מסכת יומא דף ל״ה עמוד ב׳

מיתיבי גרסינן ברישא והדר גרסינן תני רב שמואל:

מיתיבי ולבשו בגדים אחרים ולא גרסינן וקרבו אל אשר לעם דההוא קרא לא גבי שירות כתיב אלא גבי בגדים שאכלו בהן ולא אפשר לאוקומי ביוה"כ אלא מהאי קרא מותיב ובצאתם אל חצר החיצונה וגו' דאיכא לאוקומי ביום הכפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית ולא יעלה עליהם צמר הא ודאי ביום הכיפורים כתיב דאי בשאר ימות השנה הא איכא מעיל דכוליה תכלת וחושן ואפוד דאית ביה תכלת וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם וגו' ולבשו בגדים אחרים וקא סלקא דעתיך דהכי קאמר וכשיחזור ויכנס שם בין הערבים ולבש בגדי בד אחרים ולא את הראשונים ומשום דלא רמזה משה באורייתא והילכתא הוו גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ולא יקדשו את העם דכתיב בסיפא מילתא אחריתי היא וכשיתערבו עם העם ילבשו בגדי חול:

מאי לאו אחרים חשובין מהן דאי לאו לעילוינהו למה לי למכתב אחרים דמשמע שלא יהיו דומין לראשונים:

לא פחותין מהן לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחין שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות:

עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לציבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד:

ובלבד שימסרנה לציבור דסוף סוף מעבודת ציבור היא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן [במתני'] (לקמן יומא דף סח:) קורא באיצטלית לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לציבור:

פשיטא דעובד בה כיון דאמרת מוסרה לציבור דציבור היא:

משתי ריבוא מנה:

ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל ואפי' לרבנן דרבי יוסי בפרק הבית והעליה (ב"מ דף קיח.) דסבירא להו שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורבי יוסי אומר אף הרוצה להתנדב בחנם עושה וקאמר דפליגי במיחש דילמא לא מסר לצבור יפה דרבנן סברי חיישינן הכא מודו דאנן סהדי דכ"ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלו מסר ליה יפה אגב חביבות שעובד בה וכן לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא:) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לצבור איכא למימר אפילו את"ל דסבירא ליה כרבנן דפ' הבית והעליה (ב"מ דף קיח.) בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה:

אנא השם בירושלמי יש דבראשונה אמר אנא השם ובשניה אנא בשם כפר נא וכו':

הכל ל' מנה כלומר אילו נוטל מן ההקדש כו' ולדברי הכל של שחר מעולין משל ערבית תנא אחר שכלתה עבודת צבור כהן שיש לו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שלא ימסרנה לצבור יפה יפה.

ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת בק' מנה כו'.

וכן ר' אלעזר בן חרסום לבש כתונת משתי רבוא ואע"ג שהיו החוטין כפולין ששה היה נראה מתוכה כערום. ולפיכך לא הניחוהו הכהנים לעבוד בה: ירושלמי מילא אותה ר' אלעזר בן חרסום מים וסובב את המזבח ז' פעמים:

תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין כו' עד ונמצא הלל מחייב את העניים ור' אלעזר בן חרסום את העשירים ויוסף את הרשעים: ירושלמי בתחלת זה הפרק תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים ואוקמוה שם שסמך בכותל וישן. ותני ר' חייא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. וריש לקיש. ולא אפילו למלכי בית דוד והאי דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' שישב עצמו בתפלה. תני עור שעיבדו לשום קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר תני העושה כלי עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר לגבוה. אבל משנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה. אבנים שחצבם לשום מת אסורין בהנאה לשום חי ולשום מת מותרין בהנאה. הזורק כלי לפני מטתו של מת לתוך ד' אמות אסור בהנאה חוץ לד' אמות מותר בהנאה:

מתני' בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח כו'.

