דף ביאור
מסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳
מסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־589 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
שמא חבר הוא יודע ללחוש:
אגב איצצא שדוחקן כשעומד עליהם. אבל גוב אריות רחב הוא ואין עומד עליהן ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו:
ליורה מלאה יין ושמן מרותחת על האור:
שהוא מבעיר כשנפל אדם לתוכו וניתז השמן על האור ומבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יכול לצאת ומת:
מפני שהוא מכבה כשניתז על האור כיבהו. ואע"פ שלא יכול לצאת לא מת שהיורה נתקררה לאחר זמן ששבתו רתיחותיה כשכבה האש:
וסופו מבעיר דרך בקעת שמכבין אותה במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה:
מעשה נסים אפילו אינו מת מחמת המים היה לו למות מחמת דבר אחר:
כיפין על גבי כיפין כיפין כמין בנינים ואולמות ונשען עליהן וישן:
ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 121b · Sefaria
תוספות
אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר אית דגרסי לעיל ליורה מלאה יין ושמן אין מעידין עליו והוי האי תנא שלישי ולספרים דגרסי לעיל מעידין עליו הוי תנא קמא וכן פר"ח דתנא דסיפא לא פליג אתנא קמא אלא מפרש טעמא דמילתיה:
אין מזכירין מעשה נסים תימה לר"י והא קאמר לעיל נפל לגוב אריות אין מעידים עליו וכן מים שאין להם סוף וי"ל דאינו ממש מעשה נסים אלא יש לתלות שאינם רעבים ובמים שאין להם סוף יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד ומיהו יש בירושל' נפל לגוב של אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל נפל לכבשן של אש אין מעידין עליו חוששין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה רוצה לומר שנפל באש וברח לו מן האש בשום ענין ור' מאיר חולק אברייתא דלעיל:
אף על פי כן מת בנו בצמא מכל מקום לא הוי דבר שנצטער בו הצדיק שלא עשה הבור:
הרי אנו באין מלספוד כו' ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד:
Tosafot on Yevamot 121b · Sefaria
רשב"א
ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו משום ר' אחא אמרו שמן מעידין עליו יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה. פירש רש"י ז"ל כשנתז על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו. ואינו מחוור לי שהרי לא הזכירו כאן שניתז המים או השמן על האש, אלא סתם אמרו שנפל ליורה. ושמא מדקתני ליורה מלאה על כרחין כשנפל הוא לתוכה נתזו משקין בתוכה. ומסתברא דהכי קאמר שהשמן מבעיר והכויה הולכת ומתבערת ושורפת אותו ואין לו רפואה ואפילו העלוהו מיד. אבל ליין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה ושמא העלוהו והיתה לו רפואה שכויתו הולכת וכבה. ואמרו ליה תחלתו מכבה ולבסוף מבעיר. ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידין עליו אם לא. ומדברי רש"י ז"ל (בד"ה וסופו מבעיר) נראה שהמים מכבין ולבסוף מבעירין ומעידין עליו. ובירושלמי (ה"ג) מצאתי דהאי פלוגתא דתנא קמא ורב אחא דהכא דיין ושמן עבדי לה פלוגתא בירושלמי במים ושמן. וכל זה ראיה דיין ומים לגבי האי חד דינא אית להו.
ורבי מאיר מאי טעמיה אמר רב כהנא כיפין על גבי כיפין הוה קשיא לי כיון דר' מאיר מודה דאי ליכא כיפין אי אפשר, אם כן אמאי פליג במים שיש להם סוף דליכא כיפין. ויש לומר דר"מ לא קאמר דאפילו עמד שם שלשה ימים שאין מעידים עליו, דהא אי אפשר דלא נאים תלתא יומי, ולא פליג אלא בשיעור דעד שתצא נפשו. והא דקא מייתי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ה"ק, דהא התם על כרחין כיון דכיפי דשישא הוו אי אפשר דקאי עלייהו ולא מיסרתיך בהוא פורתא. ולעולם טפי מכדי שיעור שתצא נפשו קאי משוקע במים ואפילו הכי עלה חי. ורבנן אמרו ליה על כרחין כיון דכיפי דשישא לא מיסריך בהו כלל א"כ מעשה נסים הוו וכיון דלגבי שינה על כרחין נעשה לו נס אף בעמידתו משוקע במים כדי שתצא נפשו מעשה נס ואין מזכירין מעשה נסים ולעולם כל ששה כדי שתצא נפשו מעידין עליו.
