מסכת גיטין דף נ״ט עמוד א׳

אנא הואי במניינא דרבי באותו מנין שתקנו שכל הקודם ליקח זכה:

ומינאי דידי מנו ברישא ממני שאלו תחלה בשורה כשהיינו יושבין מה דעתי נוטה והוא היה בינוני לא מן הגדולים ולא מן הקטנים ואני שמעתי שקטן שבהם היה:

מתחילין מן הגדול כשעומדין למנין לראות אם רוב מטמאין או רוב מטהרין:

מן הצד מן הקטנים ולא מן הגדול שלא ילמד חובה והשאר נכנעין מפניו שלא לחלוק עליו משום לא תענה על רב (שמות כג) ובדיני נפשות מוקמינן להאי קרא בפ"ק דסנהדרין (דף ב.) לא כהטייתך לטובה כו' ולא ילמדו זכות:

דכולהו מנינייהו מן הצד מתחילין משום לא תענה על ריב וכתיב חסר בלא יו"ד ודרשינן לא תענה על רב לא תחלוק על מופלא שבבית דין ולא מוקמי ליה לרישא דקרא בדיני נפשות ואע"ג דסיפיה דקרא לא מיתוקם אלא בדיני נפשות: וולס:

במקום אחד שתהא תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו:

והא הוה אלעזר יחיד לאחר שנפטר יהושע:

והא הוה פנחס לאחר אלעזר תורה וגדולה שהיה כהן גדול אחר אביו:

דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחלי פי' בקונט' דמוקי לה לא תענה על ריב בכל דבר ואין נראה דלא מיסתבר דפליג אמתניתין דסנהדרין (דף לב.) דאייתי אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה:

והא הוה הונא בר נתן תורה וגדולה היתה לו כדאמרינן במו"ק (דף כח.) דקא דחקא רגלי דהונא בר נתן ואמר בפ' ב' דזבחים (דף יט.) דאיקיים ביה והיו מלכים אומניך:

אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ומדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת קרקעות נראה דוקא במטלטלין דאיירי בהו קאמר והא דאמרי' במי שמת (ב"ב דף) קנה:) גבי פחות מבן כ' דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקעי התם בגדול שהוא בן י"ג שנים ויום אחד אלא דלא היה בן עשרים:

מתני' הא דתנן: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר. פרישנא בגמרא טעמא משום כדי חייו, והילכך אי אית ליה אפטרופא אין ממכרו ממכר וכדאמרינן בשילהי מציאת האשה אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. וכתב רבינו האי גאון ז"ל בשער שלישי של ספר המקח שלא ימכור אלא לכדי חייו כדגרסינן עלה אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו, ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שנתן לו ממנו מקצת לסחורה במה שיתלמד מקח וממכר ואף על פי שאינו צריך [בנדפס: שצריך] לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיין. עד כאן. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דכין דתיקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו למוכר יותר מכדי חייו דהא במתניתין אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת, ואף על פי שאינה משום כדי חייו כי היכי דלעבדו ליה מילי ואפילו הכי לא פלוג רבנן, ואפילו במתנת שכיב מרע דתו ליכא דליעבדו מיליה משום דלא פלוג רבנן. והכי נמי משמע בשלהי מציאת האשה גמרא המשליש מעות לבתו.

דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין:

גאוני המערב כתבו במלך או שלטון שנטל קרקע מישראל בלא סיבה ומכרה לישראל ואותו ישראל הלוקח [ציית] דינא עם הבעלים לקבל עליו כדיני ישראל כדי לצאת ידי שמים שדנין אותו כלוקח מגזלן ולא כלוקח מסיקריקון וכן כתבו במלכות שנלחם במלכות אחרת וגלו מקצתם ונשארו מקצתם ומכר אותו המלך קרקעות של אותם שהלכו לאותם שנשארו וחזרו ולא נתיאשו והלוקח ציית דינא שדנין אותו כלוקח מן הסיקריקון ואם לקחו מן הבעלים ואח"כ נסתייעו מן השמים והוציאו מיד אותו שלטון אם דרך מתנה אם דרך שוחד אין הבעלים יכולים לטעון אלו היינו יודעים שכן וכו' אלא שמה שמכרו מכרו ומה שנתנו נתנו ואם נתיאשו הבעלים אין להם עוד כלום לא לענין שיהו צריכין ליתן להם רביע כדין סיקריקון ולא אפי' שיצטרכו ליקח מהם כלל ומכל מקום מלכות שנכנסה במלכות אחרת עד שעקרה האחת את חברתה לגמרי והושיב אחרים במקומם הרי זו מלכות חדשה וקנתה קנין גמור וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומקחו קיים ואין לבעלים כלום אפי' לא נתיאשו:

ראשוני הרבנים כתבו שגוי אנס שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחה הימנו שאין הבית חוזר לבעלים הראשונים אלא אם כן פורע לו את דמיו ושיתן לו שכר מה שההנהו דומיא דשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו ואין אומרין מבריח ארי בעלמא הוא וזה הפך מה שכתבו גדולי הרבנים למעלה בבא מחמת חוב ואנפרות שאם החזיק גוי בקרקע ישראל בגזל אין בו סיקריקון להחזיר לבעלים רביע אם שהתה שנים עשר חדש אלא מחזירו לבעלים בחנם שאין מכירת הגוי מכירה כלל ואף הוא אינו אלא מבריח ארי בעלמא ובתוספות הכריעו שאם לקח הישראל את הבית בשיוויו דין הוא שיחזירהו שהרי אין לו טענה שלהצילו בא אבל אם לקחו בזול ראוי לומר שיפרע זה מה שנתן אבל לא דבר אחר והדברים נראין:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק הששי והוא שאמר חרש רומז ונרמז בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלים הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר הר"ם פי' רמיזה שם כונה ואמר בן בתירא בממכרו ומקחו למטלטלין עד שיקפוץ על הדבר ויקיפהו ויקביל גם כן לאשר ימכור אליו ולא יספיק לו הרמיזה לבד ופעוטות קטני הקטנים משש שנים עד שבע אם היה להם הבנה או מן שמנה ותשעה לפי שעור שכלו וזה הענין יהיה לדיין ואין הלכה כבן בתירה:

אמר המאירי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר רומז ונרמז פי' קונה ומקנה דרך רמיזה הן ברמיזת היד הן ברמיזת הראש ויראה דוקא במטלטלין וכן כתבוה גדולי המחברים ואף הם כתבו שאף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו הרבה ומתישבים בדבר אלא שיש מי שפירשה אף בקרקע ואף גדולי המפרשים נראה שנוטים בה בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלין יש מפרשים שהקפיצה הוא פחות מן הרמיזה והיא בפה מלשון ועולתה קפצה פיה ואומר בן בתירה שבמטלטלין דיו ברמיזת הפה ואין הלכה כמותו ומכל מקום הלשון מוכיח שדברי תנא קמא בקרקע אלא שנראה לדעת ראשון שתיבת במטלטלין נמשכת לשניהם כלומר חד אמר רומז ונרמז וחד אמר קופץ ונקפץ ושניהם במטלטלין דוקא ויש מפרשים בקופץ ונקפץ שהוא בא להחמיר על תנא קמא ולומר שבמטלטלין מיהא אין קנינו או הקנאתו כלום עד שיגיעו לידו המעות ושיגיע מה שהוא מוכר ליד הלוקח ואם הוא לוקח שיגיע החפץ לידו והמעות ליד המוכר והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב שואר ומישתואר ולדעת האומר שאף בקרקע מעשיו מועילים אי אפשר לומר כן אלא במטלטלין ומ"מ איפשר שיגיעו המעות לידו ושיחזיק הלה בקרקע אלא שמתוך שקופץ ונקפץ אינו נופל יפה אלא במטלטלין תופשה במטלטלין אי איפשר כמו שביארנו שמלת במטלטלין חוזרת לשניהם וכן נראה עיקר:

וכבר ביארנו שאין הלכה כבן בתירה וחרש שאינו שומע אלא שהוא מדבר אף הוא בדין רמיזה או בכתיבה אבל שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו וכותב בכתב ידו והוא הוא דבורו ויתבאר בגמרא שאף בגיטין מוציא את אשתו ברמיזה מפני שברמיזה כנס ברמיזה יוציא אלא שאם כנס כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כמו שיתבאר:

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ולפי מה שיתבאר בגמרא עד בן שש אין מעשיו כלום אפי' היה חריף שבחריפים משגמרו לו שש עד שיגדיל והוא לתינוק י"ג ויום אחד ולתינוקות י"ב ויום אחד בודקין אותו והולכין אחר חריפותו ואם מצאנוהו כדאי מקחו מקח וממכרו ממכר שכך תקנו לו משום כדי חייו ומתוך כך כתב ראשונן של גאונים שאין ממכרו ממכר אלא בכדי חייו ואין הדברים נראים לא הזכירו כדי חייו אלא ליתן טעם בדבר אבל מאחר שתקנו תקנו ואפי' בשוה מאה מנה וכן מתנתן קיימת בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע ובכלם פירשנו בששי של כתבות דוקא שאין לו אפטרופוס שאם יש לו אין מעשיו כלום לא תקנו להיות מעשיו קיימים אלא בשאין לו אפטרופוס וגאוני הראשונים כתבו שמתנתו קיימת אף ביש לו אפטרופוס ואין נראה כן וכל שטעה במקחו ומתנו דינו כגדול לגמרי הן לפחות משתות למחילה הן לשתות לחזרת אונאה הן ליתר משתות לבטול מקח וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין בדין פחות משתות למחילה ממה שאמרו יתמי לאו בני מחילה נינהו ופירשו זה שנאמר כאן עד שתות בגדול מלמעלה למטה כלומר כל שנתאונה בחצי או בשליש ורביע עד שתות בטל מקח ושתות וממנו ולמטה לחזרה וכל שכתבנו בדינין אלו פירושו במטלטלין ואין בהם חלוק בין שהיו של אביו לשהיו לו מצד אחר אבל בקרקעות יש בהם דינין אחרים ואף במטלטלים חדשו גדולי המחברים קצת תנאים וכבר ביארנום בארכה בתשיעי של בתרא בסוגית המשנה השביעית:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בפרש"י בד"ה קמ"ל כו' ולא בגיטין ובקרקעות לא ברמיזה כו' עכ"ל מילי מילי קאמר ולא בגיטין היינו בקפיצה אבל ברמיזה הא קאמר אבל בגיטין ד"ה ברמיזה אבל בקרקעות רמיזה נמי לא מהני דהכא משום כדי חייו דוקא תקנו רבנן דוקא במטלטלין כדלקמן דקאמר האי טעמא גבי פעוטות וה"ה הכא בחרש וק"ל:

תוס' בד"ה אחת מתנה כו' מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות כו' עכ"ל לכאורה לא הוה צריכי לזה דהיכי תיסק אדעתין למימר דמתנה עדיפא ממכירה הא איכא מאן דפליג במתנה וס"ל דאינו מתנה כלל אפילו במטלטלין ואם כן הוה סברתם הפוכה אלא משום דבההיא דמייתי מפרק מי שמת דמתנתו עדיפא והוה מתנה אף במקרקע היה לבעל דין לחלוק נמי הכא למימר הכי ולהכי הוכיחו דאינו כן מדלא קאמר למי כו' ואחת מתנות קרקעות והתם בבן י"ג איירי וק"ל:

ע"א ד"ה אחת מתנה מרובה וכו' והא דאמרינן במי שמת וכו' ומתנתו מתנה במקרקעי. ויש לדקדק דהסברות הן הפוכות דהתם במכירה אין מוכר בנכסי אביו פחות מעשרים ובמתנה נותן והכא פשיטא דמוכר במטלטלין ובמתנה איבעיא ליה דהא דאתמר התם דבמתנה נותן היינו לאחד דמסיק הכא דנותן במתנה משום דאי לא דעביד ליה ניחא דנפשיה לא יהיב ליה הלכך הוי נמי הכי גבי פחות מבן עשרים לענין נכסי אביו אבל למכור בנכסי אביו פחות מבן עשרים לא כדמפדש התם משום דקטן קריבא דעתיה אצל זוזי ודלמא מקרקש ליה בזוזי כדמפרש התם ודוקא במטלטלים תקנו חכמים כשהגיע לימי הפעוטות שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו:

רש"י ד"ה אפכוה וכו' בני הישיבה טעו עיין קדושין דף מד ע"ב רש"י ד"ה ואפכוה וצע"ק. אח"כ ראיתי שעמד בזה בתשובת באר שבע סימן יא:

וְהָא אִיכָּא דָּוִד? הֲוָה עִירָא הַיָּאִירִי קשא והלא עתה תירץ לו כבר התרצן על קושיתו גבי שאול דכולהו שני אמרינן ולמה חזר והקשה כזאת דהתירוץ שלה הוא גם כן כך? ונראה לי בס"ד גבי שאול כל ימי מלכותו היה שמואל חי ואחר שנפטר שמואל לא נשאר שאול חי אלא שמנה חדשים כמו שכתב רש"י ז"ל בגמרא דתמורה, וכן כתב בפירושו על הנביאים בשמואל, ולכן סבר המקשן דרק בהא דשאול תירץ לו כן משום דימים שנשאר לבדו בלא שמואל היו ימים מועטים אבל גבי דוד המלך ע"ה הוה להפך דאותם השנים שהיה דוד לבדו בלא עירא היאירי היו מרובין טפי מאותם השנים שהיה עמו עירא וסלקא דעתיה דזה לא יתרץ לו 'כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן' כיון דאותם השנים שהיו ביחד היו מועטים אך התרצן גם בזה תירץ כן. והא דחזר ושאל גבי שלמה 'וְהָא קַטְלֵיהּ' אף על גב דכבר תירץ לו ד'כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן' נראה לי המקשן סבר כיון דשמעי נהרג על פי צוואתו של דוד המלך ע"ה וכבר נתחייב הריגה משעה שקלל את דוד המלך ע"ה חשיב גברא קטילא וכאלו אינו בעולם ולכך הקשה ' וְהָא קַטְלֵיהּ ' על פי הצוואה ועל פי הדין ואם כן גברא קטילא הוה מעיקרא? והתרצן הבין שאלת המקשן כבראשנה ותירץ לו דב' כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן '. והא דחזר והקשה בשבנא סבירא ליה להמקשן אחר שנהרג שבנא נתברר שלא היתה תורתו לשמה ואין לו בזה דין ראש ישיבה באמת וכאלו אינו דלא חשיב לכלום כיון דעוסק שלא לשמה ולכן הקשה לו וְהָא אִיקְטִיל רוצה לומר מכח שנהרג על ידי סנחריב הוכח דאין זה חשיב בעל תורה כיון דהוי שלא לשמה והתרצן גם בזה הבין שקושיתו היא כמו שאמרו בראשונה ולכך השיב ' כּוּלְּהוּ שְׁנֵי קָאַמְרִינָן '.