולדעת גדולי המחברים כלם יש להם הפסק חוץ מארבע והן א' אם אמו ב' אם אביו ג' אשת אבי אביו ד' כלת בנו ונראה שהם פוסקים להקל באותם ששנה ר' חייא ואף באותם שהם מזרעו ויש אומרים ששתים עשרה יש להן הפסק ארבע דחשיב רב בסוגיא זו והן אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בתו ואשת אבי אמו וארבע דתני ר' חייא והם שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו ורביעי שבחמיו ושבחמותו והן ארבע שהן שמנה כמו שיתבאר ששאלו בהן בסוגיא זו אם יש בהן הפסק אם לאו ולא נתברר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ואע"פ שר' חייא מנה גם כן שלישי שבבנו ושבבתו שהן בת בתו של כנו ובת בתו של בתו וכן בת בן בתו ובת בן בנו הם סוברים שלא שאלוה במה שהוא מזרעו שכל שהוא מזרעו אין לו הפסק:

    כל הקרובות שאינם מעריות שהזכרנו הן מאיסורי תורה הן מאיסורי סופרים מותרות מעתה מותר אדם באשת חמיו אע"פ שבתה אסורה לו בחיי אשתו ומכל מקום בתלמוד המערב פ"ב ה"ד אסרוה מפני מראית העין וכן הדין באשת חתנו ונוסח דבריהם ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין אין תימר תורה הרי דוד שנשא את רצפה בת איה וכתיב ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ובצרפת היה מעשה במי שקדש אשת חמיו והוציאוה ומכל מקום הואיל ובגמרא שלנו התירוה אע"פ שאין הדבר נאה אין לחוש לירושלמי במקום בבלי והילכך אשת חמיו ואשת חתנו מותרות וכן חורגה הגדילה בין האחים אסרוה בתלמוד המערב משום מראית העין ובתלמוד שלנו במסכת סוטה פרק משוח מלחמה מ"ג ב' התירוה משום דקלא אית לה ואף בתלמוד המערב אמרו על זו אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר ייסבון באתר דלא חכמין לון ר"ל במקום שאין מכירים אותם אלא שלתלמוד שלנו אף במקום שמכירין מעתה מותר אדם באשת חורגו וחורגו מותר באשתו שאינה אמו ובבתו:

    אע"פ שכתבנו כל מה שצריך לנו בסוגיא זו דרך פסק צריך אני להעירך בביאורה מעט כדי לידע עיקרי המחלוקות שכתבנו הן בענין המנין הן בענין ההפסק על מה הם נסמכים והוא שאמרו מה הן שניות ומנה מהם שמנה א' אם אמו שהרי אמו ערוה ולהתרחק ממנה עשו את אמה שניה לה ב' אם אביו ומשום גזירת אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה היא משום דכעין חדא מילתא היא דתרויהו אימא רבתי קרו לה ג' אשת אבי אביו שהרי אשת אביו ערוה ולהתרחק ממנה עשו לה אשת אבי אביו שניה ד' אשת אבי אמו ומגזירת אשת אבי אביו ואין כאן גזירה לגזירה דתרויהו בי אבא רבה קרו לה ר"ל אשת אביו רבה ה' אשת אחי האב מן האם שמן התורה אשת אחי האב מן האב ערוה דקרא דערות אחי אביך באשת אחי אביו מן האב הוא כמו שיתבאר בפרק הבא על יבמתו נ"ד ב' ולהתרחק ממנה עשו לה אשת אחי האב מן האם שניה ו' אשת אחי האם מן האב ואע"פ שאשת אחי אמו לא נזכר בתורה עשאוה שניה הואיל ואיכא צד אבות גזרו בה משום אשת אחי האב מן האב ואין כאן גזירה לגזירה דתרויהו בי דודי קרו להו ולמטה שאלו באשת אחי האם מן האם דליכא צד אב אם היא שניה והעלוה לאיסור וממה שאמרו כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו והא ודאי לאו כללא הוא דהא חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת וכן בת חמיו או בת חמותו ערוה ואשת בן חמיו או אשת בן חמותו מותרת וכן חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת וכן בת חורגו ערוה אשת בן חורגו מותרת אלא לא נאמרה אלא לרבות אשת אחי האם מן האב שאחות האם אף מן האם ערוה דהא דכתיב ערות אחות אמך לא תגלה פירושו בין מן האב בין מן האם כמו שיתבאר בפרק הבא על יבמתו ואשת אחי האם מן האם שניה ואין צריך לומר מן האב ואינה דומה לשאר שהזכרנו שבנקבה ערוה ובזכר לא עשו את אשתו שניה משום דהנהו לא מיקרבן אלא בתר קדושין שהרי אין קורבא עצמית לשם אלא שהקורבא מתחדשת על ידי קדושין הבאין משני צדדין אבל זו קורבא מתחדשת בקדושין שמצד אחד שהרי מצד אחר קורבת עצמו ולמדת בשנית אשת אחי האם שהיא בין מן האב בין מן האם ז' כלת בנו ומשום כלתו דהיא ערוה מ' כלת בתו ומשום כלת בנו דמשום כלתו לא שהרי תורה לא אסרה אלא כלתו של עצמו ובבתו ליכא כלה אלא דאסרוה משום כלת בנו ומצד הבנים שיש שם כלת בן וכלת בת והוא שאמרו כגון כלתא דבי פלוני ומתוך שיש מהן גדילות בבית אחד גזרו אף על השאר והרי לך בבריתא זו שמנה שניות:

    ואמרו עליה בירושלמי בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו והרי כאן עשר ואל תשיבני הואיל ואם אביו וכן אם אמו אין להם הפסק הרי אלו בכלל ומה ענין בתוספת שלא אמרו אין להם הפסק אלא באימהות כלומר אם אמו ואם אביו שניות וכן אמותיהן ואמות אמותיהן עד סוף כל הדורות אבל אמות אבותיהן אינן בכלל וניתוספו בירושלמי ולדעת גדולי המחברים בהפסק ניתוספו ר"ל אם אבי אביו לבד ואם אבי אמו לבד ומכל מקום לשיטת גאוני ספרד שחיסרו מן המנין אלו השתים הם מפרשים שבכלל אם אמו ואם אביו הם ר"ל אם אמו ואם אביו שניות וכן אמותיהן ואמות אמותיהן ואמות אבותיהן עד סוף כל הדורות ונמצא לדבריהם שאם אבי אביו ואם אבי אמו אין להם הפסק:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Yevamot 21a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה א"ה אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא מצי פריך דתימא ליה אני כו' דבעיא היא כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מאם אם אם חמיו וטעמו דאם אם חמיו לא תימא אני מותרת דהיא משניות דר' חייא ולפי הגהתו מקשינן הא בתה אינה אסורא מדאורייתא ואיך תאמר בדידי לא גזרו רבנן וכתב לתרץ וצ"ל אף דלמטה דידה ליכא ערוה דאורייתא מ"מ מאחר דבהאי דרי איכא ערוה דאורייתא עדיף לגזור כמו אשת חמיו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואין אלו אלא דברים דחוקים למבין דהא ודאי רבותא דאשת חורגו ואשת חמיו דתימא אני מותרת כו' אינו אלא משום דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא אפ"ה לא גזרו בדידי שאינו אלא דור א' למעלה משום שנייה אבל דלא נגזור דור אחד למעלה או למטה על השנייה משום השנייה אין זו רבותא דאי לא תימא הכי אין לדבר סוף בכל השניות ומא קמבעיא ליה לקמן בכל שניות דר"ח כדמשמע לקמן בתוס' אם יש להן הפסק הא ודא בשלישי שבבתו ושבבת אשתו אין להן הפסק מה"ט גם אם היה כוונת דברי התוס' כמ"שי מהרש"ל לא היה להם לסתום כוונתם אלא לפרש דאין אלו אלא דברי נביאות וע"ק לפי תירוץ התוספות דלכך לא מ"ל באם אם אם חמיו דתימא ליה אני מותרת כו' משום דבעיא היא לקמן כו' עכ"ל א"כ תפשוט מזה האבעיא דע"כ שניות דר"ח אין להן הפסק דאל"כ לתני באם אם אם חמיו דתימא ליה אני מותרת כו' וע"ק דאי אית ליה להאי תנא דברייתא דשניות דר"ח אין להן הפסק דמש"ה לא מצי למתני אם אם אם חמיו דתימא ליה כו' א"כ אכתי תקשי לן השתא דליתני כלת בת בתו דתימא ליה אני מותרת לך ובתי אסורה לך דהיא משניות דר"ח דהיינו שלישי שבבנו ושבבתו דאין להן הפסק וע"כ הנראה לקיים כל גירסת הספרים שלנו דבכולהו גרסינן אם אם חמיו וכוונתם כך הוא דעולה על דעתם בתחלת העיון דהאי תנא דמתני' לית ליה שניות כלל אלא הני דקתני בברייתא וכדבעי למפשט לקמן דלא גזרו באשת אחי אבי האב ובאחות אבי האב מדקתני מה הן שניות ולא קחשיב להו בהדייהו וא"כ הוא גם אם אם חמיו שהיא שנייה דר"ח מותרת להאי תנא ואהא קאמרי התוס' דתימא ליה אם אם חמיו שאע"ג דבתי אסורה מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן משום שנייה ותירצו מדבעי' לקמן לסתמא דתלמודא אם שניות דר"ח יש להן הפסק או לא מוכח מינה דליכא מאן דפליג להתיר שניות דר"ח דאי הוה מאן דלית ליה כלל שניות דר"ח לא הוה סתמא דתלמודא מסתפק בהו אם אפילו הפסק אין להן כיון דאיכא מאן דמתיר השניה גופה וכה"ג כתב המרדכי דמשמע מדבריו דבתחלת העיון היה עולה על הדעת לומר דהאי תנא לית ליה שניות דר"ח מדלא קחשיב להו בהדייהו וז"ל ושניות דר"ח לא איפשיטא אם יש להן הפסק או לא ואזלינן לחומרא כו' ותנא דמתני' אית ליה שניות דר"ח ותנא ושייר ור"ח מוסיף הוא עכ"ל והתוס' לא רצו להוכיח דהאי תנא אית ליה שניות דר"ח מדקמשני לקמן דתנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר שאר שניות דר"ח משים דאיכא למימר דהאי שנויא אינו אלא דחייה בעלמא אהא דבעו למפשט להיתירא אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב ומש"ה ניחא להו לאתויי ראיה מדבעיא ליה לתלמודא אם שניות דר"ח יש להן הפסק דההיא ודאי ראיה נכונה היא וכמו שפירשנו דבריהם וכ"ז ברור ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Yevamot 21a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ומאי משמע דהאל לישנא דקשה הוא עי' מדרש רבה פרשה תולדות פ' סד בפסוק את כל הארצות האל:

    Gilyon HaShas on Yevamot 21a · Sefaria

    בן יהוידע

    וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'אֵל' לִישְׁנָא דְּקָשֶׁה הוּא? דִּכְתִיב (יחזקאל יז, יג) "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הביא פסוק מן התורה אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב (שמות טו, טו)? עיין שם. ונראה לי בס"ד דהתם הוה אמינא אֵילֵי מוֹאָב קאי על הכומרים של עבודה זרה דנקראו אילי על שם עבודה זרה שלהם שנקראת אלילים דכתיב כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים (תהלים צו, ה).

    קֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. נראה לי בס"ד נקיט לשון אזנים כי תורה שבעל פה תתייחס לאזנים כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרה בכתב, ותורה שבכתב תתייחס לעין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה וכמו שאמרו הראשונים ז"ל על פסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם, וכאשר תיקן שלמה המלך ע"ה שניות ועירובין ונטילת ידיים (עירובין כא:) נתחזקה תורה שבעל פה המתייחסת לאזנים. לכך אמר 'ועשה לה אזנים' שחיזק האזנים שהיא תורה שבעל פה גם עתה הלבבות של בני אדם יטו אזנים שלהם לתורה ללמוד ולא יפלו בעצות רשעים כי עתה הכין לפניהם כמה מאות טעמים לכל דבר ודבר מדברי סופרים. ומה שנאמר וְאִזֵּן וְחִקֵּר וְתִּקֵּן (קהלת יב, ט) פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהתורה יש בה ארבעה חלקים שהם ראשי תיבות פרדס ושלשה מהם פשט רמז דרש הם בנגלה של התורה והוא אזן בחלק הרמז וחקר בחלק הדרש ותקן בחלק הפשט עד כאן דבריו נר"ו.

    Ben Yehoyada on Yevamot 21a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף כ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־455 מילים ב־21 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 21 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 146 מילים

      נפתחת ב״בְּאַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא…״

    2. קטע 25 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ! תְּיוּבְתָּא.…״

    3. קטע 326 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא תִּיהְוֵי נָמֵי תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ?! אָמַר…״

    4. קטע 427 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: רֶמֶז לִשְׁנִיּוֹת מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן…״

    5. קטע 512 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי מַשְׁמַע דְּ״הָאֵל״ לִישָּׁנָא דְקָשֶׁה הוּא —…״

    6. קטע 628 מילים

      נפתחת ב״לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי:…״

    7. קטע 710 מילים

      נפתחת ב״גַּבֵּי עֲרָיוֹת נָמֵי הָא כְּתִיב ״אֵלֶּה״! הָהוּא…״

    8. קטע 812 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מַאי חוּמְרַיְיהוּ? הָנֵי — אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה,…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״רַב יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא: ״וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן…״

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר מֵהָכָא: ״פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבׇר…״

    11. קטע 1143 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְמָה…״

    12. קטע 1211 מילים

      נפתחת ב״רַב כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּאוֹרָיְיתָא…״

    14. קטע 1442 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן, מָה הֵם שְׁנִיּוֹת: אֵם אִמּוֹ,…״

    15. קטע 1510 מילים

      נפתחת ב״וְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ: אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ,…״

    16. קטע 1643 מילים

      נפתחת ב״בַּת חוֹרְגוֹ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״אֶת בַּת…״

    17. קטע 1722 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, אֵשֶׁת חָמִיו נָמֵי תֵּימָא: אֲנִי…״

    18. קטע 1836 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב, אַרְבַּע נָשִׁים יֵשׁ לָהֶן הֶפְסֵק.…״

    19. קטע 1911 מילים

      נפתחת ב״וְרַב מַאי טַעְמָא לָא חָשֵׁיב לֵיהּ? מִיחַלְּפָא…״

    20. קטע 208 מילים

      נפתחת ב״וּזְעֵירִי? לְהָתָם שְׁכִיחַ וְאָזֵיל, לְהָכָא לָא שְׁכִיחַ…״

    21. קטע 211 מילים

      נפתחת ב״כַּלָּתוֹ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים

      תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.

      מקור: מסכת יבמות דף כ״א עמוד א׳ · קטע 12 — “רַב כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ — עֲשׂוּ…

    • אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים

      דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.

      מקור: מסכת יבמות דף כ״א עמוד א׳ · קטע 13 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּאוֹרָיְיתָא,…

    • עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים

      נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.

      מקור: מסכת יבמות דף כ״א עמוד א׳ · קטע 9 — “…מְשָׁלִים הַרְבֵּה״, וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוֹדֶם שֶׁבָּא…

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    בְּאַלְמָנָה מִן הַנִּשּׂוּאִין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא פָּטְרָה, דְּאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. כִּי פְּלִיגִי בְּאַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין. מַאן דְּאָמַר פּוֹטֶרֶת — אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה. וּמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת — לָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה, כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר בַּחֲלִיצָה.

    מֵיתִיבִי: וְאִם בָּעֲלוּ קָנוּ! תְּיוּבְתָּא.

    לֵימָא תִּיהְוֵי נָמֵי תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ?! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: כִּי אָמֵינָא אֲנָא — הֵיכָא דִּמְקַיְּימִי מִצְוָה, אֲבָל הָכָא, חֲלִיצָה בִּמְקוֹם יִיבּוּם — לָאו מִצְוָה הִיא.

    אָמַר רָבָא: רֶמֶז לִשְׁנִיּוֹת מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ״, ״הָאֵל״ — קָשׁוֹת, מִכְּלָל דְּאִיכָּא רַכּוֹת, וּמַאי נִינְהוּ — שְׁנִיּוֹת.

    וּמַאי מַשְׁמַע דְּ״הָאֵל״ לִישָּׁנָא דְקָשֶׁה הוּא — דִּכְתִיב: ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״.

    לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: קָשֶׁה עוֹנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעוֹנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן ״אֵל״, וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן ״אֵלֶּה״! ״אֵל״ קָשֶׁה, וְ״אֵלֶּה״ קָשֶׁה מֵ״אֵל״.

    גַּבֵּי עֲרָיוֹת נָמֵי הָא כְּתִיב ״אֵלֶּה״! הָהוּא לְמַעוֹטֵי מִדּוֹת מִכָּרֵת.

    אֶלָּא מַאי חוּמְרַיְיהוּ? הָנֵי — אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה, הָנֵי — לָא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה.

    רַב יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא: ״וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה״, וְאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אׇזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אׇזְנַיִם.

    רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר מֵהָכָא: ״פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבׇר בּוֹ שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר״.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם מְשַׁמֵּר פַּרְדֵּס, מְשַׁמְּרוֹ מִבַּחוּץ — כּוּלּוֹ מִשְׁתַּמֵּר. מְשַׁמְּרוֹ מִבִּפְנִים, שֶׁלְּפָנָיו — מִשְׁתַּמֵּר, שֶׁלְּאַחֲרָיו — אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא. הָתָם, שֶׁלְּפָנָיו מִיהָא מִשְׁתַּמֵּר. הָכָא, אִי לָאו שְׁנִיּוֹת, פָּגַע בְּעֶרְוָה גּוּפַהּ.

    רַב כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ — עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי.

    אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! דְּאוֹרָיְיתָא, וּפֵירְשׁוּ רַבָּנַן. כׇּל הַתּוֹרָה נָמֵי פֵּירְשׁוּ רַבָּנַן! אֶלָּא: מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

    תָּנוּ רַבָּנַן, מָה הֵם שְׁנִיּוֹת: אֵם אִמּוֹ, וְאֵם אָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו, וְאֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם מִן הָאָב, וְכַלַּת בְּנוֹ, וְכַלַּת בִּתּוֹ. וּמוּתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת חָמִיו וּבְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ, וְאָסוּר בְּבַת חוֹרְגוֹ. וְחוֹרְגוֹ מוּתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ.

    וְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ: אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ, וּבִתִּי אֲסוּרָה לָךְ.

    בַּת חוֹרְגוֹ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ״! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת לוֹ: ״אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ וּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ״, וְאַף עַל גַּב דְּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ מִדְּאוֹרָיְיתָא, בְּדִידִי לָא גְּזוּר בִּיה רַבָּנַן — תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי בַּת חוֹרְגוֹ.

    אִי הָכִי, אֵשֶׁת חָמִיו נָמֵי תֵּימָא: אֲנִי מוּתֶּרֶת לְךָ וּבִתִּי אֲסוּרָה לָךְ, דְּהָוְיָא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ! הָא פְּסִיקָא לֵיהּ, הָא לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.

    אָמַר רַב, אַרְבַּע נָשִׁים יֵשׁ לָהֶן הֶפְסֵק. נָקֵיט רַב בִּידֵיהּ תְּלָת: אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם מִן הָאָב, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם, וְכַלָּתוֹ. וּזְעֵירִי מוֹסִיף אַף אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְסִימָנָיךְ: דְּעִילַּאי, דְּרַב.

    וְרַב מַאי טַעְמָא לָא חָשֵׁיב לֵיהּ? מִיחַלְּפָא לֵיהּ בְּאֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו.

    וּזְעֵירִי? לְהָתָם שְׁכִיחַ וְאָזֵיל, לְהָכָא לָא שְׁכִיחַ וְאָזֵיל.

    כַּלָּתוֹ