מסכת שבת דף קל״ג עמוד ב׳

גמ' מכדי קתני במתניתין:

כולהו כל דברים העושים למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי מילה:

ציצין שיורי ערלה ובמתני' מפרש אלו הן ציצין המעכבין ויש שאינן מעכבין כגון בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה ומה היא עטרה שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף:

המל בשבת:

כל זמן שהוא עוסק בה שלא סילק ידו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש שסילק ידיו:

על המעכבין חוזר שהרי הן כמילה עצמה:

ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש:

גדול בהדיא כתיב ביה אע"ג דבכמה דוכתין תניא מה שבהדיא בפסוק איבעי למתני גדול שלא מל ענוש כרת:

חמורה ממנו ומדרך הידוע שהחמור דוחה הקל ולא עוד אלא שפעמים שעולה על דעתן שיש בענין הזה ענין חזרה בדבר הראשון והתשובה הוא מה שהקדמנו שהאזהרה של לאו כך נאמרה מיוחדת וכי הציווי של עשה תנאי הוא בה וכן אמרו רז"ל (ספרי פ' תצא) מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בני שנה שניהן בדיבור אחד נאמרו ערות אשת אחיך ויבמה יבוא עליה שניהן בדיבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לבשר ודם לומר שנא' אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו הבן דבר זה ושמור אותו כי הוא ספק גדול והרי גלינו אותו ומזה העיקר אמרו רז"ל בתלמוד כל מקום שאתה מוצא עשה לא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה וסבר (רבינא) [רבא] כי לא תעשה שבקודש מוצא מזה העיקר וכי לא ידחה מפני עשה ולא שוה עמו רב אשי בדבר זה כמו שנאמר בשחיטת קדשים בפרק דם חטאת (זבחים דף צז) אמאי וניתי עשה ונידחי לא תעשה אמר רבינא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש דתניא כו' רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ובמס' נזירות בפ"ב נזירין (דף נח) אמרו עוד (ומאי דקא מודי ליה) [ומאן דמוקים] לקרא למידחא לא תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה יליף מגדילים דאמר קרא לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהן וכל מה שתמצא בתלמוד דאתי עשה ודחי לא תעשה מזה העיקר שהקדימו הוא וזה הדין בלאו גרידא בלבד אבל לא תעשה ועשה וכל שכן לא תעשה שיש בו כרת אין עשה דוחה אותם ואנו מבארין לך זה ונאמר כי כל מצות לא תעשה שבתורה שענש בה כרת לא דחיא לה מצות עשה כי התנאי שנא' בערות אשת אחיך שהוא היתר היבום בה שנאמר (דברים כה) יבמה יבא עליה לא בא אלא באשת אח גרידתא שאינה אסורה אלא משום אשת אח בלבד אבל באחות אשתו שהיא אשת אחיו ודומה לה מן ט"ו נשים המנויין במשנה לא נאמר בהן תנאי להתיר הייבום ואילו נשאו ראובן ושמעון שתי אחיות ומת ראובן ובן אין לו אין לאשתו על שמעון לא חליצה ולא ייבום ולא אתי עשה דאמר רחמנא יבמה יבא עליה ודחי (ויקרא יח) ואשה אל אחותה לא תקח שענש בה הכתוב כרת ובזה אמרה המשנה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וכו' ואמרו בתלמוד (יבמות דף ח) בסוף הדבר רבא אמר ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת וכמו כן אם יהיה לא תעשה שאין בו כרת אבל נוסף עליו עשה שנמצא באותה מצוה עשה ולא תעשה אין לנו נמי לדחותה במצות עשה לפי שיצאת מן כלל לאו גרידא מפני הציווי שנתוסף עליה ואפילו שתי מצות עשה שהן זו כנגד זו ואין אחת מכרעת מחברתה אין לנו לדחות אחת מהן מפני האחרת כמו שנאמר בתלמוד בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט) בשלמא לתנא קמא יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה וכל שכן אם יהיה עשה ולא תעשה שמן הדין לקיים אותם יותר מלקיים העשה בלבד שכנגדם אלא אם יהיה דבר מיוחד שייחדו הכתוב או החכמים שנעשה כמו שהוא מפורש ואנו מזכירים עיקר שתקיש לו כל מה שתמצא מזה הענין ונאמר אמר הקב"ה ביום אחד לחודש השביעי שהוא יום ראש השנה (ויקרא כג) יהיה לכם שבתון זה מקרא מלא בציוי השביתה ואמר עוד מלאכת עבודה לא תעשו הזהיר בו מלעשות מלאכות מיוחדות נמצא עלינו בקידוש היום עצמו עשה ולא תעשה עוד ציונו בו לתקוע בשופר שנאמר (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם ובעת שלא תיקננו השופר מערב יום טוב והוצרכנו ביום טוב עצמו לתקוע בשופר לקיים המצוה ואי אפשר להיות דבר זה אלא עד שנחתוך השופר ונתקן אותו ונחלל קדושת היום ראוי לנו שנניח מצות שופר שהיא עשה ולא נחלל היום שיש בחיוב קידושו עשה ולא תעשה שאי אפשר שיבא עשה בלבד וידחה עשה ולא תעשה יחדו וכגון זה מילה שלא בזמנה והוא מי שנתאחר לאחר יום ח' מחמת חולי שאירע לתינוק או מפני הספק כמו ששנינו (לקמן שבת דף קלז) בין השמשות ערב שבת נימול לי' יום טוב אחר שבת נמול לי"א וכשתהיה מילה שלא בזמנה אינה מותרת ביום טוב כי יום טוב יש בו עשה ולא תעשה ולא יבוא עשה של מילה ודחי עשה ולא תעשה של יום טוב אלא בזמנה שהוא יום ח' ודאי שבו נאמר (ויקרא יב) וביום השמיני ימול ואמרו בפירוש וביום ואפי' בשבת אבל שלא בזמנה אפי' יום טוב אינה דוחה שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה אלא נזיר מצורע כי פירש בראיות ברורות שעשה ידחה את לא תעשה ועשה שבו וביאור זה כי הקב"ה צוה הנזיר שיגדל שער ראשו מאחר שהקדים האזהרה עליו שלא יגלחנו שנאמר (במדבר ו) גדל פרע שער ראשו אחר שאמר תער לא יעלה על ראשו הרי הוא בדבר זה מוזהר בלאו ומצווה בעשה וחייב המצורע בעת טהרתו לגלח כל שער שבגופו שנאמר (ויקרא יד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וכשיתנגע הנזיר בצרעת ויגיע יום ז' שהוא חייב לגלח בו אמרו חכמים שמצות גילוח של צרעת דוחה עשה ולא תעשה שיש עליו לענין נזירותו וכי מה שאמר הכתוב לענין מצורע את ראשו אחר שאמר יגלח את כל שערו לא בא אלא לענין נזיר שנאמר בו תער לא יעבור על ראשו לומר כי זו המצוה אינו חייב בה אלא בעת שלא תהיה בו צרעת אבל בעת שיהיה בגופו צרעת יגלח את ראשו אפי' שער ראשו שהזהרתיו שלא יגלחנו בימי נזירותו חייב לגלח אם היה צרוע נתקיים לנו מזה שבנזיר מצורע לבדו יבא עשה ודחי לא תעשה ועשה ובראש מס' יבמות (דף ה) אמרו אלא דקיימא לן דאין עשה דחי לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מנזיר לא גמרינן שכן ישנן בשאלה ובארו כי דבר זה הוא מיוחד בו לבדו ולא בזולתו וכי בכל התורה כולה לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה והזהר לשמור אלו העיקרים שפירשנו שמהן מתבארים לך כל דבר כשתמצא בתלמוד מעין אלו הענינים:

דתנן העצמות והגידים והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בי"ז שאינו דוחה את השבת ולא את יו"ט וקיימא לן דמילה שלא בזמנה אפילו יו"ט אינו דוחה דתנן שני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב ללמדך שאין עשה דוחה י"ט כן המילה שלא בזמנה אינה דוחה י"ט ואין לומר אי הכי אפי' מילה בזמנה כי מילה בזמנה בפירוש אמרה תורה וביום ואפי' בשבת וכ"ש י"ט אביי פירשו מעולת שבת בשבתו כו' רבא אמר הוא ולא מכשיריו פי' עשיית אוכל נפש דוחה י"ט ולא מכשירי אוכל נפש. כגון חטיבת עצים מן היער לבשל ביו"ט וכדומה (לו) [הוא] לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה בק"ו וזהו ק"ו שאמר רבא ומה אוכל נפש שאע"פ שהיא באזהרת שמחה אינה (מנוח שדוחה) [דוחה] יו"ט לשחוט ולבשל ולאפות וכיוצא בהן מילה שלא בזמנה שאע"פ שהיא בלא זמנה מצוה היא ומעכבתו מלאכול בתרומה. אינו דין שדוחה י"ט בא לבדו למעט המילה שלא בזמנה.

רב אשי אמר שבת שבתון עשה הוא וי"ט עשה ול"ת עשה שבתון ולא תעשה כל מלאכה לא תעשה נמצא כתיב ביו"ט עשה ול"ת והמילה עשה בלבד. ולא אתי עשה דמילה ודחי את לא תעשה ועשה דיו"ט:

מתני' כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר [לעשות] מע"ש דוחה את השבת וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' עקיבא:

מתני' עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין כו' אמרינן כי מכדי קתני מוהלין ופורעין ומוצצין כו' עושין כל צרכי מילה למה לי לאתויי הא דתנו רבנן המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאינן מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר. ואמרינן מאן תנא פירש ואתא רבה בר בר חנה לאוקומה כר' (שמעון) [ישמעאל] בר' יוחנן בן ברוקה.

מאן תנא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא איכא למידק והא רבנן לא שרו התם הפשט כדרכו אלא בברזי, דליכא אלא משום שבות כדאמרינן בפרק כל כתבי הקודש, (קיז, א) והכא גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה דשקיל להו כדרכו איכא איסורא דאורייתא. ויש לומר דהתם נמי רבנן בכל ענין שרו, ולטעמיה דר' ישמעאל קאמרי ליה לדידן בכל ענין שרי משום דכתיב (משלי טז, ד) כל פעל ה' למענהו שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבלה, אלא לדידך אודי לן מיהא דבברזי דליכא אלא שבות לישתרי כדשריא להציל תיק הספר עם הספר.

אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בלחם הפנים, וסלקא בהכין, וכיון שכן קיימא לן כהאי ברייתא דכל היכא דפירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, דרבנן ורבי יוסי הלכה כרבנן דרבים נינהו, ואף על גב דדחיה לה לברייתא מעיקרא מדר' ישמעאל ומדרבי יוסי, וכל שכן מדרבנן דפליגי עליה, השתא דאוקימנא כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא ושמעינן דלא שייכי בהני פלוגתא דלעיל כלל. ונראה לי להביא ראיה, מדאמרינן לעיל דאפילו רבי יוסי דקדוש החדש מודה בה, ואילו הכא אמרי דאתיא דלא כרבי יוסי דלחם הפנים, ואם איתא דהני פלוגתא שייכן אהדדי אם כן תקשי לן דרבי יוסי אדרבי יוסי, שמע מינה דלא שייכן כלל אהדדי ואידחי כל מאי דאמרינן מעיקרא. ולפיכך פסקו הגאונים והרב אלפסי ז"ל כההיא ברייתא, משום דליכא מאן דפליג עלה אלא רבי יוסי דלחם הפנים לבד, ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דרבים נינהו.

המוהל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה אם נשארו בפריעתו ציצין ר"ל רצועות בשר אפי' דקות כחוט השערה מחוברות עדין בעטרה חוזר לפרעם בין על ציצין המעכבין את המילה ר"ל שאינה כשרה כגון שהם חופות רוב העטרה בין שאין מעכבין כגון שאין חופות אלא מיעוטה של עטרה שהרי עדין הוא עוסק במצוה והרי ניתנה שבת לידחות אצלה אבל אם סלק ידו על ציצין המעכבין חוזר וזהו הנקרא הלקוט כמו שאמרו מהלקטין את המילה על שאין מעכבין אינו חוזר שזהו כהתחלה עצמה ולא ניתנה שבת לידחות עליהם:

מי שמל בשבת ונשארו ציצין המעכבין ולא לקטם אינו ענוש כרת משום חבורה שלא לשם מצוה שהרי ברשות התחיל ואע"פ שלא סיים יסיים אחר והרי עשה הוא תחלת המצוה ואם איחר עד בין השמשות של מוצאי שבת ואמרו לו היאך אתה מתחיל ואי אפשר לסיימה בשבת ונמצאת חובל שלא לצרך ולא נשמע להם והתחיל ענוש כרת שהרי לא ברשות התחיל ונמצא חובל שלא במקום מצוה שמל ולא פרע כאלו לא מל ואף הפריעה שגמר בלילה אינה מצוה שאין מילה אלא ביום ומתורת מקלקל אי אתה פוטרו שהרי מ"מ מתקן הוא במה שעשה:

ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת מפשיטין את כלו כדרך שהוא עושה בחול ואין אומרין שלא להפשיטו אלא עד החזה שהוא יכול להוציא אמוריו בכך אלא מפשיט את כלו:

לעולם יהא אדם משתדל לקיים את המצות בהדור ובנוי דרך הערה אמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות סוכה נאה ולולב נאה שופר נאה ציצית נאה תפלין נאים ספר תורה נאה בדיו נאה בכתיבה נאה ולכרכו בשיראין נאים וכן דרשו בו ואנוהו הדמה לו כלומר אני הוא מה הוא רחום וכו' וכן בשאר המדות כמה שאפשר לו:

עדים שראו את החדש חייבין לילך ולהעיד ואפי' בשבת ואפי' נראה בעליל ר"ל בגלוי לכל לא יאמרו כשם שנראה לנו כך נראה לכמה בני אדם קרוב להם אלא כל שראוי להעיד ואין בינו ובין מקום בית דין אלא לילה ויום או פחות מחללין עליו את השבת כמו שביארנו במקומו:

כבר ידעת שמצוה לסדר לחם הפנים על השלחן בכל שבת ושבת ואין מסלקין את הישן עד שיסדרו את החדש שנ' לפני י"י תמיד שלא יהא השלחן בלא לחם וכיצד היו מסדרין אותו ארבעה כהנים נכנסים שנים בידן שני סדרי הלחם שש המערכת לכל אחד ושנים בידן שני בזיכין מלאים לבונה ליתן אחת על כל מערכה מהם וארבעה כהנים מקדימין לפניהם שנים ליטול שני בזיכין הישנים ושנים ליטול שני סדרים הישנים והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ורחבו בין צפון לדרום המכניסים עומדים בצד צפון ופניהם לדרום והמסלקים עומדים בצד דרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה שנ' לפני י"י תמיד ואין אומרין יטלו אלו תחלה ואח"כ יניחו שכל שאינו לן בלא לחם תמיד הוא אלא לא יעמוד אפי' רגע בלא לחם ואלו שיוצאין עם הלחם הישן נותנין אותו בשלחן של זהב אחר שהיה באולם ומקטירין את הבזיכין ואח"כ מחלקין את החלות כמו שיתבאר במקומו:

כל מוהל שאינו עושה מציצה סכנה הוא ומעבירין אותו והראיה שהרי הותרה בשבת ואלמלא שהיא סכנה למה התרנוה ואם מפני שהאדם מיפקד פקיד ר"ל מופקד ועומד כנתון בכלי ואין במציצה זו חבורה אינו כן אלא חבורי מיחבר כלומר כשהוא יוצא על ידי מציצה שאין הדם ניתק ממקום חבורו אלא על ידי מציצה:

בגמ' וד' מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מפשיט הפסח עד החזה והיינו פירשה ר"ל דכיון שהגיע עד החזה נקרא פרישה:

בא"ד דיכול להוציא אימוריו בלא נימין פי' שערות של צמר הנדבקים באברים וע"ל פרק כל כתבי (שבת דף קט"ז:)

הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת נראה לי בס"ד אומרו לְפָנָיו, כי העיקר הוא כח המחשבה שתהיה נכונה וטובה, וזה הכח הוא אינו גלוי אלא רק לפניו יתברך, ונמצא נעשה במצוה ב' פעמים כֹּחַ [28] שהם כח המחשבה וכח המעשה, שהם מספר נ"ו [56] כמנין נָאֶה. ולזה אמר הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת אמר לשון הִתְנָאֶה. וידוע כי הגבורות הם 'פך' דמנצפ"ך שמתחלקים לחמשה כל חלק הוא נ"ו, ולכן אמר רבינו האר"י ז"ל כל 'נו' שבסוף תיבה רומזות לגבורה. ובזה ניחא כי במתוק שיהיה על ידי המצוה בשלימות ב' פעמים כֹּחַ [28] אז יהיה מן אותיות 'נו' [56] אותיות נָאֶה [56]. או יובן בס"ד לפניו רמז לאותיות שקודם שם הוי"ה ואותיות שאחר שם הוי"ה שעולים ס"א [טדהד כוזו = 61] כמנין נָוֶה [61] שהוא גם כן לשון נוי שינוה במצות, גם הוא לשון דירה כי על ידי שיהיה נוה במצות אז יהיה נוה שתשרה בו שכינה.

עֲשֵׂה לְפָנָיו סֻכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה יש להקשות הוה ליה להקדים שׁוֹפָר שהוא בראש תשרי וְסֻכָּה וְלוּלָב בט"ו לחודש? ועוד הוה ליה להקדים הַצִיצִית תחלה שהוא בכל יום? ונראה לי בס"ד לא זו אף זו קתני, לא מבעיא סוכה דשייכה בכל השבעה ימים ושבעה לילות דאית בה פרסום טפי אלא אפילו לולב דאינו אלא פעם אחת ביום דלית ביה פרסום כסוכה גם כן יזהר להתנאות בו. ולאו מבעיא לולב דעל כל פנים ישנו בשבעה ימים אלא אפילו שופר דאינו אלא בשני ימים גם כן צריך להתנאות בו ולאו מבעיא כל הני דאתי מזמן לזמן ולכך חביבין הן טפי דהא מברכין שהחיינו בהם, אלא אפילו ציצית דנוהג בכל יום דאין האדם רואה המצוה חידוש בעיניו אלא רגיל בו כמו מלבושיו נמי יתנאה בו, ולא מבעיא ציצית שהנוי שלו יתכבד בו האדם עצמו שהוא לובש אותו, אלא אפילו ספר תורה שמונח בביתו ואין רואין אותו, או שמוסרו לציבור ואינו מגיע כבוד הנוי לעושהו כל כך גם כן ישתדל לעשותו נאה.

בְּקוּלְמוֹס נָאֶה אין הכונה על גוף הקולמוס, אלא על האותיות הנכתבים בְּקוּלְמוֹס בצורתם ומידתם והשוואתם זה עם זה, וכן הוא לשון העולם מי שיש לו כתיבה משובחת אומרים קולמוסו נאה.

שָׁבְקִי לְכוּ חֲדָא יש להקשות וכי אותם הרופאים לא היו יודעים כי אם שני דברים אלו במלאכת הרפואה? ונראה לי בס"ד רצונו לומר שָׁבְקִי חֲדָא מן השתים שהייתי יודע, שיש לי עוד אחת ולא גליתיה. אי נמי נראה לי הם היו מצטערים על אותו דבר יותר, מפני שהוא מצוי הרבה וצריכין לו כמה וכמה בכל יום ודמי רפואתו בזול ובזה היה להם הרווחה גדולה, וכיון שגילה הפסידו ו וְאָמַר לְהוּ שָׁבְקִי חֲדָא שהיא גם כן מצויה ושכיחה הרבה ורפואתה בזול, וזהו שָׁבְקִי חֲדָא שהיא מדברים המצויים ויש ממנה הרווחה גדולה. והא דגילה אחת וכיסה אחת, הוא גילה שלא במתכוין את הראשנה שבא לידו בדרשה דרך אגב, וכיון שראה שנצטערו על כך הרבה נתן להם דיבור שלא האחרת אף על פי שימצא לה מקום בדרשה.