מסכת מועד קטן דף ו׳ עמוד א׳

ודלמא טומאה מגואי ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה:

מסובכין שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות:

הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות:

כל מילי דמתא עליה רמיא דתלמיד בקי הוא:

מצא אבן אחת מצוינת בסיד תחתיה טמא ומפי מורי הזקן אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל:

שתים מצויינות תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא:

אע"ג דליכא חורש שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד:

אם אין חורש ביניהן טמא ואע"ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בינתים:

אם יש סיד ביניהם הציון הוא מסיד כדתנן פרק ה' דמעשר שני (מ"א) ומייתי לה פרק מרובה (ב"ק סט. ושם) אם יש סיד ביניהם לא ידענא כמה:

אע"ג דליכא חרס גרסינן ומצאתי מפרש חרס דומה הוא לחרסית ואין לבן כמו סיד ונ"ל פירושו אם יש חרסית ביניהם דומה שמציינין להודיע שהוא טהור שעד שם אין בית הקברות שאינה לבן בינתים:

אמר רב פפא כשהסיד שפוך פירוש ודאי כי ליכא סיד וחרסית טהורין אבל כשהוא מרובה ושפוך על ראשו אז צריך חרסית שאם יש חרסית יש לתלות שנתן לצידי האבן חרסית והסיד נתחבר בו וצרפו הסיד שעל ראשו עמה ואם אין חרסית א"כ סיד הוא של ציון בינתים ולפירוש הקונטרס גרסינן אף על גב דליכא חורש ומפרש ביניהם טהור דאינתקא לה טומאה דהוי לה קבר שנחרש ותימה לי נהי דטהור מטומאת אהל טהור לא הוי דהוי כמו שדה שנחרש בה קבר ושמא טהור מאהל קאמר א"נ לגמרי ע"י דישה וניפוח א"נ ביניהם איכא טובא ספיקות ושרי ספק אי איכא ציון הטומאה שביניהם אי לא ואפילו איכא ציון הרי נחרש ומצאתי מפרש דהשתא סלקא דעתיה דה"פ אם יש ביניהם חורש טהור דודאי לא היה שם טומאה דאם היה ביניהם לא היה חורשו אדם תימה לי אמאי לא פריך דקתני בקמייתא אם יש סיד ביניהם בינתים טמא אע"ג דאיכא חורש והכא קתני אם יש חורש ביניהם טהור ואע"ג דאיכא סיד ונ"ל דסלקא דעתיה דהך בתרייתא איירי בדליכא סיד דכי איכא סיד לא היה טהור לעולם דהא אין מציינין אם לאו על הטומאה וכי חורשו לא יהא טהור ולהכי לא מקשה כי אם מסיפא דברייתא קמייתא דאיירי בדליכא סיד:

דאמר מר אין מרחיקים כך פירש בתוספתא ובקונט' ובספרים מצאתי דאמר מר אין מעמידין ציון כו' ולפי זה אינו נותן טעם למה כל השדה טמא אלא נותן טעם למה תחתיהן טהורין דאין מעמידין ציון במקום הטומאה ונהי דברוח אחד או שנים או שלשה יש לנו לומר דכל תחתיה טמא כי אין הטומאה בפחות מן הציון אבל בארבעה יש לתלות הטומאה בכל השדה לפיכך תחתיהן טהורים:

ואכלאים בחולו של מועד נפקינן במשנה פי' מאי טעמא לא מקשה על אינך ובירושל' מקשה מציינין על הקברות ולא כבר ציינו ומתרץ כגון שירד שטף מים של גשמים ושטפו:

בט"ו קורין את המגילה הוי מצי למתני בי"ד בו (בכפרים) אלא משום דט"ו זמן דדברים אחרים הוא כגון ומתקנין את הדרכים וכו':

דמוזלי גבן למ"ד לקמן (מועד קטן דף יג.) שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי ניחא שיכולין ליטול שכרן אלא למאן דאמר אסור לא ידעינן היכן ישכרו פועלים במועד ושמא יש לומר דהני דמצות התירו:

מתרומת הלשכה אין להקשות הא אית בהן מעילה דלב ב"ד מתנה עלייהו ובפרק בתרא דכתובות (דף קו. ושם) איכא מילי טובא שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה:

ואמרינן בשאילנות עומדין על הגבולין וניחוש דלמא טומאה גואי ואילנות על הגבולין בראי. ופרקינן במסובכין.

איבעית אימא כדאמר אין מרחיקין ציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את א"י.

ר' יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד שתיקן זה הציון לפי שאין הכל בקיאין בדבר. ש"מ צורבא מדרבנן דאיתיה במתא כל מילי דמתא עליה רמיא.

אמר רב יהודה מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא שתים אם יש סיד ביניהן טמא ואם לאו טהור ואם היה הסיד שפוך על ראשיהן ומרודה לכאן ולכאן אי איכא חרש ביניהן טמא דאמרי' מחמת חרש הוא דאיקפל ואם לאו סיד דביני ביני הוא וטהור.

א"ר אסי מצא ציון מצד אחד הוא הצד טמא וכל השדה טהורה וכן ג' הן טמאין וכל השדה טהורה ד' השדה כולה טמאה והציונין שהציון בהן טהורין.

דאמר מר אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את א"י כו':

ויוצאין אף על הכלאים ומקשינן איני דבחולו של מועד יוצאין על הכלאים והתנן בט"ו באדר יוצאין על הכלאים. ופרקינן בבכיר יוצאין בט"ו באדר. באפיל יוצאין בחולו של מועד וי"א כאן בזרעים וכאן בירקות וא"ר יוחנן לא שנו בחולו של מועד אלא שאין ניצן ניכר פי' ציץ שלהן ניכר. אבל אם הציץ שלהן ניכר שהוא כלאים יוצאין לאלתר ואין שוהין אותן עד חולו של מועד.

ומ"ש בחולו של מועד יוצאין על הכלאים א"ר יוחנן משום שכר פעולה עת שהפועלים בטלין ונשכרין בזול לעקור הזרעים ולהשליכן ובעינן למיתן להו אגרייהו מתרומת הלשכה. והני מילי במשנה שהתקינו להיות עוקרין הכלאים בלבד מתוך התבואה ומשליכין. אבל מה שהתקינו להיות מפקירין כל השדה כולה יוצאין אפי' בשאר הימים.

ופרכי' ודלמא אפכא דאילנות בראי וטומא' גואי ופרקי' אי בעי' אימא במסוככין כלו' שיש מהם ג"כ נוטים ענפים גדולים על כל השדה איבעי' אימא אפי' בשדה גדולה ואינן מסובכין ואפי' אין עומדין על הגבולים הרי אמרו אין מרחיקין ציון ממקום טומאה ואלמלא שהטומאו' בכל השדה סמוך לציונן לא היו מצויונין בכאן והאי ואי בעי' אימא בתר' קאי למפרק תרווייהו קושיין בין דאילנות בראי וטמאה גואי או אפכא:

אמר רב יהודה מצא אבן א' מצויינת תחתיה טמא וכו' פי' דכי אמרי' שאין עושין ציון על מקום הטומאה ממש ה"מ כשאין הציון ניכר ומצויין יפה שלא יוכלו ליזהר ממנו עד שיהיו עליו אבל אבן דבר ניכר הוא ורואין אותו מרחוק:

ואם אין סיד ביניהם מה שביניהם טהור גרס' הפירושי' ואע"ג דליכא חרש בנתים יהא טהור להלך שם:

והתניא מצא את המצויינת וכו':

אם יש חורש ביניהם טהור פי' בנפוח שאפי' היו שם מתכבר נחרש טומאות ואי לאו טמא ופריק רב פפא דבההיא בשהסי' שפוך על ראשיהן ומחדד לכאן ולכאן יש שם חורש טהור כי הסיד ההוא ע"י החרישה נקלף מקומו ונדבק כאן ואם אין שם חריש' ודאי ביני ביני הא לציון ממש וטמא אבל בקמייתא דליכא סיד כלל אפי' בלא חורש טהור כך הפי' לפי הגרסא והוא הנכון בעיני ובתוספתא גרס' אחרת ופירש אחר שאינו בספרים אמר רב אשי מצא מצר א' מצויין כלומר והוא דבר ניכר הוא טמא בלבד והשאר טהור דמסתמא שם הטומאה בלבד ולא בשדה וכן בשנים וג' מצרים אבל כשהציון בכל הד' מצרים לכך ציינו הכל מפני שהטומאה בכל השדה והמצרים טהורים שאלו היתה הטומאה גם במצרים היו עושין הציון חוץ להם כיון שאינה במצרים לבדם וכ"ת אולי הטומאה בתוך השדה באמצע ויהא מותר להלך סמוך למצרים הא אמרי' אין מרחיקין ציון ממקו' טומאה וכו':

ועד כמה א"ר ישמעאל בר יצחק באותה ששנינו פירש האי ועד כמה אינו לשון שאלת הש"ס דהא עלה מקשי ש"ס בסמוך אלא לשונו של ר' ישמעאל היא כההיא בריש פרק אלו מציאות שנחבט שם:

באותה ששנינו גבי מין תבואה שנתערב בה תבואה אחר' שאם הוא נותר מרובע הקב לסאה ימעט אותו ומותר לזורעו דכמין אחר הוא הכא נמי ממעטין הכלאי' עד זה השיעור ומניחין אותן והיינו דפרכי' והתניא שמפקירן כל השדה מדין קנס שלא התקינו אותו כשהכריזו עליו באחד באדר כדתנן באחד באדר משמיעין על הכלאים:

אין מעמידין את הציון על הטומאה ממש אלא בסמוך לה כלפי הדרך מפני שהציון לא היו עושין אותו בדבר גבוה כגון אבן וכיוצא בו אלא שהיו ממחין סיד על הקרקע ואלו ממחין אותו על הטומאה ממש פעמים שהוא בא וטהרותיו עמו ואינו מרגיש בציון עד שהוא עליו ונמצאו טהרותיו טמאות ומ"מ אין מרחיקין אותו אלא מעט שלא להפסיד ארץ ישראל:

מצא אבן אחת מצויינת כל מה שתחתיה טמא וסביבותיה טהור שהטומאה תחת האבן היא מכיון שהאבן גבוהה אין מרחיקין אותה מן הציון ומעמידין אותה על הטומאה ומעדיפין אותה לכאן ולכאן ובשקלים ירושלמי אמרו מצא אבן אחת מצויינת אע"פ שאין מקיימין כן שמא תחתיה טמא שמא מת קמצין נתון תחתיו פי' מת קטן כמלא הקומץ ופי' אע"פ שאין מקיימין כן למת גדול להעמיד הציון על הטומאה:

היו שתים אם יש סיד ביניהם כל מה שביניהם טמא וכל שכן מה שתחתיהן שהכל היה ציון אחד אבן על ראש הטומאה ואבן על סופה וסיד באמצע לא היה סיד ביניהם תחתיהן טמא וביניהן טהור היה סיד ביניהם ואינו נראה כמונח לכונה ביניהם שאינו קבוע לשם אלא שהסיד נראה כמי ששפכו על ראש האבן ונשפך ממנה ולמטה דרך מדרון שלא בכונה ועומד ביניהם תיחוח ומקופל אם יש שם חריש ודאי לא היה סיד ביניהם אלא מחרישה נגעה בצד האבן וקפלה את הסיד ואם אין שם חריש טמא ויש בקצת דברים אלו חלוף בנסחאות ובפירושין וזו עקר:

מי שמצא מצר אחד של שדה מצויין תחתיו שמא מתוך שהמצר גבוה מעמידין בו ציון על הטומאה ושדה טהור שאין לנו להחזיק טומאה שלא במקום ציון וכן הדין בשני מצרים או בשלשה שתחתיהן טמא ושדה טהור אבל אם מצא ארבעתם מצויינין תחתיהן טהור ושדה טמא שכל מה שנעשה בארבע רוחות על דעת מה שבתוכם הוא נעשה קצת חכמי צרפת כתבו בכאן במה שאמרו ששדה שאבד בה קבר אין מקיימין בה אילנות שהטעם מפני שבית הקברות אין מלקטין ממנו עשבים מפני כבוד מתים והוא הדין לאילנות שאין מלקטין מהם פירות ולא יראה כן שאין זה בית הקברות קבוע שיאסרו דברים אלו בו ומ"מ בבית הקברות קבוע כתבו הם בפירוש שאין ראוי לקיים בו אילנות שלא לבזות המתים בדריסת הרגל עליהם מחמת חמוד צל האילנות ואפי' ברחוקים ארבע אמות מן הקבר ואין צריך לומר בתוך שיעור שתהא יניקתם מן הקבר שיש שם חשש איסור הנאה ולא משום יניקת המת שהרי זה וזה גורם אלא שכל שהוא בתפיסתו הרי הוא כתכריכין שלו ובסוף דבריהם קיימו שזה שנהגו בקצת מקומות לקיים שם אילנות טעות הוא בידם:

באחד באדר משמיעין על השקלים ר"ל שמכריזין ומשמיעין לבעלי בתים שיביאו שקליהם להיות מוכנים לאחד בניסן להתחיל בהקרבה מתרומה חדשה וכן מכריזין להם לצאת ולבדוק בשדותיהם לעקור את הכלאים משם בחמשה עשר בו שהוא יום קריאת מגלה לכרכים ויום מגלת תענית לעיירות וכבר יצאו ידי חובת שמחה בארבעה עשר ונמצא יום חמשה עשר פנוי להם שלא היתה המלאכה מצויה אצלם והיו נוהגים לתקן הדרכים ואת הרחובות שנפחתו בחורף מפני הגשמי' ומקואות המים לחטטן מהרבה לכלוכין שננערו שם בימות הגשמים כדי שיהיו מטוהרים לטבילה ולציין את הקברות ולתקן הדרכים ואת הרחובות וכל מה שהוא צרכי רבים ואם חזרו גשמים וקלקלו חוזרין ועושין דברים אלו בחול המועד ונמצא שמשנתנו אתה מפרשה בשנתקלקלו בגשמים והוא שאמרו בתלמוד המערב ומציינין את הקברות במועד ולא כבר ציינו אותם באדר תפתר שירדו גשמים ושטפוהו וכן בשאר הדברים חוץ מן הכלאים שהכלאים כשנעקרו נעקרו והוא שבכאן הקשו מתניתי' אברייתא בכלאים ולא באחרות ובכלאים לפי מה שתירצו כאן אתה מפרש משנתינו באפיל או בירקות והוא שבחמשה עשר באדר יוצאין שלוחי בית דין לבדוק בכל שדה ושדה שהזרעים כגון תבואה וקטנית נזרעין בתחילת החורף וניכרין בט"ו באדר ולפיכך יוצאין לבדקן באותו זמן ומי שלא עקר עוקרין לו ובחולו של מועד חוזרין שלוחי בית דין לראות את הזרע האפיל שלא ניכר בט"ו באדר ואת הירקות שלא היה מנהגן לזרען אלא סמוך לסוף החורף ואם יש שם כלאים עוקרין אותן ושלוחים אלו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואע"פ שמ"מ כבר היו ניכרין בניסן הואיל ונכנס החדש היו ממתינין עד חול המועד כדי להיות הפועלים מצויים אצלם בזול והיא היא שלמדתנו להיות שכרן ניטל מתרומת הלשכה שאם משלהם אין לנו לחוס על ממון פושעים להשתדל שתהא מלאכתם בשעת הזול:

בפרש"י בד"ה שתים מצויינות כו' דמשום ציון הוא הס"ד ואח"כ מ"ה אע"ג דליכא כו' טהור כי ליכא סיד הס"ד ואח"כ מ"ה אם אין חורש כו' לציין בינתיים הס"ד ואח"כ מ"ה הכא דקתני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה א"ר פפא כו' כי ליכא סיד או חרסית כו' ובד"ה דאמר מר כו' ונהי דברוח אחד או כו' ובד"ה בט"ו קורין כו' זמן דדברים אחרים הוא כו' כצ"ל:

בד"ה שיש בה רובע כו' דהא קתני סיפא כו' והא לא שייך בנזרע כבר ובפ' המוכר כו' דאיירי בנזרע כבר י"ל כו' כצ"ל וצ"ע דאדרבה בפרק המוכר פירות משמע דרבי יוסי נמי איירי בנזרע כבר וכמ"ש בתוס' שם ודו"ק: