מסכת יומא דף ע״ו עמוד א׳

זה יהושע שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר (שמות כ״ד:י״ג) ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני והמתין לו יהושע שם כל מ' יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל:

עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו מאין לך:

חמש עשרה אמה מלמעלה אם תאמר מלמעלה לארץ ולא פירש בהר או בבקעה וכי חמש עשרה בהר וכו':

תיבה היכי סגיא היאך עלתה לראשי ההרים אלא על כרחך מלמעל' דקרא מן השמים הוא והכי קאמר על ידי גשמים גברו ט"ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים:

מרובה רבה על חברתה מדה טובה מרובה על הרעה חמש מאות בה שבמדה טובה נאמר (שם לד) נוצר חסד לאלפים ובמדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים אף כאן מדת הטוב של ירידת המן רבתה על ירידת המבול:

במדת פורענות הוא אומר וארובות השמים לא ירד מבול אלא דרך שתי ארובות:

ובמדה טובה הוא אומר דלתי שמים פתח ותנא כמה ארובות יש באורך דלת ארבע הרי לב' דלתות ח' ארובות ואחרי ששתי ארובות הורידו גשמים גובה ט"ו אמה ח' ארובות הורידו מן ששים אמות שהרי אמרת מדה טובה מרובה על של פורענות וכ"ש שאינה ממועטת הימנה:

הא לא דמיא אדר' אלעזר המודעי קאי:

הני חמשה ענויין כנגד מי תימה לי דהכא קאמר סתמא דהש"ס דחמשה הויין ובסמוך פריך סתמא דהש"ס ואנן שיתא תנן וי"ל דהא דקאמר הכא הני ה' ענויין כנגד מי לאו סתמא דהש"ס קאמר לה אלא מילתיה דרב חסדא היא הכל וכי האי גוונא איכא בריש פרק אלו מציאות (ב"מ דף כא.) דמיבעיא ליה וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות ובתר הכי פריך אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כו' וא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא וכמה לימא דרך נפילה ואפילו טובא אלא רבי יצחק הוא דקאמר וכמה וכה"ג יש לפרש בפרק לא יחפור (ב"ב דף בב:) גבי וכמה [א"ר ייבא] כמלא רחב חלון:

ובעשור אך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם כך היא הגירסא ברוב ספרים ודבר תימה היא מאד דלא מייתי להו כסדר שהם כתובים בתורה אלא לגמרי מלמטה למעלה קא מייתי להו ובעשור בפרשת פינחס ואך בעשור שבת שבתון בפרשת אמור אל הכהנים ושבת שבתון והיתה לכם באחרי מות אלא שוהיתה לכם כתיב ברישא ונ"ל דלהכי מייתי ובעשור ברישא משום דמיניה נפקא לן לעיל (יומא דף עד:) פירושו דעינוי כדאמר לעיל יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער ת"ל כל מלאכה לא תעשו והיינו ההוא קרא דובעשור דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה ויש ספרים שגורסין שבת שבתון אך בעשור ובעשור והיתה לכם ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם:

הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונ"ל דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קא חשיב דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קא חשיב:

תנא כשהן נפנין לא נפנין לא [לפניהם ולא] לאחוריהן אלא לצדיהן:

ולמה לא היה המן יורד להן פעם אחת בשנה ואסיקנא מפני שיהו מכוונים לבם לאביהם שבשמים בכל יום. שמי שהיה לו כמה בנים היה דואג ואמר אם לא ירד המן למחר הרי אני ובני מתים ברעב. ונמצא תמיד מכוין לבו לשמים.

ד"א מפני משוי הדרך במבול כתיב וארובות השמים נפתחו.

וכתיב חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגמירי דארבע ארובות שיעור הדלת.

דתנא כמה ארובות יש בדלת ארבע וכתיב במן ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול נמצא בב' ארובות ט"ו אמה על כל ארובה ז' אמה וחצי. ובב' דלתות ח' ארובות על כל ארובה ז' וחצי. נמצא גובהו של מן ששים אמה. ואסיקנא ר' אלעזר בג"ש גמר התם כתיב וארובות השמים נפתחו והכא כתיב ודלתי שמים פתח. מה פתיחה דהתם ז' אמות ומחצה על כל ארובה. אף פתיחה דהכא ז' אמות ומחצה על כל ארובה.

תניא איסי בר יהודה אומר מן שהיה יורד לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו מלכי מזרח ומערב. שנאמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' ודייק אביי מהא דאיסי דאמר המן היה מתגבר ועולה בחשבון תערוך כדי שיראו אותו הכל. כסא דדוד לעלמא דאתי שיעורו כחשבון רויה רכ"א לוג:

יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה אוקימנא לאכילה ושתיה חדא. והני ד' הא חמשה כנגד ענויין שבתורה. חד בעשור וחד ובעשור ג' אך בעשור ד' שבת שבתון ה' שבת שבתון. בהני כולהו כתיב ענוי חמשה כנגד חמשה. ואסיקנא דשתיה בכלל אכילה היא שנאמר כל נפש מכם לא תאכל דם.

ודילמא דאכילה על ידי אנגרון פי׳ דלא חשיבא אלא אכילה כסלקא גופיה דאמר רבא אנגריון מיא דסלקה וכו׳ לברורי בעלמא נקיט לה. ולא היה צריך לה ודכותה בתלמודא:

כבר התבאר ששתוי יין הנכנס למקדש ועבד חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה ומ"מ שאר המשכרים כגון דבש וחלב ודבילה קעילית לוקה ועבודתו כשרה שאין חלול עבודה אלא בשכרות של יין וכן הנזיר מותר בדבש וחלב ודבילה קעילית שלא נאסר אלא בשכרות של יין:

גמ' והיתה לכם הני ה' הוו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ובעשור אך בעשור שבת שבתון שבת שבתון והיתה וגו' ואך בעשור שבת שבתון בפרשת אמור כו':

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי מִפְּנֵי מַה לֹּא הָיָה יוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָן פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. נראה לי בס"ד נקיט תַּלְמִידָיו ולא אמר שָׁאֲלוּ בסתם ללמד דהשואלין היו תלמידיו המיוחדים לו דוקא שהם לומדים עמו בחלק הסוד דהיה נראה להם על פי הסוד דראוי שירד המן פעם אחת ביום ראש השנה שיש בו תקיעת שופר, מפני שידוע להם שבשופר יהיה מיתוק לשורש המן כמו שאמר בשער הכונות, ולכן ראוי שירד פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה ביום שנעשה תיקון ומיתוק בשורש שלו? והשיב להם שלשה טעמים הא' בשביל הַ לֵּ ב שיצפה להקב"ה בכל יום, והב' כדי שיאכלו אותו חַ ם והג' משום מַ שּׂוּי, וראשי תיבות לב חם משוי הוא לֶחֶם וזהו שנאמר (שמות טז, ד) 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ' רוצה לומר בשביל שלשה אלו הרמוזים באותיות לֶחֶם נתתי אותו לכם דבר יום ביומו ולא בפעם אחת בשנה.

מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה נראה לי בס"ד טעם לששים שירד בזכות משה רבינו ע"ה שזכה לבינה בסוד ס' כנודע. או יובן שרמז להם בזה דמתנת המן היתה כדי שיתעסקו בהלכה שהיא מספר ששים. או יובן בס"ד טעם למספר ששים לרמוז בזה על שיעור קומתם של ישראל שתהיה לעתיד מאתים אמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק.) על פסוק (ויקרא כו, יג) 'וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת' כשתי קומות של אדם הראשון שהיה מאה אמה וכתב בש"מ לפי דברי התוספות ז"ל בבתרא שכתבו קומת האדם עתה היא שלשה אמות ושני טפחים נמצא לעתיד תהיה קומתם ששים פעם על של עתה עיין שם. ולכן שפיר רמז כאן במספר ששים על טובה ומעלה זו שתהיה קומתם ששים פעם על של עתה.

אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן מוֹדָעִי, עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים, וּמֵבִיא עָלֵינוּ?. יש להקשות לשון גיבוב דנקיט כאן מאי הוא דלא שייך גיבוב אלא במלקט ואוסף מכאן ומכאן? ונראה לי בס"ד דרבי טרפון יודע דרכו של רבי אלעזר המודעי לעשות טעמים מורכבים על פי רמזים וכאן הבין מדבריו שהוא מוציא שיעור 'שִׁשִּׁים אַמָּה' על פי הרמז שהרכיב מן הפסוקים ואפשר דרבי אלעזר גילה טעמו ברמז זה בפירוש לרבי טרפון ולא נזכר בש"ס להדיה והוא דהמן עיקר שמו (שמות טז, ד) 'לֶחֶם' אך הכתוב דימהו בפרשת בשלח (שמות טז, לא) ל'דְבָשׁ' ובפרשת בהעלותך (במדבר יא, ח) דימהו ל'שָּׁמֶן' ורבי אלעזר המודעי לקח שם הַ' שֶּׁמֶן ' [390] מן בהעלותך ושם ' דְבָשׁ ' [306] מן בשלח וערבם זה בזה ונעשו שניהם מספר תרצ"ו כמנין ' שִׁשִּׁים אַמָּה ' [696] לכך דרש שהיה גבוה 'שִׁשִּׁים אַמָּה' ואמר לו רבי טרפון עַד מָתַי אַתָּה מְגַבֵּב דְּבָרִים רוצה לומר מלקט מן פרשה זו ומן פרשה זו לבנות עליהם חידוש ברמז דאין ראוי להוליד הקדמה חדשה מן הרמז, אלא רק אם יש לך הקדמה ידועה אמיתית תעשה לה רמז בכתוב אבל אין מוצאין הקדמה חדשה מן הרמז. והשיב לו מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ וכו' וכונתו כדמסיק הש"ס שיש לו גזרה שוה דפתיחה פתיחה ואם כן זה הדבר של שִׁשִּׁים אַמָּה הוא אמיתי וידוע ואנכי עשיתי לו רמז בהרכבה זו לאסמכתא.

כַּמָּה אֲרֻבּוֹת יֵשׁ בְּדֶלֶת? אַרְבַּע אַרְבַּע הֲרֵי כָּאן שְׁמוֹנֶה. נִמְצָא מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַ שִׁשִּׁים אַמָּה. נמצא המן ירד שיעור שמונה ארובות לרמוז שלא ניתן להם המן אלא כדי להתחכם על ידו בתורה שבעל פה שהיא שמונה דרגין כשר ופסול אסור ומותר טמא וטהור חייב וזכאי ולכן אמרה תורה (משלי ח, לד) 'אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם'.

מָן שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מִתְגַּבֵּר וְעוֹלֶה עַד שֶׁרוֹאִין אוֹתוֹ כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב. צריך להבין איך יתכן שיהיה כך והלא היה יורד לכל בעל הבית עומרים מובדלים לפי מספר נפשות ביתו ואם יהיה תל גדול עד שיראו אותו מלכי מזרח ומערב, נמצא מתערבין העומרין זה בזה בזה כי כל עומר אינו אלא שיעור עשירית האיפה? וכן יש להקשות בזה גם לרבי אלעזר דאמר הָיָה גָּבוֹהַּ שִׁשִּׁים אַמָּה ובשלמא לרבי אלעזר יש לפרש דעל יום ראשון שירד בו המן איירי שהיה כך אך לאיסי בן יהודה משמע שכל יום היה בכך! ונראה לי בס"ד שבכל יום בבוקר קודם שיצאו ישראל ללקוט היו העומרים נתפחים בדרך נס ויתראה ויתגבר התפח שלהם כל כך עד שיהיו נראין למלכי מזרח ומערב כדי שיהיה בזה קדוש השם ואחר כך נשקע התפח וחוזר העומר להיות נראה כשיעור העקרי שלו שהוא שיעור עשרית האיפה צבור על שטח הקרקע ואז יבואו וילקטו העומרים שלהם. ונראה לי מה שאמר כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב היינו אותם שהיו קרובין לאותו המדבר שהיה יורד בו המן. וקאמר שְׁמַע מִינָהּ, כַּסָּא דְּדָוִד לְעָלְמָא דְּאָתֵי מָאתַן וְעֶשְׂרִין וְחַד לוּגָא מַחֲזִיק פירוש כמו הנס שנעשה בפרסום המן שיהיה העומר תופח בנס ועולה התפח למקום גבוה שיהיה נראה שיעור העומר כמה אלפים מדרגות על שיעור העקרי שלו, כן כוס ברכה של דוד המלך ע"ה אף על פי שהכוס אינו מחזיק אלא רביעית יתגבר ויעלה היין שבתוכו עד שנראה שיעורו רכ"א לוגין כמנין רויה. ונראה לי בס"ד טעם לרכ"א לוגין שהוא כמספר 'זֵר זָהָב' [221] כי דוד המלך ע"ה נחתם בכתר מלכות כנודע מבקשות הושענא רבה בשבעה כורתי ברית, וזר זהב היינו כתר מלכות כי זר הוא כתר וזהב מלכות. והנה חשבון של רכ"א נרמז בתיבת (תהלים כג, ה) 'רְוָיָה' [221] אך מנא ליה שהוא חשבון לוגין? ונראה לי דנרמז לוג בנקודות של רְוָיָה שהם שב"א ושני קמ"ץ שעולים מספר מ"ב כמנין לוג [39] עם האותיות.