דף ביאור
מסכת מגילה דף כ״ט עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת מגילה דף כ״ט עמוד א׳
מסכת מגילה דף כ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־589 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
להכנסת כלה ללוותה מבית אביה לבית חופתה:
כגון דחייצי גברי מאבולא לסיכרא מחיצת אנשים משער העיר עד בית הקברות מקום שסופדין אותו שם:
כנתינתה של תורה:
דשף ויתיב ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן לקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים ק״ב:ט״ו):
דכי מרחקנא פרסה אני נכנס להתפלל בתוכו:
רב ששת סגי נהור הוה:
בית רבינו רב:
וככרמל בים יבא למדנו שעבר כרמל את הים ואימתי היה בשעת מתן תורה:
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Megillah 29a · Sefaria
תוספות
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת -ולא קשיא מההיא דמס' דרך ארץ (זוטא פ"ח) דאמרי' מעשה ברבי עקיבא שמצא מת מצוה בדרך ונשאו ארבעה מילין עד שהביאו לבית הקברות וכשבא אצל ר' יהושע ור' אליעזר וספר להם אמרו לו על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאילו שפכת דם נקי לא היה מפני שבטל למודו אלא משום שהזיזו ממקומו ומת מצוה קונה מקומו:
הני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אית ליה שיעורא ואין מבטלין תלמוד תורה בשבילו אלא כדי צורכו להתעסק בו ודוקא לענין ביטול תורה אבל לענין ביטול מלאכה אסור לכל בני העיר שהרי בפרק אלו מגלחין (מו"ק דף כז: ושם) לא מחלק בענין איסור מלאכה בין מאן דקרי ותני למאן דלא קרי ותני:
הני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אית ליה שיעורא ואין מבטלין תלמוד תורה בשבילו אלא כדי צורכו להתעסק בו ודוקא לענין ביטול תורה אבל לענין ביטול מלאכה אסור לכל בני העיר שהרי בפרק אלו מגלחין (מו"ק דף כז: ושם) לא מחלק בענין איסור מלאכה בין מאן דקרי ותני למאן דלא קרי ותני.:
אין מרעין בהן בהמות משום כבודן של מתים אבל האילנות שנוטעין בהן מותרין ואין בהם משום כבודן של מתים אחרי שאינן על הקברים עצמן:
לכל מפסיקין וכו' וליום הכפורים צריך לומר דמיירי במנחת יום הכפורים שחל להיות בשבת ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותו שבת וקורין בפרשת עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא ג' כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים דליכא למימר דמיירי ביום הכפורים שחרית שקורין בפרשת אחרי מות בחול ששה ובשבת שבעה דא"כ אמאי נקט יום הכפורים אפילו שאר מועדות נמי:
Tosafot on Megillah 29a · Sefaria
רבנו חננאל
ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין שם כל צרכו.
וכמה כל צרכו י"ב אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי כו' והני מילי למאן דתני וקרי פירוש קרא או תנא אבל דמתני שמעתא לית ליה שיעורא. תניא רשבי"א חביבין ישראל שבכ"מ שגלו גלה שכינה עמהם כו' ופשוטה היא.
עד דרש רבא ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ומדרשות אמר רבא כיון דשמעית להא לא יתיבנא וגריסנא אלא בבי כנישתא שנאמר ה' אהבתי מעון ביתך וגו'.
אין עושין בית הכנסת קפנדריא ואם היה שביל מעיקרא מותר פירוש קפנדריא לשון יון כשתהיה חצר שיש לה ב' פתחים אחד במזרח ואחד במערב הנכנס בזה ויצא כנגדו מפסיק החצר נקרא קפנדריא. אמר רב נחמן הנכנס בבית הכנסת על מנת כו'.
אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים וגו' אוקימנא למתניתין נמי הכי.
עלו בו עשבים לא יתלוש להאכיל אבל תולש ומניח מפני עגמת נפש:
ת"ר בבית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש וכו' עד אם ליקט שורפן במקומן:
Rabbeinu Chananel on Megillah 29a · Sefaria
רשב"א
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה יש מפרשים רשאין לבטל אבל אינו חיוב אלא אם כן הוא מת מצוה, ויש מפרשים מבטלין חייבין לבטל, ולעיל בריש פרק קמא (מגילה ג, ב ד"ה מת מצוה) ובכתובות בריש פרק האשה שנתאלמנה (יז, א ד"ה הא דאמרינן מבטלין) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו דלמאן דלא מתני ולא תני לית ליה שיעורא למטה אלא כל שיש שמתעסקין בקבורתו די.
כיון דשמעית להא דאמר דוד (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך לא גריסנא אלא בבי כנישתא. פירוש: כיון שנתתי על דעתי להתבונן במה שאמר דוד, אבל אי אפשר שלא קרא אותו פסוק מעיקרא. והא דאמרינן לעיל (מגילה כו, ב-כז, א) דבית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת, היינו לפי מה שהורגלו שלא לגרוס בבית הכנסת אלא בבית המדרש.
מתני' לכל מפסיקין לחנוכה ולפורים ולתעניות ולמעמדות וליום הכפורים. פירוש ליום הכפורים במנחה דומיא דתעניות ומעמדות שקורין שלשה, והיינו דנקט יום הכפורים ולא נקט נמי ימים טובים, דאי ליום הכפורים בשחרית קאמר מאי שנא ליום הכפורים ליתני נמי ימים טובים דלכולן מפסיקין.
Rashba on Megillah 29a · Sefaria
ריטב"א
ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש כתב הרמב"ן ז"ל בתי הקברות אסורין בהנאה אין אוכלין בהם ולא שותין בהם ואין עושין בהם מלאכ' ולא קורין בהם ולא שונין בהן כללו של דבר אין נאותין בהן ואין נוהגין בהן קלות ראש. גרסינן באבל אין מוציאין אמת המים לבית הקברות ולא יעשה שם שביל ולא ירעה בהמתו שם ולא יטייל שם ולא יעשה שם קפנדרי' ולא ילקט משם עצים ועשבי' ואם לקטם אסורים בהנאה ואם בשביל בית הקברות עצמו מלקטן ושורפן במקומן ועוד תניא התם קבר חדש נמדד ונחלק ונמכר והישן לא נמדד ולא נמכר ולא נחלק פי' שאין מודדין אותו לידע כמה מתים נקברו במקצתו שיקנו אותה מדה למתים שכנגדן ולא נמכר משום פגם משפחה ולא נחלק בין היורשין אלא כלן נקברין שורות שורות לעצמן והכל מפני כבודם של מתים ואסור לישבע על הקבר או להלך ולרמוס בו העושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו:
כתב רבינו הגדול ז"ל בספר תורת האדם נהגו במקומותינו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידים באמת ואומרי' שהם רומזי' ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר למה מים ועפר מפני שתחלת' מן המים וסופה מן העפר לפי' נבדקת בהם שאם טהורה היא כבריתה ואם לאו תחזור לעפרה ומן העפר והמים הללו רמז ליצירה ולמיתה הם והעשב רמז לתחיית המתים כעין ויציצו מעיר בעשב הארץ ומפי א' מרבותי שמעתי קבלה בידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר שאין טומאה זו נטהרת אלא בענין ג' דברים הללו במים ואפר פרה ואזוב וזה טעם יפה ע"כ דברי רבינו ז"ל והגאון ז"ל נשאל על זה ואמר שלא נהגו בהם ושאין צריך לרחוץ ידים בשובו מן הקבר אלא לנושאי המטה או לנוגעים בקבר ובמקום שנהגו טוב ומנהג חסידים הוא אבל אותם עשבים אין תולשים אותם מבית הקברות אלא מחוצה לו ד' אמות ואין זה מקומו יותר:
מתניתין ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים וכו':
גמרא תנן התם בא' באדר משמיעין על השקלי' ועל הכלאי' פי' להפריש כלאי הכרם שעכשיו צומחין הזרעים וניכרים וצריך להפרישם שלא יקדשו וכן משמיעין להביא שקלים בחדש אדר להקריב מהם קרבנות צבור מניסן ואילך מתרומה חדשה והיינו בניסן כתיב הכא לחדשי השנה וכתיב התם ראשון הוא לכם לחדשי השנה וכיון דבניסן בעי' לאקרובי מקדימין וקרינן בא' באדר כי היכי דליתן שקלים במק' באדר:
Ritva on Megillah 29a · Sefaria
מאירי
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת לקבורה ולהכנסת כלה מבית אביה לבית בעלה בד"א כשאין לאותו המת כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו בכדי שיש שם כדי לכבדו בכבוד הראוי לו ובשני של כתובות פסקנו בה דרך אחרת שעליה אנו סומכים יותר והארכנו שם גם כן בקצת דברים שקצרנו בהם כאן בד"א למי שקרא ושנה לעצמו אבל מי שהשפיע לזולתו אין בו שיעור והכל מבטלין נשים ועמי הארץ מ"מ בעשרה לבד דיים ואין האחרים מבטלין ויש מי שאומר שהנשים הכשרות וזריזות במה שנצטוה להן דינן כמי שקרא ושנה ובבטול מלאכה מ"מ לכל מבטלין אותה כמו שהתבאר במסכת מועד קטן מ"מ אף אנו פסקנו שם שאף היא תלויה בדין זה בית הקברות אין נוהגין בה קלות ראש ואין מרעין בו את הבהמות ואין מוליכין בו אמת המים כדי להשקות שדותיהם ואין מלקטין בהם עשבים מפני כבודן של מתים ואם לקט שורפן במקומן ולא די להם בתולש ומניח שלא ליהנות ממה שיינק מגוף המתים וגדולי המפרשים מיחו במקומותיהם שלא לקיים בהם אילנות לאכול פירותיהם ודוקא במקום הקברות ויש שמתירין לקיימן אלא שמוחין שלא ליטע ושלא לזרוע וקצת רבני צרפת כתבו שלא נאסר אלא בעשבים וזרעים וירקות שהם בקרקע עולם אבל באילנות מותר:
המשנה הרביעית והכוונה בה עם כוונת המשניות שאחריה עד סוף הפרק בענין החלק השלישי לבאר ענייני פרשיות של קריאת כל השנה והתחיל בפרשיות של אדר מתוך שעיקר המסכתא בעניינים של חדש אדר והוא שאמר ר"ח אדר וכו' והוא שכבר ידעת שבאחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכינו כלם את שקליהם באחד בניסן שנאמר זאת עולת חדש בחדשו חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה כלומר בחדושו ר"ל במה שנתחדש בו ועכשיו הוא אומר שעושין לה השמעה אחרת והיא קריאת פרשת שקלים ואמר על זה שאם חל להיות בשבת קורין בו ביום בפרשת שקלים ואם חל באמצע שבת קורין אותה קודם אדר בשבת שעברה שהיא שבת אחרונה של שבט ומפסיקין לשבת הבאה שאין אומרים בה פרשת זכור שהרי יש שתי שבתות עד פורים ואלו נאמר זכור בשבת שניה נמצא שבת מפסיק בין זכור לפורים ואנו רוצים לסמוך זכור לפורים כדי לסמוך מחיית זכר עמלק בשל המן בשניה זכור פי' לא שניה דוקא שהרי לפעמים יש בה הפסקה אלא שבת שיש בה פרשה אחר פרשת שקלים הוא שבת של פרשת זכור בשלישית פרשת פרה אדומה להעיר את הטמאים ליטהר לעשות פסחיהם בטהרה ברביעית החדש הזה ששם פרשת הפסח ובתלמוד המערב אמרו בדין שתקדום פרשת החדש לפרשת פרה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה על ידי אלעזר ולמה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל בחמישית חוזרין לכסדרן פי' בגמ' לסדר הפטרות והוא שבאותן שבתות של ארבע פרשיות מניחין הפטרה של סדר היום ומפטירין בהפטרות של פרשיות מפני שבהפטרה הולכין אחר קריאת ספר האחרון והוא ענין דסליק מינה ואין יוצאין מכלל זה אלא במחר חדש שמפטירין בה אע"פ שלא קראו בה אלא בסדר היום מטעם הכרזה ואומר עכשיו שבחמישית חוזרין לסדר הפטרות של סדר היום ואותן שהנחנו הלכו להם אבל סדר פרשיות לא הניחו כלל אלא שמוציאין שני ספרי תורה באחד קורין פרשת היום ובשני פרשת שקלים וכן בחברותיה:
לכל מפסיקין פירושו לכל ענין שאירע בשבת מפסיקין בהפטרות סדר היום ומפטירין בענין המאורע לראשי חדשים שמפטירין בהשמים כסאי או במחר חדש ולחנוכה בנרות של זכריה ואם יש בה שתי שבתות מפטירין בראשון בנרות של זכריה ובשניה בנרות של שלמה ומ"מ מקדימין בשל זכריה שהם עיקר מפני שהיתה המראה לבית שני שבו היה הנס ומ"מ פורים ותעניות ומעמדות אין בהם הפטרה והפסקה שלהן היא של פרשיות שמפסיקין בסדר השבוע וקורין במאורע וכן בימי המועדות שלא הוזכרו כאן אבל ראש חדש וחנוכה אין בהם הפסק פרשה אא"כ באו בחול בשני ובחמישי וכל המשנה מתבארת כן בקריאת שלשה:
Meiri on Megillah 29a · Sefaria
פני יהושע
במשנה ר"ח אדר שחל להיות בשבת וכו' בחמישית חוזרין לכסדרן ויש לתמוה מאי קמ"ל הא מלתא דפשיטא היא דמ"ש שבת חמישית משאר כל שבתות השנה דלא איצטריך למיתני שקורין בהן כסדרן וכיון דמפסיקין מכסדרן וקורין בע"א קתני לה בהדיא ממילא שמעי' דבאין מפסיקין קורין כסדרן תו קשיא לי דהא ברישא דמתני' קתני חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת והאי מפסיקין ע"כ היינו שקורין כסדרן וא"כ תו ל"ל למיתני דבחמישית חוזרין כסדרן דמכ"ש שמעי' לן ומ"ש נמי דשני בלישנא. והנלע"ד בזה דשפיר איצטריך למיתני והיינו משום דבשמעתין מפרשים דהא דקורין בפרשת שקלים היינו משום דשואלין ודורשין ל' יום ושתי שבתות לר"ג ועיקר הך מלתא לגבי פסח מתני' ומהתם ילפינן לה בפ"ק דפסחים מקראי וא"כ לפ"ז סד"א דכיון דבר"ח ניסן שחל בשבת או בשבת שלפני ר"ח קורין בהחדש הזה לכם מטעמא דשואלין ודורשין א"כ כ"ש בשבת שלאחר ר"ח ובשבת שלפני פסח שסמוכות יותר לפסח שייך יותר לקרות בהן פ' החדש הזה לכם עצמה מהאי טעמא גופא דשואלין ודורשין ונהי דבפ' שקלים לא אמרינן הכי שאני התם דהך שואלין ודורשין דשקלים לא הוי מאותה פ' שקלים עצמה כדדרשינן בגמרא דפ' כי תשא באדנים כתיבא ובפרשת את קרבני לחמי לרב שקלים לא כתיבא התם אלא דאפ"ה תקנת חכמים בעלמא היא להזכיר פ' שקלים תוך ל' יום או שתי שבתות ואסמכוהו אשואלין ודורשין דפסח משא"כ בהך שואלין ודורשין בפ' החדש הזה לכם עצמה ודאי יש סברא גדולה לומר שבכל שבתות שמן ר"ח ניסן עד הפסח יש לקרותה דהיינו שואלין ודורשין בהלכות פסח ממש מש"ה קמ"ל במתני' דלא אמרינן הכי אלא בחמישית חוזרין לכסדרן והיינו משום דעיקר מילתא דשואלין ודורשין בהלכות פסח לאו לענין קריאת הפ' בבהכנ"ס איירי אלא לת"ח היושבין בבה"מ או עכ"פ הרב ותלמידיו משא"כ לקרותה בבהכנ"ס אינו אלא סייג ומנהגא בעלמא דאסמכוהו אשואלין ודורשין כמו בפרשת שקלים כן נ"ל נכון ודוק היטב:
Penei Yehoshua on Megillah 29a · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' בבי כנישתא דשף עיין ברמב"ן במלחמות ספ"ד דכתובות:
שם מריש הואי גריסנ' עיין ברכות ד' ח' ע"א:
Gilyon HaShas on Megillah 29a · Sefaria
בן יהוידע
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, יָכוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל נראה לי בס"ד נקיט על עצמו שתי חלוקות אלו כי הוא היה גלגול בבא בן בוטא אשר ניקר הורדוס את עיניו וגם עתה בגלגול זה נסתמא בידי שמים לכן 'שֵׁשֶׁת' בא"ת ב"ש הוא 'בבא' וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים יעוין שם, ולכן כנגד מה שקרה לו על ידי הורדוס נקיט חלוקא דעלוב וכנגד מה שקרה לו בידי שמים בגלגול זה נקיט חלוקה דאינו יכול.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יש להקשות אומרו בא וראה להיכן יבא? ונראה לי בס"ד כי בימיהם היה ניכר גילוי שכינה בחוץ לארץ בבתי כנסיות, וכדאמר שכינה בבבל היכא שריא? אָמַר אַבַּיֵּי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצְל וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשָׁף־וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא, ולזה אמר בּוֹא לבתי כנסיות שבחוץ לארץ, וּרְאֵה בעיניך כמה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל כי תמצא שם השראת שכינה בגלותם בחוץ לארץ.
עֲתִידִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אין הכונה שתעקר גוף הקרקע שלהם ותהיה בארץ ישראל, וכן ב'תָּבוֹר וְכַרְמֶל' לא נעקר הקרקע שלהם אלא הכונה הוא כמו שיש לגוף האדם צל רוחני שמקיפו שהגוף מושך חיות ממנו, כן יש צל שהוא אויר זך ורוחני חופף על הארץ כולה ומאיר לה ואין הצל של כל הארצות שוה בזכותו ומעלתו ויש בזה כמה מדרגות בצללים החונים על ארצות חוץ לארץ, ובודאי צל ארץ ישראל הוא מעולה וזך ביותר לפי ערכה של ארץ ישראל. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (חולין צא:) על פסוק (בראשית כח, יג) 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ' שקיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחה תחתיו של יעקב אבינו ע"ה ושכב עליה, וקשה לפי פשוטו אם כן בני אדם שהיו יושבים בה להיכן הלכו וישבו? וכן הבעלי חיים והבניינים והמטלטלים היכן היו? אך הכונה הוא על הצל שהוא האויר הרוחני החופף עליה שהוא לה כמו הנשמה הנותנת חיות לגוף. וכיוצא בזה כתב השל"ה ז"ל בפרשת ויחי, בכל מקום ששם עומדין יחד כל זרע ישראל שם נמצא אויר ארץ ישראל, ושם מותר להקריב לה' וכמו שעשו ישראל במדבר ארבעים שנה, ולכן אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מז, ל) 'וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי' אף על פי שנפטר בחוץ לארץ יעוין שם. ובזה פירשתי רמז הכתוב (דברים א, ח) 'רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ' דקשה והלא עודם במדבר והיכן נתן להם את הארץ? אך הכונה על אויר ארץ ישראל כולה שהיה חונה אתם במדבר, וזהו ראו ראיה רוחנית. ובזה פרשתי (במדבר יג, ל) 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ' ולכן אמרו (במדבר יד, ט) 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' הוא האויר הנזכר, וזה סימן מובהק כי הֳ' אִתָּנוּ למסרם בידינו ולכן אַל תִּירָאֻם כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהֶם בודאי כי כבר כבשנו את הארץ בעודנו במדבר מחמת הצל הנזכר. ועל כן מה שאמר כאן עֲתִידִין בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לאו על גוף הקרקע קאמר שתעקר אלא על האויר שהוא הצל הפרוס וחונה בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכן הענין ב'תָּבוֹר וְכַרְמֶל' שבא הצל שלהם ולא גוף ההרים.
כֻּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִין אַתֶּם אֵצֶל סִינַי נראה לי בס"ד לכך קראם (תהלים סח, יז) 'הָרִים גַּבְנֻנִּים' כי גב רוצה לומר אחור, דהר סיני נחשב צד הפנים והם נחשבין גב שהוא צד האחור, והנה אותיות האחור של אותיות 'סִינַי' שהם הגב שלהם הם ט"ן מ"ט. פירוש טן כלומר גוף כמו שאמרו 'טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ' ומט הוא כמו (ישעיה נד, י) 'וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה' וקראתם גב להר סיני, כלומר הם גוף מט ונשפל לגבי סיני.
מַאי דִּכְתִיב (תהלים צ, א) "ה', מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ", אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. נראה לי קראם 'מָעוֹן' מפני ששם מתגלה נועם ה' שהוא אור השכינה, דכתיב (תהלים כז, ד) 'לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הֳ' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ', ולכך נקראים מָעוֹן אותיות נוֹעַם. ונראה לי אות נו"ן דמעון הוא מספר ת"ש, ועם אותיות 'מעו' דמעון נעשה צירוף 'תשמעו' ויש בזה שתי משמעות, האחת לשון קיבוץ ואסיפה כמו (שמואל א' טו, ד) 'וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם' ואחת כפשוטו שהוא ענין שמיעה שמתאספים שם לשמוע בחוקי אלקים ותורותיו.
Ben Yehoyada on Megillah 29a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת מגילה, דף כ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־589 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 138 מילים
נפתחת ב״מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת, וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה.…״
- קטע 233 מילים
נפתחת ב״וְכַמָּה כׇּל צוֹרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר…״
- קטע 326 מילים
נפתחת ב״רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּנְתִינָתָהּ כָּךְ נְטִילָתָהּ. מָה…״
- קטע 469 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בּוֹא…״
- קטע 547 מילים
נפתחת ב״בְּבָבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל,…״
- קטע 634 מילים
נפתחת ב״רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה יָתֵיב בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשַׁף…״
- קטע 720 מילים
נפתחת ב״״וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק:…״
- קטע 836 מילים
נפתחת ב״דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״ה׳ מָעוֹן אַתָּה…״
- קטע 951 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: עֲתִידִין בָּתֵּי…״
- קטע 1046 מילים
נפתחת ב״דָּרֵשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לָמָּה תְּרַצְּדוּן…״
- קטע 1118 מילים
נפתחת ב״אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר…״
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרָא…״
- קטע 1345 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנִּכְנָס עַל…״
- קטע 1424 מילים
נפתחת ב״עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים — לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי…״
- קטע 1530 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן…״
- קטע 1613 מילים
נפתחת ב״אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא — כֵּיוָן שֶׁשּׂוֹרְפָן בִּמְקוֹמָן…״
- קטע 1720 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,…״
- קטע 1812 מילים
נפתחת ב״בַּשְּׁנִיָּה ״זָכוֹר״. בַּשְּׁלִישִׁית פָּרָה אֲדוּמָּה. בָּרְבִיעִית ״הַחוֹדֶשׁ…״
- קטע 1910 מילים
נפתחת ב״לַכֹּל מַפְסִיקִין: בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים, בְּתַעֲנִיּוֹת…״
- קטע 208 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל…״
חכמים הנזכרים בדף
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת מגילה דף כ״ט עמוד א׳ · קטע 2 — “…צוֹרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּרֵיסַר…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת מגילה דף כ״ט עמוד א׳ · קטע 5 — “בְּבָבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל, וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא…”
- עולא · אמוראים · דור שני לאמוראים
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת מגילה דף כ״ט עמוד א׳ · קטע 2 — “…שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּחָיְיצִי גַּבְרֵי מֵאֲבוּלָּא…”
ערכי חכמים המצטטים דף זה
- ר' אלעזר בן פדת [כהן] · אמוראים · דור ראשון לאמוראים
סתם ר' אלעזר המובא בגמרא ללא שם אביו הוא ר' אלעזר בן פדת.
המקור המדויק: מגילה כט ע"א
כל 21 המקורות שהערך מצטט
לשון המקור
מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת, וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילְעַאי שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁאֵין שָׁם כׇּל צוֹרְכּוֹ, אֲבָל יֵשׁ שָׁם כׇּל צוֹרְכּוֹ — אֵין מְבַטְּלִין.
וְכַמָּה כׇּל צוֹרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. וְאָמְרִי לַהּ: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וּמִינַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּחָיְיצִי גַּבְרֵי מֵאֲבוּלָּא עַד סִיכְרָא.
רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּנְתִינָתָהּ כָּךְ נְטִילָתָהּ. מָה נְתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא, אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא. הָנֵי מִילֵּי לְמַאן דְּקָרֵי וְתָנֵי, אֲבָל לְמַאן דְּמַתְנֵי — לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ — שְׁכִינָה עִמָּהֶן. גָּלוּ לְמִצְרַיִם — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּגְלֹה נִגְלֵיתִי לְבֵית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וְגוֹ׳״. גָּלוּ לְבָבֶל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַנְכֶם שֻׁלַּחְתִּי בָבֶלָה״. וְאַף כְּשֶׁהֵן עֲתִידִין לִיגָּאֵל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״. ״וְהֵשִׁיב״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְשָׁב״. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶן מִבֵּין הַגָּלִיּוֹת.
בְּבָבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל, וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּ״שַׁף וִיתֵיב״ בִּנְהַרְדְּעָא. וְלָא תֵּימָא הָכָא וְהָכָא, אֶלָּא זִמְנִין הָכָא וְזִמְנִין הָכָא. אָמַר אַבָּיֵי: תֵּיתֵי לִי, דְּכִי מְרַחַיקְנָא פַּרְסָה, עָיֵילְנָא וּמְצַלֵּינָא הָתָם. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל [וְלֵוִי] הֲווֹ יָתְבִי בִּכְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא. אֲתַאי שְׁכִינָה, שְׁמַעוּ קוֹל רִיגְשָׁא [קָמוּ וּנְפַקוּ.
רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה יָתֵיב בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, אֲתַאי שְׁכִינָה] וְלָא נְפַק. אֲתוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָא מְבַעֲתוּ לֵיהּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהוּ.
״וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זֶה בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָבֶל.
דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״ה׳ מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ״, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוַאי גָּרֵיסְנָא בְּבֵיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא, כֵּיוָן דִּשְׁמַעִית לְהָא דְּקָאָמַר דָּוִד: ״ה׳ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ״, הֲוַאי גָּרֵיסְנָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא.
תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: עֲתִידִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹא״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה תָּבוֹר וְכַרְמֶל שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, נִקְבָּעִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁקּוֹרִין וּמַרְבִּיצִין בָּהֶן תּוֹרָה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
דָּרֵשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנוּנִּים״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לָמָּה תִּרְצוּ דִּין עִם סִינַי? כּוּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִים אַתֶּם אֵצֶל סִינַי. כְּתִיב הָכָא: ״גַּבְנוּנִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק״. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי מַאן דִּיהִיר — בַּעַל מוּם הוּא.
אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר רָבָא: קַפֶּנְדַּרְיָא כִּשְׁמָהּ. מַאי כִּשְׁמָהּ? כְּמַאן דְּאָמַר: אַדְּמַקֵּיפְנָא אַדָּרֵי, אֵיעוּל בְּהָא.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרָא — מוּתָּר.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנִּכְנָס עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קַפֶּנְדַּרְיָא — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲווֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב״.
עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים — לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ. וְהָתַנְיָא: אֵינוֹ תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל, אֲבָל תּוֹלֵשׁ וּמַנִּיחַ! כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין — תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל תְּנַן.
תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. אֵין מַרְעִין בָּהֶן בְּהֵמָה, וְאֵין מוֹלִיכִין בָּהֶן אַמַּת הַמַּיִם, וְאֵין מְלַקְּטִין בָּהֶן עֲשָׂבִים. וְאִם לִיקֵּט — שׂוֹרְפָן בִּמְקוֹמָן, מִפְּנֵי כְּבוֹד מֵתִים.
אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא — כֵּיוָן שֶׁשּׂוֹרְפָן בִּמְקוֹמָן מַאי כְּבוֹד מֵתִים אִיכָּא? אֶלָּא אַרֵישָׁא.
מַתְנִי׳ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת — מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר, וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת.
בַּשְּׁנִיָּה ״זָכוֹר״. בַּשְּׁלִישִׁית פָּרָה אֲדוּמָּה. בָּרְבִיעִית ״הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״. בַּחֲמִישִׁית חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן.
לַכֹּל מַפְסִיקִין: בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים, בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים,