מסכת שבת דף קכ״ט עמוד א׳

צריכה אני לחילול:

בין שאמרה אין צריכה אני וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין:

באגפיה בזרועותיה שאינה יכולה להלך:

חיה ג' ימים וז' ימים ול' יום הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת ל' מז' עד השלמת ל' וכן ז' מג' עד השלמת ז':

כל צרכי חולה והא חיה עד ל' יום סתמא חולה היא:

דבר שאין בו סכנה חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה:

אומר לארמאי ועושה אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו:

לטבילה עד ל' יום לא תטבול מפני הצינה:

רבא משמיה דרב יהודה אמר שבעה לכאורה משמע דרבא לטעמיה דבפרק הדר (עירובין דף סח.) גבי ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא נישייליה לאימיה אם צריכה ניחיימו אגב אימיה דמסתמא ביום שמיני היה קודם מילה שהיה צריך חמין למולו דלאחר מילה מסוכן הוא ובלא אימיה ביום שמיני מחללין עליו שבת והיינו לאחר שבעה דבנסתם הקבר בעינן צריכה מיהו ללישנא דאמרי לה לרבא שלשים תיקשי למה צריכה ועוד דבקונטרס פי' התם ניחיימו אגב אימיה ע"י נכרי וכן פירש ר"ח לכך יש לפרש דאביי ורבא ואמרי לה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו קיימו כנהרדעי:

נסתם (הכלי) [הקבר] אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת ומסקינן לה לשמעתא דא"ל מרימר לרבינא הלכתא כי הא דמר זוטרא ספק נפשות להקל והוצרכנו לדקדק מאימתי פתיחת הקבר כדי לחלל באותו העת את השבת לעשות צרכי החיה.

ואמר אביי משתשב על המשבר ואמר רב הונא בריה דרב יהושע משעה שהדם שותת ויורד כו' ודייקי מדלא אמר רב הונא עד שיתחיל הדם להיות שותת ש"מ קודם שתשב על המשבר קאמר וכאביי עבדינן ולא מחללי שבתא אלא עד שיהא שותת. קדם שותת ויורד ותשב על המשבר אבל דהא דאמר אביי משום רב יהודה עד מתי פתיחת הקבר ג' ימים בלבד אין הלכה כמותו. ולא כרבא דאמר משמיה דרב יהודה שבעה. אלא קיי"ל כנהרדעא דאמרי חיה ג' ז' ושלשים.

ג' בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת. ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת. סתמא עבדינן כמר זוטרא לקולא. שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת. אלא עושין לה ע"י ארמאי כדרב עולא בריה דרב עילאי דאמר כל צרכי הולד נעשין ע"י ארמאי בשבת וכדרב המנונא דאמר דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. חיה לא תטבול בתוך שלשים יום שמא תצטנן אמר רבא לא אמרן אלא שאין בעלה עמה. אבל בעלה [עמה בעלה] מחממה.

אמר רב יהודה אמר שמואל עושין מדורות לחיה בשבת סבור מינה לחיה אין לחולה לא [בימות הגשמים אין] בימות החמה לא וכו' ומסקינן משמא דשמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז. שמעינן מינה אפילו לחולה ואפילו בימות החמה.

שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא פי' שמואל הקיז דם ולא היה לו עצים מוכנים להדליק ולהתחמם בהן ובקעו לו שידה שהיו עציה עצי שאגא והן יקרים להודיע שאם יתמהמה עד שיביאו לו עצים יסתכן וכדתרגם ויבקע עצי העולה וצלח אעי דעלתא. רב יהודה צלחו ליה פתורא פי' שולחן העשוי מעצי יַוְנָס והן יקרים פי' יאבנוס. ורבה צלחו ליה שרשיפא והוא הדום לכסא וכולן טעם אחד. שאם לא ימהרו להתחמם יסתכנו.

אמר ליה הלכתא כמר זוטרא ספק נפשות להקל ואפילו אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת, דסתם דברים הנעשין לחיה בשהקבר פתוח, אם אינן נעשין לזו יש בה משום סכנת נפשות, והא דקאמרה אין אני צריכה דלמא תונבא הוא דנקט לה. וכתב הרמב"ן ז"ל דנראין הדברים כשאין שם רופא וחכמה, אבל אם יש שם רופא וחכמה ואמרו אינה צריכה שומעין לה ולהם. ונראה דלעולם אמרה צריכה אני שומעין לה, דלב יודע מרת נפשו, כיון דכולהו נשי סתמא מסוכנות הן אצל אותן דברים. אבל לאחר שנסתם הקבר עד תשלום שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה השבת, ואף על גב דסתם נשי אינן מסוכנות לאותן דברים הצריכין לה תוך שבעה שומעין לה דלב יודע מרת נפשו, ונראה דאפילו יש שם רופא ואומר אינה צריכה, דאפשר וקרוב תוך שבעה שהיא צריכה, ולבשל לה בכלל דברים אלו. אבל לאחר שבעה עד תשלום שלושים אפילו אמרה צריכה אני, כיון שאין לה שום חולי אחר אלא צער לידה אין מחללין עליה, אבל עושין לה על ידי ארמאי. ונראה דדוקא על ידי ארמאי, אבל לא על ידי עבד ואפילו ערל, דחייב אדם על שביתת עבדו ובעבד ערל הכתוב מדבר, ולכולי עלמא לעשות מלאכתנו אסור כישראל, וכיון שעל ידי ישראל אסור אפילו על ידי עבד אסור.

וכתב הרמב"ן ז"ל שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה על ידי ארמאי, פירוש מתירין לה אמירה לעכו"ם במלאכה גמורה ואין מתירין לה אפילו שבות דרבנן על ידי ישראל, וכדאמרינן בביצה (כב, א) גבי אמימר דכחל מעכו"ם, מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם הני מילי היכא דלא מסייע בהדיה, מר הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. והא עמיץ ופתח שבות בעלמא הוא, שאפילו היה מסייע ממש הכוחלת אינו אלא משום שבות כדתנן בפרק המצניע לעיל (שבת צד, ב) ואפילו הכי אסור. וכן נמי הא דתניא (קלד, א) אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת, הכי נמי משמע דאיסורין דדבריהם אסור לעשות לחולה. וקשיא לי דהא אמרינן (כתובות ס, א) לגבי גונח יונק חלב, מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ובפרק אין מעמידין (ע"ז כח, ב) אמרינן סבור מינה הני מילי היכא דשחיקי סמנין מאתמול אבל משחק ואתויי דרך רשות הרבים לא, אלמא מתירין סמנין שחוקין לחולה שאין בו סכנה, ואף על פי שיש בו מלאכה של דבריהם וכחל של עין עצמה, וכן אמרו (לקמן שבת קמח, א) מחזירין את השבר בשבת. ויש לומר כלאחר יד אע"פ שהוא שבות אינו דומה ולא נראה כעושה מלאכה שאין בו משום מראית העין התירו משום חולה, מה שאין כן בכוחל ומסייע לו שהיא מלאכה הנעשית כן בחול ודומה למחלל שבת, וכן נמי טריפת יין ושמן לחולה עובדין דחול נינהו ואסורין אע"פ שאין בהן מלאכה וכן זו ששנינו (לקמן שבת קמז, א) מי שנפרקה ידו או רגלו לא יטרפם בצונן, אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. וכל זה בחולה שאין בו סכנה כלל כגון כוחל עין שאינה מורדת דאמימר בסוף אוכלא ופצוחי עינא, אבל בחולי שיש בו סכנת אבר אחד עושין כדרכו מלאכה של דבריהם, וזהו עין שמרדה דקא סלקא דעתך היכא דשחקי סמנין שכוחלין אותה משום שהיא סכנת עורון, אבל למשחק ואתויי ברשות הרבים לא משום שאינה סכנת מיתה, וכן נראה מפירוש רש"י בפרק אין מעמידין (ע"ז שם), וזהו שאמרו הלכה מחזירין את השבר. והוי יודע שלא התירו דברים הללו כלל אלא בדבר שיש ממנו חולי לכל הגוף של אדם, כגון חיה שלשים אי נמי בסכנת אבר, וכן מכחל עינא בסוף אוכלא ופצוחי עינא שהוא נופל למשכב או מצטער החולה ממנו, אבל חושש והוא מתחזק כבריא אין מתירין לו אפילו שבות של דבריהם ואפילו על ידי עכו"ם, ולא עוד אלא דבר שאין בו מלאכה ולא כלום בעולם גזרו משום שחיקת סמנין, וזהו חושש בשיניו לא יגמע את החומץ, החושש במתניו לא יסוך יין, החושש בגרונו לא יערערנו בשמן (לקמן שבת קיא, א), וזהו חמין ושמן חוץ למכה שרי אבל תוך המכה אסור (לקמן שבת קלד, ב), וזהו חזרת רטיה במדינה שאסור (עירובין קב, ב), וזהו רפואות שאסורים משום שחיקת סמנין אפילו בדבר שהבריאין מותרים בו אם רצו כמו ששנינו במשנת פרק שמונה שרצים (לעיל שבת קט, ב), ואין צריך לפרש בזה יותר וכל המסכתא בשיטה זו הולכת ע"כ.

בפלוגתא דאביי ורב הונא בריה דרב יהושע ב מאימתי פתיחת הקבר דאביי אמר משעה שתשב על המשבר, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. כתב הרב אלפסי ז"ל מדקאמר משעה שהדם שותת ויורד ולא קאמר עד שיתחיל דם להיות שותת, שמעינן מינה דזמן של רב הונא קודם לישיבת המשבר, ופסק הלכה כאביי ואין מחללין עליה עד שתשב על המשבר ויהא הדם שותת ויורד. והוא מן התימה למה לא הלך גם בזו להקל דהא ספק נפשות להקל. והרמב"ם ז"ל (פרק ב', הלכה י"ג) פסק משעה שהדם שותת ויורד. גם מה שדקדק משעה שהדם שותת ויורד, יש לעיין דהא אביי ורב הונא אמאימתי פתיחת הקבר קיימי.

הא ד אמרי נהרדעי שבעה אמרה צריכה אני מחללין עליה, אמרה אין אני צריכה אין מחללין עליה. קשיא דרישא אסיפא. ומיהו לפסק הלכה נקטינן כסיפא דדוקא אמרה אין צריכה אני, הא סתמא מחללין דספק נפשות להקל. וכן פסק הרב ז"ל בהלכות.

אמר רב יהודה אמר שמואל לחיה שלשים למאי הלכתא אמרי נהרדעי לטבילה וא"ת מאי טעמא לא אוקמוה לחלל עליה שבת על ידי ארמאי, כדפריש לה אינהו לעיל. יש לומר דהיינו טעמא, דאם איתא דלענין חלול שבת קאמר לה הוה ליה למנקט שלשה ושבעה ושלשים כדאמרינן לעיל, ומדלא אמר הכי שמע מינה דלאו בההוא דינא קאי ואוקמוה לטבילה. כך נראה לי.

זה שביארנו שכל שנפתח הקבר אפי' באמרה איני צריכה מחללין עליה פירושו קודם שתלד אבל לאחר שתלד אע"פ שלא נסתם הקבר יש בו שיעור כיצד משעה שהתחיל הדם להיות שותת ויורד עד שתלד ואחר שתלד שלשה ימים אפילו אמרה איני צריכה מחללין משלשה ואילך תוך שבעה אם אמרה צריכה אני מחללין וכן בסתם אמרה איני צריכה אין מחללין מסוף שבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין אלא עושין לה ע"י ארמית שכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין על ידי גוי הא משם ואילך אף על ידי גוי אסור:

החיה לא תטבול לאכול טהרות עד שלשים יום מפני הצנה בד"א כשאין בעלה עמה אבל בעלה עמה טובלת בזמנה אם תרצה שבעלה מחממה:

עושין מדורה לחיה אע"פ שאין האש צריך לה לרפואה מפני שהקור מזיק לה הרבה ודבר זה אפי' בימות החמה אבל אין עושין מדורה לחולה אחר שאינו צריך לו לרפואה כך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ כל שאר מפרשים פסקוה אף לחולה וכן נראה שהרי אמרו הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז וכל שאין לו עצים מזומנין להיסק מבקע את התיבות ושאר הכלים לעשות מהן מדורה ואין נמנעין משום בל תשחית והוא שאמרו בל תשחית דגופאי עדיף לי:

בד"ה רבא משמיה כו' דמסתמא ביום ח' היה קודם מילה כו' דלאחר מילה כו' עכ"ל לא הוו צריכי לכל זה הכא דאיך שיהיה בין קודם מילה בין לאחר מילה הוי לאחר ז' ויש ליישב אם נימא דדין ג' וז' לענין פתיחת הקבר הוי מע"ל ואם כן ודאי אם נימא דלאחר מילה היה הרי א"נ דילדה ביום הרי הוא לאחר ז' משעת לידתה אבל אם היה קודם מילה יש לבעל דין לחלוק שילדה ביום שהיה זה קודם מילה תוך ז' ללידתה מע"ל ולא הוי רבא דהתם לטעמיה אלא כנהרדעי דפתיחת הקבר לא הוי אלא עד ג' ולכך בעי התם לומר צריכה אני תוך ז' ומהא קאמרי דמ"מ משמע דהיינו לאחר ז' דסתמא קאמר התם ואפילו בילדה בלילה דא"נ קודם מילה הוה לאחר ז' הוא ודו"ק:

בגמ' בריש הדף בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין וכו' פי' וכ"ש אם אמרה בהדיא אין צריכה אני שאין מחללין:

מר זוטרא מתני הכי אמר רב יהודה אמר שמואל חיה וכו' בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה וכו' פי' וכ"ש אם לא אמרה כלל:

נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת אמרה אין צריכה אני אין מחללין וכו' כצ"ל ופי' אבל סתמא שלא אמרה אין צריכה אני מחללין ועיין בהר"ן ובאשר"י ודו"ק שכצ"ל בכל העמוד כמו שהגהתי:

אמרי נהרדעי חיה שלשה וכו' בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין וכו' כצ"ל ופי' וכ"ש אם [לא] אמרה כלל:

שבעה אמרה צריכה אני מחללין וכו' אמרה אין צריכה אני אין מחללין וכו' כצ"ל ופי' אבל אם אמרה בהדיא אין צריכה [אין] מחללין והיינו כמו שמתני מר זוטרא:

ל"ש בימות הגשמים ול"ש בימות החמה דאיתמר וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה רבא משמיה דרב יהודה וכו' דמסתמא ביום השמיני היה וכו' כוונת התוס' להוכיח שמיד אחר שבעה היה:

גמרא משעה שתשב על המשבר עיין פ"ז מ"ד דאהלות בר"ש:

אָמַר לֵיהּ חַכִּימָא דִּיהוּדָאֵי, בִּישָׁא מִי הֲוֵי טָבָא. נראה לי בס"ד מלבד פשט הדברים רמז לו בזה רמז, מצד הקליפה שמדברת בגרונו בראותו יושב בשמש שהוא אוהב אותה, וידוע מה שכתב בפתח עיינים בשם זוהר חדש כי שמש מזל יעקב, וירח מזל עשו, ועתה בעולם הזה נתן הקב"ה של זה בזה, הירח ליעקב בעולם הזה, על כן רואין צרות וחסרונות, והשמש לעשו בעולם הזה, על כן רואין רוב טובה ושררה ביותר עד כאן דבריו עיין שם. ולזה אמר לו חַכִּימָא דִּיהוּדָאֵי, שהיתה השמש שלכם וניטלה מאתכם וניתנה לעשו, בִּישָׁא זה עשו מִי הֲוֵי טָבָא כדי שנתן לו הקב"ה את השמש שבזה יש לו טובה ושררה גדולה. והשיב לה ברמז יוֹמָא דְּהַקָּזָה הוּא, רצונו לומר עולם הזה הוא יומא דהקזה שצריך למשוך בו ניצוצי הקדושה מן הקליפה, וזו ההמשכה של ניצוצי הקדושה תהיה על ידי שתראה אומת עשו רוב טובה ושררה ובזה תפלוט הקליפה שלהם ניצוצות קדושה, וכמו משל דאיכא במדרש (אסתר רבה פרשה ז) במגילת אסתר בפסוק (אסתר ג, א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן וכו', משל לאדם שהיה לו סייחה וחמורה וחזירה וכו', שאין מאכילין אותה לטובתה אלא בשביל טובתם לשחוט אותה ולאוכלה אחר כך עיין שם. וכן הענין באומת, עשו שנתן להם בעולם הזה השמש כדי שיהיה להם טובה ושררה, וכל זה לרעתם ולטובת ישראל שבזה המנוחה וטובה ושלוה שיש להם יכולים לברר הניצוצות קדושה מהם. ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ד, ח) נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ. ובזה פרשתי הכתוב בס"ד (ישעיהו ט, ב) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לֹא [לוֹ] הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה, כתיב לֹא באלף וקרינן לוֹ בוא"ו ודרשינן לתרווייהו כאלו אמר לֹא לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. וענין פליטה זו של ניצוצות קדושה הוא כמו ענין ההקזה, ולכן קרי לעולם הזה יוֹמָא דְּהַקָּזָה, ואחד גמר ההקזה שיתבררו ויצאו כל ניצוצות קדושה אז תחזור השמש לישראל, כדכתיב (מלאכי ג, כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. ולפי פשוטן של דברים נראה לי נמי דלא שיקר חס וחלילה בזה שאמר לו יוֹמָא דְּהַקָּזָה, כי לא אמר שהוא הקיז, אלא אמר יום זה זה הוא טוב להקזה, כי אפשר דאותו היום היה פורסא דדמה דקאמר הש"ס הכא.