מסכת שבת דף קל״ה עמוד א׳

אנדרוגינוס ספק הוא ונולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר ולקמיה פריך ספק קמא לאתויי מאי הואיל ותני כל הני ספיקי:

רבי יהודה אומר כו' לקמיה יליף מילתיה:

שב"ש אומרים צריך להטיף כו' ואפילו הכי מודו דשבת לא דחי:

שצריך להטיף חיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על גר דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול:

בן ח' אין מחללין עליו שהרי כמת הוא ואין מילתו מצוה ואי קשיא א"כ לאו חילול הוא שהרי הוא כמחתך בבשר מת לקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר:

מפני הסכנה מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי:

כת"ק אליבא דב"ה דאמר א"צ להטיף ממנו דם ברית:

ולא ספק דוחה את השבת נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסוק אדעתיה לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה או לא כדמפרש לקמן דספק נולד לז' או לח' ומשום נולד בין השמשות לא איצטריך נמי קרא דמוטב דתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת בידים מספק אלא נראה לר"י דעיקר האי קרא אתא לאנדרוגינוס שאינו דוחה שבת ונולד כשהוא מהול ומיהו לא מחד ערלתו נפקי דאין סברא לומר שקולים ויבואו שניהם אלא תרי קראי כתיבי חד במילה בזמנה וביום השמיני ימול בשר ערלתו וחד במילה שלא בזמנה דגדול וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו (בראשית י״ז:י״ד) א"נ קרא אתא לאנדרוגינוס ונולד כשהוא מהול מסברא ידעינן דאין צריך להטיף דם ברית ר"י אי נמי עיקר קרא לנולד כשהוא מהול ולאנדרוגינוס לא צריך קרא דהא נפקא ליה לר' יהודה לקמן דאנדרוגינוס טעון מילה מדכתיב כל זכר ורבנן הוו דרשי לדרשה אחריתי:

לא נחלקו על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית כו' על מה נחלקו על גר שנתגייר - השתא משמע דיותר יש להצריך הטפה לנולד כשהוא מהול מלנתגייר כשהוא מהול דהא לנולד כ"ע מודו ובגר איכא פלוגתא וא"כ לקמן דפסיק רב הלכה כת"ק ומשמע דכוותיה קי"ל מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי לי דעברי אדרב וכיון דקי"ל כת"ק בנולד כשהוא מהול שאין צריך להטיף ממנו דם ברית כ"ש גר שנתגייר כשהוא מהול וה"ג לא פסקו כן אלא פסקו דקטן א"צ וגר צריך ובקטן ודאי כדין פסקו כשמועתנו ובגר נמי נראה לר"י שסמכו אההיא דיבמות דפרק החולץ (יבמות דף מו:) דתניא הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי רבי יהודה ור' יוסי אומר אין מטבילין ואת"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית בנתגייר כשהוא מהול לרבי יוסי אמאי אין מטבילין הרי הוא מהול לפנינו מאי נפקא מינה אם לא מלו אותו ב"ד לא יהא אלא ערבי מהול וגבעוני מהול אלא ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית ולכך אין מטבילין דאינו גר עד שימול ויטבול ונראה לרשב"א לתת טעם בדבר שהרי הסברא הפוכה מסברא דשמעתין והיינו טעמא דבין קטן שנולד כשהוא מהול ובין גר שנתגייר כשהוא מהול דין הוא דשניהם היו טעונים הטפת דם ברית אי לאו דדרשינן הכא דקטן אין צריך להטיף ממנו משום דכתיב ערלתו ודוקא בקטן דגלי גלי בגר דלא גלי לא גלי ור"ח פסק איפכא מה"ג:

בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ"נ כדאמרינן לקמן (שבת דף קלו.) אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו כדאמר בפרק הערל (יבמות דף פ:) דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי:

מפני הסכנה סכנת חלב כשיש הרבה בדדין ולא חיישינן שמא תטלטל אותו ולא ידע רשב"א מאי איריא מפני הסכנה דאפילו לא יהא אלא צערא בעלמא מותר אפילו היא לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדין אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול נראה דשרי מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן משום צערא:

מכלל דת"ק סבר ד"ה מחללין ר' אליעזר הקפר ור"ש בן אלעזר תרווייהו קיימי את"ק וה"ק ליה ר"א הקפר לר"ש בן אלעזר לא כך יש להשיב על דברי ת"ק אלא הכי אית לן למימר לא נחלקו כו' והשתא דייק שפיר מכלל דת"ק סבר וכו'. פירוש רשב"א:

לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מקל וחומר וגם זה פירשנו בפ' במה מדליקין: מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות. מפורשין הן בתורה (בראשית י״ז:ט׳) ואלו הן ואתה את בריתי תשמר ואתנה בריתי אני הנה בריתי והקימותי את בריתי לברית עולם ואתה את בריתי תשמור והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם את בריתי הפר והקימותי את בריתי לברית עולם את בריתי אקים את יצחק: ולא שאני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת. תמצא נשיאות ונתינות שבדבר זה ומה שנאמר עליו בפ' כירה (שבת ד' לח) דתנן מעשה שעשו אנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה [וכו'] ומותרין בשתיה ואוקימנה כר' שמעון דאסורין להשתטף בהן כל גופו ולענין חמין שהוחמו מערב שבת אמר שמואל לא הותרו לרחוץ בהן אלא פניו ידיו ורגליו ותניא כוותיה דשמואל חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא ירחוץ בהן כל גופו ולר' שמעון מותר להשתטף בהן כל גופו ובפרק חבית (שבת דף קמז) תמצא שיחזק דבר זה של ר' שמעון שמתיר להשתטף בהן כל גופו אסור לרחוץ בהן כל גופו: בן ח' הרי הוא כאבן. לפי מה שנולד לח' חדשים אי אפשר לו לחיות כל עיקר ותמצא פירושו בבראשית דר' אושעיא (פרשה יד) וייצר בב' יצירות יצירה לאדם ויצירה לחוה יצירה לט' ויצירה לז' רב הונא אמר נוצר לט' ונוצר לז' חי לח' אינו חי:

וכי עיין בה יאות איתברר ליה כתירוציה דרב יהודה ורבה בר אבוה דאי כתירוצי' דידיה דאוקמא למתניתין שאמרו חכמים מרחיצין ביום ראשון בשבת כדרכו ומזלפין ביום שלישי שחל להיות בשבת ר' אלעזר בן עזריה אומר אף מרחיצין ביום שלישי שחל להיות בשבת היה צריך לומר מפני שאמרו חכמים יום ג' שחל להיות בשבת מזלפין בא הוא ואמר מזלפין ואף מרחיצין אלא מכיון (כולא) [דלא] אמר כך שמעינן מינה שלא הזכירו חכמים ביום ג' שחל להיות בשבת לא רחיצה ולא זילוף. וממילא שמעינן דלית להו לרבנן ביום השלישי לא רחיצה ולא זילוף. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וכ"ש ביום ראשון וקיי"ל כר' אלעזר בן עזריה דאמרי' א"ר אבהו א"ר יוחנן הלכה כר' אלעזר בן עזריה בין בחמין שהוחמו בשבת ובין חמין שהוחמו בע"ש. בין הרחצת כל גופו בין הרחצת מילה. מפני שסכנה היא לו:

גופא אמר רב אין מונעין חמין ושמן מע"ג מכה בשבת ושמואל אמר נותנין חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ואע"ג דקיי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי הכא הלכה כשמואל דתניא כוותיה. אין נותנין חמין ושמן ע"ג מכה בשבת אבל נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. תני רב נותנין ע"ג מכה מוך יבש וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין. קשיא כתיתין אכתיתין. רישא קתני נותנין ע"ג המכה מוך יבש והוא כתיתין והדר תני ולא כתיתין יבשין ופרקינן לא קשיא הא בחדתי והוא מוך יבש מותר שאין חשובין כרטיה. אבל כתיתין ישנין אסורין. ועלה אמר אביי ש"מ האי נקרא מסו. פי' נקרא היא כתיתין והן סמרטוטין יבשים שיש עליהם טינוף צואה ריעי. כדגרסינן בע"ז ליתו נקרא מקיקלתא כו':

ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת וכו' אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי הא דתנו רבנן בן ז' מחללין עליו את השבת בן ח' אין מחללין עליו את השבת ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת.

אבל אמו שוחה עליו ומניקתהו מפני הסכנה (צריך לכתוב תשלום הברייתא כמות שהיא בתוספתא).

אתמר רב אמר הלכתא כת"ק דברייתא דאמר הא דתני ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אין צריך להטיף ממנו דם ברית ושמואל אמר הלכה כר' שמעון בן אלעזר שאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית דכיון שר' שמעון בן אלעזר סתמא א' יש לומר לא אמר אלא בחול אבל בשבת לא אמר דומיא דסיפא דקתני סיפא על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אין צריך וברור הוא שאין מילה לגר בשבת ועל זה אמר שמואל הלכה כר' שמעון בן אלעזר והוא בחול ולא בשבת. וחלקו עוד בנולד כשהוא מהול רבה ורב יוסף רבה אמר חיישינן שמא ערלה כבושה היא ורב יוסף אמר ודאי ערלה כבושה היא וראינו דברי רבה שהן שוין בשבת דרב אמר הלכה כת"ק ודקדקנו דברי ת"ק שאמר ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת ועל זה חלוקת ב"ש וב"ה ועליו אמרו ב"ה אין צריך להטיף ממנו דם ברית בשבת. ויש לומר אפילו בחול דהא סתם קאמר אין צריך להטיף ממנו דם ברית ומסתברא כרבה דאמר שמא ערלה כבושה היא.

ומשמא אין מחללין את השבת ובירור דבר זה דברי רבה שאמר מנא אמינא לה.

