מסכת יומא דף נ״ג עמוד ב׳

אמרו ליה לרב יוסף שהוא היה מאור עינים ואינו מכיר בדבר:

תרום רישיך תהיה ראש ישיבת הכרך:

התם מיבעי ליה למיקם במקום שהפסיעות כלות ולא לחזור לאלתר:

ואם לא עשה כן נראה כמו שלא נטל רשות להיפטר:

וראוי לו שלא התפלל ראוי לו שלא התפלל גרסינן כלומר נוח היה לו אם לא התפלל כמו ראוי לו שלא בא לעולם:

מימינו אש דת אלמא ימין עדיפא:

ורבבה מימינך הימין סובלת רבבה מזיקין:

וכי תימא אורחא הוא שהימין מוכנת להשתמש בה לכך ניתנו הלוחות בימין ולאו חשיבותא דימין היא:

וכי תימא אורחא דמילתא למיתב לימין נ"ל לפרש כלומר אדרבה כי היכי דהתם יהב קודשא בריך הוא מימינו הכא נמי המתפלל יתן שלום לימין שלו ברישא ת"ל יפול מצדך אלף אלמא דיש לבקש על נגד השמאלי ברישא והדר אימין וטעמא הוי דהוי לימין הקב"ה ברישא:

תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל אע"ג דרבי יהודה אומר במקומו נגנז ופליג בסיפא גבי כן ולא פליג ברישא אארון י"ל פליג בברייתא ברישא אארון:

ופליגא דעולא דאמר לר"ש גלה לבבל פליגא דעולא דאמר לר"ש דארון נגנז:

אודעוה לרב יוסף דהוה הוא סגי נהורא אמר יהא רעוא דתירום רישא אכולא כרכא. וי"א שתהיה בכל הלכה כרבא.

אריב"ל המתפלל צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום תנ"ה המתפלל צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל ומשום שמעון אמרו נותן שלום לימינו ואח"כ לשמאלו וא"ל רבה לאביי לימין הקב"ה שהוא שמאלך. אביי ורבא הוו פסעי להני ג' פסיעות בכריעה אחת. ואמר רב מרדכי כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו.

ומתפלל תפלה קצרה כו' מאי היא יר"מ ה' אלהינו שאם תהיה זו השנה שחונה תהיה גשומה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שמבקשים שיפסקו גשמים: ירושלמי ולא יגביהו עמך ישראל שררה זה על זה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה.

ולא יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה מעשה בר' חנינא בן דוסא שהיה מהלך בדרך וירדו גשמים. ואמר רבון כל העולם הכל בנחת ודנינא בצער פסק מיטרא כו'.

ת"ר מעשה בכ"ג שהאריך בתפלתו כו' ואמרו לו אל תהי רגיל לעשות כן שלא להבעית את ישראל משניטל הארון כו' תנן כמ"ד ארון גלה לבבל דתניא רשבי"א ארון גלה לבבל שנאמר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'. וכן א"ר אליעזר ארון גלה לבבל.

ואח״כ יתן שלו׳ כלומ׳ שישתחוה כמי שנותן שלו׳ ונפטר מרבו ויש נוהגין לתת שלו׳ ממש שהם או׳ שלו׳ לימיני שלו׳ לשמאלי ומשום שמעי׳ אמרו נותן שלו׳ לימינו. ואסיקנא לימינו של הקב״ה שהוא שמאל דידי׳ כי המתפלל כמי שעומד לפני השכינה. ומיבעי למיעבד כאביי ורבא דפסעי להו לשלש פסיעות בכריעה אחת ולסוף הכריעה נותנין שלו׳ לימין ולשמאל וכן ראיתי למורי הרב שהי׳ נוהג.

אורחא דמלתא הוא פי׳ אורחא דמלתא לתת וליטול בימין מפני שהיא מיומנת יותר ולאו משום דחשיבא טפי.

