מסכת שבת דף קנ״א עמוד ב׳

שימתין שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים:

קושרין את הלחי של מת שהיה פיו הולך ונפתח קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר:

ולא שיעלה להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף ליפתח:

סומכין אותה בספסל שהרי תורת כלי עליו:

לא שתעלה דהוה ליה בונה:

גמ' ואמר לו אין סכין אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך:

קרקע בקרקע מיחלף כלומר ההוא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא וליכא למיחש לאשוויי גומות מיחלף מיהא בקרקע אחר:

כל צרכי המת לאתויי מאי דלא תנן:

כי אם רובן גוים למה צריך להמתין והלא לענין מרחץ אמרו מותר לרחוץ בה מיד ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ואע"ג דאיסורא הוא וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי הכא הלכתא כשמואל דדיקא מתניתין כותיה דתנן במס' מכשירין עיר של ישראל ונכרים דרין בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד אם רוב ישראל ימתין עד בכדי שיחמו חמין. מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין.

ר' יהודה אומר באמבטי קטנה ואם יש רשות רוחץ בה מיד ומפרש רב יצחק בריה דרב יהודה מאי רשות כגון אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקמין בבת אחת מותר לרחוץ מיד:

עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בהן ישראל ומקשינן אמאי והא ישראל ונכרי כמחצה על מחצה דמי ימתין בכדי שיעשו ומפרק עולא כגון בנכרי מת המוטל באיסטרטא דמוכחא מלתא שזה הקבר לזה הנכרי נחפר שדומה לרוב נכרים שאין צריך להמתין בכדי שיעשו תוב אקשינן תינח קבר ארון מאי ופריק ר' אבהו בארון המוטל על הקבר שנמצא הארון בקבר דאילו דברי ר"מ נסבייה בדרך גררה. בפרק כירה בענין דברים של (חול) [קדש] אסור לאומרם (בלשה"ק) [בלשון חול] אלא אם הוא לאפרושי מאיסורא כגון זה שא"ר מאיר לתלמידיו אין מדיחין ואין סכין בלשה"ק אבל הרואה שסכין ומדיחין המת לא יתיר הדחה וסיכה בקרקע ולפיכך התיר ר"מ הדחת המת וסיכתו ולא גזר סיכת המת והדחתו מפני סיכת מרחץ והדחתו. כל צרכי המת כלל זה להביא הא דת"ר מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כרסו בשבת שלא תפוח. ופוקקין נקביו בשביל שלא תכנס בהן הרוח ואף שלמה אמר בחכמתו עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' ופשוטה היא:

אין מאמצין את המת בשבת וכו' פי' מאמצין סותמין את עיני המת. ת"ר המאמץ עם יציאת נפש אפילו בחול הרי זה שופך דמים משל לנר שכבה כו'.

תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת שעומד ומשמר שבתות הרבה.

קושרין את הלחי שלא יפתח פיו ביותר לא שיעלה ר"ל לסגור מה שכבר נפתח שהרי זה הזזת אבר אלא שלא יוסיף וכן קורה שנשברה ומתיירא שתפול סומכין אותה בספסלים שהם ראויים לטלטל לא שתעלה שהרי זה כבונה אלא שלא תפול או שלא תוסיף בקיעתה ומשום ביטול כלי מהכנו אין כאן מפני שמניחם רפויים שיהא יכול ליטלם אם ירצה בהם:

אין מעמצין עיניו של מת בשבת שהרי מזיז בו ריסי עיניו ובחול מיהא יזהר שלא יעמצם עם יציאת נשמה עד שימות לגמרי שהגוסס הרי הוא כחי ואפשר שבמעט הזזה יקרב את מיתתו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומ"מ חוכך אני להקל עכשיו שנוהגים לטלטלו על ידי ככר לאמץ את עיניו הואיל ומ"מ הותר בהזזת כלו הותר בהזזת מקצתו שהרי לא נאסרה אמיצת עיניו אלא מאיסור הזזה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אין סכין ואין מדיחין קרקע בית המרחץ ואע"פ שהמרחץ רצפת אבנים היא אין בה משום השואת גומות שמא יתחלף בקרקע אחר וכבר ביארנוה בפרקים שעברו:

מביאין כלי מיקר כגון של זכוכית וכלי מתכות ונותנים על כריסו של מת להקר שלא יבא לידי נפח וסותמי' את נקביו שלא יכנס בהם הרוח:

תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שיזכה ויקיים שבתות הרבה דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

אסור לישן בבית יחידי וכן בכל שהוא מביא עצמו לידי נסיון של פחד אסור והכל לפי טבעו ומ"מ אם אירע לו כן יחזק את עצמו בבטחון בשם ויתעסק בתוך לבו בדברי תורה על דרך מה שאמרו במסכת ברכות כל הקורא את שמע על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו שנ' רוממות אל בגרונם וכו':

לעולם יעשה אדם צדקה וגמילות חסדים בעוד שהוא מוצא למי ומצוי לו הממון ועודן בידו ר"ל שהוא חי ולא עזב עדיין חילו לאחרים והוא שאמר וזכור את בוראך וכו' עד אשר לא יבאו ימי הרעה וכו' ויזהר אדם במדה זו ואל יבטח בעשרו שהעניות מצויה תמיד דרך הערה אמרו אם לא יבא הוא לידי עניות בא בנו ואם לא בנו בא בן בנו שנ' בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם דרך הערה אמרו ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם מרחמים עליו:

ברש"י ד"ה וחתכם לשון חיותכם כן צריך להיות:

גמ' קרקע בקרקע מיחלפא כ"ה לעיל דף כט ע"ב ועי' בתוספות שם ד"ה גזירה:

(קהלת יב, ו) "ותָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב", זֶה אַמָּה עיין רש"י ז"ל [שהוא מעין של תולדה כמו גֻּלֹּת מָיִם (יהושע טו, יט)] ועדיין צ"ל אמאי קרי ליה זָּהָב? ונראה לי בס"ד זָּהָב הוא זב ה' שהוא זב זרע בתוך האשה, גם אות ה"א רומזת לעטרה של האמה כנודע, והניחה בין שני אותיות 'זב' לרמוז שאינו טמא טמאת זב כי בהיתר משליך זרעו.

"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב, ג) אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם, שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְעוֹשִׂים כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. יש להקשות היכא רמיז דִּבְרֵי תּוֹרָה? ונראה לי בס"ד דארבותינו ז"ל (יומא עב:) על פסוק (שמות כה, כד) זֵר זָהָב, זכה נעשית לו זיר לא זכה זרה הימנו, וכאן קאמר קרא לשון 'וְזֵרִיתִי' ללמדך שגזרה זו באה עליהם בשביל פרישותם מן התורה הנקראת 'זיר' ואומרו פֶרֶשׁ דהתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר כמו שנאמר (בראשית מט, כא) הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, ולזה יתהפך לְ 'פֶרֶשׁ' בר מינן.

גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם נראה לי בס"ד גלגל השמש מקיף שלשה רוחות בלבד מזרח דרום מערב, ולכן מדה זו חוזרת שלשה דורות או בו או בבנו או בבן בנו. ועוד יובן המעות נקראים דָּמִים בלשון חכמינו ז"ל ו'דמים' לשון רבים הוא דם דם וקודם 'דם דם' יש 'גלגל' לרמוז שיש לדמים גַּלְגַּל חוֹזֵר. ואמר שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם הנה מלוי 'עוֹלָם' כזה עי" ן ו" ו ל מ"ד מ"ם הוא אותיות מָדוֹן, וכל מדון יסבב רצונו לומר במה שרמוז בתוך אותיות 'עוֹלָם' כי המדון הוא סיבה שיחזור הגלגל.

צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי וְהָא קָא חֲזִינָא דְּמִיעֲנִי? אִם אִיתָא דְּמִיעֲנִי, אַהֲדוּרֵי אַפִּיתְחָא לָא מִיהֲדָר. נראה לי בס"ד הטעם מדה כנגד מדה, כי בית המדרש נקרא 'שַׁעַר' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) על פסוק (תהלים פז, ב) אֹהֵב הֳ' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן, וכן כל מקום שיוצא ממנו הוראה ודין נקרא שַׁעַר, כמו שנאמר (רות ד, א) וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בְּשַׁעַר, (דברים כה, ז) וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה, ואם כן אדם זה שהוא מיושבי בית המדרש הנקרא שַׁעַר לָא מִיהֲדָר על שַׁעַר בשר ודם לבקש לחם לאכול. ומה שאמר צוּרְבָא מֵרַבָּנָן לָא מִיעֲנִי, נראה לי עוני [136] מספר קול [136], ולכן קול תורה מגין עליו מן עוני. או יובן (אבות ו, ז) תוֹרָה נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ והיא שתים שבכתב ושבעל פה וב' פעמים חַיִּים [68×2=136] גימטריא קל"ו. ועוד נראה לי בזכות עיון התורה ינצל מן עוני שהוא אותיות עיון בהפוך אתוון.

אָמְרָה לֵיהּ מֵילַט קָא לַיְטַת לְהוּ. נראה לי בס"ד כפל הלשון, כי העני שמקבל צדקה שתי קללות אית ביה הא' שאינו יכול לקיים מצות צדקה, ועוד שמקבל צדקה. אי נמי המחזיר על הפתחים שתי קללות יש לו, שמתבזה וגם מתפרנס מן הצדקה. אי נמי לא יחזור על הפתחים אלא חיגר או סומא או מעונה בגופו שלא יצלח למלאכה, ואם כן תרתי אית ביה.

אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ תַּרְנְגוּלְתָּא אַפֵּקְתְּ מִבֵּיתְךָ יש להקשות הוה ליה למימר נָפְקָא דלאו הוא אפקה? ונראה לי בס"ד דאשה חכמניית היתה ורמזה לו ברמז דעל כל פנים חייב אתה לבכות, כי אולי מתה בחטאך, דאיכא עונות שבעבורה ימותו לו בנים קטנים ואתה הגורם לה. או הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קה) מִפְּנֵי מַה מֵּתִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, ואם כן רגלים לדבר שבעבור זאת מתה, כיון שאתה לבך קשה שאין אתה בוכה על ביתך, אם כן ודאי גם על אדם כשר לא בכית ונלכדה זאת הבת בעון זה ואתה הגורם! וצריך אתה לבכות על עונך שגרמת לה מיתה. ולכן אמרה לו 'אפקת' שתלתה הדבר בו, והשיב לה 'תרתי תכלא ועוירא' פירוש על אדם כשר בכיתי דאיכא חדא שהיא עוירא בלבד, כי אותו אדם זר ממנו, אך כאן תרתי תכלא ועוירא אם יבכה עליה, כיון דהיא ביתו דאית ליה תכלה נמי בזאת.

אַרְיָא, אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל עיין להרב פתח עינים ז"ל מה שהקשה בזה. [יש להעיר דאם כן על אחד נפיל ואמאי אצטריך שידמה לו כבהמה ואם נִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה אפילו תרי ואמאי קאמר וּמוֹרַאֲכֶם?] ונראה לי בס"ד דבאחד רודף אחריו אפילו שלא נִּדְמֶה לוֹ כִּבְהֵמָה, אך כשיקרב אצלו יתפחד ויחדל ממנו, מפני כי בקרבו אליו רואה צלם אלהים על פניו ונכנע. אבל בשנים שיש כאן שני צלמים קדושים הנה הוא רואה ומרגיש בצלמים מרחוק, כי אינו דומה נר אחד לשתי נירות, ולכך לא ירדוף אחריהם כלל. ולזה אמר אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל, רצונו לומר לא ירדוף, ולכן לא אמר אינו מַכָּה, או אינו טוֹרֵף, או אינו הוֹרֵג, אלא אמר לָא נָפִיל אפילו רדיפה ליכא.