מסכת יבמות דף ק״כ עמוד א׳

לאינסובי לצרה בעלמא מקמי דידה האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה מת בעלי והיתה לה כאן צרה אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא:

הואיל והותרה היא אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואע"ג דעדיין היא לא ניסת:

ליחוש דלמא בגיטא אתאי אי טעמא דר"א לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא אלא משום דלא מקלקלא נפשה ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה ואמרה מת בעלי וכדי שתנשא גם צרתה ואיהי לא מקלקלא דבשלמא במתני' היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי דאי נמי בגיטא אתאי איקלקלא שנשאת לאחי בעלה אבל לשוק ליחוש:

דאינסיב לכהן דאי אתי בעלה ומיבעי לה לאחוויי גיטא מיפסלא אכהן ונפקא:

מתני' אין מעידים על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא:

ואפי' ראוהו מגוייד לשון גודו אילנא (דניאל ד׳:י״א) מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב:

או צלוב על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו:

אין מעידין עד שיראו שתצא נפשו:

אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים - פי' משום דמשם ואילך משתנה כו' ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים כי אינו משתנה כל כך ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא ותשובת ר"ת כתובה בספר הישר:

הכרת פניהם ענתה בם פירוש שצריך פדחת של פניהם להכי מייתי האי קרא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם דמשמע שצריך הכרה לבד מן הפנים ועל פי' הקונט' קשיא דבפ' יש בכור (בכורות מו: ושם) מייתי לה אברייתא דהכא ולא על המשנה דהתם והכא נמי משמע דאברייתא לחודה קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו ובירושלמי דהכא משמע דאחוטם קאי:

מצאו קשור בכיס ובארנקי כו' וא"ת מאי קושיא דלמא הכא שאני דמכירו לגט או לכיס בטביעות עין דאפי' עם הארץ אית ליה טביעות עין כדאמר בגט פשוט (ב"ב קסח.) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ויש לו להיות נאמן במגו שיכול לומר לא איבדתיו מעולם וי"ל כגון דאיכא עדים שאיבדו דהשתא ליכא מגו א"נ במצאו אחר ומחזירו ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי:

שנמצא בין כליו ואע"ג דרבים מצוים שם ואם נמצא בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר השתא שמצאו בין כליו אין לחוש שנתנו אחר שם אלא הוא:

אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן ואם תאמר ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן תוקמא וי"ל דמעיקרא ס"ד דאדם אחר מצאו כדפרישית ולכך בעי למיפשט מינה דסימנין דאורייתא אבל השתא סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בטביעות עין ונאמן במגו שיוכל לומר לא אבדתיו אי נמי שיש עדים שהארנקי וכיס וטבעת שלו וידוע שם א"נ דחשיבי כיס וטבעת סימן מובהק:

משנה אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוט' פרישנ' בגמ' דצורת פדחת ופרצוף פני' וחוטם וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימני' הוא דאמרי' הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר הוא יפה כיון שכל גופו ואפילו לאחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני רבותי' ז"ל דהא מתני' סתמא קתני אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומילתא פסיקת' קתני ואפי' כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני ואפי' יש סימני' בגופו משמ' כי אעפ"י שגופו שלם ויש להם בו סימני' אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידי' עליו בכ"מ שבגופו וכדאמ' לעיל בפ' האשה שלום גבי עובדא דשני ת"ח דאמרי' סימני' כלומ' בסימני' מובהקי' והכי מוכח בגמר' מהאי דאמרי' דאפליגו בשומא סימן מובהק:

עוד כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל גבי הא דתנן שאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים היכא שאינו בפני' נר' דסברא פשוטא הוא שיכולי' להעיד עליו ואפי' לאחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ וגם זה אינו מחוור בעיני רבותי' ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידי' עליו אלא עד ג' ימים ואפי' כשלא נחבל בפנים משמ' ועוד דאיבעי' לן בגמ' ר' יהודה בן בבא אי לקולא פליג אי לחומר' ואתינן למפשט מההוא דעבר בדגלת ואסבה רבה לדביתהו אפומא דשושבינא לאחר ח' ימים ואי אמרת לחומרא פליג ר' יהודה אינהו דעביד כמאן ואמאי לא אוקימנ' דדילמא דההו' עובדא הוה בחבל שאינו בפנים דמודה רבנן שמעידי' עליו לאחר כמה ימים אלא ודאי ש"מ דבין נחבל ובין שלם אין מעידים עליו לאחר ג' ימים כי אעפ"י שנדמה להו שזהו ראובן שמא נתפח ונשתנית צורתו ונדמה שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והיכא דאשכוח ונדמ' להם ע"י פרצוף עם החוטם שהוא ראובן ומי' לא ידעינן אם ראוהו עתה תוך ג' ימים ומעידים עליו או אם הוא לאחר ג' שאין מעידים עליו כתבו בתוס' וז"ל ויכול לומר דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלות אלא תוך ג' ימים ע"כ ונראין דבריהם דכיון דחששא דשנוי פרצוף לאחר ג' חשש' בעלמא מפני שיש מקצת מתים משתנים לאחר ג' עכשו שהדבר ספק אם הוא לאחר ג' אין לנו לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו ויש חוששים להחמיר אף בזו ואומר שלדברי התוס' היכא שיצא קול מת איש פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימניו בטביעות עינים כי יכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממ"נ שאם הקול היה אמת אין אנו צריכים עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר ג':

ואיבעית אימא דכ"ע סימני' דרבנן וא"ת א"כ מתני' דנמצאו קשורי בכיס כמאן י"ל דההיא בסי' מובהק א"נ דהכא אליבא דהני תנאי קא אמרי בלחוד:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא לאחר שלשה ימים אפילו ראוהו מגויד וצלוב על הצלב והחיה אוכלת בו אין מעידים עד שתצא נפשו ר' יודה בן בבא אומר לא כל הארץ ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף הרי אשתו אסורה אמר ר' מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים אמר ר' יוסה מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן שוב מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלת בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אמר הר"ם פי' פרצוף צורה וכאשר עמד המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שהיא תשתנה ויתדמה כזולתו ואמרו חיה אוכלת ממנו כאשר אכלה מעינו לא ימות האדם בהסרתו אולם אם ראוהו אוכל מח קדקדו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה בן בבא יחלוק הענינים כמו שתראה והנה יתילד מחלוקיו קלות פעם קולא ופעם חומרא בסמיכות לדברי חכמים ומים שיש להם סוף הוא נהר מה כאשר יעמוד האדם עליו אפשר שיתפשט עינו בכולו ומים שאין להם סוף מה שלא אפשר האדם שיקיף בו ראותו כאשר יעיין בו ור' מאיר [לא] יכריע ביניהם וחכמים יאמרו מים שאין להם סוף וכבר עומד שם שעור גדול וחכמים אומרים אין מביאין ראיה ממעשה נסים ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שביארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל המאמר ובמה שזכר ר' יוסי גם כן:

אמר המאירי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' צריך שתדע שכל שבא עד אחד אפילו אשה ואפילו עבד או שפחה ואמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה או עבד משיאין את האשה על פיו אפילו שמע עד מפי עד ואחר שאין זה מעיד אלא מפי השמועה אין לנו לחקור בעדותו כלום אלא מתירין אותה משום עיגונא הואיל ודבר העשוי ליגלות הוא וכן שמתוך חומר שהחמרת לה בסופה להתקלקל בשלשה עשר דבר הקלת לה בתחלתה ששני הטעמים מצטרפים בה כמו שהתבאר צ"ד א' ומכל מקום כל שבא זה העד הן אשה הן עבד או שפחה הן אפילו עד כשר הן אפילו שני עדים כשרים והעידו מפי הראיה ר"ל שהעיד העד שראהו מת או העדים שראוהו מת אנו חוקרים בענינו היאך ראה ועל אי זה ענין הוא מעיד ואם ראינוהו מעיד בדבר ברור מקבלין הימנו ואם ראינוהו מעיד לפי הדמיון אינו עדות כלל ומתוך כך אמרו במשנה זו שאם העיד שמצאו מת או הרוג כשהוא בא ומעיד מצאתי פלוני מת או הרוג שואלין לו היאך הוא מכיר שזהו פלוני ואם ראינוהו סומך על סימנין שיש לו בגופו ובכליו אין זה כלום עד שיעיד על פרצוף פנים ר"ל שתי הלחיים עם החוטם ופירשו בגמרא שאף הפדחת בכלל ר"ל שאין עדות זה כלום אלא בעדות פרצוף פנים עם החוטם והפדחת שהוא המצח ואין משגיחין על הפה והעינים כלל שהכרתו תלויה מכל וכל באלו השלש ר"ל פדחת וחוטם ולחיים אבל עדות מדרך סימן אינו כלום אלא אם כן הוא סימן מובהק על הדרך שיתבאר בגמרא:

ואחר כך מפרש שאם אמר ראיתיו שלם והכרתיו שהוא הוא בלא פקפוק ולא ראהו מת לגמרי אלא שהניחו בדרך שהסברא נותנת שימות לשעתו אין זה כלום אפילו ראהו מגויד ר"ל מחותך ומלא חבורות על ידי חרב והוא מלשון גדו אילנא ויש מפרשין אותו מלשון גידים כלומר שנחתכו גידיו בגידים שהדם שופע ממנו ויש גורסין מגוייר ברי"ש מלשון גירי כלומר שהוא נדקר כלו בחצים או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו אינו כלום עד שיעיד שיצאה נפשו וראהו מת לגמרי ודוקא בכגון אלו שהזכיר שכל אלו איפשר שהוא חי מהם אבל כל שידוע בודאי שאי איפשר לו לחיות כגון שחיה אוכלת לבו או מוחו או שנשחטו בו רוב שנים אע"פ שעדין חי הוא מעידין עליו כמו שיתבאר:

ואחר כך מפרש עד אי זה זמן יש לסמוך על הכרתו ואומר שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים כגון שנמצא אדם הרוג ואין מכירין אותו ועד שהם מחזרים ומשתדלים בהכרתו עברו שלשה למיתתו ובא זה ואומר להם שהוא מכירו אין עדותו כלום שהמת משתנה לאחר שלשה ונהפכה צורתו עד שנדמית לו כצורתו של זה ומכל מקום אם יצא קול במיתתו של זה ואחר שלשה ליציאת הקול מצאוהו מת והכירוהו מעידין עליו שמא הקול יצא קודם מעשה ומה נפשך אם הקול אמת הרי מת ואם אינו אמת הרי מכירין אותו ויש לדון שהוא תוך שלשה:

ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות שיש אדם עב ושמן וחם וממהר להסריח ולהשתנות תוך שלשה ויש שאין משתנה אף לאחר שלשה ויש לך מקום ושעה שהאויר חם ביותר והמת ממהר להסריח ולהשתנות ויש בהפך ומכל מקום לתנא קמא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ורוב בני אדם שיעורן לענין זה שלשה ימים והלכה כתנא קמא:

נפל למים בין יש להם סוף בין אין להם סוף אשתו אסורה כלומר שראוהו טובע במים ולא ראוהו יוצא והם סבורים עליו שמת בתוך המים לא סוף דבר במים שאין להם סוף והם המים שאין עינו של אדם שולטת בראיית ארבע רוחותיו שאשתו אסורה שהרי איפשר שהלך תחת המים עד מקום שכלתה מדת ראייתו ויצא אלא אפילו במים שיש להם סוף כגון פלג מים שראיית עינו שולטת לראות ארבע רוחותיו בסקירה אחת ואי אפשר שיצא שלא יראהו אעפ"כ אשתו אסורה שמא יצא ולא הרגיש דברי ר' מאיר והביא מעשה לחזוק דבריו באחד שנפל לבור גדול שהוא מים שיש להם סוף ועלה לאחר שלשה ור' יוסי חולק עליו לומר שזה שאירע אי זה ענין היה או מצא מחילה ונכנס בה או איזה ענין שנזדמן לו דרך נס ואין למדין הימנו אבל כל שטבע במים שיש להם סוף מעידין עליו אחר שנשתהא שם בכדי שאי אפשר לו עוד לחיות בתוך המים אבל במים שאין להם סוף ודאי אינו עדות עד שיראוהו מת והביא אף הוא מעשה לחזוק דבריו בסומא אחד שירד לטבול במערה שהם מים שיש להם סוף וירד מושכו ר"ל אותו שהיה מתייר את הסומא אחריו וטבעו ונשתהו שיעור שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ואחר כך הביא מעשה לחזוק שבמים שאין להם סוף מיהא אין מעידין עד שיראוהו מת או שיתברר להם כן באחד ששלשלוהו ר"ל שהורידוהו לים הגדול בחבלים וכשהיו מעלין אותו לא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים אם מן הארכובה ולמעלה תנשא שהרי אי אפשר לו לחיות ומכל מקום פירשוה בתלמוד המערב דוקא לאחר שנים עשר חדש מן הארכובה ולמטה לא תנשא שאיפשר שיצא לו למקום אחר ויחיה והלכה כר' יוסי ומכל מקום אף זו דוקא בשלשלוהו ר"ל שקשרו חבל ברגלו והורידוהו אבל אם נפל לים או השליכוהו ואחר כך השליכו מצודה בים ועלה במצודתם אחד מאבריו אין משיאין את אשתו שמא מאדם אחר הוא וגדולי המחברים שכתבו השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו אבר דברים מתמיהים הם אלא שגדולי הדור מישבים אותם בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם:

ומה שאמרו למטה במשנה שמעידין לאור הנר ולאור הלבנה נשתנה מקומה לפי הסדר וראויה היתה לכלול במשנה זו ובחלק זה והענין הוא שאע"פ שלא ראה פרצוף פניו ביום אלא לאור הנר או לאור הלבנה מעיד עליו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה הכרת פניהם כו' וה"נ משמע דאברייתא לחודא קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו כו' עכ"ל כצ"ל והד"א ועיין בתוס' בפ' יש בכור:

בד"ה מצאו קשור בכיס כו' ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי עכ"ל ר"ל דאי הוה מיירי על ידי טביעת עין לא ה"ל למנקט כלל כיס וארנקי דמה לי שיש לו טביעת עין בכיס ובארנקי ומה לי שיש לו טביעת עין בגט גופיה וה"ה נמי אי הוה מיירי כשיש לו סימן בכיס וארנקי לא ה"ל למנקט אלא כשיש לו סימן בגט גופיה ולא ה"ל למנקט כיס וארנקי כלל אבל נקט כיס וארנקי שזהו הסימן גופיה שהגט קשור בו ואין צריך סימן אחר לא בגט ולא בכיס ובארנקי וק"ל:

גמ' לא כל האדם כעין זה פסחים מח ע"ב: