מסכת עירובין דף נ״ד עמוד ב׳

כל זמן שממשמש בה מוצא בה תאנים שאינן מתבשלין בבת אחת אלא היום מעט ולמחר מעט וכל שעה ראוי לאכול מהן:

שמעלת חן על לומדיה שהכל מנשאין אותו ותורתו נותנת לו חן:

באהבתה תשגה תמיד בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה:

לא יחרוך נוטריקון דריש ליה לא יחיה ולא יאריך:

ורב ששת אמר אין זה רמאי אלא שוטה והקובץ על יד הוא הרמאי וערום בדבר והוא יחרוך כלומר יתקיים בידו כצייד הרמאי שמשבר גף ראשון ראשון כשהוא לוכדו שלא יברח הוא חורך עופות ואוכלן וקרא אתמוהי מתמה לא יחרוך לא יצלה ויאכל:

אנא עבדתה וקיימתיה לקבוץ על יד וחזרתי עליה עד שהחזקתי בה ואחר כך חזרתי ושמעתי אחרת:

כיצד סדר המשנה כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה:

נכנס אהרן וישב לפני משה כדכתיב (ישעיהו ל׳:כ׳) והיו עיניך רואות את מוריך וכן כולם בשעת שמועתן כולן יושבין לפניו:

תנו לו זו וזו והא דאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז:) שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים אמר להן מעולם לא קדמני אדם לבית המדרש הא והא גרמא לו אי נמי באותה שעה לא ידע שאמר ליה הקב"ה תנו לו זו וזו עד לאחר שחי ארבע מאות שנה:

כתיב חיתך ישבו בה וגו' אם משים אדם את עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואמרי שמסרחת ואוכלת ישבו כלומר תלמודו מתקיים בידו וכיון שתלמודו מתקיים בידו הקב"ה מכין סעודתו שנא' תכין בטובתך לעני אלהים: נוצר תאנה יאכל פריה. מה תאנה כ"ז שממשמש בה מוצא בה תאנים טובות אף ד"ת כו'. כיוצא בו א"ר יוחנן אילת אהבים ויעלת חן וגו' באהבתה תשגה תמיד כגון ר' אלעזר בן פדת שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון כלומר היתה דעתו בתורה ושכח סדינו בשוק.

תנא בא אדם ליטלו מצא בו נחש שרף:

רוכבי אתונות צחורות אלו ת"ח שעוסקים בתורה ומבררין כצהרים יושבי על מדין שיושבים ודנין דין אמת לאמתו והולכי אלו בעלי מקרא. דרך אלו בעלי משנה. שיחו שכל שיחתן ד"ת.

כתיב לא יחרוך רמיה צידו כלומר אם לא יחרוך כנפי העוף רמיה צידו (כלומר אם יחרך כנפי העוף רמיה צידו) יעיפו ממנו כך גם ד"ת אם לא יחזיק בהם בטוב יעיפו מידו לא יחיה ולא יאריך ימים. כיוצא בו הון מהבל ימעט אם משים אדם תורתו חבילות חבילות ימעט ואם קובץ על יד ומחזיקם ירבה. א' רבא הא מלתא גמירי לה רבנן ועברי עלה:

ת"ר כיצד סדר המשנה משה רבינו למד מפי הגבורה בא אהרן שנה לו משה פרקו נסתלק אהרן וישב לו משמאל משה. נכנסו בני אהרן שנה להן פרקו. נסתלקו אלעזר שב לימין משה. איתמר ישב לשמאל אהרן. ר' יהודה א' אהרן לימין משה הוה חוזר נכנסו כל העם שנה להן פרקן נמצא ביד אהרן ארבע.

מיכן א"ר אלעזר בן עזריה חייב אדם לשנות לתלמידו ד' פעמים ק"ו ומה אהרן שלמד מפי משה ומשה למד מפי הגבורה [למד] ד' פעמים הלומד מהדיוט עאכו"כ.

ר"ע אומר חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמד שנא' ולמדה את בני ישראל ומניין שחייב לסדרה בפיו שנא' שימה בפיהם.

ומניין שחייב להראות לו פנים כדי לבא בלבו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

ולעולם לא יתיאש מן הלמוד אף לקושי המתלמד ולא ישנה לו עד שידע אפי׳ אלף פעמים. אמרו עליו על ר׳ עקיבא שהיה לו תלמיד שלא היה יודע משנתו עד שהיה שונה אותה ארבע מאות פעמי׳ ופעם אחת שנה לו ולא למד ואמ׳ לו האידנא מאי שנא אמ׳ מההאי שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה הוה קאמינא השתא קאי מר ואסחתיה לדעתאי אמר ליה הב דעתך (נאי דר) [ואיהדר] ואתני הדר ותנא ליה ארבע מאה זמני אחריני. ומכל מקום אף לפחות שבכלם צריך הוא לשנות ארבעה פעמים. דרשו רבותי׳ כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו פרקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא לימינו שהרי ההולך לימין רבו הרי זה בור אלא אם כן היו שנים שיהא גדול הולך לימינו והאחר לשמאלו נכנסו בניו ושנה להם פרקן. נסתלקו בניו נכנסו זקנים ושנה להם פרקן. נכנס כל העם ושנה להם משה פרקן. נסתלק משה ושנה להם אהרן. נסתלק אהרן שנו להם בניו. נסתלקו בניו שנו להם זקנים נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה:

תוס' בד"ה אם היה בית א' כו' ולא שימתחו חוט באלכסון מן הפגום כו' דהא רחבה מן כו' עכ"ל ואי לאו הך הוכחה דרחבה כו' ה"א שימתחו חוט באלכסון אשמועינן שגם אותן בתים שבין ב' הראשים הנכנסים מן החוט ימדדו מן אותו החוט וק"ל:

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ נראה לי בס"ד תורה שבכתב תתייחס לעין, ותורה שבעל פה תתייחס לאזן, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא על ידי ראיית עין בספר תורה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, אלא למודם יהיה למשמע אזן. וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על הפסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם. והנה תורה שבכתב היא מצויה ביד האומות אחר שהעתיקו אותה, אבל תורה שבעל פה אינה אלא ביד ישראל, ולכן תורה שבעל פה שהיא תלויה באזן מַעֲלֶה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי אֹזֶן [58] עולה מספר חֵן [58] ובה ימצאו חֵן כי אינה מצויה אלא אצלם דוקא. ובזה פרשתי טעם בריש מסכת אבות (משנה אבות א, א) שפרט התנא שמות המקבלים את תורה שבעל פה שהם מ שֶׁה, יְ הוֹשֻׁעַ, זְ קֵנִים, נְ בִיאִים, אַ נְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, דראשי תיבות שלהם אזנים לרמוז כי תורה שבעל פה תלויה באזנים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, 'וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ כי ישראל נקראו בתואר אָדָם, ושם זה לא ניתן לעכו"ם כמו שאמרו רבותינו ז"ל אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם, גם יש לישראל תואר אחר שניתן להם דוקא, דכתיב (שמואל ב' ז, כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. ושני תוארים אלו אָדָם ו אֶחָד עולה מספרם ח"ן [58] וזכו להם על ידי קבלת התורה, ולזה אמר ' וְיַעֲלַת חֵן ' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ הם תואר 'אָדָם אֶחָד'. ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ז, כח) 'אָדָם אֶחָד' מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי, פירוש תואר ' אָדָם ' ותואר ' אֶחָד ' מֵאֶלֶף לשון אלוף, רצונו לומר מכח לימוד התורה מָצָאתִי ולקחתי אותם. ולכן תוארים אלו לא נאמרו בעצם אלא על הזכרים שהם חייבים בלימוד התורה, אבל אִשָּׁה שהיא פטורה מלימוד תורה בְכָל אֵלֶּה התוארים לֹא מָצָאתִי שלא נתנו לה בעצם כמו הזכר: ועוד נראה לי בס"ד לפרש מַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ דידוע בני נח אחיזתם ויניקתם בשם אלקים דוקא, לכן אין להם זכיה אלא באותיות 'במוכן' שהם אותיות הבאים אחר אותיות שם אלקים דהיינו בטבע דוקא שהוא המוכן בעולם הזה. אבל ישראל יש להם עוד אחיזה ויניקה גם בשם הוי"ה שפועל למעלה מן הטבע, לכן יש להם זכיה גם באותיות 'כו זו' [39] הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהוא מספר 'טַל' ולכן כתיב בישראל (ישעיהו כו, יט) טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, ולכן הם חיים בטל התחיה לעתיד. ולכן כתיב בהושע (הושע יד, ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה, וכתיב במיכה (מיכה ה, ו) וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ' וכו'. והנה כתיב (דברים יג, ה) אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, ופרשנו בס"ד במקום אחר כי אחרי אותיות שם הוי"ה באלפא ביתא הם 'כו זו' שהוא מספר 'טַל' [39] ואחרי אותיות שם הוי"ה במילואם באלפין כזה י ו " ד ה" א ו א " ו ה" א [19], הנה אותיות המלוי העומדים אחר אותיות הפשוט הם מספר י"ט, הרי יש שני בחינות בְּאַחֲרֵי הֳ' וצירוף שניהם ט"ל וי"ט הוא מספר חֵן [39+19= 58] וזכו ישראל לשני בחינות אלו של אַחֲרֵי הֳ' בזכות קבלת שתי תורות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובזה יובן ' וְיַעֲלַת חֵן ' שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ, כי בעבור התורה זוכים לשני בחינות של אַחֲרֵי הֳ' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שעולה מספרם חֵן. נמצא ישראל מלבד שהם זוכים באותיות 'במוכן' הבאים אחר שם אלקים, עוד הם זוכים בשתי הארות של ט"ל ושל י"ט הבאים אחר אותיות שם הוי"ה שהם מספר חֵן, ובזה פרשתי בס"ד הטעם שנקראים ישראל עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), כי יאמרו הגוים רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה, והוא שתקח אות ח' מן חֵ ן הנזכר הרמוז אחר שם הוי"ה, ואותיות כ' מ' מן אותיות 'ב מ ו כ ן' שהם אחר שם אלקים יהיה מזה צירוף חָכָם. ותקח אות נו"ן הנשאר מן חֵ ן ואותיות בו"ן הנשארים מן ' ב מ ו כ ן ' נעשה בזה צירוף נָבוֹן, לכן נקראים עַם חָכָם וְנָבוֹן! ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב ואתחנן (דברים ד, ו) 'וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת' פירוש למה יאמרו עליהם עַם חָכָם וְנָבוֹן? מפני מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו שזוכים באותיות במוכן הבאים אחר אותיות שם אלקים, וגם עוד כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו שזוכים באותיות הבאים אחר אותיות ה' שהם הארת ט"ל והארת י"ט שזכינו בהם על ידי קבלת התורה שבכתב ושבעל פה, וזהו כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, ומחמת שזכינו לכל הנזכר זכינו לתואר חָכָם וְנָבוֹן. מָה אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעֲלָהּ [בּוֹעֲלָהּ] כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה [נד:] פירוש מחמת דרחמה צר זו היא סיבה שתהא חביבה על בעלה יותר שטועם תמיד טעם בתולה, כן התורה מה שסתם וחתם השם יתברך בכמה עזקאן עד שאין שאדם יוכל להשיג אמריה באמת, אלא על ידי חידוש הפנים שמחדשים בה שלא הרגישו בו קודם, מה שאין כן אם היו דבריה גלוים לא היה טורח ללומדיה להוציא דברים הסתומים ולראותם בעיניהם כחדשים בכל עת. ונראה לי לכך קראה אַיֶּלֶת [441] שהוא מספר אֱמֶת [441], כי היא תּוֹרַת אֱמֶת ובזכותה יבא אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי ג, כג) שהוא אותיות אַיָּלָה, ואותיות א " ל י " ה שנמשכים בשפע רב על ידי עסק התורה. " דַּדֶּיהָ יְרַוּוּךָ בְּכָל עֵת " (משלי ה, יט) [לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדַּד]? מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ, מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָּהֶן, מוֹצֵא בָּהֶן טַעַם [נד:] נראה לי בס"ד הטעם שנמשלה התורה לדד מלבד טעם הגמרא, והוא כי בתורה יש ח' דרגין שהם כשר ופסול, אסור ומותר, חייב וזכאי, טמא וטהור, הרי ארבע וארבע דבר והפוכו, לכך נקראת בשם דַּד שהוא שני דלתין שמספרם ארבע וארבע. ולכן אמרה תורה (משלי ח, לד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, ולכן אמר מַה דַּד זֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, כלומר אין לו עת קבוע וידוע אלא בין ביום בין בלילה העיתות שוים אצלו, כן התורה אין לה זמן ידוע ללימודה דכתיב בה (יהושע א, ח) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וכמו שאמר רבי ישמעאל לבן אחותו צא והבא שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט:). ובאופן אחר נראה לי בס"ד, הטעם שנמשלה הנאת האדם מן התורה כהנאת התינוק מן הדד, והוא כי מצינו לרבותינו ז"ל על הפסוק (בראשית מט, כה) ' בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם ' כשבירך יעקב אבינו ע"ה את יוסף הע"ה זכר את אמו וברכה, ואמר תתברך אותם השדים שהיו מניקים לך, ותתברך הרחם שהיתה נושאת אותך. ויש להקשות למה הקדים השדים לרחם, והלא הרחם נשאה אותו בזמן העיבור קודם שהניקו אותו השדים בזמן היניקה? ועוד למה בירך שתי אברים אלו יותר משאר איברים, והלא אמו גם בידיה טרחה ויגעה הרבה בשמושו וגידולו? ופרשתי בס"ד כי יש לאדם הנאה מן רחם אמו שיש בה יתרון על שאר הנאות שיש לו משאר איברים, והיינו כי שאר איברים הנאתו מהם לעתים ידועים, שיש כמה עיתות שהם בטלים, כגון זמן שינה וזמן עסק שאין הולד נהנה מהם אותה שעה, מה שאין כן הרחם בזמן העיבור שהיא מטתו של תינוק שנושאה אותו בימים ובלילות ובעת שינה ובעת העסק. ועוד יש יתרון אחר בדדים של האם שהתינוק יונק מהם שאינו נמצא זה בשאר איברים, והוא כל איברים של האם מביאים הנאה לולד מבחוץ, אך הדדים מביאם ההנאה לתינוק מבפנים מתוך גופה, שהחלב נמשך לולד על ידי הדדים מפנימיות גופה של האם, שהוא יונק ושואב מתמצית גופה וכוחה, וזה אינו נמצא גם ברחם בזמן ההריון, כי הרחם בעת שנושאה אותו אינו נותנת לו מכוחה ומתמציתה כלום, שאינה חסירה כלום על ידי שהיא נושאתו. ולכן אף על פי שנמצא יתרון ברחם על שאר איברים מפני שהנאה שלה תמידיית בכל רגע, הנה היתרון הזה שנמצא בשדים שהאשה נותנת מכחה ועצמותה אל הולד, שאנו רואין שניכר ביניקה חסרון כוחה וחלישותה, הוא יותר מעולה ומשובח מאותו היתרון הנמצא ברחם, לכך יעקב אבינו ע"ה בירך שתי איברים אלו שהם שדים ורחם שיש בהם יתרון בהנאה, והקדים השדים לרחם מפני כי יתרון הנמצא בשדים הוא יותר מעולה ומשובח. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון במאמר הגמרא בתרא (בבא בתרא ט:) דקאמר התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם? והיה רב ששת משיב לו תשובות, והיה רב אחדבוי דוחה את התשובות של רב ששת, וגם היה שוחק מעט מפני כי רב ששת היה נכשל בתשובותיו, ומחמת כן חלשה דעתו של רב ששת ולכן מן השמים תכף ומיד הענישו את רב אחדבוי שנתאלם ונשתכח תלמודו ממנו! ובאה אמו של רב ששת ובכתה לפני רב ששת בנה וצווחה קמיה שיתפלל על רב אחדבוי שיתרפא, כי נכמרו רחמיה עליו ולא השגיח בה עד שהוכרחה לגלות דדיה לפניו, ואמרה לו: ראה דדים הללו שינקת מהם! וקם והתפלל עליו ונתרפא עיין שם. וצריך להבין למה הוצרכה לגלות דדיה ולבקש בעבור הנאה שהיתה לו מהם, ולא פשטה ידיה לפניו לבקש בעבור הנאה שהיה לו מהם ביגיעה של שימוש וגידול אשר שמשתו וגידלתו ביגיה כפיה? ובזה ניחא כי הנאה זו שהילד נהנה מהנקתו חלב מן הדדים היא גדולה מכל הנאות אשר נהנה הולד מאמו, מפני כי ביניקה היא נותנת מכחה ועצמותה לתינוק שנחסר כחה ביניקתה אותו, ולכן הוצרכה לעשות דבר חוץ מן השורה לגלות דדיה לבקש בעבור הנאתו שהיה יונק מהם. ולכן הנאת האדם מן התורה תדמה להנאתו מיניקה של הדדים, כי האדם בעסקו בתורה הוא מתחכם מגופה של תורה ומן פנימיות שלה, כמו שכתוב (משלי יט, ח) תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, וכן הוא אומר (משלי ט, ט) תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, (משלי א, ה) יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, כי היא תתן לו השגה להבין דבר מתוך דבר, כמו שנאמר (תהלים קיט, יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. ומאחר דיתחכם על ידה להבין דבר מתוך דבר, נמצא דמיונה לשידים שהם מהנים לאדם בכח היוצא מבפנים מתמצית הגוף ותוכיות שלו, ולכך נמשלה לדדים, מַה דַּד כָּל זְמַן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ מוֹצֵא בּוֹ חָלָב שהוא דבר היוצא ומתמצא מכח הפנימי של הגוף, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם שׁוֹנֶה בָּהֶם מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם, פירוש משיג מכחה להבין דבר מתוך דבר שהוא יונק מפנימיות גופה של תורה.

וּמָצָא נָחָשׁ שָׂרָף עָלָיו נראה לי בס"ד הא דשלחו לו מן השמים את הנחש להיות שומר לבגדו, מפני כי התורה מטהרת את בגדי הנפש מזוהמת הנחש, דעל ידי עסק התורה יהפך כתונת עור לכתונת אור, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ, יב) בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מָצְאוּ כָּתוּב (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ הֳ' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת אוֹר, וכל אחד מתקן ומטהר בגדי נשמתו מזוהמת הנחש כפי ערך לימוד תורתו. ולכן להורות שהוא פעל ועשה בתורתו טהרה בבגדי נשמתו מזוהמת הנחש, שלחו את הנחש להיות שומר לבגד של גופו, ולכן הנחש היה מין שרף, כי שָׂרָף בהפוך אתוון שפר, והתורה נקראת אִמְרֵי שָׁפֶר (בראשית מט, כא), שרמזו בזה על למוד התורה שהיה הוגה באמרי שפר.

"יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין", שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אם יש דין אמת למטה אין דין למעלה, ואם אין דין אמת למטה יש דין למעלה. ולפי זה אלו הדנין דין אמת למטה דמסלקין הדין מלמעלה הנה הם יושבים על הדין שאין הדין למעלה מהם, ולכן קראם יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, מה שאין כן אם אין דנין דין אמת למטה אז נעשה הדין למעלה, ונמצא הדיינים יושבים תחת הדין הנעשה למעלה.

'וְהוֹלְכֵי', אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא נראה לי בס"ד הטעם שקראם 'הולכים' כי דרכם של חכמים הראשונים היה שבכל עת שהם הולכים לאיזה מקום מתייעצים בתורה שאומרים לינוקא 'פסוק לי פסוקך' וכמו שכתוב בגמרא על רבי יוחנן, ולכן קרא דוד המלך ע"ה לתורה בשם אנשי עצה, דכתיב (תהלים קיט, כד) גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי. וכן אמרה תורה (משלי ח, יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, וכן אמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וְנוֹתֶנֶת לוֹ עֵצָה וכו' ולזה אמר דכתיב (תהלים קיט, א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת הֳ', ולכן אמר כאן ' וְהוֹלְכֵי ' אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא שעושים הליכתם על פי המקראות של התורה שמתייעצים במקרא.

'שִׂיחוּ', אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תּוֹרָה נראה לי על פי מה שכתוב בגמרא דחולין (חולין דף קיא:) דלמדו הלכה דנותן טעם בר נותן טעם דאסור מן שיחתו של רב דאמר יהיב טעמא כולי האי עיין שם. גם עוד הכונה אפילו תראה שמספרים מעשיות אין כונתם כספור פשט הדברים, אלא מעשיות אלו אשר נראי שיחה בעלמא הנה הם באמת דברי תורה.

לֹא יִחְיֶה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים פירוש יִחְיֶה לשון יניקה, כמו רואין מהיכן ירק זה חי, שלא יהיה לו יניקה ממנה וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים בהשגתו בה כי תשתכח ממנו.

צַיָּד הָרַמַּאי יַחֲרֹךְ נראה לי האי ערמה דנקיט הכא הוא רצונו לומר חכמה, על דרך מה שאמר הכתוב (בראשית כז, לה) בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ, ותרגם אנקלוס בא אחיך בְּחָכְמְתָא. או יובן רַמַּאי כמשמעו, שהוא ערמנות שמרמא את החומר שלו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל על דוד המלך ע"ה בפסוק (תהלים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, שמשכים ואומר לבתי טרטייאות אני הולך וכן שבזה הוא מרמה החומר שלו שלא תתגבר עליו תאותו. ועל זה אמר (משלי ח, יב) אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה.

מָשָׁל לְצַיָּד שֶׁצָּד צִפֳּרִים נראה לי בס"ד הטעם שהמשיל את החכם לצייד, כי הוא על ידי עסק התורה צד נשמות ממדור הקליפות שהם עשוקות שם, והנשמות נקראו צפרים כמו שכתוב בתיקונים על הפסוק (דברים כב, ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר, ולכן המשיל את החכם לצייד שצד צפרים. ובזה יובן רמז הכתוב (ישעיהו סו, יב) עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, רצונו לומר עַל תלמידי חכמים שהוא עַל ניצוצי נשמות בלימודו תִּנָּשֵׂאוּ יהיה לכם נשיאות ראש.