מסכת יומא דף ל״ח עמוד ב׳

ומשלך יתנו לך כלומר לא משלהם הוא מתנה אלא מזונות קצובים לך מן השמים:

ואין מלכות נוגעת בחברתה משהגיע זמן המלכות ליפול ותעמוד אחרת לא יאחר זמן כמלא נימא אלא מי שזמנה ליפול בלילה נופלת בלילה שנאמר (דניאל ה׳:ל׳) ביה בליליא איתקטל בלשצר ושזמנה ביום נופלת ביום שנאמר (יחזקאל ל׳:י״ח) ובתחפנחס חשך היום:

לבין הנימין בין חליקת נימת השפה נגד מחיצת החוטם:

נזקרים בבת ראש נרתעין מהכרעת הקול:

רקביבות רדולי"א חלודה ככלי ברזל שאין משתמשין בו:

דלא מסקי בשמייהו לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע:

מודדתו בטפחים לידע כמה נוסף בו מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת:

כהן ונביא זכריה בן יהוידע הכהן אלמא מסקינן בשמייהו דהא דואג האדומי רשע היה וזה קראו לתינוק בשמו:

דלא מסקי בשמייהו בפרק בתרא דכתובות (דף קד:) גבי שני דייני גזירות אדמון וחנן בן אבישלום גריס ר"ת אבישלום משום דאמר ר"מ בחלק (סנהדרין דף קג:) אבשלום אין לו חלק לעוה"ב ואשכחן שם אדם אבישלום כדכתיב (אביה) בת אבישלום וכן בפ"ק דשבת (דף יב:) גרסי' הלל ושכנא דשבנא רשע היה וי"מ דתרי שבנא הוו כדכתיב בישעיה (כב) לך בוא אל הסוכן הזה אל שבנא אשר על הבית וכתיב בתריה מה לך פה וגו' משמע שהיה רשע וכתיב בתריה ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע וגו' עד ואת שבנא הסופר ואת הזקנים מתכסים בשקים אלמא אחר הוא וכיון דאחד היה צדיק מסקינן בשמיה מיהו נראה דהכל אחד דעל כרחך ההוא שבנא בתרא שנתכסה בשק כשחירף רבשקה במעשה דסנחריב רשע הוה כדמשמע בפרק זה בורר (סנהדרין כו) אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה ואף ע"ג דהכא קרי ליה סופר והכא על הבית על כרחך הכל אחד כדפרישית:

אין מלכות נוגעת בחברתה ולא אדם במוכן לחבירו כמלא נימא:

הוגדוס בן לוי היה יודע פרק בשיר כלומר אומנות וגם זה הביא טעם לדבריו אבל בן קמצר לא מצא תשובה כו'.

פי' שם רשעים ירקב שאין אדם נקרא בזה השם ומצליח.

א"ר אלעזר צדיק מעצמו כלומר כשנזכר הצדיק מתברך הוא בעצמו כדכתיב זכר צדיק לברכה. רשע אפילו מזכיר רשע אחד מתקללין כל הרשעים שנאמר ושם רשעים ירקב ומנ"ל מן התורה שהצדיק כיון שהוא נזכר מתברך שנאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' כיון שהזכירו בירכו מיד שנאמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' וכן הרשע כיון שהזכיר ויאהל עד סדום כתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' צדיק דר בין שני רשעים עובדיה דר בין אחאב ואיזבל ולא למד ממעשיהם. ועשו הרשע דר בין יצחק ורבקה ולא למד ממעשיהם. וברכת הצדיק גורמת זכרון הרשעים שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו.

וכתיב בתריה ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגו' וכן קללת הרשעים גורמת זכרון הצדיקים בברכה שנאמר ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' וכתיב בתריה ויאמר ה' אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו עד קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה.

בשביל צדיק אחד העולם נברא שנאמר וירא אלהים כי טוב וגו' וכל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני.

אין צדיק נפטר עד שנברא צדיק כמותו שנאמר וזרח השמש וגו' ראה הקב"ה כי הצדיקים מועטין ושתלן בכל דור ודור שנאמר כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל ואפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם. וכן מי שיצאו רוב שנותיו בלא חטא או מי שבא לידו דבר עבירה פעם ופעמים ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור חסידו כתיב אם ללצים הוא יליץ בא ליטמא פותחין לו ולענוים יתן חן בא ליטהר מסייעין לו:

דלא מסקינן בשמהתיהו פירשו בתוספות דכי מה שנהגו לקרא שם צדיק ישמעאל כשמו של ישמעאל בן אברהם שהיה רשע דהיינו משום דסבירא לן כמאן דאמ׳ כי ישמעאל עשה תשובה. אי נמי דשאני ישמעאל שהקב״ה קראו באותו השם:

צדיק מעצמו פי׳ על ידי מעשיו הטובים צריכין כל היום להזכירו לשבח ולברכו ורשעים מזכירין אותם על ידי אחרים כי על ידי מעשה רשע אחד יש לנו לקלל כל הרשעים כדכתיב שם רשעים ירקב:

כל המשכח דבר מתלמודו פי׳ שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו:

בא ליטמא פותחין לו פי׳ שאין מונעין מלפניו ואין מוחין בידו ויש גורסין פתחים לו וגרסה נכונה היא. דהא אמרי׳ לעיל רגלי חסידיו ישמור. בשלא בא הוא ליטמא במזיד. אבל אם הולך בדרך לא טובים בכונה הא ודאי נכשל כמו שמצינו ביוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:

מצוה לאדם שיספר בשבחן של צדיקים כל זמן שמזכירם כדי לקרב שאר בני אדם למעשיהם וכן מותר לאדם לספר בגנותם של רשעים לא לכונת לשון הרע אלא להרחיק שאר בני אדם ממעשיהם דרך הערה אמרו זכר צדיק לברכה זהו שנאמר וד' אמר המכסה אני מאברהם וכתיב בתריה ואברהם היה יהיה וכו' ושם רשעים ירקב זהו ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וכו':

לעולם יהא אדם חביב לו תלמוד תורה ויזהר שלא יתייאש ממנו אחר לימודו שהשכחה מצויה ביותר וכל שמשכחו דרך עצלה ויאוש נענש עליה דרך הערה אמרו ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני וכן יזהר שלא להשתקע בעבירות ואם רואה יצרו תוקף עליו יהא הוא גבור הימנו וינצחהו וכל שמרגיל עצמו בכך הרי הוא נמסר בידו דרך הערה אמרו אם באה לידו של אדם פעם ראשונה ושניה ולא חטא שוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור וכן אמרו אם עברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכן אמרו אם לליצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעין אותו משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון בא למדוד את הנפט אומרים לו מדוד לעצמך בא למדוד את האפרסמון אומרים לו המתן ואני מודד לך כדי שנתבשם אני ואתה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמ' בדואג בן יוסף שהניחו אביו בן קטן כו' כצ"ל וכ"ה בע"י:

תוס' בד"ה דלא מסקי כו' דע"כ ההוא שבנא בתרא כו' כדמשמע בפ' זה בורר כו' עכ"ל לא ידענא משמעו דפ' זה בורר דלכאורה כל הסוגיא שם איירי שפיר בשבנא קמא וע"ש:

גמ' מדאורייתא מנא לן עיין רש"י בחומש ר"פ נח:

שם א"ר נחמן בר יצחק חסידו כתיב כעין זה לקמן דף עה ע"ב ומגילה דף טו ע"ב:

תוס' ד"ה דלא מסקי בשמייהו גריס ר"ת אבישלום. עיין מגילה דף י' ע"ב תוס' ד"ה רבה בר עפרן:

מַנִּיחַ גּוּדָלוֹ לְתוֹךְ פִּיו, וּמַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בֵּין הַנִּימִין נראה לי בס"ד רמז בזה כי ידוע שהגודל רומז לישראל ושאר אצבעות לשאר אומות, ולכן הגודל נבדל דכתיב (במדבר כג, ט) 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' ולזה הגודל הרומז לישראל מַנִּיחַ לְתוֹךְ פִּיו לרמוז שישראל הם בעלי הבית ושאר אומות מבחוץ הם עומדין, וּמַנִּיחַ אֶצְבַּע הסמוכה לגודל שהיא גבורה בֵּין הַנִּימִין רוצה לומר באמצע השפה כי אותיות של השפה הם בומ"ף ואמצע בומ"ף מ"ו שהוא מלוי ע"ב שבו תתמתק הגבורה על ידי אמירת השיר.