ת״ש ורבבה מימיניך דאלמ׳ ימין חשיבא ואע״ג דהאי ימיניך אימינו של אדם קאי ואנן אסקינן דכריעה לימינו של הקב״ה. י״ל דמימיניך היינו נמי שמאל דידי׳ שהוא כנגד ימינו של הקב״ה א״נ כיון דימינו של אדם חשיבא משמאלו היא הנותנת דלמעלה נמי כנגד ימינו של הקב״ה אית לן למיכרע טפי כי הימין משובח.

מכאן אמרו המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות בסוף תפלתו לאחוריו ואח"כ יאמר שלום בשמאל ומקדים תחלה בפסיעת שמאלו שהרי הוא מראה בעצמו כאלו עומד ממש לפניו יתברך ונותן כבוד למה שהוא מראה בעצמו עומד כנגד ימינו על דרך ימינך ד' נאדרי וכו' ובשעה שיתחיל בפסיעות אלו צריך לכרוע ואין זז מכריעתו עד שיעשה את שלשתן באותה כריעה ושאר דברים שבסוגיא כבר התבאר עניינם במשנה:

גמ' ר' יהודה (בן לקיש) אומר ארון במקומו נגנז כו' כן נראה מדברי התוס' דר' יהודה סתם גרסי' נמי בברייתא דהיינו ר' יהודה בר אלעאי ול"ג ר' יהודה בן לקיש בברייתא וק"ל:

תוס' בד"ה וכ"ת אורחא כו' אלמא דיש לבקש על נגד השמאלי כו' וטעמא דהוי לימין הקב"ה כו' עכ"ל ולעיל צ"ל אביי דהוה יהיב שלמא לימיניה ברישא לא הוה ידע הך ברייתא דתני ואומר (יכול) [יפול] וגו' דמוכח מינה שמאל של אדם ברישא וק"ל:

בד"ה תנן כמאן כו' י"ל פליג בברייתא ברישא אארון עכ"ל הס"ד כצ"ל:

אָמַר לְהוּ יְהֵא רַעֲוָא דִּתְרוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָא. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ל"ו דף מ"ב) ענין בת רב חסדא שנשאת תחילה לרמי בר חמא ואחר כך לרבא, כי בת רב חסדא היתה נשמתה גדולה מאד מסוד המלכות העליונה ולכן נקראת בסתם בת רב חסדא ורמי בר חמא שנשאה תחילה היתה נשמתו מסוד הדעת שהוא חיבור העליון של שם הוי"ה ושם אהי"ה שעולה מספרם מ"ז ועם שני כוללים עולים מ"ט כמנין 'חמא' [49] ולכן נקרא רמי בר חמא דהיינו רמי לשון רוממות שהיה ממקום רם ועליון ששם חיבור ושילוב שמות הוי"ה אהי"ה שעולים מספר 'חמא'. אך רבא היתה נשמתו מסוד היסוד שהוא למטה ממקום הדעת ששם הוא חיבור הוי"ה אלהי"ם ושמות הוי"ה אדנ"י שעולים מספר 'רבא' [203] ולהיות דמקומו תחתון לכן לקח את בת רב חסדא באחרונה אחר שנשאת לרמי בר חמא ונפטר אז לקחה רבא עיין שם. גם ידוע דכל אשה שביק בה בעלה רוחא כפי ערכו וכפי בחינתו (זהר חלק ב' קא:), ואם כן בעת שנשאת לרבא היה בה רוחא מן רמי בר חמא שהיתה נשמתו מסוד הדעת שהוא חיבור הוי"ה אהי"ה, והנה כרך הוא לשון כריכה רמז לחיבור ושילוב הוי"ה אהי"ה או הוי"ה אדנ"י או הוי"ה אלהי"ם, ולפי זה במקום הדעת שהוא בחי' רמי בר חמא יש כרך אחד של שילוב הוי"ה אהי"ה ובמקום היסוד ששם רבא יש שני כריכות שהוא שילוב הוי"ה אדנ"י והוי"ה אלהי"ם, ומאחר דרבא לקח בת רב חסדא באחרונה אחר שכבר יש בה חלק מן רמי בר חמא שהוא מן כרך העליון של הוי"ה אהי"ה לכך ברכו תְרוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָא דהיינו כרכים של בחינתך וכרך של רמי בר חמא שישנו אצל בת רב חסדא כאשר תשאנה. גם נראה לרמוז כְּרַכָא קאי על כרך של רמי בר חמא שהוא כרך של אהי"ה שמספרו כ"ח דאות כ' השנית נקראת לכאן ולכאן וברכו שהוא ישלוט גם ברוחא דשבק בה רמי בר חמא. והנה מהרש " א ז"ל כתב שהיה בכרך שתי ישיבות והתפלל שיהא ראש על הכל וכן היה לו אחר כך. ונראה לי בס"ד טעם לתפילה זו כפי הענין מדה כנגד מדה כי רבא היה עושה מצוה בענין כבוד רבו לכך ברכו בכבוד אך אם היה רב יוסף רואה את הכבוד שהיה עושה לו לא היתה מצות הכבוד שלימה דיש להקשות עושה לו הכבוד הזה כדי למצוא חן בעיניו אבל מאחר דרב יוסף לא היה רואה ולא היה יודע ודאי מצוה זו של הכבוד היא שלימה, ולכן מדה כנגד מדה בירך אותו בכבוד שלם שיהיה ראש על כל הכרך דהיינו על שתי הישיבות. ועוד נראה לי בס"ד דידוע דהאנשים נקראים רגלים של הגדול והרב שלהם כמו שנאמר (שמות יא, ח) 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' ופרשתי הטעם דהגדול הוא במקום אב ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) הבן נקרא כרעא דאבוה ולכן ברכו מדה כנגד מדה אתה נצטערת ברגלים שלך בשביל כבודי תִּירוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָּא תזכה להיות רב על שתי הישיבות שאז כולם יהיו נקראים רגל שלך.

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיַּפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם. נראה לי בס"ד הטעם כדי לדחות שלשה ראשונות די' ספירות דטומאה שהם כנגד עמון ומואב ואדום שלא כבשום ישראל ובזכות התפלה בכונה תהיה הגאולה וימסרו גם אלו ביד ישראל כמו שכתוב בנביאים. ומה שאמר שיתן שלום לימין ולשמאלו ולפניו, נראה לי להמשיך שפע מן שלום הימין שהוא כנגד חכמה לחיים ומשלום השמאל שהוא כנגד בינה למזונות שהעושר יתייחס לצפון ומשלום שבפנים שהוא כנגד הדעת לבנים שבאים מן קישוי אבר התשמיש ואין קישוי אלא לדעת. גם בשלום שהוא גימטריא עשו מבטלים קטרוג שלשה דמעות של עשו אשר השתים ירדו והשלישית נקשרה בין עיניו כמו שאמרו במדרש תנחומא:

מָשָׁל לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ, אִם חוֹזֵר לְאַלְתַּר דּוֹמֶה לְכֶלֶב שֶׁשָּׁב עַל קִיאוֹ. נראה לי בס"ד טעמא דמילתא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל טעם לשלש פסיעות אחר תפלה כי התפלה באצילות ועל ידה נמשך השפע לשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] לכן עושה בשלש פסיעות פועל דמיוני על ירידת השפע לבי"ע. ולפי זה אם חזר תכף למקומו נראה כאלו חזר בו לבטל אותו פועל דמיוני שעשה בשלש פסיעות על ירידת השפע לבי"ע. ונראה לי לכן נקראת פְּסִיעָה אותיות יִסַּע פֶּה רוצה לומר בה יסע השפע הנעשה על ידי הפה היא התפלה שיסע אותו לעולמות שתחת האצילות ולכן יתן ג' פעמים שלום כנגד השפעת בי"ע. ומה שֶׁנֶּאֱמַר : (דברים לג, ב) ' מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ ' נראה לי הכונה שהתורה נקראת שָׁלוֹם דכתיב (משלי ג, יז) 'וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם' וכיון דקאמר שניתנה מימין שמע מינה גם אנחנו נתחיל השלום מן הימין. ונראה לי אומרו ' אֵשׁ דָּת לָמוֹ ' צרף תי"ו של דָּת עם אל"ף ד'אֵשׁ' ושי"ן של אֵשׁ עם לָמוֹ יהיה מזה צירוף את ד ' שָׁלוֹם כי התורה שנקראת שָׁלוֹם יש בה ד' חלקים שהם פשט רמז דרש סוד אם כן היא ד' שָׁלוֹם וכל ד' שָׁלוֹם אלו נתנו מימין.

רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, וַחֲנִינָא בְּצַעַר יש לדקדק תיבת 'כֻּלּוֹ' נראה לשון יתר? ונראה לי דרוצה לומר בין האדמה בין הבריות הדרים עליה אדם ובהמה, כי אמרו רבותינו ז"ל כשהגשמים נעצרים דומה הארץ לאשה שמחבלת ואינה יולדת, וכן כתיב (יואל ב, כא) 'אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי'. או יובן נקיט 'כֻּלּוֹ' לומר החיים והמתים כי גם נשמות המגולגלים בדומם נתקנים ועולים על ידי המטר, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל הטעם שקבעו הזכרת הגשם בתחיית המתים. ומה שאמר וַחֲנִינָא בְּצַעַר, הקשה מהרש"א ז"ל וכי משום צער דידיה ירצה שלא יהיה נחת לעולם כולו דאינו נראה חסיד שכמותו ירצה בכך? עיין שם. ועוד יש להקשות וכי הוא לבדו היה בדרך באותה שעה הא ודאי יש כמה עוברי דרכים? ונראה לי בס"ד דלא עלה על לב אותו צדיק שיפסק המטר אך הוא היה עני ביותר ואפילו בזמן הגשמים אינו לובש אלא חלוק ובגד קל, ובעת שירדו הגשמים ירדו על גופו ועל בשרו כי בגד קל אינו מגין עליו מן מי גשמים וכל עוברי דרכים אפילו העניים לובשים בגד גס ועב כמו לבדין ומניחים אותו על ראשם וגופם להגין עליהם, ועל זה אומר חֲנִינָא בְּצַעַר שאין לו בגד להגין עליו והיה מצפה שיזמן לו הקב"ה איזה בגד עב וגס הן במציאה הן בתורת שאלה שיתכסה בו עד שיגיע לביתו, אבל לא היה רוצה בדברים אלו שיפסקו הגשמים, אך מן השמים עשו זאת להראות חיבתו ופסקו הגשמים! ובזה ניחא מה שאמר בעל המאמר שָׁדָא מִטְרָא עֲלֵיהּ, פירוש על גופו ובשרו ממש שלא היה לו בגד עב להגין עליו, וגם זאת ביקש בעבור עבודת ה' כי אמר עתה ודאי זה בגדו וחלוקו יהיו שרויין במי גשמים וכשיבא לביתו אין לו חלוק ובגד אחר להחליף וצריך שיעסוק בהם לנגבם ואחר כך ילבשם ויתבטל על ידי זה מעסק התורה בעסקו בם. ועוד נראה לי בס"ד כי כונתו בזה לטובת העולם דידע שהגשמים ירדו על ידי תפילת הציבור ולכן אמר כן כדי שיפסקו ואז אחר כך כשיגיע לביתו יתפלל שירדו וכיון שיורדים על ידי תפילתו ירדו גשמי רצון ברכה ונדבה.

כָּל הָעוֹלָם בְּצַעַר, וַחֲנִינָא בְּנַחַת פירש רש"י ז"ל 'שאין לו זריעה בשדות' והקשה ישרש יעקב ז"ל הוה ליה למימר משום דדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ולא אכפת לו ביוקר הלחם? והניח בקושיא. ונראה לי בס"ד דאם יהיה רעב ויוקר השערים כל מין מאכל יתייקר ואם כן גם החרובין יתייקרו. ועוד נראה לי אף על פי שדי לו בקב חרובין זהו בימות החול אבל בשבת היה אוכל לחם בשלש סעודות. או יתכן דוקא לעצמו די בקב חרובין אבל לבני ביתו היה קונה לחם גם בחול.

וְנִמְנוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִכָּנֵס אַחֲרָיו כתוב בגליון בשם מהרש"א ז"ל הטעם דחשבו שמא עשה כדעת הצדוקין וניגף בצאתו יעוין שם. וקשה לי בדבריו אלו דהא בתוספות ישנים כתבו בשם ירושלמי שהיה שמעון הצדיק וידוע שבימיו עדיין לא היו הצדוקין כי צדוק ובייתוס הם תלמידי אנטיגנוס איש סוכו שקיבל משמעון הצדיק והם פקרו בדברי רבותינו ז"ל אחר ששמעו מרבם שאמר 'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' (משנה אבות א, ג). ומה שאמר אַל תְּהִי רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן, הכונה מה שעשית עתה הנה מה טוב ברוך תהיה, אך אל תעשה עוד פעם שנית שאז נקרא רגיל כי הפרי חדש הביא ראיה דרגיל נקרא בשני פעמים והכי איתא בירושלמי דנדרים.

אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, וּ'שְׁתִיָּה' הָיְתָה נִקְרֵאת פירוש ודאי היתה שם מששת ימי בראשית אך לא נודעת לנו אלא מימות נביאים ראשונים בימי דוד ושמואל שהודיעו לנו ברוח הקודש שזו היא אבן השתיה. ומה שאמר גָבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, נראה לי בס"ד הטעם לשלשה אצבעות להורות ד'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים' (משנה אבות א, ב) והנה יש אומרים שהאבן מונחת על הארץ ורק גבוהה מן הקרקע ג' טפחים ויש אומרים שהיא תלויה ויש חלל ואויר בינה לבין הארץ ג' אצבעות ועיין בהרדב"ז (חלק ב' סימן תרל"ט) מה ששאלו אותו בענין בית המקדש שנמצא מקומו לעת עתה נמוך לעיני הרואין עיין שם.

תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל. נראה לי בס"ד אלו ואלו דברי אלקים חיים אך אמרו רבותינו ז"ל (שקלים פ"ו ה"א) שני ארונות היו אחד יש בו לוחות שניות ואחד יש בו שברי לוחות וארון זה שהיה בו לוחות שניות שהם העקרים היה מונח בבית קודש קדשים ושם נגנז כמו שנאמר (מלכים א' ח, ח) 'וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה' אבל אותו ארון שיש בו שברי לוחות היה מונח בלשכה אחת בבית המקדש וזה הארון אשר גלה לבבל, ואחר כך כשהחזירו אותו גנזוהו בלשכת דיר העצים. ובזה יתורץ קושיא חזקה דאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק נב) שהראה חזקיהו המלך ע"ה את אנשי מלך בבל את הלוחות ונענש על כך, והדבר יפלא איך נכנס אדם לבית קודש קדשים והוציאם והחזירם והלא אפילו כהן גדול אין לו רשות ליכנס שם אלא רק ביום הכיפורים במעשה הקטורת? ובזה ניחא שהראם לוחות השבורים שהיו בארון אחר המונח בלשכה אחת. ועוד אני אומר אפילו למאן דאמר 'אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל' לא שלטה בו יד אויב שלקחו מן הלשכה והגלהו אלא כשגלה יהויכין והחרש והמסגר לקחו אותו עמהם בהצנע להיות להם לשמירה כי פחדו ויראו לנפשם, והם הביאו את ארון זה שבו שברי לוחות לבבל והצניעו אותו שם, ובעת שעלו בימי עזרא העלוהו עמהם, וזה אשר נגנז בלשכת דיר העצים. ונראה לי הטעם שגנזו אותו שם, מפני דהתורה נקראת 'עֵץ חַיִּים' (משלי ג, יח) לכך גנזו אותו בלשכת דיר העצים.