מסכת עירובין דף ס״ג עמוד א׳

חרתא שם העיר:

דארגז שם האיש שבנאה והוה אמגושי כך ראיתי בתשובת הגאונים:

סר סכינא בדק סכין לטבח ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ונמצא רבינא נוטל לו עטרת כבוד העיר ורב אשי רבו במתא מחסיא הוה והיא מבבל:

דהא רב המנונא אורי בחרתא דארגז הואיל ולא היה רבו דר בה אע"פ שהיתה בבבל ואני לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך:

תלמיד חבר חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר:

לנפשיה בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו:

למחוזא אתריה דרבא:

אנא מיזבן זבינא כי אכילנא מהאי בישרא בדמי אנא זבין לה מינך הלכך לאו לנפשאי אלא כשאר טבחא הוית לי:

רב המנונא אורי בחרתא דארגז תרי רב המנונא הוו חד שהיה תלמידו של רב חסדא כדמשמע הכא ובפרק קמא דקדושין (דף כה.) גבי סבי דנזוניא דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא זיל צנעינהו ועוד היה אחר שהיה תלמידו של רב כדלעיל בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נד.) דאמר ליה רב לרב המנונא ברי מדאית לך אוטיב לך:

מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט - לכאורה משמע שהקטרת שהקטירו על מזבח החיצון היה והוראת שעה היתה כדאשכחנא בקטרת של נשיאים כדאמרינן בשילהי התכלת (מנחות דף נ:) דאי על מזבח הפנימי הקטירו מאי שייכא אותה דרשה לשם והא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטרת דהא קי"ל בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) דמערכה שניה שעל מזבח החיצון לקטרת מיהו בתורת כהנים משמע שלבית קדשי הקדשים נכנסו להקטיר ולשם נשרפו וצ"ע:

כל הנותן מתנותיו לכהן אחד כו' הא דקרי ליה עירא היאירי אף על פי שהיה כהן שמא אביו מאהרן ואמו ממנשה כדאמר במגילה (דף יב:) אביו מבנימין ואמו מיהודה ופשטיה דקרא כהן לדוד לאו כהן ממש הוא אלא שר כמו דאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח):

מביא רעב לעולם ואף על גב דכתיב על שאול ועל בית הדמים הא והא גרם וסמוכין קדרש:

רבינא סר סכינא בבבל בדק הסכין של שחיטה שמא יהיה בה פגם ותרגום פוקד מסער וכן דרכו של לשון חכמים שמחסרין את העין והחית ואמרו סר סכינא כלומ' סער סכינא ואומרין שותא כלומ' שעותא ושותא במקום שחדא וכאלה רבות ובפר' הכל שוחטין אמרו אמ' רב חסדא מניין לבדיקת סכין מן התורה שנ' ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא דכי נקבה טרפה בעיא בדיקה בדיקת חכם קאמרי' כול' ואמרינן האי טבחא דלא סר סכינה משמתינן ליה והתם במסכתא דיום טוב בפרק אמרו איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם ביום טוב רב מרי בריה דרב ביסנא שארי ורבנן אסרי אמ' רב יוסף ותלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים:

רבינא סאר סכינא פי' בדק הסכין לטבח בבבל כדגרסי' האי טבחא דלא סאיר סכיניה קמי חכם כו' והוא מלשון פוקד תרגום מסער א"ל רב אשי אמאי עבדת הכי כלומר אנא רבך א"ל רבינא הא רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ורב המנונא אורי בארגז פי' שם מקום בשני דרב חסדא. א"ל רב אשי לא הורה איתמר [א"ל איתמר אורו וכו']. איתמר דאורי רב המנונא בשני דרב חסדא מ"ט תלמיד חבר הוא גבי רב חסדא אנא נמי גבי מר תלמיד חבר אנא. פי' מופלג גדול בחכמה מופלג משאר חכמים:

אמר רבא ת"ח שרוצה לשחוט בביתו מה שיאכל רואה הסכין ובודקו אבל לבודקו לטבח שישחט ויקנה ממנו לא.

אמר רבה ולאפרושי מאיסורא אפילו בפני רבו שפיר דמי כי הא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזא לההוא גברא דהוה אסיר חמרא בצינתא. פי' בדקל. כדתנן ציני הר הברזל כשירות והוא אילני תמרים היה קושר בו החמור בשבת א"ל רבינא ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל רבינא לרב אשי כי האי גוונא מתחזי כאפקירותא אי לא א"ל לא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

אמר רב בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ולא מתו ב' בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן.

ותלמיד היה לו לר' אליעזר ויהודה בן גודיא היה שמו שהורה הלכה בפני רבו ולא הוציא שנתו.

הא ד אמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה. כתבו בתוס' (סב, ד"ה רב חסדא) דבפניו היינו תוך שלש פרסאות, דשיעור שלש פרסאות מבני אהרן ילפינן דמחנה ישראל שלש פרסאות, וכיון שהיה [משה] בתוך המחנה בכל מקום היה אסור להם וחייבין מיתה. ושלא בפניו אסור אפילו בסוף העולם, דשלא בפניו אין לו שיעור והיינו דאקשינן עליה דרבא מתלמידו של ר' אליעזר דאפילו ברחוק שלש פרסאות נתחייב מיתה, ומשמע דלא הוה קשיא לן מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה והתם קאמר דנתחייב מיתה, הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות. והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין בתחילתו (ה, ב), תנחום בריה דר' אמי אקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים בפסח, אמרו לו ולאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו שלש פרסאות, דמשמע הא רחוק ממנו שלש פרסאות מותר. איכא למימר התם תלמיד חבר היה. ואינו מחוור בעיני, דאי בתלמיד חבר דוקא לא הוה ליה לתנא למסתם ולמיתני תלמיד אל יורה אלא תלמיד חבר אל יורה, דתלמיד סתם לאו תלמיד חבר דוקא משמע. ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב כי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין וכיון דגמירי למה להו למשקל רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה, דמעשה בתלמיד שדרש בגובלין מי ביצים אין מכשירין ואינהו סבור מי בצעין וכו', באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא מדינא רבה בר בר חנה ורב בבבל שרו בלא נטילת רשות, ולא ממנעי ברחוק מקום משום כבודו דרבי ואע"פ שהיו תלמידיו. וממנה אתה למד לבני אהרן ולתלמידו של ר' אליעזר שהיו קודם גזירתו של רבי, דשלא בפניו יש לו שיעור והיינו תוך שלש פרסאות. והא דלא אקשו ליה לרבא מההוא מעשה דאותו תלמיד אלא ממה שנתחייב מיתה, אינו קושיא, משום דמימרא דרבא לא מיפרשא בהדיא שלא בפניו בכמה. ועוד דאפילו נתפרשה, מכ"ש מקשה לו דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה. והראב"ד ז"ל פירש כן דלאחר שלש פרסאות מותר. וא"ת תיפוק ליה מיהא משום מעשה שהיה. י"ל דנפקא מינה להיכא דנטל רשות מרב אחד אפילו יש לו רב אחר והוא רחוק ממנו ג' פרסאות מותר ואע"פ שלא נטל ממנו רשות, הא תוך שלש פרסאות לעולם אסור אלא א"כ נטל ממנו רשות. כנ"ל.

מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דהם ודאי טעו בהוראתם דלא נאמרו דברים הללו אלא במזבח החיצון, אבל במזבח הפנימי לא, דמפורש ביומא (לג, א) ובתמיד (פ"ב) דמערכה בפני עצמה היו עושין על המזבח [החיצון] שממנה נוטל אש לקטורת. אלא הם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון, ומ"מ לא נענשו משום טעותם אלא משום הוראתם.

אע״פ שהאש יורד מן השמי׳ כו׳ פי׳ הראב״ד ז״ל כי טועי׳ היו בהורא׳ זו שלא אמר הכתו׳ כן אלא לענין מזבת החצון אבל להקטי׳ קטר׳ במזבח הפנימי אין להביא ראי׳ מן ההדיוט כדמפורש במס׳ יומא ובמס׳ תמיד דמערכ׳ בפני עצמ׳ היו עושין על מזבח החצון שממנ׳ נוטלין אש לקטרת והם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. ומ״מ לא נענשו משו׳ טעות׳ כיון שהיו שוגגין אלא משו׳ הוראת׳. וליטעמיך כו׳ פירש ולטעמיך דסבירא לך דמתני׳ כפשוטה ומעשה שהיה כך היה למ׳ לי למתני שמו ושם אביו כדי שלא תאמ׳ דמשל היה וכיון דהוצרך להזכירו מפני כן כסה עליו קצת לומר דחוץ לג׳ פרסאו׳ היה. ודקדק ר״י ז״ל דכיון דלא קשי׳ לן הכא עלי׳ דרבא אלא משו׳ דקאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה ופרכי׳ לה מההיא מתני׳ דאפי׳ חוץ לג׳ פרסאות חייב מיתה מכלל דלכ״ע מפשט פשיטא לן דכל שלא בפניו אסור ואפי׳ חוץ לג׳ פרסאות וכיון שכן ה״ה אפי׳ רחוק כלו׳ דשלא בפניו אין לו שיעור ובפניו דקאמר רבא היינוי תוך ג׳ פרסאו׳ כל שלא בפניו היינו חוץ לג׳ פרסאות ואפי׳ בסוף העולם. ותדע דהא דחשבי׳ בבני אהרן שהורו הלכה בפני משה לא בפניו ממש היה אלא דכל שהיה משה תוך המתנ׳ לא היה להם להורות ושיעור מחנה ישראל הוא ג׳ פרסאות כדאי׳ בכמה דוכתי. ע״כ תורף דברי רבי׳ ז״ל. ואיברא דבפניו לאו בפניו ממש כדמוכח מהאי דבני אהרן ומההיא דאלדד ומידד כדאי׳ בסנהדרין. ומיהו משמעתין ליכא ראיה דלעולם אימא לך דכל שלא בפניו דאמר רבא היינו תוך ג׳ פרסאות ובדין הוא דמצי׳ למיפרך ליה מהא מתנייתא דאסרה חוץ לג׳ פרסאות אלא דעדיפא מינה פרכי׳ דאפי׳ מיחה נמי מחייב. ועוד שהרי לא נתפרש לדברי רבא כמה שיעור שלא בפניו והיכי מצי׳ למפרך אההוא שיעורא גם מה שכתב ר׳ ז״ל דכל שלא בפניו כגון דהוא חוץ לג׳ פרסאות שוב אין לו שיעור ואסור הוא בסוף העולם. זה דבר קשה דהא בפ״ק דסנהדרין אמרי׳ דר׳ גזר משום מעשה שהיה דתלמיד אל יורה הלכה אלא א״כ נטל רשות מרבו והא דרבא לא משמע דא״ל מההיא גזרה דא״כ הוה מדכר לה וש״מ דליכא איסורא בסוף העולם ומ״מ הדבר צריך בירור כמה יהא שיעור דשלא בפניו שהוא אסור ואין בו מיתה דהא תוך ג׳ פרסאות חיוב מיתה איכא. והנכון בעיני דכל שהוא באותה אפרכיא שרבו דר איכא איסורא וחוץ לאותה האפרכיא היה מותר עד שבא ר׳ וגזר אפילו בסוף העולם. והא דתניא תלמיד אל יורה הלכה אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאו׳ דמשמע דחוץ לג׳ פרסאו׳ מותר כבר תרגמ׳ ר״י ז״ל דההיא משום תלמיד חבר נקט לה וה״ק שום תלמיד בעולם ואפי׳ תלמיד חבר אל יורה הלכ׳ אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאות ואפי׳ הוא עומד על התחום של הפרכיא אחרת והא דאמרי׳ דרבינא סר סכינא בבבל ופרישנא טעמא משום דתלמיד חבר חוץ לג׳ פרסאות הוה: זהו הנר׳ לי בשטת ר״י ז״ל הזקן. והיא הנכונה בעיני אבל י״א דכל בפניו אסור וחייב מיתה מן התורה כלומר מיתה בידי שמים כעובדא דר׳ אליעזר והיינו תוך ג׳ פרסאות וחוץ לג׳ פרסות מותר מן התורה אלא שאסור משום גזרתו של רבינו הקדוש והיינו דתניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א״כ רחוק שלש פרסאות והא דקתני סתמא תלמיד משמע דלאו בתלמיד חבר מיירי וש״מ דכל תלמיד מותר להורות מן הדין חוץ לג׳ פרסאות ואם הוא תלמיד חבר אפי׳ תוך ג׳ פרסאות מותר ואינו אסור אלא בפניו ממש ואפילו בפניו ליכא חיוב מיתה וזה דעת הראב״ד ז״ל ולזה הסכימו רבותי. ומה שנ״ל כתבתי. ומיהו בהא מודינא דכל שהוא תלמיד חבר אין בו חיוב מיתה אפי׳ בפניו שאין לנו אלא דומי׳ דבני אהרן או דומיא דאלדד ומידד דלא הוה חד מינייהו תלמיד (חבר) ותו מסתברא לן דכל שאינו אסור אלא משום גזרתו של ר׳ די לו שיטול רשות מרב אחד ואע״פ שיש לו כמה רבנים אחרים שלא נטל רשות מהם ולאפרושי מאיסורא מותר ואפילו בפניו ממש ואפילו לתלמיד שאינו חבר דנקיט טעמא משום דאין חכמה ואין תבונ׳ לנגד יי׳ וכבר כתבתי יות׳ מזה בפ״ק דסנהדרין בס״ד:

לעולם לא יהא אדם נותן כל מתנותיו לכהן אחד אלא פעמים לזה ופעמים לזה דרך צחות אמרו וגם עירא היאירי כהן לדוד היה כהן לשאר בני אדם לא אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וסמיך ליה ויהי רעב בימי דוד:

תוס' בד"ה מאי דרוש כו' והא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטורת כו' עכ"ל אע"ג דעל מזבח הפנימי היו מקטירין הקטורת בכל יום מ"מ האש היו נוטלין ממערכה שניה של מזבח החיצון מיהו מקרא גופיה דמייתי ונתנו בני אהרן וגו' ה"מ לאוכוחי נמי דאיירי במזבח החיצון וק"ל:

גמרא צורבא מרבנן חזי לנפשיה עיין בכורות דף לא ע"א תוס' ד"ה דהא. ובר"ש סוף פ"ב דנגעים:

שם ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע עי' סנהדרין דף טז. תוס' ד"ה מה תחלתה:

לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן אף על גב דכמה חטאים מנו להם רבותינו ז"ל, וגם בכתוב מפורש על שֶׁהִקְרִיבוּ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י, א), לא בא רבי אליעזר לשלול כל זה, דהוא מודה דכלהו איתנהו, אך אומר אם לא היו מזלזלים בכבוד משה רבינו ע"ה להורות הלכה בפניו היה מגין זכותו עליהם להצילם מן הפורעניות, ורק אחר שנגעו בכבודו לא הגין זכותו עליהם ולכך נחשב שהם לא מתו אלא בעבור שנגעו בכבוד משה רבינו ע"ה. ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל מאמר לא חרבה ירושלם ולא גלו ישראל אלא על שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט:). והנה הרי"ף ז"ל הקשה דמן בני אהרן ליכא קושיא דקאמר להדיא הורו הלכה בפני רבם, ורק הקושיא הוא מן תלמיד רבי אליעזר דמפרש לה רבי יוחנן דהיה שלא בפניו והוה ליה להביא זה דוקא יעויין שם. ונראה לי בס"ד דדברי רבא סובלים שני פירושים, חדא יש לפרש בפניו ושלא בפניו, היינו שהורה במקום רבו אלא שלא הורה בפניו ממש, ועל זה הפירוש מקשה מן בניו של אהרן דלא היה בפניו ממש ומתו. ועוד יש לפרש דברי רבא בפניו לאו ממש אלא רצונו לומר בעירו ומקומו עד משך ג' פרסאות, ושלא בפניו הוא רחוק שלשה פרסאות, ועל זה הפירוש מקשי מן אותו תלמיד שהיה רחוק שלשה פרסאות ומת.

לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי קשה אמאי אצטריך לומר לה 'לֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי' דדי לומר 'לֹא נָבִיא אָנֹכִי', כי היא גם היא לא אמרה לו אלא וכי נביא אתה? ונראה לי בס"ד בֶּן נָבִיא כלומר תלמיד של נביא, וכמו שנאמר (מלכים ב' ו, א) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע, ותרגם התרגום תלמידי נביאייא וכן פירש הרד"ק ז"ל, ובא לומר לה רבותא שאפילו תלמיד נביא אין אני נקרא. או נראה לי בס"ד כי בעל רוח הקודש נקרא בֶּן נָבִיא והוא מדריגה פחותה מנבואה. ורצה לומר לא ידעתי דבר זה לא על פי הנבואה ולא על פי רוח הקודש.

שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו לָמָּה? אֶלָּא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה ראיתי דמכאן מביאים הוכחה גדולה וראיה עצומה שכל מעשיות הנזכרים בתלמוד לא הביאום אלא דרך משל וחידה, דהא מעשה זו אין דבר פלאי והוצרך לומר שמו ושם עירו כדי שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה, ואם כן כל שכן קל וחומר למעשיות הנפלאים ותמוהים כמו מאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא דף עג:) וכיוצא. ובזה ישכר פה דוברי שקר המלעיגים על דברי חכמינו ז"ל בדברים שנראה פשוטן זר מאד, והוכחה גדולה יש מכאן והוא דבר נכון ויציב וברור.

כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ נראה לי בס"ד הטעם כיון דהוא חייב מיתה בידי שמים כדאמר בברייתא לעיל, לכך רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ שהוא שליח מוכן לשליחות מן השמים כמו שנאמר (קהלת י, יא) אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ. או יובן בס"ד כיון דהורה הלכה חטא בפה ולכן רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ שהוא ממית בפה דוקא. או יובן הטעם כי תלמיד חכם צריך להיות 'נוקם ונוטר כנחש' (יומא כג.) ולכך זה שהורה בפני רבו ישלחו מן השמים במקומו את הנחש דתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש. או יובן בס"ד הטעם המורה בפני רבו חטאו ב' קול ' ו' דיבור ' [358] שעולה מספרם נָחָשׁ [358] לכך רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ. או יובן בס"ד זה שהורה הלכה נכנס בתחום שאינו שלו, ובזה עשה מעשה נחש שנכנס בתחום שאינו שלו לכך יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

נִקְרָא 'חוֹטֵא' קשה פשיטא כיון דאיכא איסורא וחיוב מיתה? ונראה לי רצונו לומר נִקְרָא 'חוֹטֵא' למקום אף על פי שדברים אלו מפני הכבוד של רבו הם שהם בכלל בין אדם לחבירו.

רַב הַמְנוּנָא רָמִי, כְּתִיב (תהלים קיט, יא) "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ", וּכְתִיב: (תהלים מ, י) "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב". קשה, פסוק בִּשַּׂרְתִּי קדים והוה ליה למימר ברישא? ונראה לי בס"ד כי המקשן הוא עצמו התרצן, שבא לאוקים קרא של בְּלִבִּי צָפַנְתִּי מדבר בזמן הראשון שהיה עִירָא הַיָּאִרִי קיים, ופסוק בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק מדבר בזמן האחרון אחר שנפטר עִירָא הַיָּאִרִי, להכי נקטינהו בסדר הזמן דמוקים להו במסקנא.

לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁעִירָא הַיָּאִירִי קַיָּם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עִירָא הַיָּאִירִי קַיָּם. מקשים כיון דלדעת רוב הפוסקים סבירא ליה דאם נתן לו רבו רשות מותר להורות, אמאי עִירָא הַיָּאִרִי לא נתן רשות לדוד המלך ע"ה שהיה גדול הדור ומכוין להלכה תמיד כמו שאמרו (סנהדרין צג:) וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח), שהלכה כמותו בכל מקום? ונראה לי בס"ד לעולם נתן לו רשות, אך דוד המלך ע"ה לא סמך על נתינת הרשות מפני שהוא היה מלך, דאפשר לומר שנתן רשות מפני אימת מלכות וחשיב זה כמו אונס, וכמו שאמרו אם מלך בא על אשת איש אינה נאסרת על בעלה דנחשבת כאנוסה מפני אימת מלכות. ודע דמה שכתוב בפרק קמא דברכות (ברכות ד.) על הפסוק (תהלים פו, ב) כִּי חָסִיד אָנִי, שהיה דוד המלך ע"ה מורה הלכה למעשה, מוכרח לומר שזה היה אחר פטירת עִירָא הַיָּאִרִי.

כָּל הַמְשַׁגֵּר מַתְּנוֹתָיו לְכֹהֵן אֶחָד, מֵבִיא רָעָב לָעוֹלָם נראה לי בס"ד הטעם דעל ידי תרומות ומעשרות שנותנים ישראל תהא ברכה לעולם, וכמו שנאמר (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו' וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, וידוע דכל מתנות כהונה מסוגלים לדבר זה של הברכה וכרבוי העושים תתרבה הברכה. ולכן זה הנותן מתנות כהונה לְכֹהֵן אֶחָד נמצא אינו עושה מצוה שלימה לכבוד שמו יתברך שצוהו על כך, אלא מצורף בזה אהבתו להמקבל, וכיון דנחסרה שלימות המצוה נחסרה הברכה, לכך מֵבִיא רָעָב כי חסרון הברכה בצד מה קוראו 'רָעָב' ואדם גדול כדוד המלך ע"ה נמשך על ידי מתנות כהונה שעושה שפע רב של ברכה כפי ערכו, וכיון שהיה נותן לְכֹהֵן אֶחָד אז נעשה חסרון גדול בשפע הברכה והוא חסרון הניכר לכך הגיע החסרון למדרגת רָעָב, וגם משום שלא הגינה המצוה שלו לדחות הרעב מחמת חסרון שלימותה על פי שביארנו לכך נחשב כאלו בא הרעב בשביל זה. או יובן בס"ד הטעם שֶׁמֵבִיא רָעָב לָעוֹלָם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דהרעב בא על ידי חיבור שם הוי"ה דיודי"ן שהוא ע"ב עם שם אלקים ברבוע שהוא ר' [200], כזה א ' א " ל אל " ה אלה " י אלהי " ם סך הכל ר', אך השבע יבא על ידי חיבור שם הוי"ה של מלוי ע"ב עם שם אלקים במלוי יודי"ן שעולה ש' ויהיה צירוף שבע. ולכן זה שֶׁנּוֹתֵן מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה לְכֹהֵן אֶחָד דנמצא הוא כופל המתנה לכהן זה פעם ושתים ושלש וארבע וחמש, לכך מדה כנגד מדה יצטרף שם ע " ב עם שם אלקים הכפול ומשולש ומרובע ומחומש שאז עולה ר ' ויהיה בזה צירוף רָעָב, מה שאין כן מי שנותן המתנות להרבה כהנים פעם לזה ופעם לזה, שאינו כופל ומשלש ומרבע במקום אחד, זוכה להביא שפע שבע על ידי מצותו שיתחבר ע " ב עם אלקי"ם דמלוי ש '.