שֶׁהָיָה נוֹטֵל אַרְבָּעָה קוּלְמוֹסִין הנה הרב מקום שמואל ז"ל בשער התירוצים דף מ"ב כתב, נראה שהוא דבר שאי אפשר שהרי היה צריך להפסיק בנקודה שבתוך שני ההי"ן שאי אפשר לכותבם כאחד והוא עשה מציאות דחוקה! ונראה לי דאפשר שיעשה הקולמוס מחובר מן ג' חתיכות כמידת גג הה"א ושתי רגלים הארוכה והקצרה ויחברם ביחד בחכמה שיהיו מסודרים אחת למעלה ואחת יורדת תחתיה מן הצד כנגד רגל הגדולה ואחת כנגדה נגד רגל הקצרה שיורדת מעט יותר וכל קולמוסים אלו עושה אותם מברזל (ועיין גו"ר אורח חיים כלל ב' סימן יו"ד וי"א שהביא דברי הרב מצת שמורים ז"ל ומה שכתב הוא על דבריו יעוין שם. ועיין לרבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת ויקרא יעוין שם).

רַקְבּוּבִית תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל דשפע הצמצום יבא מן אותיות הפשוט של שם האדם, והברכה תבא מן המלוי וכל מה שיהיה מלוי יותר דהיינו מילוי המלוי ועוד ועוד תתרבה הברכה, עיין שם. וזהו שאמרו 'רַקְבּוּבִית תַּעֲלֶה בִּשְׁמוֹתֵיהֶם' שלא יהיה מילוי לאותיות הפשוט שבשמותם.

צַדִּיק מֵעַצְמוֹ וְרָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ נראה לי בס"ד הצדיק אף על פי שנוטל חלק חבירו בגן עדן עם כל זה אין דרכו להנות משל אחרים אלא אחר שישוב חבירו בתשובה מחזיר לו חלקו, אבל רשע שלוקח חלק חבירו בגיהנם זה ודאי יהיה נכוה ולוקה מחלק חבירו שבגיהנם. או יובן הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, אבל עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, אך עם כל זה הרשע יהיה נוסף לו על קרן שלו מכח עונות אחרים שהיה הוא נדמה להם שיחטאו. וזהו שאמר צדיק נוסף ומתברך מעצמו, כי המצוה יש לה קרן ויש לה פירות, אך הרשע מן עונות עצמו ממש אין לו תוספת דעבירה אין לה פירות, אך יהיה לו תוספת עונש מחבירו שהוא היה לו גרמא לחטוא. או יובן בס"ד הצדיק תחילה לוקח נפש שיש לה ד' חלקים של טוב, דהיינו טוב במעשה טוב בדיבור טוב בכונה טוֹב במחשבה, הרי ד' פעמים 'טוֹב' כמנין 'חַיִּים' וכמנין 'חָכָם' [טוֹב 17 ×4= חַיִּים, חָכָם =68] שהוא נקרא חכם ונקרא חי ואחר כך זוכה ליקח רוח וגם בו עושה ד' פעמים טוב כאמור, הרי נעשה אצלו ח' פעמים טוב, ואחר כך לוקח חלק הנשמה, וגם בה יהיה לו ד' פעמים טוב הרי נעשה אצלו י"ב פעמים טוב שהם מספר 'צַדִּיק' [17×12=צַדִּיק 204] ואז לקח תואר צדיק בשלימות שנעשה צדיק אמיתי. וזהו שאמרו צַדִּיק מֵעַצְמוֹ שעל ידי שלימות מעשיו בנר"ן [נפש, רוח, נשמה] זכה לשם צדיק באמת, אך הרשע לקח תואר רָשָׁע מֵחֲבֵרוֹ כי על ידי שנעשה 'חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית' (משלי כח, כד) הוא יצר רע לכך נקרא 'רָשָׁע' [570] שהוא מספר 'יֵצֶר רַע' [570], ולכן אותיות המחוברים לאותיות רָשָׁע באלפא ביתא הם אותיות 'שֻׁתַּף' רמז שתואר רָשָׁע יבא לאדם מן שֻׁתַּף שלו שהוא יהיה 'חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית' ובאמת 'אוי לרשע אוי לשכינו' (סוכה נו:) כי גם השתף שלו יבא לחשבון לפני הקב"ה לעתיד.

אָמַר לֵיהּ הָא כְּתִיב "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב". הדבר יפלא והלא בזה הרגע הקשה לו בחלוקה של הצדיק קושיא כזאת, והשיב לו כך אני שואל: מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן? ואיך חזר והקשה לו קושיא זו בחלוקה של רשעים? ונראה לי בס"ד כי בחלוקה הראשונה כשאמר לו ההוא מרבנן וְהָא כְּתִיב 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' כונתו לומר לו למה אתה מייחס דבר זה לרבנן והלא הוא כתוב במשלי (משלי י, ז) תשאל על הכתוב הזה שאמר שלמה מנין לו רמז בתורה וכשאמר לו רב המנונא 'מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן' הבין ההוא מרבנן דהכי קאמר לו אין הכי נמי יפה הקשית עלי שאין ראוי לתלות דבר זה ברבנן אלא צריך לשאל על פסוק משלי בעצמו, ועתה תשיב לי על שאלה מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן? כך הבין ההוא מרבנן בדברי רב המנונא. אך רב המנונא לא נרגש עדיין בהערה זו של ההוא מרבנן שבא להקשות עליו למה אתה תולה דבר זה ברבנן אלא חשב שבא להראות לו מקום לדבר זה במשלי, ולכך אמר לו כך אני שואל 'מִדְּאוֹרַיְתָא מְנָא לָן?' וכשחזר רב המנונא לשאול עוד בחלוקה של רשעים, מנא הא מלתא דאמור רבנן אז הרגיש ההוא מרבנן שבאותה חלוקה לא הבין רב המנונא כונה שלו במה שאמר לו, הָא כְּתִיב 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' אלא חשב שבא להראות לו מקום במשלי, ולכך חזר עתה ואמר לו פעם אחרת וְהָא כְּתִיב 'וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' ולמה אתה אומר עוד הפעם מנא הא מלתא דאמור רבנן? ועתה הרגיש רב המנונא בכונת ההוא מרבנן ואמר לו אין הכי נמי יפה אמרת שאין ראוי לתלות דברים אלו ברבנן אלא במשלי והשתא תודיעני מדאורייתא מנא ליה?

מִבִּרְכָתָן שֶׁל צַדִּיקִים אַתָּה לָמֵד קְלָלָה שֶׁל רְשָׁעִים פירוש מצינו כשבירך הקב"ה את הצדיק הוא אברהם אבינו ע"ה ברכו בשביל שזכר גם הטוב המגיע מצד צדקתו לבניו דכתיב (בראשית יח, יט) לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וכו' ואם כן אתה למד קללת הרשעים גם כן תהיה על דרך זה שהקב"ה יזכור מה שגורמים ברשעתם רשעה לבניהם מפני שמעשה אבות יעשו בנים דעל הרוב מחמת שהם רשעים גם בניהם יהיו רשעים ועל ידי כך יתחייבו קללה יותר בשביל רשעת בניהם גם כן. ואמר עוד מִקִּלְלָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אַתָּה לָמֵד בְּרָכָה שֶׁל צַדִּיקִים, הכונה כי אמר (בראשית יג, יג) 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים' וקשה הלא רָעִים קשים מחטאים וכיון דקראם רָעִים למאי הוצרך לקראם חַטָּאִים? אך הכונה שיש בסדום אנשים שהם רָעִים שיודעים וכופרים ויש שהם חַטָּאִים שעושים רשעה מחמת פתיאות, אך נענשו אלו כמו אלו מפני שהיו מחוברים יחד. נמצא ההתחברות גרמה קללה רבה לחטאים כמו הרעים, ואתה למד שהצדיק אשר יפרד מן הרשע ואינו מתחבר עמו ראוי לברכה יותר מצד דבר זה של התחברות שלא נתחבר לרשע, ולכן אברהם אבינו ע"ה זכה לברכה חדשה אחר שנפרד מן לוט. גם למדנו מזה כשמברך הצדיקים מקלל הרשעים, כדי שעל ידי הזכרת הרשעים יגדל ערך הצדיקים ולא יקטרגו המקטרגים על ברכתם, ובעת שמקלל הרשעים יברך הצדיקים כדי שתגדל רשעת הרשעים לפי ערך הצדיקים ואז לא ימצא להם זכות משום מליץ טוב, ולזה אמר (תהלים עה, יא) 'קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק' שיתרומם ויתעלה קרן המצות שלהם. והנה הָ רְ שָׁעִי ם ראשם וסופם רָם אך כיון שהולכים לאחור גם אותיות שמם הנזכר נקראים לאחור ואז נקרא מַר ואם יחזור הרשע בתשובה אז נקראים רָם ביושר! ובזה פרשתי (ויקרא כז, לג) 'וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל' פירוש אם צירוף אותיות מַר הנזכר יְמִירֶנּוּ בתשובה לעשות הצירוף רם, אז וְהָיָה הוּא בעל תשובה עצמו וּתְמוּרָתוֹ הם אותיות הנזכר קֹדֶשׁ וְלֹא יִגָּאֵל, רוצה לומר לא יתלכלך עוד כי יגאל הוא לשון לכלוך גם כן.

כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ, גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו הקשה הרי"ף מנא ליה דָּבָר אֶחָד ודילמא הַשּׁוֹכֵחַ כָּל תַּלְמוּדוֹ מיירי? ונראה לי בס"ד כיון דקאמר (הושע ד, ו) 'וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹקֶיךָ' ולא אמר תּוֹרָה בסתם משמע דקאי על דבור אחד ששמענו מפיו יתברך, כי 'אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום' (מכות כד.) והם נחשבים דבור אחד. ומה שאמר גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו כי דברי תורה שלומד האדם נחשבים תולדות שלו, ולכן השוכח דבר מתלמודו דייקא שהוא חידושי תורה שלו שהם בנים הרוחניים שגלו ונעקרו מן הלב שלו, לכך גורם גלות לבניו הגשמיים. או יובן בס"ד על פי מה שאמר בביאור הפסוק (ויקרא כה, כד) 'וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ' והיינו התורה נקראת אֶרֶץ דכתיב (איוב יא, ט) 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ' אֲחֻזַּתְכֶם שאתם נאחזים בה שכל ישראל מושרשים באותיות התורה כנודע, 'גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ' כי על ידי לימוד התורה שהוא רמוז באות אלף שהוא לשון אלוף כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' תניחו אות א' באותיות 'גּוֹלָהּ' שתתבטל הגולה ותהיה 'גְּאוּלָּה' ולכן זה הַמְּשַׁכֵּחַ בְּמֵזִיד דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ שהוא אלוף שלו גורם לסלק אות א' מן גאולה וישאר גולה ולכך גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו. ומה שאמר רבי אבהו מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ כי 'גְּדוּלָּה' אם תסיר ממנה אות ד' ישאר 'גּוֹלָהּ'. וידוע שהתורה יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], ולכן זה הַמְּשַׁכֵּחַ דְּבַר תּוֹרָה שהיא ד' חלקים במזיד מסתלק אות ד' מן 'גְּדוּלָּה' וישאר לו 'גּוֹלָהּ'.

רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. נראה לי בס"ד יש צדיק שהוא בחינת חסד ויש בחינת גבורה ויש בחינת תפארת ויש בחינת יסוד ואותם צדיקים שהם בחינת יסוד יהיה מהם תועלת לכללות ישראל יותר כנודע. ולזה אמר רָאָה שֶׁצַּדִּיקִים שהם מבחינת יסוד הנקרא צדיק מוּעָטִים שָׁתְלָן בְּכָל דּוֹר כדי שיהיה מהם תועלת לכל אנשי הדור. ואמר (שמואל א' ב, ח) 'כִּי לַהֳ' מְצֻקֵי אֶרֶץ' כי היסוד מציק שפע במלכות הנקראת ארץ, ולכן הצדיקים שהם בחינת היסוד גם כן נקראים 'מְצֻקֵי אֶרֶץ'.