מסכת קידושין דף פ״א עמוד ב׳

תיב שפיר שב כהוגן שלא תמאיסנו:

הבו לי כסא מזגו לי כוס:

אכמר שוטי"ר (טושי"ר: להשתעל) בלע"ז:

שדא ביה כיחו השליך בתוכו את כיחו ליחה היוצאה מן הריאה:

נחרו ביה גערו בו:

שקא הוא החזיק עצמו כמת:

שקא הלקיח כמו שקל:

שמעו דקאמרי פלימו קטל גברא השמיעו לאנשי ביתו קול יוצא מבחוץ ואומרים פלימו קטל גברא:

אביי מכלי להו מכולה דברא נראה דהני אמוראי חומרא בעלמא קא עבדי ואנן קיימא לן כרבנן דרבי יהודה (לקמן קידושין דף פב.) דאמרו לו לא נחשדו ישראל לא על משכב זכור ולא על הבהמה:

לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו שההרהור מביא לידי מעשה וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו אע"פ שלא עשה עבירה הואיל ובמחשבת עבירה היה עון הוא וצריך כפרה מעשה היה באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והוא סבור עליה שהיא אחרת ואף כשנודע לו שאשתו היתה הזקיק עצמו לתשובה הואיל ובמחשבת עבירה היה והוא שאמרו אישה הפרם וי"י יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה ושותה יין ומטמאה למתים ואעפ"כ צריכה סליחה הה"ד וי"י יסלח לה וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק הזה היה בוכה ומה מי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה או כלך לדרך זו ולא ידע ואשם ונשא עונו במה הכתוב מדבר במי שמתכון לאכול בשר שומן ועלה בידו חלב ומה מי שמתכוין לאכול שומן ואכל חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה:

אע"פ שאסרנו באיש אחד להתיחד עם שתי נשים מתיחד אדם עם שתי יבמות ר"ל הנשואות לשני אחים ועם שתי צרות ר"ל ששתיהן נשואות לאיש אחד ועם אשה ויבמתה ר"ל אשת אחיה או אחות בעלה ועם אשה ובת בעלה שסתמן של אלו שונאות זו את זו ואינן מחפות זו על זו וכן עם אשה ותינוקת היודעת טעם ביאה ר"ל שמרגשת ומבינה בענינים אלו ואינה מוסרת עצמה לביאה שמתוך שיודעת בענין מספרת בשוק ומתוך שאין מוסרת עצמה עדין לכך אין חשש שתחפה עליה כדי שתהא היא מחפה עליה גם כן:

כבר ביארנו במשנה שכל שהביאה סימני נערות אע"פ שאינה בושה לעמוד ערומה או שבושה לעמוד ערומה אע"פ שלא הביאה שתי שערות אסור לישן עמה בקירוב בשר אפילו לא הביאה סימני נערות ושאינה בושה לעמוד ערומה אם נתקדשה אסור שכבר נתלבשה מן היצר מצד מה שהרגישה בקדושיה וכן אסור לחבקה ולנשקה ומכל מקום אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כמו שהתבאר ומכל מקום כל שאינו עושה לכונת ייחוד ולסרך הרהור אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע להם שבניהם חביבים אצלם מותר ועל זה אמרו הכל לשם שמים:

מתייחד אדם עם אמו אמר ר"י אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו ופרש"י בד"ה ודר עם אמו או עם בתו דלא תקיף יצריה דאהני בהו אנשי כנסת הגדולה דכחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' עכ"ל. ואף ע"ג דפרש"י כן אאמו ואבתו ע"כ דאאחותו נמי קאי דאל"כ אין טעם כלל להתיר ייחוד באחותו טפי מבאחרות ובלא"ה ודאי אהני אנשי כנה"ג נמי לקורבת אחותו אלא דאפ"ה אין לסמוך על זה לדור עמה בקביעות משא"כ באמו ובתו דאפילו מקמי אנשי כנה"ג אין להחמיר בהם אף לעיקר ייחוד דהא מהאי קרא דרמז לייחוד גופא ילפינן דאדם מתייחד עם אמו וכבר כתבתי דלפ"ז ה"ה באב עם בתו וכמ"ש בשם הירושלמי מש"ה מותר אף לדור עמהם כן נ"ל:

שם בגמרא רב אחא בר אבא איקלע לגבי ר"ח כו' א"ל לא סבר לה מר דמיקדשה ופרש"י דיש לו להתרחק מאשת איש עכ"ל. והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה על זה דמאי אולמא איסור אשת איש טפי מאיסור בת בתו דחמיר טפי כו' ע"ש שמפרש בענין אחר ולענ"ד יש ליישב פירש"י דלענין איסור אשת איש יש לו לחוש למראית עין דאיכא מאן דידע שהיא אשת איש ואינו יודע שהיא בת בתו משא"כ לענין חשש בת בתו פנוייה ממה נפשך לא שייך מראית עין דמאן דידע שהיא בת בתו ליכא למיחש דהכל יודעין דמחמת חיבה עושה ואיסורא ליכא דלא מגרי יצר הרע בקרובים כמו לעיל באחותו ולמאן דלא ידע שהיא בת בתו נמי ליכא למיחש כ"כ דפנוייה בעלמא היא ואע"ג דודאי בפנוייה אחרת איכא איסורא לאותבה בכנפיה מ"מ לא שייך להחמיר בכך למראית עין כיון דלקושטא דמילתא מותר כן נ"ל:

לֵימָא מַר "רַחֲמָנָא נִיגְעַר בֵּיהּ בַּשָּׂטָן". נראה דנתרצה בכך מפני שדבר זה כבר נאמר עליו גבי יהושע כהאי גונא דכתיב יִגְעַר הֳ' בְּךָ הַשָּׂטָן (זכריה ג, ב) ובעלי מקרא קורין פסוק זה בנביאים של זכריה ועוד גערה אינה קללה אלא מניעה שלא ישטין ולא יתגרה אבל מה שהיה אומר פלימו זו קללה הנוגעת לעצמו ובשרו שאומר גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא.

כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ, הֲוָה קָא שַׁגְרָא דְּבִיתְהוּ תַּנּוּרָא, סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ. נראה לי לא היה בתנור להבה שישרף דאם כן מאבד עצמו בידים אלא רק היה אש בקרקע התנור ורצה לעמוד בתוכו שתכוינה כפות רגליו דבזה לא יש סכנה כי אם צער כויה ורצה לעשות תיקון זה נגד הקלקול דהוא שוור פירוש קפץ והגביה רגליו מן הארץ כדי להביא לה הרמון בשביל אתנן ולכן עשה זאת להכוות כפות רגליו ואפשר דמכח הכויה העלה שם אבעבועות והאריך הצער הזה אצלו ימים רבים כי לא נתרפאו והיו מוציאין ליחה עד שנפטר באותו הצער. והא דבקשה הרמון כדי שאחר כך יהיה זה לסימן אך כונה עוד לרמוז כי הוא עודנו מלא מצות כרמון דלא נכשל באשה נכריה אלא זו אשתו היא.

וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין מחשבה רעה מצרפה למעשה? ונראה לי הא דאין מחשבה מצרפה למעשה היינו משום דיש לעשות לו התנצלות דאם היה מזדמן מעשה לפניו לא היה עושה אך זו דעשתה מעשה לפי דעתה באיסור אף על גב דלפי האמת היתה היתר דנין אותה אלו היתה המעשה של איסור ודאי גם כן היתה עושה דהא באמת היא חשבה מעשה איסור ועשתה ואפשר להעמיס תירוץ זה בתירוץ של הרב ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד דאף על גב דאין מצרפין מחשבה רעה למעשה היינו להביא עליו יסורין או גיהנם אבל ודאי צריך סליחה דדמי למצות עשה דאין מענישין על ביטולה אלא בעידן רתחא ועל כל פנים צריך סליחה וכפרה.

מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה קשא אם לענין עונש על אכילת חלב בא לעשות הקל וחומר הזה לא אצטריך דהא עונש אכילת חלב מפורש בכתוב והוא מן חיובי כריתות דהקל וחומר עביד על המחשבה בפני עצמו דאף על גב דאיכא מלקות וכרת על המעשה הנה ראוי לקבל עוד עונש פרטי על חלק המחשבה שהיה לו באותה מעשה.