אפילו שמע מן הנשים מת איש פלוני דיו תוספתא (פי"ד ה"י) אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו. שמע ב"ד של ישראל שהיו אומרים פלוני בן פלוני מת או נהרג לא תנשא אשתו. והא ברייתא דשמע בית דין של ישראל וקומנטריסין של אומות העולם אייתינן לה בפרק כל הגט (גיטין כח, ב) גבי שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא, ואוקימנא לה בנהרג ממש ומת ממש, ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיא את אשתו, ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן, הני מילי במלתא דלא שייכי בה, אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו דמשתבחין בעיר אשר עשו כן.
תנן התם בפרק כל הגט (שם) שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה שנטרפת בים ועל היוצא לדון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וביוצא ליהרג איכא התם (כח, ב כט, א) תרי לישני, איכא מ"ד לא שנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה, כלומר ומעידין עליו שמת. ואיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם דמקבלי שוחדא, אבל בבית דין של ישראל כיון דגרמ דיניה מיקטל קטלי ליה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא אזלינן לחומרא, ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו, אלא נותנין עליו חומרי מתים וחומרי חיים. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הי"ג) נראה שפסק כלישנא בתרא דהתם דדוקא בב"ד של עכו"ם אבל בבית דין של ישראל כיון דגמר דיניה לא חיישינן דלמא חזו ליה זכותא.
ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואתמר עלה בגמרא דבין להעיד בין להתיר אין עדותו עדות והיכי דמי להתיר בא לבית דין ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו, נתכוון להעיד בא לבית דין ואמר מת סתם.
ואלא מתניתין דקתני אם היה מתכוין אין עדותו עדות הא לא נתכוון עדותו עדות היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו. ומהכא משמע דגוי מסיח לפי תומו בשאמר מת סתם, אף על גב דלא אמר קברתיו. וההוא דהוה קאמר ואזיל וי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא דשכיב ואנסבה רב יוסף לדביתהו ואי תימא רבא וההוא ודאי דגוי הוה, ואף על גב דלא אמר קברתיו הימנוה. ותניא נמי בברייתא דאייתינן לעיל (בד"ה אפילו) שמע מקומנטריסין של אומות העולם מת פלוני נהרג פלוני לא תנשא אשתו. וההיא ודאי בשלא אמרו קברתיו מיירי, ואפילו הכי אקשינן עלה בגמרא בפרק כל הגט (גיטין כח, ב) אמאי והא קיימא לן דכל מסיח לפי תומו מהימן, אלמא דגוי מסיח לפי תומו אף על גב דלא אמר קברתיו מהימן. והא דאמרינן בעובדא דבסמוך (קכב, א) קברתיו קברנום כההוא דאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו. וההוא דאמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין בדרך באנטוכיא שמתו וקברתים. וההוא דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בכרכום של ביתר שמתו וקברתים. לאו למימרא שאם לא אמרו קברתים שלא ישיאו את נשותיהן, אלא מעשה שהיה כך היה והא נמי דאמרינן לקמן פונדקית גויה היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו, לאו למימרא שלא תהא נמאנת אלא אם אמרה כך, אלא הכי קאמר כגון שאמרה לפי תומה זה מקלו וזה תרמילו או זה קבר שקברתיו בו הרי זה לפי תומה ונאמנת, ולאו למימרא שכך אמרה להם. ותדע ך דהא במתניתין ליכא אלא אמרה להם מת וקברתיו, אלא דהכי קאמרינן היכי דמי מסיח לפי תומו. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הלכה כו) שכתב והוא שאמר קברתיו קברתים. תוספתא (פי"ד הי"א) אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. ופסקה הרמב"ם ז"ל בפסקי הלכותיו (שם הכ"ז).
Rashba on Yevamot 121b · Sefaria
ריטב"א
ת"ר נפל לכבשן האש מעידים עליו פי' דוקא נקט כבשן ולא נקט תוך הדלקה מפני שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו דאלו לתוך דליקה א"א להעיד עליו אא"כ שהה שם עד ששהה באור כדי שישרף. ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו פי' ואפי לשעתו כיון דנשקע שם כלו והיתה מרותחת משום ר' אחא אמרו שמן מעידי' עליו יין אין מעידי' עליו מפני שהוא מכבה פרש"י ז"ל כשנתן על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו בכדי שיוכל לעלות לשעתו ולחיות והא דלא פריש תנא שנתן היין והשמן משום דלסתמא דמלתא הכי כיון שיורה היתה מלאה:
אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר פי' ולא יוכל להתחזק ולעלות מן היורה עד שיהא סופו מבעיר וישרף וי"מ בדרך אחרת אבל זה נר' נכון ובירושלמי נחלקו ר' אחא ורבנן במים ושמן ושמעי' מיהא שהמים והיין בענין זה דינם שוה ולרבנן מעידים עליו מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר:
מאי מעשה נסים דמשמע דאפי' לא מת מחמת המים היה לו למות מחמת ד"א אלא שנעשה לו נס הי ניהו וא' כפין על כפין פרש"י ז"ל ובאותה בניני ואולמי היה יכול לישען ולישן אעפ"י שאין אדם יכול לישן כשהוא מעומד וא"ת א"כ היכי פליג ר"מ במים שיש להם סוף לומ' שיוכל לחיות שם ג' ימים דהא לית בה כפין ולא יוכל לישן שם וי"ל דודאי מודה ר"מ דבמים שיש להם סוף לא יוכל לחיות שם ג' ימים אלא שא' חכמי' שאין אדם יכול להשהות במים שעה א' שלא ימיתו המים בא הוא לומר שהמים ודאי לא ימיתוהו עד ג' ימים ואלו הוא מת אינו אלא מחמת שלא יוכל לישן וכל שהיה שם כפין או ששה' בכדי שיוכל לעמוד בלא שינה אין מעידים עליו:
ורבנן סברי כפין דשישא הוו דלא מצי להשען עליו לישן וע"כ נעשה לו נס בשינה וכשם שנעשה לו נס בשינה נעשה לו בגופן של מים נס והא דאמרי' שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר פירושו מכין אותו לאלתר משום שבועת שוא וישן לכשירצה בלא שום התרה דלא חייל עליה שבועת בטוי וכדפרישית בדוכתא בס"ד:
מתניתין אפי' שמע מן הנשים אומרות מת אישי פלוני דיו וגרסי' בתוס' אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ובפ' כל הגט ששנינו ג' דברים א"ר אלעזר בן פרטא וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה שנטרפ' בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבש' כרקו' וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים וביוצא ליהרג איכא התם תרי לישני איכא דמוקים לה בב"ד של ישראל דוקא דאפשר דחזי ליה זכותא מש"כ בבית דין של עכומ"ז ואיכא דמוקים ליה בבית דין של עובדי כוכבים ומזלות דוקא והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דאוקימנא בבית דין של עכומ"ז אבל בב"ד של ישראל מעידי' עליו דכיון דגמר דיניה לא שכיח דהדר חזו לי' זכותא ומסתברא דכיון דתרי לישני נינהו ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו דאזלי' לחומרא דאיסור דאורייתא הוא ובין בב"ד של עכומ"ז ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואסיקנא דעכו"ם אם היה מתכוין להעיד כלל אין עדותו קיימת וכ"ש אם נתכוין להתיר ואין סומכי' אלא במסיח לפי תומו וגם זה אינו מדין עדות דעכומ"ז אינו בר עדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר כיון שמסיח לפי תומו ומשום עגונא אקילו רבנן כדאקילו בעד א' ועד מפי עד ואין לנו לחוש בשום מקום לשמא תשכור עכומ"ז לה דמתוך שהחמרת בסופה הקלת' בתחלת' אעפ"כ יש לו לדיין לדקדק בזה יפה אם נראה בדבר רמאות:
מאן איכא בי חיואי וכאידך עובדא אמרי מאן איכא בי חסא דטבע וש"מ דעובדי כוכבים ומזלות דמסיח לפי תומו כיון שאמר מת פלניא סגי ולא בעי למימר קברתיו ולא תלינן דילמא לא דק ואמר בדדמי ואמרינן נמי בפרק כל הגט שמע מקונטריסים של אומות איש פלניא מת איש פלניא נהרג לא תנשא אשתו ופרכינן והא קיימא לן דעכומ"ז מל"ת דהימני' מהימן ופרקי' היכא דלא שייך במילת' אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו אלמא בעכומ"ז דעלמא אעפ"י שלא אמר אלא מת פ' או נהרג פ' תנשא אשתו ואק"ל דבעובדא דבסמוך מעשה דישראל ועכו"מז שהיו מהלכי' בדרך ומעשה דקולר של בני אדם ודכרכו' של בתר כלהו אמרו קברתיו י"ל דהתם עובדא הכי הוה ולא דצריכי להכי ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שאמר קברתיו וקברנום היאך נעלמו ממנו המעשיו' האלו דשריוה כיון דאמר עכומ"ז שכיב פ' וי"ל דכל היכא דעכו"מז מכריז מאן איכא בי פ' שכיב פ' בהא סגי כדאמרן בהני עובד' דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה דשכיב ודאי לא הוה אמר אבל בעכומ"ז מל"ת דעלמא חיישי' דילמ' אמר בדדמי וצריך שיאמ' קברתיו כנ"ל לפי' הרב ז"ל וטעמא דמסתבר היא:
Ritva on Yevamot 121b · Sefaria
מאירי
נפל לתוך כבשן האש והוא עמוק עד שאין יכול לעלות מעידין עליו אע"פ שלא שהא לשם הא לתוך מדורה אין מעידין אלא אם כן שהו עד שיעור שתצא נפשו שאיפשר שיצא:
נפל ליורה מלאה יין ושמן והיא רותחת על גבי האש מעידין עליו ואין חוששין שמא בנפילתו נפל מן היין ומן השמן על האש וכבהו ונצטנן אדרבה שמן מבעירו והיורה מוספת רתיחה ואף היין אע"פ שתחלתו מכבה סופו מבעיר ואף המים בדין זה ר"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר וכן יראה מלשון גדולי הרבנים ואף בתלמוד המערב הזכירו מים ושמן אלמא יין ומים לענין זה אחד הם ויש גורסין בראשונה ליורה מלאה יין ושמן אין מעידין עליו:
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו ר' יודה אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרין הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני בין מתכוין בין שאינו מתכוין ר' יודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות אמר הר"ם פי' יאמן מאמר התינוק אצל ר' יהודה בשני תנאים אחד מהם כאשר שמע אותן יאמרו באנו לספוד ולקבור פלוני והשם ששמע אותם יספדו קצת ההספד כמו שיאמרו היה שם כך וכך ספדנים והיה שם פלוני ועשה פלוני כן ואמר פלוני כן ומה שדומה לזה ויאמן הגוי באמרו מת פלוני כאשר הוא מסיח לפי תומו והלכה כר' יהודה וכר' יודה [בן בבא]:
אמר המאירי אפילו שמע מן הנשים מת פלוני דיו כלומר ויכול להעיד בבית דין שמת ובתוספתא אמרו אפילו שמע קול מקוננת מזכירתו בין המתים ולמדת שאף עד מפי עד כשר אף מפי אשה ומפי עבד ומכל מקום צריך שישמע מפי בן דעת הא מפי שוטה או קטן לא:
ור' יהודה אומר אפילו שמע מפי התינוקות הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני ושאלו בגמרא ודילמא לא אזול ותירצו אימא הרי אנו באים מלספוד ומלקבור את איש פלוני ואף לזו שאלו דילמא קמצא בעלמא שכיב ואסיקו ליה כשמיה ותירץ דקאמרי כך וכך רבנן הוו התם כך וכך ספדני כלומר שמאחר שהקטן אינו בן דעת אין מעידין על פי דבריו אלא אם כן נראין דבריו מכוונים וזה שאמר אחר כן בין במתכוין בין שאינו מתכוין פירושו בין שהקטן או המעיד מתכוין להעיד ולהתיר את אשתו בין שאינו מתכוין אלא שמשיח לפי תומו:
ור' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ר"ל אף כשהוא מתכוין אבל בגוי אם היה מתכוין הרי זה עדות ואין עדות לגוי ונמצא שישראל נאמן בין במתכוין בין בשאין מתכוין אפילו אשה או עבד או שפחה או קטן בדברים מכוונים אבל גוי אין משיאין על פיו אלא במסיח לפי תומו:
משנה מעידין לאור הנר לאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו שוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והריני מת הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו אמר הר"ם פי' בת קול הוא אשר באר באמרו מעשה באחד ומעשה בצלמון:
אמר המאירי מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ר"ל אע"פ שלא ראוהו ביום הואיל וראוהו לאור הנר או לאור הלבנה והכירוהו מעידין עליו:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Yevamot 121b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה אין מזכירין מעשה ניסים תימה לר"י כו' ור' מאיר חולק אברייתא דלעיל עכ"ל כך נראה להגיה וכוונת דבריהם לפי סוגיא דשמעתין דלכ"ע אין מזכירין מעשה ניסים וטעמא דר"מ משום דכיפין ע"ג כיפין הוו דהשתא תימה מההיא דנפל לגוב אריות כו' כמאן אתיא אבל לפי דברי הירושלמי דאיכא מאן דחושש שמא נעשה לו נס השתא אית לן למימר נמי טעמא דר"מ בפשיטות הכי משום דחושש שמא נעשה לו נס והשתא ר"מ דמתניתין חולק אברייתא דלעיל דקתני בנפל לתוך כבשן האש דמעידין:
Chidushei Halachot on Yevamot 121b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה אין מזכירין וכו' ומיהו יש בירושלמי וכו' עד בשום ענין ור"מ חולק וכו' בספר ח"ש מגיה ולפי זה רבנן חולקין אברייתא דלעיל:
ד"ה הרי אנו באים וכו' התוס' לא פירשו כלום ובספר ח"ש כתב דהא דאיתא בגמ' ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד אינו מגירסת הגמרא אלא הוא מדברי התוס' השייך לדבור זה כן משמע מדבריו:
Maharam on Yevamot 121b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' א"ר נחמן האלקים כו' בתשובת מיי' ס' נשים סימן יב כ' ואין לתמוה על ר"נ דאשתבע דאכלי כוורי לחסא היכי אשתבע הכי כיון דאמר אשתו אסורה אלמא מספקא ליה אי מיית אי לא. וי"ל דרובם אין ניצולין ור"נ שפיר אשתבע דאפי' בדיני נפשות אזלי' בתר רובא אלא דבעריות מחמירין ואמרי' דלכתחילה לא תנשא אע"ג דרובם מייתי עכ"ל. ועי' תשובת הראנ"ח ח"ב סימן מא:
Gilyon HaShas on Yevamot 121b · Sefaria
בן יהוידע
שָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אָמַר לָהֶם שָׁלוֹם וכו'. ידוע אין הנס נעשה למטה אלא עד שיהיה בעבור זה זווג תפארת ומלכות למעלה אך צריך שיקדים לזה זווג חכמה ובינה. וידוע כל זווג מכונה בשם שלום בסוד רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה יד:) ובזה פרשתי בס"ד שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיהו נז, יט) כי זווג חו"ב [חכמה ובינה] נקרא רחוק וזווג תו"מ [תפארת ומלכות] נקרא קרוב ועל ידי כך 'אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו' בנס הנעשה למטה. ולכן שעה ראשונה אמר שלום כיון בזה לעשות זווג חו"ב שניה אמר לו שלום כיון בזה זווג תו"מ שלישית אמר לו עלתה שנעשה הנס למטה. ומה שאמר ' שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל ' ולא אמר לבור בסתם, רמז בזה שהבור הזה חפרו אביה לצורך רבים ועשאו גדול אף על גב דהיה מספיק להם בקטן לכך זכתה להנצל בעבורו בהאי עלמא.
זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צז) נזרקה נבואה מפיה ואמרה ברוח הקודש זכר הז"א [הזעיר אנפין] של רחלים רחל הגדולה ורחל הקטנה נזדמן לי וזקן אחד רמז לאבא מנהיגו. או זקן רמז לאברהם אבינו עד כאן דבריו ודפח"ח [דברי פי חכם חן] והדברים מאירים כי אין הנס נעשה למטה אלא אם כן יתייחדו הדודים למעלה! ורש"י ז"ל פירש זכר של רחלים אילו של יצחק אבינו עליו השלום וזקן אחד מנהיגו אברהם אבינו עליו השלום עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוצרך בנס זה זכות אברהם ויצחק על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בענין חפירת הבארות שחפרו אברהם ויצחק ועשו בזה הפועל דמיוני תיקון גדול למעלה וידוע כל צדיק שעושה מצוה שנזהרו בה הראשונים אז זכותם יגן עליו לכן חנינא שחפר כמה בארות לצורך הגינו על בתו זכות אברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו עליו השלום שהם טרחו בחפירת הבארות לתקון ולמצוה שהגין זכותם לחיים. סְלִיק מַסֶּכֶת יְבָמוֹת.
Ben Yehoyada on Yevamot 121b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף קכ״א, עמוד ב׳, בהיקף של כ־589 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 19 מילים
נפתחת ב״שֶׁמָּא חַבָּר הוּא. וְתַנָּא קַמָּא, אַגַּב אִיצְצָא…״
- קטע 243 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ —…״
- קטע 334 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לַבּוֹר…״
- קטע 416 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא דְּלָא נָיֵים. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה…״
- קטע 524 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא:…״
- קטע 630 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר…״
- קטע 736 מילים
נפתחת ב״אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי הֶעֱלֵךְ? אָמְרָה לוֹ:…״
- קטע 836 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַף עַל פִּי כֵן…״
- קטע 933 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת ״מֵת…״
- קטע 1019 מילים
נפתחת ב״רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, אַף…״
- קטע 1117 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ וְדִלְמָא לָא אָזְלִי? אָמַר רַב יְהוּדָה…״
- קטע 1220 מילים
נפתחת ב״וְדִלְמָא קַמְצָא בְּעָלְמָא שְׁכֵיב לֵיהּ וְאַסִּיקוּ לֵיהּ…״
- קטע 1346 מילים
נפתחת ב״וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין וְכוּ׳. אָמַר רַב…״
- קטע 1448 מילים
נפתחת ב״אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ…״
- קטע 1553 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין…״
- קטע 1654 מילים
נפתחת ב״הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי…״
- קטע 1735 מילים
נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי, אַנְסְבַהּ רַב נַחְמָן לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר:…״
- קטע 1836 מילים
נפתחת ב״הָהוּא גּוֹי דַּהֲוָה קָאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: קְטוֹל…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי יהודה בן בבא · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
מלכות הרשעה רומי, גזרה גזירה לאחר חורבן הבית, "כל הסומך חכמים להיות רבנים יהרג", "תחום אלפיים אמה סביבות העיר שסומכין - "כל…
מקור: מסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳ · קטע 10 — “רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳ · קטע 13 — “…הֵיכִי יָדְעִינַן? אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר:…”
- רב כהנא [השני] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳ · קטע 5 — “…מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כִּיפִּין עַל גַּב כִּיפִּין…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יבמות דף קכ״א עמוד ב׳ · קטע 11 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּקָאָמְרִי: ״הָרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר…”
לשון המקור
שֶׁמָּא חַבָּר הוּא. וְתַנָּא קַמָּא, אַגַּב אִיצְצָא מַזְּקִי לֵיהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ — מְעִידִין עָלָיו. לְיוֹרָה מְלֵאָה יַיִן וָשֶׁמֶן — מְעִידִין עָלָיו. מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא אָמְרוּ: שֶׁל שֶׁמֶן — מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַבְעִיר. שֶׁל יַיִן — אֵין מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. אָמְרוּ לוֹ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לַבּוֹר הַגָּדוֹל וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים. מַאי מַעֲשֵׂה נִסִּים? אִילֵּימָא דְּלָא אֲכַל וְלָא אִישְׁתִּי — וְהָכְתִיב: ״וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ״.
אֶלָּא דְּלָא נָיֵים. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים — מַלְקִין אוֹתוֹ, וְיִישַׁן לְאַלְתַּר.
וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כִּיפִּין עַל גַּב כִּיפִּין הֲווֹ. וְרַבָּנַן — דְּשֵׁישָׁא הֲווֹ. וְרַבִּי מֵאִיר: אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מְסָרֵיךְ וְנָיֵים פּוּרְתָּא.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר הַגָּדוֹל, וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית, אָמַר לָהֶם: עָלְתָה.
אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי הֶעֱלֵךְ? אָמְרָה לוֹ: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: ״לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי״, אֶלָּא: דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק מִתְעַסֵּק בּוֹ — יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?
אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו״.
מַתְנִי׳ אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת ״מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי״ — דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים ״הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״. בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבְגוֹי אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין — אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת.
גְּמָ׳ וְדִלְמָא לָא אָזְלִי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּקָאָמְרִי: ״הָרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״.
וְדִלְמָא קַמְצָא בְּעָלְמָא שְׁכֵיב לֵיהּ וְאַסִּיקוּ לֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ! דְּקָאָמְרִי: כֵּן וְכֵן רַבָּנַן הֲווֹ הָתָם. כֵּן וְכֵן סַפְדָנֵי הֲווֹ הָתָם.
וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד — עֵדוּתוֹ עֵדוּת. הֵיכִי יָדְעִינַן? אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת, הַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ״ — זֶהוּ נִתְכַּוֵּין לְהַתִּיר. ״מֵת״ סְתָם — זֶהוּ נִתְכַּוֵּין לְעֵדוּת.
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד — עֵדוּתוֹ עֵדוּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי, שֶׁהִתִּירָם עִם שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים. אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד — עֵדוּתוֹ עֵדוּת. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.
אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין — אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּמֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ. כִּי הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוַּאי, מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוַּאי, שְׁכֵיב חִיוַּאי״, וְאַנְסְבַהּ רַב יוֹסֵף לִדְבֵיתְהוּ. הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״וַוי לֵיהּ לְפָרָשָׁא זְרִיזָא דַּהֲוָה בְּפוּמְבְּדִיתָא דִּשְׁכֵיב״, וְאַנְסְבַהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רָבָא, לִדְבֵיתְהוּ.
הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חָסָא, טְבַע חָסָא״. אָמַר רַב נַחְמָן: הָאֱלֹקִים! אֲכַלוּ כְּווֹרֵי לְחָסָא מִדִּיבּוּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲזַלָא דְּבֵיתְהוּ דְחָסָא וְאִינַּסְבָא, וְלָא אֲמַרוּ לָהּ וְלָא מִידֵּי. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ, הָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, הָנֵי מִילֵּי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִי נָסֵיב — לָא מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אַנְסְבַהּ רַב נַחְמָן לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר: חָסָא גַּבְרָא רַבָּה אִיתֵיהּ, אִם אִיתָא דִּסְלֵיק — קָלָא אִית לֵיהּ לְמִילְּתָא. וְלָא הִיא: לָא שְׁנָא גַּבְרָא רַבָּה, לָא שְׁנָא לָאו גַּבְרָא רַבָּה — דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא.
הָהוּא גּוֹי דַּהֲוָה קָאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא וּשְׁדִי לְחֵיוָ[תַ]אי בְּשַׁבְּתָא, וְאִי לָא — קָטֵילְנָא לָךְ כְּדִקְטֵילְנָא לִפְלוֹנִי בַּר יִשְׂרָאֵל, דַּאֲמַרִי לֵיהּ: בַּשֵּׁיל לִי קְדֵירָה בְּשַׁבָּת, וְלָא בַּשֵּׁיל לִי, וּקְטֵילְתֵּיהּ. שְׁמַעָה דְּבֵיתְהוּ, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. (שְׁהֵיתָא)