ה״ג וכן גירס׳ רש״י ז״ל מתיבי ולבשו. כו׳ עד פחותין מהם ובתר הכי גרסי׳ תני רב ושמואל כו׳ ונוסחי דגרסי מאי דתני רב ושמואל מעיקרא והדר גרסי מיתיבי טעותא היא וכן כתבו בתוספות מתיבי ולבשו בגדים אחרים וכו׳ כתב רש״י ז״ל לא גר׳ וקרבו את אשר לעם דההוא לאו גבי שירות כתיב אלא גבי בגדים שאכלו בהם ולא אפשר לאוקומי ביום הכפורים שאין בו אכילה אלא מהאי קרא מותיב ובצאתם אל החצר החיצונה וגו׳ דאיכא לאוקמוה ביום הכפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם אל שער החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר וגו׳ והא ודאי ביום הכפורים דאי בשאר ימות השנה הא איכא מעיל דכוליה תכלת. וחשן ואפוד ואבנט דאית בהו תיכלא וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם וגו׳ ולבשו בגדים אחרים עכ״ל ז״ל.

מאי לאו בגדים אחרים חשובין מהם פי׳ אלמ׳ בגדי לבן שלובש כהן גדול ביום הכפורים בין הערבים חשובין מאותם שלובש שחרית. וא״ת ומנא לן דהא דכתי׳ ולבשו בגדים אחרים הם בגדי לבן של בין הערבים אדרבא מיירי בבגדי זהב שהוא לובש כשפושט בגדי הבד כדכתי׳ בספר אורייתא דמשה. י״ל דמשמע לן דיחזקאל לא אתא אלא לפרושי מידי דלא כתיב באורייתא אלא דהוי גמירי לה ואתא איהו ואסמכה אקרא. כדאמרי׳ דכותה בכמה דוכתי וכן פרש״י ז״ל בכאן וזה לשונו וקס״ד דה״ק קרא וכשיחזור ויכנס שם בין הערבים ילבש בגדים אחרים ומשום דלא רמזה משה באורייתא והלכת׳ גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא עד כאן. עוד כתב רש״י דהא דכתי׳ בסופיה דקרא ולא יקדשו את העם בבגדיהם לא תיקשי לן למאי דדרשינן הכא דסופיה דקרא לאו ארישא קאי אלא מלתא אחריתי היא שלא ילבשו בגדי קדש במדינה. ופרקי׳ לא פחותין מהן. וק״ל ומהיכא הוה משמע לן מעיק׳ דאחרים חשובים קאמ׳ ומאי דפרש״י ז״ל דאי לא לעלוייהי אתי למה לי למכתב אחרים דמשמע שאין דומין לראשונים. זה אינו מספיק דאדרבא גבי הוצאת הדשן דכתי׳ אחרים אמרי׳ פחותין מהן קאמ׳ כדאי׳ לעיל. וי״ל דשאני הכא שנכנס לקדש הקדשים ומסתברא מעלין בקדש ולא מורידין כי מה גנות ראה שם פעם ראשון שחוזר שם בבגדים פחותין. ואנן פרקי׳ דאדרבא בגדים פחותין קאמר קרא כיון שאין עבודה זו חשובה כראשונה שאין נכנס עתה אלא לפנות מקום להוציא משם כף ומחתה. ובגדים שמזג כוס והקטיר לפני רבו אל יסלק בהם כלים משולחן רבו.

עבודת יחיד יש שפי׳ יחיד ממש ולא נהיר דקרבן יחיד בגדי כהונה גמורה בעי. לכך פרש״י ז״ל דלהוצאת כף ומחתה קרי׳ עבודת יחיד לפי שאין בה צורך צבור אלא גמר עבודה שלא לצורך לפנות המקום שנתן בה כלים אלו. ובשם רבותיו ז״ל פי׳ דקרי עבודת יחיד לעבודת מקרא פרשה שהיה כהן גדול קורא בבגדי לבן בעוד שמשלחין השעיר למדבר כדאי׳ לקמן ואמרי׳ לקמן שאם ירצה קורא אותה באצטלית לבן משלו. והקשה רש״י ז״ל דהא לא קתני התם ובלבד שימסרנה לצבור. ואיכא לפרושי דבריתא מאי דלא פריש במתני׳ אתי׳ לפרושי והתם הוה ליה לאתוייה:

ובלבד שימסרנה לצבור פי׳ דסוף סוף עבודת צבור היא קצת.

מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרם יפה קמ״ל והקשו בתוספות אכתי מאי קמ״ל דהא גבי שקלים תנן שאם רצה להוסיף יותר ממחצית השקל מוסיף ובלבד שימסור לצבור ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. וי״ל דשאני התם שמוסרו לצבור ומתרוקן ממנו מה שאין כן בבגדים אלו שהוא עצמו לובש אותן. והוה ס״ד דניחוש שמא לא ימסרם כראוי וא״ת והא גבי ספיחין דשביעית אמרי׳ בשילהי בבא מציעא דפליגי תנאי אם באין משל יחיד וחיישי רבנן שמא לא ימסרם יפה יפה. וי״ל דהתם בדבר שאין הכל יודעין שצריך לבא משל צבור חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה:

משתי רבוא פרש״י ז״ל משתי רבוא מנה:

אנא ה׳ חטאתי כו׳ אנא ה׳ כפר נא והא דמהדר את השם תרי זימני. פי׳ בתוספו׳ משום דעשרה פעמים יש לו לכהן גדול להזכיר את השם ביום הכפו׳ חד כשעולה הגורל לה׳ בידו שאומר לה׳ חטאת כדלקמן ובג׳ וידויין שמתודה מזכירו ג׳ פעמים בכל אחד ואחד הני תרי ואידך לפני ה׳ תטהרו. והן עונין בשכמל״ו. אמרו במדרש כי בכל השנה אין לומר בשכמל״ו בקול גדול אבל ביום הכפו׳ יש לאומרו בקול גדול כדרך שהאופנים וחיות הקדש עונין אותו ברעש גדול בכל ימות השנה.

בגדי כהונה אינם באים אלא משל צבור וכהן שיש לו כתנת משלו או שעשאתה אמו או אחד מקרוביו ונתנוה לו אע"פ שמקדישה לעבודת עצמו אינו כלום אא"כ מוסרה לצבור להיותה שלהם כשאר בגדים שבעזרה מסרה לצבור הרי היא אח"כ כשל צבור ומותר לעבוד בה בין הוא בין אחר במה דברים אמורים בשמסרה קודם שיבא לעבוד אבל אם לא מסרה בשעת הקדשו אלא שמעכבה לעצמו ועכשיו בא לעבוד בה הוא מוסרה ואינו מוסרה בלב שלם ובעין יפה ומתוך כך אין מניחין אותו לעבוד בה עבודת צבור כגון תמידין ועבודת יום הכפורים והדומים להם ומ"מ מותר לו בכך לעבוד בה עבודת יחיד כגון נדרים ונדבות ולפי דרכך למדת שיום הכפרים שאין בו עבודת יחיד כלל אינו עובד בה אא"כ מסרה במוחלט מקודם שיבא לעבוד כך היא שיטתנו וכן הדברים נראין ומ"מ יש לגדולי הרבנים שיטה אחרת וחילוף גרסאות בסוגיא ולדעתם יש קצת עבודות אף ביום הכפרים שקרויות עבודת יחיד לענין זה ושעובד בה אותה עבודה במסירה לצבור אע"פ שבשעת עבודה הוא בא למסרה ועבודה זו היא הוצאת כף ומחתה שאינה צורך צבור אלא שהיא מוטלת עליו לפנות את המקום שאינו דרך כבוד שיהיו מונחים שם:

ואע"פ שזהו היוצא לנו משמועה זו אם לשיטתינו אם לשיטת גדולי הרבנים אני רוצה להעירך מעט בביאור הסוגיא והוא שגרסת הספרים בנוסח שלנו וביאורה לשיטתינו כך הוא תני רב הונא וכו' אחר שכלתה עבודת צבור ר"ל התמיד כהן שיש לו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ר"ל נדרים ונדבות ובלבד שימסרנה לצבור ר"ל קודם שיעבוד כלומר שאע"פ שהקדישה לעבודת עצמו אינו כלום עד שימסרנה לצבור להחזיק בה כשלהם כשאר בגדי העזרה פשיטא כלומר שמאחר שמסרה לצבור של צבור היא מהו דתימא שמא לא מסרה יפה כלומר שמאחר שבשעה שבא לעבוד הוא מוסרה אינו מוסרה בלב שלם אלא מתוך שהוא נכסף לעבוד בה קמ"ל ואין חוששין בכך לעבודת יחיד הא לעבודת צבור חוששין מיתבי מדכתי' ביחזקאל ולבשו בגדים אחרים והקריבו את אשר לעם ר"ל תמיד הערב ואין לפרש שלא יעשוהו בבגדי חול שזו פשוטה היא אלא שלא יעשה תמיד הערב שהוא עבודת צבור בבגדים שלבשן בעבודת יחיד כגון נדרים ונדבות מאי לאו אחרים חשובים מהם כלומר שמתוך שהיא עבודת צבור ראויים לבגדים חשובים יותר הא כל שהן חשובים יותר אין מחלקין ביניהם לדבר אחר וכל שמוסרם לצבור אף ברגע הסמוך לעבודה דיו אף לעבודת צבור ותירץ לא פחותים מהם כלומר לא בא לדקדק בחשיבות אלא כל שהם עשויים כהלכתם מותר בין בחשובים בין בפחותים ולא בא לחלוק ביניהם אלא שלא יעבוד בשלו אף במסירה לצבור תיכף לעבודה זו היא שיטתנו ולמדת שאין בה מקום ליום הכפורים שהרי אין בה עבודת יחיד וכל שביום הכפורים אינו עובד בה כלל אא"כ מסרה במוחלט שלא בשעת עבודת עצמו אלא בשאר ימות השנה נאמרה:

וגדולי הרבנים מפרשים דברי רב הונא ביום הכפרים ואחר שכלתה עבודת הצבור פירושו לדעתם בעבודה מיוחדת ליום כגון פר ושעיר והזיותיהם ווידוייהם ועבודת יחיד פירושו הוצאת כף ומחתה וקושיית המקרא האמור ביחזקאל לא על דברי רב הונא הם מפרשים אותה אלא על משנתינו שפרשה שבגדי לבן של שחרית ביום הכפורים צריך שיהו יקרים משל ערבית בהוצאת כף ומחתה ולא עוד אלא שהם מקדימין בגרסתם הקושיא לדברי רב הונא כדי להתברר שעל המשנה היא חוזרת ואין הקושיא לפי גרסתם ממקרא שכתבנו בשיטה ראשונה ר"ל ולבשו בגדים אחרים והקריבו את אשר לעם שמקרא זה אין הכרח לפרשו ביום הכפורים אדרבא לא בבגדי שירות נאמר אלא בבגדי חול שכשיגיע זמן קרבן העם ר"ל תמיד הערב יפשיטום וילבשו בגדי עבודה אלא מפסוק אחר שנאמר שם ובצאתם אל החצר החיצונה ופשטו את בגדיהם ולבשו בגדים אחרים שנאמר למעלה הימנו ולא יעלה עליהם צמר וזו ודאי ביום הכפרים היא שאלו בשאר ימות השנה הרי המעיל כלו תכלת שהוא צמר וחשן ואפוד ואבנט כולן יש בהן תכלת אלא ביוה"כ כלומר שכשיחזרו שם להוצאת כף ומחתה ילבשו אחרים וודאי אחר שהזקיקם לאחרים לעילוי ולחשיבות הוא מתכוין אלמא שאותם של עבודת היום שבערב צריך שיהו יקרים מאותם של שחרית ותירץ לא פחותים מהם ואין חוששין להורדה בקודש מפני שעבודה ראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום ונראין הדברים לעניין פירוש ולעניין פסק כשיטה ראשונה:

אע"פ שמצוה מהודרת להיות הבגדים נאים וחשובים כל שהם דקים כל כך עד שבשרו נראה מתחתיו אין ראוי לעבוד בהם לכתחילה מעשה היה בר"א בן חרסום שעשתה לו אמו כתנת משתים רבוא ר"ל מבגד שהמשאוי הנמכר ממנו לסחורה נמכר בשתים רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעבוד בה מפני שנראה כערום ואע"פ שהיה חוטן כפול ששה מ"מ מתוך צהיבותו וספיריותו היה נראה מתחתיו כיין צלול הנראה מתוך כלי זכוכית אע"פ שהכלי עבה:

לעולם יהא אדם שוקד על דלתות התורה וחפץ בלמודה ולא יורה היתר לעצמו להתנצל בהתרשלותו מתוך עושר ורוב עסקים ולא מתוך עוני וצרכו לבקש טרפו אלא יתן לכל דבר מקום כפי הצריך לו ואין לו התנצלות מצד רוע טבעו ותכונת מזגו מצד תולדתו שמ"מ הבחירה בידו והרשות נתונה לו להכניע יצרו ולהחזירו למוטב דרך הערה אמרו עני ועשיר ורשע באים לדין עני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה והוא אומר עני היה וטרוד במזונותיו אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל שהיה משתכר בכל יום טרפעיק אחד והוא סלע מדינה שהוא חצי דינר ונותן חציו לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו פעם לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס עלה לגג וישב בפני ארובה לשמוע דברי אלקים חיים מפי שמעי' ואבטליון אמרו ערב שבת היה ותקופת טבת היה ירד עליו השלג (ושברו) כיון שעלה עמוד השחר אמר שמעיה לאבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום ג' אמות שלג פרקו השלג מעליו והרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת עשיר אומרין לו מפני מה לא עסקת בתורה אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי אומרים לו כלום היית עשיר יותר מר' אליעזר בן חרסום שהניח לו אביי אלף עיירות ביבשה ואלף ספינות בים ולא הלך לראותן אלא יושב ועוסק בתורה פעם אחת היה הולך ללמוד תורה ועבר באחד מאותן עיירות שלו מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא ר"ל שהיו תובעין ממנו מס הראוי לכל גלגולת של בני העיר ליתן לשר העיר ושלו היה והיו סבורים שהיה מן העיר ותובעין ממנו והוא מתנצל להם שאינו מן העיר אלא שהולך ללמוד תורה ואמרו חיי ר' אליעזר בן חרסום אדונינו אם אנו מניחים אותך ולא אמר להם כלום רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה והוא אומר נאה הייתי ויצרי פוחז עלי כלומר שטבעי גרם לי אומרין לו [כלום] נאה היית יותר מיוסף שהיתה אשת פוטיפר משדלתו בכל יום בדברים בגדים שלבשה לו ערבית ר"ל שלבשה בשבילו להתקשט בפניו לא לבשה שחרית ויש גורסין שהלבישה לו ואמרה לו השמע לי והוא אומר לאו אמרה לו הריני חובשך בבית האסורים אמר לה ד' מתיר אסורים הריני כופף קומתך אמר לה ד' זוקף כפופים הריני מסמא את עיניך אמר לה ד' פוקח עורים נתנה לו אלף ככר כסף ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה"ז ולהיות עמה בבאר שחת לעוה"ב נמצא הלל מחייב עניים ור' אליעזר בן חרסום מחייב עשירים ויוסף מחייב את הרשעי':

בפרש"י בד"ה מיתיבי כו' תני רב שמואל עכ"ל ובד"ה פשיטא דעובד בה כיון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ניחוש שמא כו' כל כהן ששוקל אינו חוטא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מיתבי וכו' אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא וכעין מה דאיתא בתענית דף י"ז ע"ב:

רש"י ד"ה מיתבי, וקא ס"ד דהכי קאמר לישנא קס"ד מוקשה, דהא האמת ג"כ כן הוא דלובש בגדים אחרים, היינו כשחזר ונכנס שם בין הערבים, אלא דאחרים היינו פחותים מהם. ובמה שפירש"י דהלכתא גמירי שילבוש בגדים לבנים אחרים קשה לי דלפ"ז למאי צריך הש"ס לעיל בפירקין (דף לב ע"א) להוכיח דובא אל אוהל מועד לא נאמרה על הסדר, ממה דקאמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין, הא בפשוטו מדהלכתא גמירי דמשנה בגדים לבנים אחרים מוכח דלובש שני פעמים לבנים, ומוכח דלאו על הסדר נאמרה ויש ליישב:

כֹּהֵן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כֻּתֹּנֶת יש להקשות הוה ליה למימר 'שֶׁעָשָׂה כֻּתֹּנֶת' ולמה מזכירה על שם אִמּוֹ דמשמע שהיא משתדלת במעשה הכתונת טפי? וכן אָמְרוּ עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פַּאבִּי וְעַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ. ונראה לי בס"ד דאיתא במכות (מכות יא.) על הורגין בשוגג שגולין לערי מקלט 'לפיכך אמותיהם של כהנים מספיקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שלא ימותו' עיין שם. וידוע דכתונת מכפרת על שפיכות דמים כמו שנאמר (בראשית לז, לא) 'וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם' ולכן מאחר שאמותיהם של כהנים הם שמים לב בעבור בניהם שלא יתפללו עליהם אלו השופכי דם בשוגג שימותו לכך משתדלים לעשות הכתונת המכפרת על שפיכות דמים מצוה מן המובחר כדי שתגין שלא יהיה שפיכות דמים בישראל ולא יצטרכו לגלות לערי מקלט ואז יהיו בניהם ניצולים מקללות הגולין דגלות אין כאן גם קללה אין כאן.

שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֶנָּה יָפֶה יָפֶה כפל הלשון רוצה לומר בפה ובלב דחיישינן כיון דהוא עצמו מתכבד בה לכך הוא מוסרה ואם לא היה לו כבוד בה לא היה מוסרה מלב ונפש ורצון טוב. ולפי ההשערה כתונת רבי אלעזר בן חרסום שהיתה משתי רבוא עולה למספר גדול ואף על גב דדברו חכמים בלשון גוזמא אפשר דהכא לאו גוזמא הוא.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום ובא לשם אחר חשיכה כי היו קובעים ללמוד בית המדרש גם בליל שבת ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת תלמידי חכמים ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר, ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה והנה בודאי שאותו ערב שבת הזמין לו הקב"ה פרנסתו כנהוג שהוא טְרַפָּעִיק. ומה שאמרו לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר היינו כדרכו שהוא טְרַפָּעִיק שלם ונעשה לו כך בהשגחה כדי להביאו ליד נסיון להרבות שכרו וכדי שהעולם ילמדו מוסר ממנו. ומה שהיה מוכרח ליתן לשומר בית המדרש חצי טרפעיק בכל יום עיין מהרש"א שכתב ב' טעמים והם רחוקים. ונראה לי בס"ד דלעולם הבית המדרש היה בתוך העיר דהכי מסתברא מכמה טעמים אך השומר היה בו צורך לבית המדרש בשביל הלילה שאי אפשר להניח פתח בית המדרש פתוח כל הלילה ומוכרח שיעמוד השומר אצל הפתח כל הלילה לפתוח לכל הבא ולנעול אחריו, וגם עוד אפשר שהוצאות של הדלקת אש בימי הקור וגם הדלקת שמן לנרות הכל יעשה השמש מכיסו ותמורת כל זה יקח לו הרווחה זו שיקח מכל אדם חצי טרפעיק ואם לא יתנו לו לא יכניסם יען כי הוא עושה הוצאות כנגד הרווחה זו, והנכנס לבית המדרש בליל שבת מקדים להביא חצי הטרפעיק ביום ששי מבעוד יום והלל ע"ה כיון שלא הביא לא הכניסו ולכך עָלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה.

וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם קשה למאי אצטריך לפרש 'מִן הַשָּׁמַיִם' פשיטא הוא דהשלג יורד מן השמים? ונראה לי בס"ד דאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמים ואינה טבעית מחמת הקור, ולזה אמר וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג בהשגחה מִן הַשָּׁמַיִם ולא מחמת הקור. ובזה יתורץ דקדוק אחר דאם היה קור גדול ויורד שלג בטבע איך סיכן עצמו הלל ע"ה לישב על הגג והשלג יורד עליו הלא איתא בגמרא דקמא (בבא קמא סא.) אמר דוד המלך ע"ה כך מקובלני מבית דינו של שמואל כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים הלכה משמו? ובזה ניחא דבעת שֶׁנִתְלָה עַל אֲרֻבָּה לא היה קור גדול ולא היה יורד שלג אלא אחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה ירד השלג בהשגחה והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה לא הרגיש וכמו שאמרו בשבת (שבת פח.) על רבא דהיה מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתיה תותי כרעיה ונתמעכה עד שיצא דם ממנה ולא הרגיש מחמת טירדת עיונו. ואחר כך מרבוי השלג נתקרר הרבה ונתעלף שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג ולכן גם שמעיה אמר בלשון ספק שמא יום מעונן דאם היה קור גדול לא היה מסתפק בזה והיה מחליט דודאי יום מעונן. ונראה לי דהיה דרכם לדרוש בליל שבת בבית המדרש ובפרט אחר חצות לילה ברזין עלאין, ולזה אמר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. והא דנעשה פרסום צדקתו בחיבוב התורה בַּשֶּׁלֶג ולא באופן אחר נראה לי בס"ד, כי יש שלשה מיני אילופים כלומר לימודים. האחד לימוד הסוד והשני לימוד המשניות דהיינו בקיאות בהלכות פסוקות, והשלישי לימוד העיון והסברא לדעת טעם כל הלכה והלכה. וכל לימוד נקרא אלף מלשון (איוב לג, לג) 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' וכן (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' ושלשה פעמים אל"ף עולה שֶׁלֶג [אלף 111 × 3= שֶׁלֶג 333] לכך חיבוב תורה שהיה לו בשלשה לימודים הנזכרים נתפרסם ונודע בענין הַשֶׁלֶג שֶׁיָרַד עָלָיו. ולכך היה עליו שֶׁלֶג שְׁלֹשָׁה אַמּוֹת כנגד שלשה לימודים הנזכרים והם י"ח טפחים שעשה לו הקב"ה נס ונשאר חי. ונראה לי בזכות חיבוב תורה של הלל אשר נתפרסם ונודע במעשה זו שהיתה בליל שבת, לכך אחרי זה עלה לגדולה ולנשיאות מסיבת השבת שחל להיות ערב פסח בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה שבת עד שבא הלל ע"ה והודיעם, נמצא סיבת נשיאותו היה מכח השבת.

רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת הקשה הגאון פתח עינים ז"ל מה חידוש זה, והלא פקוח נפש דוחה שבת? ועוד הוה ליה למימר כן בעת שמצאוהו קודם שעשו לו כל אותם המעשים יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי באמת לא הוצרכו לחלל שבת באיסור תורה שנקרא חילול ממש, דרחיצה וסיכה דרבנן וגם המדורה לא הוצרכו להדליק בעבורו אלא היתה מדורה דולקת אצלם מערב שבת אך רצו לפרסם מעלתו לעיני העולם שהוא נכנס בסכנה בעבור חבוב תורה שאינו עתה כחולה שאין בו סכנה דאסור לחלל שבת בעבורו אלא רָאוּי הוּא מצד הסכנה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת, אך לא הוצרכנו לכך מפני שהיה לנו מדורה דולקת. גם כוונו בזה לומר רָאוּי מן הדין לְחַלֵּל עָלָיו אך זכותו גרם שלא הוצרכנו לְחַלֵּל! ועל דרך הדרש נראה לי בס"ד דידוע דהלל ע"ה היה ניצוץ משה רבינו ע"ה אשר השבת הוא חלקו כמו שאומרים בעמידה 'יִשמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ' ולזה אמר רָאוּי מצד בחינתו לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת שהוא בחינתו ויש לו שייכות בו. או אפשר לומר דאותו היום שלא מצא להשתכר היה ביום חמישי ולשומר לא היו נותנים שכר בעבור היום אלא רק בעבור הלילה מטעם שכתבתי לעיל, ולכן בליל שישי לא הכניסו ונתלה בארובה וכיון שעלה עמוד השחר של יום השישי הרגישו בו וּפֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. ומה שאמרו 'אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה' לא קאי על יום שלא מצא להשתכר בו אלא קאי על היום ההוא שֶׁפֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. ומה שאמרו רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת כלומר אם היה מזדמן דבר זה ביום שבת הנה חשיב מסוכן 'שֶׁרָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת' ובזה האופן יתיישבו כמה קושיות ודקדוקים. ודע כי מה שאמר וְהִרְחִיצוּהוּ הכונה דרחצו אותו במים חמין שהיה מוכן אצלם, והוצרכו לכך מפני כי עורו נתכוון מחמת קרירות השלג ולא היה מקבל הסיכה היטב, ועל ידי רחיצה במים חמין נתפשט העור ואז מקבל הסיכה היטב.

מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה לפי הכלל הידוע צריך שנראה לו ב' טעמים בדבר ושואל 'מִפְּנֵי מַה' ונראה לי דכאן נמי יש ב' טעמים האחד שאין הזמן שלו מספיק כדי להביא לסיפוק פרנסתו ובני ביתו, והשני שלבו טרוד ואין לו ישוב הדעת ללמוד, ולכן מביאים לו הוכחה מהלל דהוה ביה תרתי. ולעשיר אומרים לו 'מִפְּנֵי מַה' דגם כאן יש ב' טעמים, האחד שהוא היה מחזיק ביד לומדי תורה, ולכך פטור הוא עצמו מלימוד דכתיב (קהלת ז, יב) 'בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף' והשני ד'מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה' (משנה אבות ב, ז) וטרוד הוא בעסקיו להשגיח עליהם ולכך מביאים לו הוכחה מרבי אלעזר בן חרסום דודאי היה מחזיק ביד לומדי תורה, וגם היה לו נכסים רבים שראוי להיות טרוד לבו בהשגחתם, ועם כל זה לא היה נטרד שכלו בהם ולא היה דואג ומחשב עליהם.

שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו אֶלֶף עֲיָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה יש להקשות הוה ליה למימר 'שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף עֲיָרוֹת' ולמה דקדק ללמדינו שבאו לו בירושה? ונראה לי בס"ד להגדיל שבחו שלא תחשוב שהוא המציא והוליד העושר הזה ומסתמא איבד בו זמן הרבה בתחילה עד שעלה בידו עושר הרב הזה לכך אמר שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו. והא דאמר כְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם, קשה למאי אצטריך לומר 'כְנֶגְדָּן' לימא 'אֶלֶף עֲיָרוֹת וְאֶלֶף סְפִינוֹת'? ונראה לי דאם היה אומר כן הוה אפשר לומר סך זה הוא לשון גוזמא, הן בעיירות הן בספינות ולא הוו אלף ממש לכך נקיט כנגדן דהראה לנו בזה שהוא תופס המספר בדקדוק ולא נקיט לשון גוזמא.

רָשָׁע, אוֹמְרִים לוֹ מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה. נראה לי גם כאן יש שני טעמים האחד הוא על דרך המעשה ששמעתי באדם שהיה עשיר גדול אך היה רשע ומנאף הרבה והיו רוצים להעלותו לספר תורה בשביל הממון דמאחר שהוא עשיר הרבה מוכרח שיתנדב והוא היה מסרב ולא היה רוצה שיעלוהו אפילו פעם אחת בשנה, והיה נותן לבית הכנסת נדבת העליה ואינו עולה, וישאלוהו למה אין אתה רוצה לעלות? והשיב שהוא מכבד התורה בכך יען כי הוא טמא בזנות וכמה מיני ניאוף ואין כבוד לתורה שיעלה איש טמא כמוהו לספר תורה! וכן זה הרשע נותן טעם על שאינו עוסק בתורה בשביל שאין ראוי לאיש טמא בטומאת הזנות כמוהו לעסוק בתורה הקדושה. וטעם השני שהוא טָרוּד בְּיִצְרוֹ, ואחר שמשיב טעם זה מביאין לו הוכחה מן יוסף הצדיק ע"ה. אי נמי איכא שני טעמים, האחד בשביל שהוא יפה מאד חושקים בו הנשים ועושין לו המצאות לפתותו לשכב עמהם לכך הוא מתבלבל מכח מעשים שעושין לו כי יסובבוהו מכל רוחותיו כדי לנאף עמהם, והשני כי גם מצד עצמו היצר הרע בוער בקרבו וטורדו, ולכך הוא משיב גם כן שני טעמים אלו שאומר נָאֶה הָיָה, ולכן חושקים בו הנשים ורודפים אחריו לנאף, ועוד גם מצד עצמו בוערת בקרבו התאוה שטרוד ביצרו היה, ולכך מביאים לו הוכחה מיוסף הצדיק ע"ה.