רַבִּי עֲקִיבָא, כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי פְּסוּקָא, הֲוָה בָּכִי, אָמַר וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, אָמְרָה תּוֹרָה: צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מקשים למה רבי עקיבה הוה בכי על זאת יותר משאר חכמים? ומתרצים בשם רבני אשכנז ז"ל משום דעשרה הרוגי מלכות היו גלגול השבטים ונתפסו בעון מכירת יוסף הצדיק ע"ה אך מצינו שאמר לו יוסף הצדיק ע"ה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם וכו' (בראשית מה, ה) כלומר זו היתה סיבה מאת ה' כדי לכלכל העולם כולו ואם כן תיקשי למה נענשו עשרה הרוגי מלכות בעבור זאת מאחר שהמעשה היתה לטובה? אך לפי מה שאמר הכתוב (במדבר ל, יג) 'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה משום מחשבתה הרעה אף על גב דגוף המעשה היה טוב לכן גם הם נתחייבו בשביל המחשבה עד כאן דבריהם. וראיתי מקשים על דבריהם דלא דמי הא להא דהכא הכתוב איירי במעשה של היתר ממש דעלה בידו בשר טלה אך המעשה של השבטים היתה באיסור דעל כל פנים הם מכרו אותו ועברו על פסוק וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת (שמות כא, טז) ורק הקדוש ברוך הוא סיבב מאותה מעשה טובה דנתגדל יוסף הצדיק ע"ה במצרים ובאה הטוב של השבע על ידו. ואנא עבדא אבא לקיים דברי רבני אשכנז ז"ל הנזכר באופן זה דכתבו בשם הרמ"ע ז"ל דהשבטים פטורים מן המיתה משום דאיתא בסנהדרין (סנהדרין פו.) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא 'בְיָדוֹ' פרט למצוי אצלו כבן ואח ועוד טעם שני איכא דאיתא התם דאין חיוב אלא רק במי שגונב ומחזיק ותוקף בו לזכות תחלה ואחר כך מוכרו שנאמר וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ (דברים כד, ז) והם לא תקפו בו אלא מכרו אותו בעודו בבור ואותם שקנו אותו משכו אותו והעלהו ולקחוהו עד כאן דבריו. והנה טעם הראשון ליתיה כי הם לא היו נוהגים עמו מנהג אחים והפרו אחוה וכמו שאמרו חז"ל על פסוק 'נָסְעוּ מִזֶּה' (בראשית לז, יז) שהפרידו בני רחל מהם והוא לא חשוב מצוי אצלם ולא נשאר להם פיטור אלא מצד טעם השני שהם לא תקפו אלא מכרו אותו והקונים משכו אותו ולקחוהו, מיהו היכר זה לא היה במתכוון כי הם לא סלקא דעתייהו להתיר המכר בכך אלא נזדמן הדבר כן מאיליו ונמצא זה דומה דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דהם לא הרגישו בהתר זה ולא היתה כונתם בכך אלא מחשבתם באסורא. והנה בעיקר הקושיא במאמר הנזכר דהוה רבי עקיבה בכי, תרצתי בס"ד דהוה רבי עקיבה בכי בהאי קרא משום עובדא דשטן דנזדמנה לפניו דאדמי ליה כאיתתא בריש דקלא וראה אותה וחשק בה ועלה לדקלא לתבעה ובאמצע הדקל שבקיה יצר הרע וירד וידוע דאי אפשר שתתגבר התאוה בערוה אלא אם כן יסתכל בה ויראנה וכבר כתבתי לעיל דהבטה בערוה יש אומרים דאסור מן התורה מקרא ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' ויש אומרים מדרבנן ובפנויה לכולי עלמא אסור מדרבנן. והגם דהבאתי לעיל דהסתכלות בשידה ורוחות ולא באשה ממש שאני דלא אתמר איסורא ד'לֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' בכהאי גוונא מכל מקום רבי עקיבה כשהיה מגיע למקרא זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דמוכח מיניה כל היכא דהמחשבה באיסורא הוות אף על גב דהמעשה היתר גמור צריך כפרה וסליחה לכן מזה היה דן בהך עובדא דאף על גב דאשר חישב בהסתכלות לא הוה באשה ממש מכל מקום צריך כפרה על מחשבתו והסתכלותו שהיתה על אשה ממש כי הוא חשב דזאת הנראית לו על הדקל היתה אשה ממש דשייך בה האי איסורא ד'לֹא תָתֻרוּ'.

מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! (במדבר ל, יג). קשה מה שנתחדש לו בחלוקה זו דעלה בידו בשר חזיר מכח האי קל וחומר והלא עונש המתכוין לאכול בשר חזיר מפורש בכתוב והוא חיובי כריתות ולמאי אצטריך האי קל וחומר? ונראה לי בס"ד דלא בא לחדש דבר על אכילתו במזיד אלא בא ללמוד קל וחומר לחייב על המחשבה שהיתה לו קודם אכילה דעדיין לא אכל ורק חשב לאכול והיא על פי מה שאמרו בגמרא לעיל (בדף מ') מחשבה העושה פירות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שאין עושה פירות אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ופירש רש"י עושה פירות שקיים מחשבתו ועשה מצרפה למעשה שנפרעין ממנו אף על המחשבה עיין שם. וכוונתו היא דלאו על מחשבה דהיתה בשעת מעשה איירי דזה פשיטא אך קאי על המחשבה דקדמה למעשה דתחילה חשב לאכול חלב בכונה דנפרעין ממנו גם על אותה מחשבה שקדמה דלא הוות בעידנא דמעשה ועל זאת המחשבה שקדמה לשעת מעשה בא ללמד כאן דנפרעין עליה בפני עצמו מפני שסופה באה לידי קיום במעשה.

"וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ", כְּשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה (ויקרא ה, יז). הא דרבי עקיבה היה בוכה בפסוק זה טפי מזולתו נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס, בן עזאי הציץ ומת ובן זומא הציץ ונפגע ואחר יצא לתרבות רעה ורק רבי עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום ואף הוא באו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקדוש ברוך הוא הניחו לזקן זה שראוי הוא להשתמש בכבודי! ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל דארבעה חכמים הללו היו מופלגים בחכמה והיו צופים ברוח הקודש ובמעשה מרכבה ועלה בדעתם לתקן הפגמים שפגם אדם הראשון בחטאו אך אי אפשר לתקן הפגמים ההם אלא עד שימשיכו ארבעה מוחין שהם חכמה ובינה ותרין עטרין דדעת שהם חסדים וגבורות וכולם יחד הם ד' מוחין, אמנם ארבע חכמים אלו עלה בדעתם שבין ארבעתם יחד יתקנו הפגמים הנזכר והיינו שכל אחד מהם יתקן וימשיך מוח אחד מאלו הארבעה מוחין הנזכר כי חשבו שאין כח בהם להמשיך הד' מוחין וכן עשו אבל טעו בזה כי היה צריך שכל הארבעה מוחין יושלמו על ידי אחד מהם בלבד. וכן גם לרבי עקיבה שנכנס בשלום ולא חטא בזה התיקון אשר עשה בקשו מלאכי השרת לדחפו והטעם כי באמת תיקון שלו היה שלם וטוב יותר מכולם ונעשה בו תועלת מפני כי אף על פי שהמשיך מוח אחד לבדו עם כל זה הועיל כי מחמת דאותו המוח שתיקן הוא היה עטרא דחסד אז על ידי תיקונו נתקנו כל המוחין ממילא אך עם כל זה שגג בזה שהיה צריך שהוא לבדו ימשיך כל הארבעה מוחין כלם ולכן בקשו מלאכי השרת לדחפו, והשם יתברך הצילו כי על כל פנים נתקנו כל הארבעה מוחין בסיבתו אף על פי שהוא עצמו לא נחת לתקן אלא מוח אחד בלבד, עד כאן דבריו זלה"ה בקיצור כי שם ביאר באורך פרטות הקלקול שנעשה מעשה כל אחד ואחד מהם וגם ביאר טעם מיני העונשים שנעשו לכל אחד ואחד כמ"ש. ולכן רבי עקיבה כשהיה מגיע לפסוק זה דאמר מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חלב דאמרה תורה 'וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' היה בוכה על חביריו שהיו עמו בשותפות עליית הפרדס דכולם חשבו לתקן וכוותם היתה לטובה לאכול שומן ורק שגו ברואה ועשו קלקול במעשיהם וכל אחד קבל עונש גדול כפי ערך הקלקול שהיה על ידו, זה מת וזה נפגע וזה יצא לתרבות רעה והיה בוכה עליהם ואמר אם כן המתכוון לקלקל ועשה קלקול על אחת כמה וכמה וגם על עצמו היה בוכה קצת כי על כל פנים הוא שגה בתיקון שעשה והיה בסכנה גדולה דרצו מלאכי השרת לדחפו לולי השם יתברך היה בעזרו והצילו.

לָא סָבַר לָהּ מַר דְּמִקַדְּשָׁא פירש רש"י ז"ל אין אדוני יודע שהיא מקודשת. ולשון לא סבר אינו מתיישב במקום לשון 'אינך יודע' ונראה לי הכונה דאמר לו אם לא חשבת דהיא מקודשת דהיה לך לחשוב אולי היא מקודשת.