גירסת הגאונים ז"ל אמר רבה מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר ברבי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה וכו', לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, אם כן ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ות"ק דקאמר הכא היינו ר"ש בן אלעזר, וכן נמצא בתוספתא (פט"ז, הל' ח). והא דקאמר לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, יש מפרשים דאי אמרינן ת"ק דהיינו ר"ש בן אלעזר סבר דצריך להטיף ממנו דם ברית אפילו בשבת קאמר דודאי ערלה כבושה היא, היכי קאמר ר"א לא נחלקו ב"ש וב"ה בחול שצריך להטיף ממנו דם ברית, אמר ת"ק אפילו בשבת ואמר ליה איהו אפילו בחול, שמע מינה דת"ק דהיינו ר"ש ב"א לא אמר אלא בחול ואפילו לב"ש, ולפיכך אמר ליה ר"א הקפר דבדבר זה (הוא דנחלקו) [לא נחלקו], דלכולי עלמא צריך ודאי להטיף ממנו דם ברית כדקאמר ר"ש בן אלעזר, אלא דמחלוקתן בשבת היא, דלב"ש מחללין עליו את השבת, ונמצא רבה דאמר בין כר"ש בן אלעזר בין כר' אלעזר הקפר, ורב יוסף דלא כחד. ויש מפרשים דהכי פירושא, לאו מכלל דת"ק סבר אין מחללין, דכיון דאשכחן לר"א הקפר דאמר דספק ערלה כבושה היא לב"ה, מסתמא אף ר"ש בן אלעזר הכי סבירא ליה, דמדר' אלעזר נשמע לר"ש, דבכדי לא נטיל מחלוקת ביניהם אלא במאי דאשכחן להו דפליגי דהיינו לב"ש דאינה משנה. ולי נראה דטעמא משום דאשכחן לרשב"א דמוסיף בהא את"ק, הכי נמי לר"א מוסיף אדר' שמעון, דכל תנא בתרא לטפויי מלתא קא אתי, והלכך ת"ק דר"ש אמר דאף בחול אין צריך להטיף ממנו דם ברית אלא לב"ש בלחוד, ור"ש אומר דאף לב"ה צריך להטיף בחול אבל לא בשבת משום דלכולהו ספק ערלה כבושה היא, ור"א הקפר על ר"ש מוסיף ואמר דלבית שמאי אפילו בשבת נמי דודאי ערלה כבושה היא לבית שמאי, ואקשינן אי הכי רבי אלעזר הקפר טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן, דאילו לענין דינא ר"א ור"ש הושוו לדעת אחת ולשניהם אין מחללין את השבת לבית הלל, ובטעמא דבית שמאי הוא דפליגי ומה בכך והא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. ופרקינן דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, יש מי שפירש דלמא הכי קאמר ליה לר"ש, לא נחלקו ב"ש וב"ה בהטפת גר שנתגייר כשהוא מהול (כדקאמר) [כדקאמרת], דבההוא לא נחלקו שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא בהטפת נולד שהוא מהול פליגי ולחלל עליו את השבת, ולא א"ר אלעזר הכין לאשמועינן טעמא דב"ש בנולד כשהוא מהול, אלא לאשמועינן דבההיא הוא דפליגי ולא בגר שנתגייר כשהוא מהול. ויש מי שפירש דאת"ק דר"ש ב"א קאי כלומר דבין ר' שמעון בן אלעזר בין ר' אלעזר הקפר אמרו ליה לת"ק, לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, אלא על מה נחלקו, ר"ש ב"א אמר על גר שנתגייר כשהוא מהול, ורבי אליעזר הקפר קאמר בנולד כשהוא מהול עצמו ולחלל עליו את השבת. ורש"י ז"ל גורס: א"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא ר"א הקפר אומר וכו', לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל מחללין, ודחינן דלמא ת"ק סבר ד"ה אין מחללין, ואקשינן אם כן ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, ופרקינן דלמא הכי קאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, ואף לגירסא זו נמצא שהתלמוד דחה רב יוסף מאותה ברייתא דלא שמע מינה מידי. וגירסת הגאונים ז"ל נראית יותר נכונה. ולענין פסק, בנולד כשהוא מהול קיימא לן כר"ש בן אלעזר וכדפסק שמואל. ואע"ג דפסק רב כת"ק, הא איכא רבה ורב יוסף דפליגי אליבא דר"ש בן אלעזר ושמע מינה דסבירא להו כותיה. ובפלוגתא דרבה ורב יוסף קיימא לן כרבה דאמר דספק ערלה כבושה היא ואינה דוחה את השבת, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואפילו אם תמצא לומר דלא אתמר כללא אלא במאי דפליגי בכולה מכלתין דבבא בתרא, מכל מקום לענין פסק הלכה הוי ליה ספיקא אי כרב יוסף, ונקטינן לחומרא ואין מחללין עליו את השבת. ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול. יש אומרים דכיון דפסק שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר, שמעינן מינה דאין צריך להטיף ממנו דם ברית, דסתמא כיון דר"ש בן אלעזר ור"א לא נחלקו בנולד כשהוא מהול אלא בגר שנתגייר, ואמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר ולא פירש דדוקא בנולד כשהוא מהול, סתמא דמלתא בכל מאי דאמר ר"ש בן אלעזר פסק כותיה. ועוד יש מרבותינו ז"ל שאמרו שאילו לא פסק שמואל כר' שמעון בן אלעזר אלא בנולד כשהוא מהול בלבד אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול לית ליה כותיה, הוי ליה לפסוק הלכה כרבי אלעזר הקפר דאוקי פלוגתייהו בנולד כשהוא מהול ולחלל עליו את השבת אבל בחול צריך להטיף, וכן גר שנתגייר כשהוא מהול לא נחלקו שצריך להטיף ממנו דם ברית. אבל הגאונים ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל פסקו בגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. ויש מביאים ראיה לדברי הגאונים ז"ל, משום דסוגיין בתלמודא הכין, מדאותביה רבי אלעזר בן פדא לר' יוחנן בפרק הערל (יבמות עב, ב) מדתניא אין לי אלא נמול ביום שמיני, נמול לתשעה נמול לעשרה לי"א לי"ב וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין, תלמוד לומר וביום, אלמא גר שנתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית. ועוד דקיימא לן כרבי יוסי דאמר בפרק החולץ (יבמות מו, ב) א גר עד שימול ויטבול, וכדאיפסקא התם הלכתא בהדיא, ומשמע דכללא הוא לכל הגרים בין ערלים בין כשהן נמולין. ועוד דתניא התם, הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו, ור' יוסי אומר אין מטבילין אותו, ומפרשי רבוותא משום דחייש ר' יוסי דלמא ערבי מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית, וכן פירש שם רש"י ז"ל. וכבר איפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי דאינו גר עד שימול ויטבול. ומה שאמר שמואל הלכה כר' שמעון, לאו אגר שנתגייר קאי אלא אנולד כשהוא מהול לבד, ואע"ג דר' שמעון תרתי קאמר והוא פסק סתם, אורחא דתלמודא בהכין למיפסק סתם ואע"ג דלית ליה כותיה אלא בחדא, וכההיא דאמרינן בפסחים (יג, א) מאי לאו לאכול לא לבער. ומיהו מה שהביאו ראיה מההיא דתניא בפרק הערל (שם) דאותביה ר"א לרבי יוחנן אין לי אלא נמול לשמנה וכו' גר שנתגייר כשהוא מהול מנין, אינה ראיה מחוורת בעיני, דאי מברייתא גופה קא מייתי ראיה, לאו ראיה היא דדלמא ההיא ר' אלעזר הקפר או תנא אחר הוא דאית ליה הכין, והתם נמי איכא תנאי אחרינא דתניא התם משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנמולין, לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נמולין אלא ביום, ר"א בר"ש אומר בזמנן אין נימולין אלא ביום כו'. (ומשום) [ומאי] דמותיב מינה בר פדא לאו מגר שנתגייר קמותיב לר' יוחנן אלא מנמול לתשעה לעשרה וכו', כלומר שאע"פ שנמולין שלא בזמנן אין נמולים אלא ביום. וההיא דאינו גר עד שימול ויטבול, אינה ראיה גמורה, דדלמא התם בגר שלא נמול משום דאפשר למולו דכל דאפשר למולו צריך למולו כאבות, ולא גמרינן מאמהות שטבלו ולא מלו משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, דזו היתה תשובתו של רבי יהודה, אבל בגר שנתגייר כשהוא מהול דאי אפשר למולו גמרינן ליה מאמהות ובטבילה סגי, ולא איפסיקא התם הלכתא כרבי יוסי אלא בההיא, אבל בההוא שבא ואמר מלתי ולא טבלתי לא איפסקא הלכתא כותיה. וכן השיב מורי הר"מ ז"ל. והר"ז הלוי ז"ל השיב דדלמא ההיא דאמר ר' יוסי אין מטבילין, לא משום חשש ערבי הוא, אלא משום חשש דלמא נולד כשהוא מהול הוה. ואין זה מחוור בעיני, דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא, ורבי יוסי לא חייש למעוטא (יבמות סז, א). וקבלת הגאונים ז"ל תכריע. וההיא דא"ר יוסי, משום נולד כשהוא מהול ליכא למימר, דמיעוטא הוא כדאמרן, ואע"ג דלא איפסיקא בההיא בהדיא הלכה כר' יוסי, מכל מקום קיימא לן (עירובין מו, ב) דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי. וההיא דאינו גר עד שימול ויטבול נמי ראיה, דאפילו גר שנתגייר כשהוא מהול לא דמי לאמהות, דהכא אפשר הוא בהטפת דם ברית. ור"ח ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה, אבל בניו נמולין לשמונה ונכנסין לקהל, דהא אתגייר בטבילה וכגר חשוב להכשיר זרעו, אבל בעצמו לא. ואינו מחוור דאי סבירא לן כר"ש בן אלעזר, אף הוא עצמו כשר ונכנס בקהל, דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר, ואי לאו כותיה סבירא לן הא סגי ליה בהטפת דם ברית, וכההיא דתניא התם בפרק הערל דכתבינן לעיל. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל מההיא דאמר ר' יוסי התם אין מטבילין אותו, כלומר עד שיטיף, שאלמלא אין לו תקנה לעולם מטבילין אותו להכשיר זרעו אבל לא להכשיר עצמו. ואין נראה לי [לומר] דצריך להטיף ממנו דם ברית להכשיר זרעו, דהא משמע דהטפת דם ברית כמילה. ולענין הברכה כתב הרמב"ן ז"ל, שהמל את הגר ועבד שנתגייר כשהוא מהול, מברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים, שאין הטפה זו מספק אלא ודאי, שאנו חייבים להטיף מהם דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ובה נכנסין תחת כנפי השכינה, אבל נולד כשהוא מהול כיון דקיימא לן משום ספק ערלה כבושה הוא שמטיפין ממנו דם ברית, אין מברכין. וכן הורו הגאונים ז"ל וכ"כ הרב אלפסי בהלכותיו. והוא הטעם שאין מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דשמא אין זו ערלה. אבל מורי הרב ז"ל כתב שצריך לברך, דכיון דאנן משום ספק בשל תורה מטיפין ממנו, בספיקא דאורייתא מברכין. ומחלוקתם תלויה בההיא דפרק במה מדליקין (שבת כג, א) דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, וכבר כתבתים שם בסייעתא דשמיא.

הא דאמר (רב) [רבה] אמר רב אסי כל שאמו טמאה נמול לשמונה יש מי שפסק דליתא משום דאתי כתנאי, ואתיא דרבה אמר רב אסי כרב חמא דיחידאה הוא, וקיימא לן (לעיל שבת קל, ב) דאין הלכה כיחיד במקום רבים, ואי לאו דאיפליגו בה אמוראי הוה אמרינן דהלכתא כרב חמא ומשום דפסק רב אסי כוותיה, אבל השתא דאפליגו בה אמוראי דהיינו רב הונא וחייא בר רב, וכדאמרינן דפלוגתייהו בהא תליא, ואתיא מאן דאמר דבטומאת לידה תליא מלתא כרב חמא ומאן דאמר דלאו בטומאת לידה תליא מלתא כתנא קמא, קיימא לן כמאן דקאי כתנא קמא, ועוד דרבא משרשיה ור' ירמיה שקלי וטרו אליבא דתנא קמא. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אבל מורי הרב ז"ל פסק כרב אסי, משום דכיון דאוקימנא לה בפלוגתא דרב הונא וחייא בר רב, הוי ליה מ"ד אין יוצא דופן נמול לשמונה ורב אסי רבים ומ"ד יוצא דופן נמול לשמונה יחיד, וקיימא לן כרבים. ואף על גב דאוקימנא לה בגמ' כתנאי וקם ליה רב אסי כיחידאה, אין לתלות דברייתא לא שמיעא להו לרב אסי ולמ"ד יוצא דופן אינו נמול לשמונה, אלא שמיעא להו ואיסתבר להו כרב חמא, וכל היכא דפליגי אמוראי חד פסיק כת"ק ותרי פסקי כיחידאה אין לנו להכריע מסברא כההוא דפסיק כרבים בלא ראיה, דהויא לה כפלוגתא דאמוראי וקיימא לן כהנהו אמוראי דהוו להו רבים אצל יחיד. והרב אלפסי ז"ל לא פסק כחד מנייהו, אלא שכתב בהלכות דברי כולם, וכולה שקלא וטריא דגמרא. ויש מי שסובר דמסתפקא מלתא להרב ז"ל ולפיכך לא פסק בה כלום, אלא מספיקא אין אחד מהם נמול אלא לשמונה ואין מחללין עליו את השבת דמטילין אותו לחומרא, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל דמילתא ספיקא היא, ונמול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת.

נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית שמא יש שם ערלה כבושה ר"ל מעט עור דק דבוק בבשר שמתוך דקותו ודבקותו ומיעוטו אינו ניכר ולאחר זמן תתפרק ותתכסה העטרה ואע"פ שלדעת רב ואליבא דבית הלל אינו צריך הואיל ונחלקו בה אחרוניהם ר"ל רבה ורב יוסף (ור' אלעזר הקפר) וכלם מודים שצריך אלא שזה אומר מחשש ספק ערלה וזה אומר מודאי ערלה הלכה כדבריהם ולענין מחלקתם הלכה כרבה שבא בחיוב הטפתו מספק ערלה כבושה ומעתה צריך למולו מעט כעין קלפה להטיף ממנו דם ברית ומ"מ אחר שהטפה זו אינה אלא מספק ערלה כבושה אינה דוחה שבת והטפה זו הנעשית מספק ערלה כבושה הזהירו הגאונים לעשותה בנחת ובעיון דק וביד ולא בברזל ואם נראה לו בודאי שיש שם ערלה כבושה הטפתו דוחה שבת ומ"מ ראוי להתבונן בה הרבה ואם רואה שיצטרך להמתין לה ימתינו ולא יעשו בה אלא על פי בקי:

גר שנתגייר כשהוא מהול ואין בו שום ספק ערלה כבושה והוא שנמול בגיותו אם לסבת חולי או כגון ערבי מהול וגבעוני מהול שנתגיירו נראה לכאורה שאין צריך להטיף ממנו דם ברית שהרי כשמתגייר הוא כקטן שנולד ונולד כשהוא מהול אלמלא ספק ערלה כבושה אינו צריך הטפה או שזה כמי שנימול שלא בשעת חיוב כגון ששכחו ומלוהו בשביעי שאין צריך הטפה וכן נראה מסוגיא זו שפסקנו כר' שמעון בן אלעזר והרי הוא אומר שבגר שנתגייר נחלקו ואמרו בית הלל שאין צריך להטיף ממנו דם ברית ומ"מ רוב גאונים מסכימים שצריך הטפה להכנסה תחת כנפי שכינה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק הערל אין לי שאינו נימול אלא ביום אלא נימול לשמנה אבל לתשעה ועשרה לאחד עשר לשנים עשר וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין ת"ל וביום ומ"מ אפשר לדחותה שמא בגר שלא נימול בידי אדם הוא אומר כן ובספק ערלה כבושה וכן מה שהביאו ראיה ממה שפסקנו שם אינו גר עד שימול ויטבול ונאמרה סתם אף בישמעאלים (אי) אפשר שלא אמרוה אלא על רוב גרים שהם ערלים אבל מ"מ יש להם ראיה ממה שאמרו שם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי ר' יהודה אומר מטבילין אותו ור' יוסי אומר אין מטבילין אותו והלכה כר' יוסי ופרשו הגאונים מפני שר' יוסי חושש שמא ערבי מהול הוא וכן פירשו שם גדולי הרבנים ומ"מ יראה לי לדחותה שאף זו אפשר לפרשה לדעת ר' יוסי שמא נולד כשהוא מהול ונמצא שצריך הטפה מספק ערלה כבושה אבל כל שנימולו בודאי אין צריכין הטפה כלל:

ומ"מ לשטתם שהם מצריכים בהם הטפה אף הם כתבו שמברך עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו להטיף דם ברית ומפני שאין הטפה זו מספק אלא מתורת הכנסתם תחת כנפי השכינה אבל קטן שנולד כשהוא מהול לדעתם אחר שהטפתו מספק ערלה אין מברכין עליה וכן אין האב מברך עליה להכניסו שאין זה ערלה גמורה שתהא הסרתה קרויה הכנסה וכן דעתם במילת אנדרוגינוס הואיל ואין חיוב מילתו ודאי וכן כתבוה מקצת גאונים ואף גדולי המחברים בכללם שכל ספק דבריהם אין מברכין עליו לדעתם אף בספק הבא מחשש תורה ואף לדעת המפרשים שבספק הבא מחשש תורה מברכים הם סוברים שזו אינה בכלל זה אחר שכמה חכמים נחלקו לומר שאין צריך להטפת דם ברית כלל ואף רב בכללם אבל כל שהוא ספק תורה הן שהדבר בעצמו ספק הן שהדבר ודאי אלא שספק יצא ספק לא יצא חוזר ומברך כמו שאמרוה בברכות בספק קרא קרית שמע ספק לא קרא ומ"מ גדולי הדורות חולקים לומר שאין חוזר ומברך אלא כשהספק בעצמו של דבר כגון זו שבפרק שני בדמאי אבל כל שספק נטל לולב או תקע שופר שיש בחזרתו ספק ברכה לבטלה חוזר ואינו מברך ולא אמרוה בקרית שמע אלא מפני שהוא כקורא בתורה שזמנו בכל שעה וכמו שאמרו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וחכמי נארבונאה כתבו שצריך בה לברך כדין כל ספקי תורה על הדרך שביארנו בפרק שני לשטתנו וכן עשו בה מעשה ונסח הברכה אשר קדשנו וכו' להטיף דם ברית וגדולי הדורות כתבו בה על המילה שאף הטפת ברית בספק ערלה מילה היא אלא שגדולי הפוסקים השיבו תשובת שאלה בשם גאוני הראשונים שאין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה ונראה שהם מודים שמברכים עליה להטיף ממנו דם ברית וזהו עקר הדברים ולשיטת הגאונים שכתבנו אני תמה שהם מצריכים ברכת הטפה במי שאין בו ספק ערלה כלל כגון גר שכבר נימול לאיזו סבה מטעם כניסה תחת כנפי שכינה והרי הקטן אף הוא נכנס תחת כנפי שכינה בברית ואם מפני שכבר הוא מזרע ישראל הרי אמרו בשלשה דברים נכנסו ישראל תחת כנפי שכינה במילה ובטבילה ובקרבן וכי מפני שנתוסף עליו חיוב ספק ערלה מיגרע גרע אלא ודאי דברים שאינן הם ועקר הדברים שכתבנו:

ומ"מ מילת הגר אין צריך לומר שאינה דוחה שבת אף בשאינו מהול כלל שכל שאינו נימול לשמנה אינו דוחה שבת ולא עוד אלא אף טבילתו אינה דוחה שבת שהרי מתקן גברא הוא והסכימו הגאונים שישראל שנשתמד וילדה אשתו בן בשבת שמותר למולו בשבת שזרעו של אברהם הוא וכל שכן שאמו ישראלית והולך אחריה ואין בנו פקפוק:

בן שבעה מחללין עליו את השבת אבל בן שמנה אין מחללין עליו את השבת ובן שמנה הוא שנולד בשמיני בודאי כגון שבא על אשתו ופירש ונולד אח"כ בשמיני ושראו שערו לקוי ואין צפרניו שלמים שזהו בן שמנה בודאי שלא היה ראוי לצאת אלא בתשיעי ועל זה נאמר שהוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ר"ל סכנת האם מצער החלב ואין צריך לומר שאין מחללין עליו את השבת ספק בן שבעה ספק בן שמנה כגון שלא נודע אימתי נתעברה או שנולד בתשיעי למקטעי' או שנולד בשמיני בודאי ושערו וצפרניו שלמים שאפשר בכיוצא בזה שיהא בן שבעה ונשתהא אע"פ שלא יצא מכלל נפל עד עשרים כמו שיתבאר ביבמות י"א שמלין אותו בשבת ויש פוסקים שאין מילתו דוחה שבת וראשון עקר כמו שכתבנו למעלה ומ"מ בשאר דברים לדברי הכל מחללין עליו את השבת ואף בבן שמנה גמור אם שהה שלשים יום על דרך הזרות מטלטלין אותו ודינו בסימניו מוכיחין עליו מפני שתולין את הענין בחסרון הכרתנו בסימנין אלו ודנין אותו כבן שמנה שגמרו סימניו שאע"פ שלא יצא מכלל נפל עד עשרים לענין אבלות ולענין כמה דברים כמו שיתבאר במסכת יבמות מחללין עליו את השבת ויש מי שכתב שעכשו אין אדם בקי בסימני שערו וצפרניו ואין לנו בן שמנה ודאי וכלם מלים אותם בשבת ומחללין עליהם את השבת:

תוספות בד"ה ולא ספק כו' דעיקר האי קרא אתא לאנדרוגינוס כו' ונולד כשהוא מהול כו' עכ"ל ולא דמי להנהו ספיקי דלעיל דערלה גמורה הן אלא דספק הוא אם חייב למולו בשבת אם לא ולא איצטריך קרא למעט ספיקא מה שאין כן הכא בהני דאצטריך קרא למעט משום דמשונין הן ערלתן לא חשיבי ערלה ובחול נמי לא איצטריך למולן כדאמרי ב"ה בנולד כשהוא מהול דאין צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ש נמי דמצרכי להטיף ממנו דם ברית אינו אלא מדרבנן וכן צריך לומר באנדרוגינוס וכהאי גוונא כתבו התוספות לקמן דאנדרוגינוס ודאי הוא או זכר או נקבה ומיעטו מביאת מקדש משום דמשונה הוא ודו"ק:

בד"ה מכלל דתנא קמא כו' והשתא דייק שפיר מכלל דתנא קמא סבר כו' פי' רשב"א עכ"ל לא ניחא להו כנראה מפרש"י דמכלל דת"ק סבר ד"ה מחללין כו' תנא בעלמא הוא ואנא דאמרי כוותיה דמתוך הסוגיא משמע דאדרשב"א קאי כדמקשה ואדשמואל לא עבר דפסיק כרשב"א ומסיק דס"ל דודאי ערלה כבושה היא כדאמר רב יוסף ומייתי מנא אמינא לה מיהו למאי דמסיק דילמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה י"ל אי אדרשב"א קאי רבי אלעזר הקפר מאי אתי לאשמעינן דבחול צריך להטיף דם ברית לכ"ע הא רשב"א נמי קאמר הכי ומדברי בעל המאור למדתי דקאמר ר"א הקפר נמי לא נחלקו אדרשב"א דקאמר פליגי בגר מהול וקאמר איהו דלא נחלקו בהא אלא דלכ"ע צריך להטיף ממנו דם ברית אבל לפי זה העיקר חסר מדברי ר"א הקפר דלא הזכיר אלא דלא נחלקו בנולד מהול וטפי ה"ל להזכיר דלא נחלקו בגר מהול דבהא פליג אדרשב"א ולפירוש רש"י דלא קאי אהך ברייתא דרשב"א ניחא ודו"ק:

בתוס' ד"ה לא נחלקו על נולד כשהוא כו' עד ור"ח פסק איפכא וכו' דאיהו פסיק כרשב"א מדפליגי רבה ורב יוסף אליביה ועיין באלפסי ובאשר"י:

ד"ה מפני הסכנה וכו' ולא חיישינן שמא תטלטל וכו' אע"פ שמלאכה שאין צ"ל חמיר וכו' נראה דשרי מידי דהוה וכו' כצ"ל: :