מסכת פסחים דף מ״ה עמוד ב׳

אינו חוצץ אם נטמאת ובא להטבילה דבטיל לגבי עריבה:

ואינו עובר לענין חמץ בפסח:

במה דברים אמורים דבמקום שאין עשוי לחזק עובר בכזית והיינו כלישנא קמא דאוקמה למתני' בשאין עשוי לחזק קתני בה נמי הכי דבכזית עובר ובפחות מכזית בטל אבל אי עשוי לחזק אפילו כזית בטל:

קילתא מקמי חמירתא קמייתא דאינה משנה:

רב יוסף אמר תרוייהו איתנו בי מדרשא ומשנה הן ותנאי נינהו ופליגי בהכי:

תנאי שקלת לך מעלמא דלא משכחת תנאי דפליגי בהכי דקאמרת סמי דאינה משנה:

כופת מטו"ן:

שייחדה לישיבה גרסינן וכופת שם דבר הוא ובסדר טהרות טובא איכא כופת של עץ וכופת של אבן:

כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה כמו לענין טומאה דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) דבטלה אע"פ שראוי לאכילה כדאמרינן התם בית שסיככו בזרעים טהרו וטומאתו לאו דאורייתא דאי דאורייתא א"כ מצינו אוכלים דמטמאי טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש משמע דמיירי בראוי לאכילה ונראה לר"י דכי היכי דפליגי לענין טומאה בפרק במה בהמה (שבת דף נב:) דרבנן סברי דכל הכלים עולין מטומאתם בשינוי מעשה ורבי יהודה סבר דלא אמרינן שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל הכי נמי פליגי גבי חמץ:

ואיכא דמתני לה לדרב יהודא אסיפא דקתני ואם לאו בטל במיעוטו ודייקינן לא שנו פחות מכזית בטל אלא במקום שעשוי לחזק שנעשה כעץ אבל כזית אפילו במקום העשוי לחזק אסור וחייב לבער וכן במקום שאין עשוי לחזק אפי' כל שהוא אסור. תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא קשיין אהדדי אמר רב הונא סמי קמייתא דקילתא היא מקמי בתרייתא דהיא חמירתא ורב יוסף אמר תנאי היא דתניא פת שעפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמץ בה כמה עיסות אחרות ר' שמעון בן אלעזר אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל כופת שאור וייחדה לישיבה בטלה מכלל דת"ק סבר כל זית כזית אע"ג דמבטל ליה לא בטל דת"ק סבר כל כזית דתניא כלישנא קמא.

אמר ליה אביי לרב יוסף שנית כזית פחות מכזית מאי אלא הא והא ר' שמעון הא דתניא כזית במקום העשוי לחזק חוצץ ועובר במקום לישה אבל פחות מכזית לא והתניא כזית במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר שלא במקום לישה וכל שכן פחות מכזית שאפי' במקום שאין עשוי לחזק אינו עובר:

אמר רב אשי לא תימא שלא במקום לישה אחורי אגנא כגון ספל שלשין בה אלא על שפת אגנא הוא שלא במקום לישה ומדחזי' רב אשי דפשיט שינויא דאביי ש"מ דהילכתא כותיה:

אמרי משמיה דרב הלכה כר' שמעון בכופת שאור והוא דטח פניה בטיט:

שני חצאי זיתים חמץ וחוט של בצק ביניהן רואין כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו כלומר חוט זה עב וחזק הוא חייב לבער מוקמינן לה [דמיירי] במקום העשוי לחזק (אפילו) ובמקום לישה דפחות מכזית אינו עובר אבל כזית עובר ואם החוט מצרפן נמצא כזית במקום אחד וחייב.

אמר עולא לא אמרו אם ניטלין עם החוט אלא בעריבה אבל בבית אפי' אין ביניהם חוט חייב לבער מאי טעמא זמנין דכניש ונפלי אהדדי והוו להו כזית במקום אחד: איבעי' להו בית ועלייה בית ואכסדרה שני בתים זה לפנים מזה מהו ועלו בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא: ת"ר פת שעפשה ונפסלה מלאכל אדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טמאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח.

משום רבי נתן אמרו אין מטמאה וקיימא לן כת"ק דתנן כוותיה.

כלל אמרו (בנותרות) [בטהרות] כל המיוחד לאכל אדם טמא עד שיפסל מלאכל הכלב:

תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה כתב הרי"ע ז"ל מדברי רב אלפסי נראה דחייב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדם שכן כתב הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חייב לבער ושהוא מותר לטמאה אבל יש אומר דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאה אבל אינו חייב לבער מדין שנפסלה מאכילת אדם:

והא דתניא בתוספ' הקילור ואספלית והרטייה חייב לבער מלוגמא שנסרכה אינו חייב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם ואם תמצא לומר שנסרחה מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם מוקמי לה שנסרחה אחר זמן איסורא דכיון דחל עליו שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפקע עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא זו היא שיטת הרא"ה ז"ל. אבל הרי"ט ז"ל כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר:

כתב רבינו האי גאון ז"ל דאותה טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפויה אינו צריך לבער דהוה ליה כמלוגמא שנסרחה:

וכתב הרי"ט ז"ל דאפשר שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דאי לא אפי' לא נסרחו אינו חייב לבער דומיא דכותח:

אמר רבא הלכה כר' נתן אפי' יום א' ואפי' שעה א' פי' רבא אינו חולק על ר' נתן אלא מפרש דבריו. הרי"ט ז"ל:

מאחר שפסקנו שכל שיש בו כזית במקום אחד חייב לבער כיפת שאור שנתייבשה וייחדה לכסא לישב בה אינה בטלה מ"מ אם טח פניה בטיט קודם זמן איסורה הרי זו בטלה ואין צריך לבער ויש אומרים דוקא בזה שהוא שאור בפני עצמו אבל דבק סדקי תיבות או שאר כלים בבצק ודאי בטל הוא אף בכזית שלא החמירו בכזית אלא בעריבה שהוא מקום שמפשפשין בה החמץ תמיד אבל אלו ודאי בטל החמץ אצל הכלי:

שני חצאי זיתים שבסדיקי העריבה וחוט של בצק ביניהם כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו הרי הוא ככזית במקום אחד וחייב לבער אפילו היו במקום העשוי לחזק ואם לאו אינו חייב לבער אחר שהם במקום העשוי לחזק ומ"מ דוקא בעריבה שהם קבועים בה אבל בבית חייב לבער אף בלא חוט בצק ביניהם שכבוד הבית מכנסם ואע"פ שבפירורין אמרו לא חשיבי פירורין אין מתחברות זו עם זו אבל עיסה מתדבקת ונעשית אחת ומ"מ בית ועליה או בית ואכסדרא או שני בתים זה לפנים מזה יראה שאינו חייב לבער שאין זה כבוד אחד שנחוש לצירוף ואע"פ שנשארה בתיקו וספיקא דאיסורא לחומרא הדברים נראין להקל וגדולי הדורות שלפנינו פסקו בה להחמיר:

הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם אע"פ שלא נפסלה מלאכול לכלב אינו מטמא טומאת אוכלים שאינו קרוי אוכל ואע"פ שבברייתא שבסוגיא אמרו מטמאה כבר העירו עליה בבכורות שהיא שנויה לדעת האומר נותן טעם לפגם אסור וסובר שלא אמרו נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה אלא בסרוחה מעיקרא שלא חל עליה איסור נבלה הא כל שחל עליה איסור נבלה לא פקע ממנה עד שתעשה כעפר אבל לדעתנו שנותן טעם לפגם מותר אף בנפסלה מלאכול אדם לבד אינה יורדת לטומאה ומ"מ אם כבר ירדה לטומאה אין הטומאה נפקעת ממנה עד שתפסל מלאכול לכלב:

ולענין ביעור בפסח אף לדעתנו כל שראויה לכלב טעונה ביעור שהרי כל שראויה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות ונשרפת עם הטמאה בפסח אם היא תרומה טהורה ואף לדעת האוסר שלא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בזו מודה הואיל ונפסלה ממאכל אדם וכל שנפסלה אף לכלב קודם הפסח אינה טעונה ביעור כלל שכל שהוא פת עצמו ונפסל מלאכול הכלב אינו ראוי אף לחמץ בה עיסות אחרות:

עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים לפסח חייב לבער שעדיין לא נתקלקל הקמח בשעת הביעור והרי שם חמץ עליה לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער שהרי נפסלה מלאכול הכלב בשעת הביעור מריח הכלי ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת אינו צריך לבער שתיכף שנתן הקמח עם העורות נפסלה אף לכלב:

בתוספתא התבאר שהקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח אינו צריך לבער ופירוש הדברים שהעשבים והעקרים שבהם פוסלין את הקמח אף לכלב אבל מלוגמא אינה נפסלת לכלב עד שתסרח והוא שאמרו מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער ופי' בה בתלמוד המערב שנסרחה קודם זמן האיסור ואע"פ שזו אף בנפסלה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות שהרי מלוגמא עיקרה עיסה של שאור וכל שהוא עיסה אף בנפסל לאכול הכלב ראוי לחמץ בו עיסות אחרות לפי מה שכתבו גדולי המפרשים מ"מ כל שנפסל לכלב נפק ליה מתורת אוכל לגמרי הא לא נסרחה קודם זמן איסורו לא פקע איסורא אף בפסול הכלב הואיל וראויה לחמץ בה:

גדולי המחברים כתבו שהבגדים שכבסו אותם בחלב חטה והניירות שדבקן בחמץ וכן הטריאקה ושאר המרקחות שנתנו בהם חמץ מותר לקיימם שהרי נפסדה צורת החמץ אלא שמ"מ אסור לאכלן ואפילו לא היה שם מן החמץ אלא משהו:

כשם שביארנו בבצק שבסדקי עריבה שלהורדת טומאה לעריבה הדבר תלוי בפסח בשיעור ובשאר ימות השנה בהקפדה כך הדין לענין צירוף טומאה כגון פחות מכביצה אוכלין טמאים שנסמכו לבצק זה הדבוק שהיה טמא גם כן ונגעו טהרות בפחות מכביצה זה הסמוך לו שבשאר ימות השנה בצק שבעריבה משלים את הסמוך לו בכביצה לטמא טהרות אם מקפיד עליו ליטלו ואם אינו מקפיד עליו אינו משלימו ובפסח תלוי בשיעור על הדרך שביארנו:

תוס' בד"ה כופת שאור כו' דכי היכי דפליגי לענין טומאה כו' דרבנן סברי כו' ה"נ פליגי גבי חמץ עכ"ל מפי' מהרש"ל דתנאי דשמעתין פליגי בהכי ת"ק סבר אף אם טחו בטיט כו' הוי לתקנו ולא לקלקלו ומ"ה לא בטל ורשב"א סבר בכל שינוי מעשה יכול לבטלו והא דיחדו לישיבה איירי עכ"פ שעשה בו שינוי מעשה כו' ע"כ תוכן דבריו ואינן מובנין לי דהא קושטא הוא לת"ק דטח בטיט מהני לבטל ולרשב"א לא בעינן שינוי מעשה כלל אלא יחוד לישיבה בעלמא מהני וע"כ הנראה דודאי לכ"ע יחוד לישיבה מהני לענין להוריד טומאה לכלי והכי תנן ומייתי ליה התם בפרק במה בהמה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה כו' ורבי יהודה ורבנן לא פליגי התם אלא לענין להעלותן מטומאתן ותנאי דבשמעתין דפליגי ביחדו לישיבה דרשב"א סבר כי היכי דלענין טומאת מדרס סגי ליה בהכי דהא להוריד להן טומאה סגי במחשבה ה"נ לענין חמץ בטלה מתורת אוכל והוי כלי ות"ק סבר לענין חמץ לא בטלה עד שיהא טח בטיט ולא גמרי' דין חמץ מדין טומאה דסגי ליה ביחוד לישיבה ובא ר"י בעל התוספות לומר לרשב"א דמדמי ביטול חמץ להורדת טומאה לכלי ה"נ איכא לדמויי לחזור לחמוצו כמו לענין להעלות הכלים מטומאתו שלא יהיה בו עוד טומאת מדרס וכי היכי דפליגי התם רבנן ור"י לענין להעלות הכלי מטומאתו לרבנן סגי בשינוי מעשה בעלמא ולר"י בעינן שינוי מעשה לקלקל הכלי ה"נ הכא לענין חמץ לרבנן כופת שאור זו שיחדה לישיבה ובטלה מחמץ שוב אח"כ בטלה מהיות כלי ע"י שינוי מעשה בעלמא וחוזר לחימוצו ולר"י בעי ביה שינוי מעשה לקלקל וע"פ הדברים האלה יתפרשו דברי פסקי התוספות ודו"ק כי הדברים ברורים הן למבין ודו"ק: