מסכת שבת דף ק״ח עמוד ב׳

אבל עושה כו' מפרש בגמ':

והלא הוא הילמי בין רב בין מעט ואם המרובים אסורים אף המועטים אסורים ואם אלו מותרים אף אלו מותרין ובגמרא מפרש דלחומרא א"ר יוסי דכולן לאיסור מפני שהוא כמעבד מתקן את האוכל הנתון לתוכו כדי שיתקיים:

ואלו הן המותרין נותן שמן לתוך מים בתחלה קודם שיתן המלח נותן שמן לתוך המלח בתחלה קודם שיתן המים דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין אבל לא יתן מים ומלח תחילה אפילו נותן שמן לבסוף דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד:

גמ' מאי קאמר מאי הילמי ומאי מי מלח:

לאסור או להתיר האי דקאמר שניהן שוין לאיסור או להיתר:

כבשין ירק שכובש להתקיים:

גיסטרא כלי שבור של חרס ואינו ראוי לכל תשמיש כשלם ומקצין אותו לכך:

שהביצה צפה בהם כח המלח מעכבת מלשקוע:

מפרשי רבנן עשב בעציץ שאינו נקוב כתלוש דמי כדמפרש בסוף המצניע והאי פטורא באונא דחצבא לאו כתלוש דמי הלכך התם לאו עוקר דבר מגידולו (דהוא רביתיה) והכא עוקר דבר מגידולו:

והלכתא כדרב הונא שכותבין תפלין על עוף טהור ואע"ג דאית ביה ניקבי כיון שהדיו עובר עליו כשר ואע"ג דדחו אביי לסייעדיה מן ושסע אותו בכנפיו לרבות את העור וקאמר לעולם אימא לך לאו עור הוא ואיצטריך כו' דיחוי בעלמא הוא דדחי ומתניתין החובל בהן חייב:

בעא מר בריה דרב מרב נחמן מהו לכתוב תפלין על עור של דג טהור. אסיקנא אם יבא אליהו ויאמר פסקה זוהמא מיניה בשעובדין אותו ואי לא לא. (פי') דשמואל וקרנא דהוו יתבי וחזו למיא דדלו ועכירי כו' הוה שמיע ליה לשמואל דגברא רבה אתי ממערבא בההוא יומא וכיון דחזא למיא דעכירי. אמר בדעתיה אי אפשר דלא שתי מינייהו והוה בריר להו דכל מאן דשתי מהנהו מיא בעידן דעכירי חייש במעיה. ועל זה אמר גברא רבה דקא אתי חייש במעיה. תהי בקנקניה. פי' כגון טעום יין שבזה הקנקן מלשון קרנא הוה תהי בחמרא (כתובות ד' קה) כלומר חזי גמריה וכיון דחזא דהוא רב גדול צוה שמואל את קרנא ועייליה לביתיה ואכלי' אוכל דמשלשל ולא אודעיה מקום בית הכסא דאיכוון לאיסויי מן חשש דבמעיה וכיון דאיצער רב ולא ידע דלאסוייה הוא דעבד הכי לטייה לא לקיים ליה ברא למאן דמצערן לצעריה ולא איקיים ליה לשמואל ברא אלא בנתא וכיון דאיתידע ליה לרב דלאסויה הוא דעביד ליה הכי ולטותיה איתקיימא בשמואל חש דלא תחלש דעתיה ואדבריה על נפשיה כדמפרש בב"ק פרק מרובה (בבא קמא דף פ') והיינו מעשה (דיסוריה) [דסוגיין] ולטייה נמי לקרנא ונפקא ליה [קרן] של בשר בעינו. פי' קאלוס בלשון יון טוב כלומר הודה לדבריו. וא"ל טוב מה שאמרת. והלכה כת"ק דמתני':

מתני' אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וכי תימא היכי דמפרשא בברייתא אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך הגסטרא. אבל עושה הוא מי מלח מועטים (וטובל) [ואוכל] בהן פתו ונותן לתוך התבשיל וכן הלכה ואע"ג דר' יוסי אוסר מי מלח אין הלכה כמותו דגרסי' בתחלת עירובין אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיים:

ירושלמי כל מי שנותנין לתוכה ביצה ושוקעת זו היא מי מלח אינה שוקעת הילמי תני ר' יהודה בר חביבא אין עושין מי מלח עזין והן שהביצה צפה בהן והלכתא כוותיה. ואם הביצה שוקעת בהן מותרין וכיון דאמר הביצה צפה בהן הזכיר לא טבע בימא דסדום כלומר כל מים מלוחים עזין צפן בהן:

למימלח פוגלא אסיר לטבולי במילחא שרי:

יין לתוך העין אסור ע"ג העין מותר.

כשמואל דאמר שורה אדם פתו ביין ונותן ע"ג העין ואינו חושש רוק תפל אפילו ע"ג העין אסור. וכן קילורין שהוא שרן מע"ש או מי סדום ע"ג העין שרי אבל מיפתח ומימץ עיינא בין בסממנא וקילורי בין במיא דסדום כדאמר ליה מר עוקבא לבר לואי כוליה לא שרא מר שמואל. פי' חסודה בלשון ערבי אל מחגמא:

המשנה השניה אין עושין הלמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל אמר ר' יוסי והלא הלמי בין מרובה בין מועטת ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח אמר הר"ם פי' הלמי הוא המים והמלח ואין בין הלמי ומי מלח אלא שהלמי שיעור גדול ומי מלח שיעור קטן ור' יוסי מחמיר ואוסר אפי' מי מלח ואינו מתיר אלא שישפוך על המלח או על המים ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין עושין הילמי בשבת והוא תערובת מים ושמן ומלח שהיו נותנין מלח בתוך הכלי ומים עליהם והיו אותם המים עזים ואח"כ נותנין שם מעט שמן להטעים וענין איסורו מפני שנראה כמי שעושהו לתקון אוכלין הניתנין בתוכן שיתקיימו יפה והרי זה כמולח את הבשר להעמידו לצרך חול שלא יסרח ואע"פ שבפרק כלל גדול אמרו אין עיבוד באוכלים פירושו לענין חיוב כרת וחטאת הא מ"מ איסור חכמים יש בו כמו שכתבנו שם ג"כ במליחת הבשר והוא שאמרו במסכת י"ט שאסור למלוח בשר ביום טוב אא"כ לצורך היום אבל עושין מי מלח ופי' בגמ' מי מלח מועטין פירוש לעשות הילמי מועט ולא בא להפקיע משם את השמן שאף בתערובת שמן הם קרויים מי מלח או הילמי אבל בא להתיר כל זמן שהם מועטין שאדם מרגיש בהם שאינם נעשות אלא לצורך השבת לטבול שם את פתו או ליתן לתוך התבשיל ולא ליתן שם אוכלין מרובין להתקיים שם אחר שעה עד שיהא סבור שהוא עושה כן לצורך חול ור' יוסי מחמיר בזו אף במועט ואמר והלא היא הילמי בין מרובה בין מועטת ומאחר שאף המועטת נקראת הילמי יאמרו מ"מ הילמי מותר ואין חילוק בין רב למעט אלא אלו הן מי מלח המותרין שנותן שמן תחלה לתוך המלח קודם שיבאו המים לשם או למים קודם שיבא המלח לשם וכל שהשמן קודם לעירוב המים והמלח אינו נקרא הילמי שחלקות השמן ומתיקותו מונע חוזק תערובת המים והמלח שאינן נעשות עזים ולא ראויות לקיים שם אוכלין אלא לטבל בהם פת לשעתו או ליתן לתוך קערות תבשיליהן אבל כשנתערבו המים והמלח תחלה כבר נעשו עזים וראויים לכך ואין השמן מוציאן מחזקתן או שהרואה נתינת המלח והמים אינו מרגיש שיהא השמן עתיד לבא לשם ויחשוב שלקיים אוכלין הוא עושה ומ"מ הלכה כתנא קמא כמו שאמרו בראשון של מציעא ובמסכת עירובין אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ר"ל שהיה מצריך ברחבן ועוביין שלשה טפחים ואינו כן אלא גבהן עשרה ורחבן ועוביין כל שהוא ואחר שכן הילמי מותרין בכל ענין ובלבד במועטין שיהא ניכר בהם שלצורך שעה הם עשויים הא כל שלקיים אף לשבת עצמו אסור שנראה כעושה לצורך חול וכ"ש אם עושה אותן בדרך שנראה שלקיים אוכלין הוא עושה כגון על הכבשים ר"ל על הירקות שאדם כובש להתקיים ובתוך גיסטרא והוא כלי חרש הנשבר שאינו ראוי לתשמישו הראשון ומקצין אותו לכך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מי מלח בלא שמן כל שהם עזים הרבה לא היה דרכן לעשותו לטבול בהן פתן לשעתן אלא להצניען לערב מהם כל השבוע במורייסן ואחר שכן אף במועטין אסור לעשותן הא כל שאינן עזים כל כך מותר וא"כ לא אסרו במשנתנו מי מלח בלא שמן אלא בעזים ואיזהו שיעורן לאיסור כל שיש שם שני שלישי מלח ושליש מים והיאך אתה מרגיש בדבר זה כל שהביצה שאדם רוצה לטבל בתוכו צפה ואינה שוקעת הרי הן מי מלח עזים שכח חוזק המלח מונעו מלשקוע על דרך מה שאמרו דרך הפלגה לא טבע איניש בימא דסדום וכל ששוקע' אינה אלא הילמי שהתרנו במשנה:

מותר למלוח את הביצה בשבת לאוכלה אבל צנון אסור למלחו ר"ל עגול על עגול ומלח באמצע כדרך שעושין הרבה בני אדם אבל מותר לטובלו במלח בשעת אכילתו שאין זה אלא כמליחת ביצה:

ימה של סדום היה ידוע אצלם במים שבה שהיו מרפאין את העינים ואע"פ שבמלח היוצא מהם אמרו שמסמא את העינים הפיכא סדום והפיכן מלהא מימיה מרפאין ומלח היוצא מהן מסמא או שמא כח המלח חזק יותר מדאי או שמא מרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה מהדברים הרפואיים מעתה מותר ליתן מאותם המים על גב העין אף במקום שאין שם סכנה שלא גזרו הרפואה למי שאין צריך לה כל כך אלא מגזירת שחיקת סמנים וכל שאין ניכר שיהא לרפואה לא גזרו בו ומ"מ אסור לו להיות מתמיד בפתיחת העין וסגירתו בעוד שהמים על גב העין והוא הנקרא כאן מעמץ ומפתח שנראה בזה כמכוין לרפואה בתחלה אלא נותן על גב העין ואם יכנסו יכנסו ומ"מ נתינה בתחלה בתוך העין אסור וכן הדין והענין ביין שנתינתו בתחלה לתוך העין אסור על גב העין מותר ובלבד שלא יעמוץ ויפתח והוא שאמרו שורה אדם פתו ביין ונותנו על גב העין בשבת וכן שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עינו בשבת אבל רוק תפל אפי' על גב העין אסור שרפואתו ידועה לכל והכל מרגישין בה אבל שאר הדברים אפי' הקילורין אין הדברים ברורים בהם כל כך שהן לרפואה אחר שאין חולי ניכר בעינו כל כך ושאינו נותנם לתוך העין ולא עוד אלא שאמרו טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין בערבית מכל קילורין שבעולם ולא עוד אלא שאף הרואה יאמר שדרך רחיצה היא ואינו מרגיש בו שהוא קילור ולעצמו מיהא הואיל ומזקיקים אותו לשרותם מערב שבת אין כאן גזירה ומ"מ י"מ בקילור זה לא קילור וכחול הידוע לכך אלא ששורה עשבים מערב שבת במים על הדרך שעושים עכשיו בשומר שמימיו יפין לעינים ונותן מאותן המים על גבי עיניו שאין הדבר ניכר:

שם אמר רב יהודה להתיר מדלא קתני (לאסור) [ר"י אוסר] כו' דאסוף דברי ת"ק דקאמר אבל עושה מי מלח כו' סגי ליה דהל"ל ר"י אוסר אבל ר"י מתיר לא שייך למיתני דהא ת"ק נמי מתיר למי מלח ועוד י"ל כיון דלישנא דר"י משמע הכי ומשמע הכי ע"כ כוונתו להתיר מדלא קתני בהדיא ר"י אוסר דלא ניתי למיטעי למימר להתיר אבל השתא לא תקשה הא דלא קתני ר"י מתיר דלא אכפת ליה אם נטעה לאסור וכיוצא בסוגיא זו איתא בפרק אלו טריפות גבי צלע וחוליא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תקצץ ולא תגע שוב כו' עכ"ל דהכא גבי פי הטבעת לא משמע ליה לפרושי דומיא דכל הני דלעיל לענין נטילת שחרית משום דעיקר הנטילה בשחרית שרוח רעה שורה על הידים וזה אינו תלוי באמה אלא בכל היום קאמר שאם נגע בפי הטבעת בעי נטילה ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה ובפי' שני כתב דלא לענין נטילה כלל קאמר אלא שלא יהא רגיל למשמש בה מפני תחתוניות וק"ל:

בגמ' אלא אמר רבה לאסור וכן אמר ר' יוחנן וכו' כצ"ל:

ואמרו במערבא מלחי בישרי כו' פי' בחול אלמא [חשיב] תיקון הוא כן משמע בפוסקים:

כי ה ה דרבין הוה שקיל וכו' אמר ליה מהו למימשי מהני מיא וכו' כצ"ל:

וחד אמר רוק תפל אפי' על נבי העין אסור וכו' כצ"ל:

גמ' ונותן על גב עיניו עי' לעיל דף יח ע"א תד"ה ומתרפאת:

אָמַר רַב יוֹסֵף הֲפוּכָה סְדוֹם וַהֲפוּכָה מִילֵי. נראה לי בס"ד, ודאי רב יוסף לחדודי התלמידים הוא דבעי בקושייא זו, ולכן קודם שאמר הקושיא אמר הֲפוּכָה סְדוֹם וַהֲפוּכָה מִילֵי, רמז בזה להגדולים היושבים בבית המדרש שלא יחשבו חס וחלילה שהוא טועה להקשות קושיא זו בטעות, לכך אמר כיון דהפוכה סדום גם אני רוצה להפך מיליה להקשות בה קושיא בטעות כדי לחדד התלמידים.

טוֹבָה טִפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית, וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַרְבִית, מִכָּל קִילוֹרִין שֶׁבָּעוֹלָם. עיין בהר"ן טעם לזה עיין שם. ונראה לי בס"ד בדרך רמז הצונן הוא מצד החסד לכן מסוגל בבוקר ששולט בו החסד, והחום מצד הגבורה לכן מסוגל בערבית זמן שליטת הגבורה, נמצא יש תועלת מן הקר ומן החם להאיר לעינים החושית. לכך התורה שמאירה עין השכלית נקראת אש ונקראת מים שהם חם וקר. ובזה יובן בס"ד על התורה (משלי לא, יד) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ, 'מֶּרְחָק' אותיות 'קר חם'. ובזה יובן (ירמיהו לא, ב) מֵרָחוֹק הֳ' נִרְאָה לִי, רצונו לומר הן בעת קר הן בעת חם נִרְאָה לִי, ועל כן מחבב אותי ואומר לי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, ולכן נאמר באברהם אבינו ע"ה, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד).