מסכת חגיגה דף כ״ה עמוד א׳

המדומעות מפרש בגמרא והשתא משמע של טבל תרומה וחולין מעורבין:

שבעים יום מקדימין לטהר את הכלים גיתות של יין בדים של שמן:

גמ' רצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה וירושלים ביהודה היא וא"א להביאן לירושלים בטהרה לפי שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים ואפילו של חברים שמגליל אינו בא לנסכים:

אהל זרוק אהל המיטלטל ונזרק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה:

שונין תנאים שונין ברייתא שאין הקודש ניצל בצמיד פתיל:

אין חטאת מי אפר פרה:

שאינן מקודשין שלא ניתן האפר עליהן עדיין:

ניצולין וכשירין לקדשן אחר כך:

שרצועה של כותים מפסקת הקשה הר"ר אלחנן היאך היו מביאין אפר פרה לגליל דא"א לעשות אלא בירושלים וא"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים ושמא דבשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול אבל צ"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה רצועה נטמא ובעי הזאה ג' וז' כדאמר פ' כ"ג בנזיר (דף נד.) הקשה הר"ר אלחנן דתניא בתוספתא ארץ העמים טמאה מקוואותיה ושביליהן טמאין ארץ הכותים טהורה ומקוואותיהן טהורין ושביליהן טהורים כו' ונראה למורי דהתם נשנית קודם שקלקלו לדמות יונה כדאיתא פ"ק דחולין (דף ו.) והכי משמע בירושלמי דע"ז פ"ב בעו כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם דתנינן תמן א"י טהורה מקוואותיה טהורים כו' ולאחר שנתקלקלו שאף רבי מאיר מצינו שגזר עליהן בפ"ק דחולין:

אהל זרוק לאו שמיה אהל בפרק כ"ג בנזיר (דף נה. ושם) אמר כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר יהודה מטהר מאי לאו דרבי סבר משום אוירא גזרו ורבי יוסי סבר לא גזרו משום אוירא לא דכ"ע משום גושא גזרו משום אוירא לא גזרו מר סבר אהל זרוק לא שמיה אהל ומר סבר שמיה אהל והתניא רבי יוסי בר יהודה אומר תיבה מלאה ספרים וזרקה על פני המת באהל טמאה וכו' וקשה מאי קאמר כיון דס"ל שמיה אהל אמאי זרק על פני המת טמאה אהל זרוק הוא וחוצץ וי"מ והתניא לשון קושיא הוי והכי פריך כדפרשינן וחוצץ ואח"כ דמסיק וקאמר ואי בעית אימא גר' דכ"ע לא שמיה אהל וגרס דכ"ע משום אוירא ומר סבר דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן והקשה הר"ר אלחנן דבשמעתין משמע דפליגי אי שמיה אהל בזרוק אי לא והכי נמי בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל: ושם) ודוחק הוא לומר דנקט הכא לישנא דאהל זרוק משום דמעיקרא בעי למימר ליה ולפי המסקנא אינו ועוד קשה להר"י דהתם נמי צ"ל לרבי יוסי בר יהודה דשמיה אהל כי מוקי פלוגתא בשמא יוצא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר רבי יוסי אם לא מטעם דאהל זרוק שמיה אהל ותהדר קושיין לדוכתה מתיבה מלאה ספרים אמאי מטמא ותירץ ר"י דלעולם אמת הוא דפליגי באהל זרוק שמיה אהל ודוקא כגון שידה תיבה ומגדל שהולכים אבל זרק תיבה לא הוי אהל וכן משמע במסכת אהלות (פ"ח מ"ה) עוף הפורח או הקופץ וספינה המטרפת לא הויא אהל ומייתי סייעתא מזורק תיבה מלאה ספרים מדקאמר ואם היתה מונחת טהורה והיינו שהולכת בנחת והיינו אהל זרוק וזרק דרישא לא חשיב אהל זרוק דומיא דעוף הפורח:

שונין אין הקדש ניצול במוקף צמיד פתיל צ"ע אמאי לא חשיב ליה גבי מעלות דתרומה מצינו בשילהי הניזקין (גיטין דף סא: ושם) דניצלת בהא דאמר מפקידין תרומה אצל ע"ה במוקף צמיד פתיל הר"ר אלחנן ויש להקשות על הא דאמר בפ"ק דנדה (דף ה: ושם) ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו מציל במעת לעת שבנדה ומאי קאמר במאי מציל במת היינו בתרומה ולא בקדש כדאיתא הכא בהכי מציל נמי במעת לעת שבנדה דקאמר התם מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה וי"ל דבהא לא שייך הצלה אי לא מטמא לה וה"ק ומה כלי חרס המציל באהל המת במאי שמטמא לה כגון לתרומה אינו מציל במעת לעת במאי שמטמא דהיינו לקדש דוקא:

יתננה לעני כהן פרש"י ויראה שלא הוכשרו הזיתים משמע מהכא דבעינן הכשר בזיתים ולא מכשר ליה בשעת מסיקה ודלא כפר"ת שפירש בפ"ק דשבת (דף יז.) אם אתה מקניטני גוזרני על המסיקה ושוב גזר לה וכן משמע בכולה תוספתא דטהרות פרק ג' דתני דבעינן בזיתים הכשר ויש טעם נכון לדבר כדפי' ר"י שמשקה זיתים אינו אלא מוהל בעלמא ולא חשיב משקה. לעיני כהן גר' וכן גרס רש"י והכי איתא בסדר המשנה דטהרות הגומר זיתיו יתננה לעיני כהן דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ימסור לו מפתח ומאן דגרס לעני כהן שיבוש הוא בידו:

בגלילא שנו שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים ברוב שמן שיש להם לעשות והכי נמי אמר פרק כירה (שבת דף מז. ושם) גבי מטלטלין כנונא אגב קיטמא כלומר מחתה אגב קיטמא כדלעיל מינה מחתה אגב אפרה וכן פירש בערוך ועדיף טפי מכלכלה ואבן שבתוכה ואותיב ליה ושוין שאם יש בה שברי פתילה שאסור לטלטלה שבטל הכלי והשמן אגב הפתילה ומוקי לה בגלילא שנו כלומר שעשירים הוו מרוב שמן ולא קפדי עליה בטיל ליה אגב פתילה ודוגמא לדבר ההוא דבפ"ק דסנהדרין (דף יא:) טול אגרתא וכתוב לאחנא בני גלילאה עילאי ותתאי כו' לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא ובנזיר פ' ב"ש (נזיר דף לא:) בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא ויין היה מצוי להם הרבה ורוב שתייתן בכך כדמשמע בהמוציא יין (שבת דף עח.) דקתני מים כדי לשוף את הקילור דחשיב משום דשכיח לרפואה טפי משתיה שלא היו שותין רק יין מתוך עושרם בגליל ואפ"ה הוה עדיף להם היין מן השמן משמע שהיה להם רוב שמן בזול כדפרי' ומיהו פירש רש"י בגלילא שנו דפרק כירה (שבת דף מז.) ש עניים ולא היו להם פתילות מצויות ובהמוציא (שם דף עח.) פירש מתוך שהיו עניים לא היו עושין רפואה רק ממים ולא מיין ולא משמע כן דא"כ גם שתיית מים שכיח טפי כיון שלא היה להם יין פורתא לשפות הקילור והיה להם לשער בשתיה ועוד מצינו בחולין בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פג.) וערב יום הכפורים בגליל משמע שהיו עשירים ומרבים בסעודות ועוד מה שפי' דלא היו פתילות מצויות הא אמרינן בשילהי בבא קמא (דף קיח:) מקבלין מן הנשים דבר מועט כלי פשתן בגליל אלמא שמצוי פשתן ביניהם וכי קאמר לישנא דאסור לטלטלה דמשמע דקאי אפתילה דשייך בה לשון נקבה דהא נר לשון זכר דאיכא למימר דקאי אקערה דמייתי לה לעיל מותר השמן שבנר ושבקערה מותר וגם מצינו לשון נקבה אנר נר חנוכה כבתה אין זקוק לה (שבת דף כא.) כל זה פי' הר"י וגם רבינו מאיר פירש כן ועוד הוסיף כי מרוב יין היה להם כאב עינים וטוב המים לרפואה:

וחזרו לברר עוד חומרי התרומה וזו היא ששנינו חומר בתרומה שביהודה נאמנין לקדש על הגתות והבדים מדקתני ביהודה נאמנין מכלל דבגליל אין נאמנין מ"ט אמר ר"ל מפני שמפסקת ביניהם מדור הכותים וכיון שצריך לעבור בתוכם חיישינן שמא מטמא טומאת ארץ העמים ומקשינן ויתננה לההיא חבית בשידה תיבה או במגדל דהא לא נטמאה בטומאת ארץ העמים. ופרקינן מתני' רבי היא דאמר אהל זרוק לא הוי אהל דתניא הנכנס בארץ העמים בשידה תיבה ומגדל ר' מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר וכבר פירשנוה בעירובין פרק בכל מערבין ומקשינן ותוב ולייתוה בכלי חרש המוקף צמיד פתיל. ופרקינן א"ר אלעזר שונין אין קדש ניצל בצמיד פתיל איני והתניא [אין] חטאת ניצלת בצמיד פתיל ומדקתני הכי אין מי חטאת ניצלת בצמיד פתיל הא מים שאין מקודשין ניצולין בצמיד פתיל תוב מקשינן וכי לא מצו לאתויי יין ושמן בגליל מפני מדורי הכותים שעוברין בתוכם והא' עולא חבריא מדכו בגלילא פי' חברינו מטהרין האוכלין והמשקין בגליל. ודחי מניחין אותם ואם יבא אליהו ויודיע שלא נטמאו אע"פ שהדרך מפסקת אותה שעה מטהרה.

ובשעת הגיתות והבדים נאמנים אף על התרומה ורמינהו הגומר זיתיו ישייר קופה אחת ויתננה לעיני כהן. ואי מהימן הוא למה לי לעיני כהן. ופריק מתניתין בחרפי. והא דקתני לעיני כהן מכלל הן שאין נאמנין באפלי שכבר עברו הגיתות והבדין ואבותיו של רב נחמן היו להן הרבה והיו מתאחרין הרבה אחרי כל אדם ובא רב יוסף לאוקומה הא דתנא יתננה לעיני כהן בגליל שאינם נאמנים לעולם ומותבינן עליה והא [תניא] עבר הירדן וגליל הרי הן כיהודה נאמנין על היין בשעת היין כו' ואסיקנא אלא מחוורתא באפלי:

עברו הגיתות והבדים הביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלוה כו'.

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ארץ העמים הנוגע בגושה ועפרה טמא טומאת ז' ושורפין עליה תרומה וקדשים והמיטמא באוירה כגון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העמים והאהיל עצמו עליה אין שורפי' על טומאה זו אלא תולין וכן אין כאן טומאת ז' להזות שלישי ושביעי אלא טבילה והערב השמש נכנס שם בתוך שדה תיבה ומגדל ומחיצות התיבה מפסיקות בינו לאויר ארץ העמים טמא טומאת אויר שכל אהל זרוק ר"ל שאינו קבוע אלא מיטלטל ומוליכין אותו באויר אינו קרוי אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה:

צמיד פתיל בכלי חרש מציל על כל מה שבתוכו מן התורה ומדברי סופרים שלא להציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרש שבתוכו אבל כלי שטף שבתוכו או בגדי' טמאים לא ואין מציל על הקדש שבתוכו ואין צריך לומר על מי חטאת שבתוכו ויש חולקי' באלו לומר שמציל הוא אף על הקדש ואף על חטאת ומ"מ לדברינו שאינו מציל על הקדש תמה אני מפני מה לא מנו את זו עם שאר המעלות של קדש על התרומה ואפשר מפני שלא על התרומה לבד יש לקדש מעלה בזו אלא אף על שאר כל הדברים:

כבר ביארנו שאין עם הארץ נאמן על התרומה אלא בשעת הגתות מעתה יש לך לידע ששעת הגתות הוא שעת הגתות לרוב בני העולם אבל אם הקדים עם הארץ זה את גתו או איחרו עד שאינו בשעת הגתות אין זה נקרא שעת הגתות מעתה עם הארץ שלא בשעת הגתות כגון שהקדים את גתו או איחרו וכנס את זיתיו במעטן והזיעו שזו היא שעה שהוכשרו לקבל טומאה וכמו שאמרו זיתים מאמתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המיעטן ולא זיעת הקפה כלו' שזיעת המעטן ניחא ליה שאין המשקה הולך לאבוד ואמ' על זה כשכנס את זיתיו במיעטן ישייר לכהן שיעור תרומתו בקופה ולא יערבם במעטן וזיעת הקופה אינה מכשרתה שאין לו נחת רוח בכך הואיל והולכת לאבוד ויתננה לעני כהן ויראה לו שלא הוכשרה ויעשנה הכהן שמן בבית הבד עצמו ולא שיערבנה בזיתים שהרי דגנך תירושך ויצהרך כתי' ולא שבלים וענבים וזיתים וכן שנינו בן לוי שנתנו לו שבלים במעשרותיו יעשה אותם גורן ענבים יעשה אותם יין זיתים יעשה אותם שמן ויתן לכהן תרומת מעשר וכהן עשיר אין לו לקבלה בדרך זה שמן הסתם הואיל וקפה מפריש אינו מכניסה לתוך ביתו אלא נותנה לשם בבית הבד ואם יקחנה כהן עשיר נראה ככהן המסייע בבית הגרנות אבל עני כהן יאמרו ששכירו ולקיטו הוא ולא ליטול תרומה בא ויש שאין גורסין לעני כהן אלא לעיני כהן כלו' שלא יניחנה בתוך ביתו אלא יתננה במקום מיוחד שבבית הבד לעיני כהן וכהן משמרה:

כבר ביארנו במשנה שאם עברו הגתות חזרו עמי הארץ לטומאתן ואין מקבלין מהן עבר הכהן וקבלה ממנו והניחה עד שהגיעה שעת הגת הבאה ובאותה שעה הוא רוצה להסתפק ממנה שהרי שעת נאמנותם הוא לא הועיל בכך ואסורה לו:

בד"ה אהל זרוק כו' וקשה מאי קאמר כיון דס"ל דשמיה אהל אמאי זרק על פני כו' ואח"כ דמסיק וקאמר ואיבעית אימא גרסינן אלא דכ"ע לא שמיה כו' ותירץ ר"י דלעולם אמת דפליגי באהל זרוק כו' ומייתי סייעתא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לפי גירסת ספרים שם כמ"ש התוס' שם דבתר והתניא ר' יוסי ב"י כו' גרסינן ואב"א דכ"ע משום אוירא כו' דהשתא ע"כ האי והתניא רבי יוסי ב"י כו' דמייתי לא מתפרש אלא בניחותא ואהא קשיא להו מאי קאמר דאדרבה מהך ברייתא מוכח דאית ליה אהל זרוק לא שמיה אהל דמ"ה זרק על פני המת טמאה וכתבו עוד די"מ דקושטא דמלתא הכי הוא דהאי והתניא לשון קושיא הוא ואהא כתבו דלפי זה הא דמסיק בספרים דגרסי ואסיק בתר האי והתניא כו' ואיבעית אימא כו' דהשתא ע"כ דל"ג ליה אלא דגרסי' אלא דכ"ע לא שמיה אהל כו' וכ"ה הגירסא בגמרת נזיר לפנינו וחזר בו מתירוצא קמא דהוו פליגי באהל זרוק ומ"ש ותירץ ר"י כו' מקיים גירסת הספרים ואי בעית אימא כו' דהשתא והתניא מתפרש בניחותא דמייתי מסיפא ואם היתה מונחת כו' ודו"ק:

שם בד"ה יתננה לעני כהן פרש"י ויראה כו' לעיני כהן גרסינן וכן גרס רש"י והכי כו' לעיני כהן דר"מ כו' ומאן דגרס לעני כהן שיבוש כו' עכ"ל וכ"כ הרע"ב דגרסינן לעיני כהן וכתב דאית דגרסי לעני כהן ומשום דתרומה מועטת כזו כו' אין רגילים ליתן אותה אלא לעני כהן כו' עכ"ל וכפירוש הרמב"ם שם:

תוס' בד"ה בגלילא שנו שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים מרוב כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' ד"ה שרצועה וכו' אבל צ"ע האיך עולין לרגל עיין ת' שער אפרים סי' לו:

תוס' ד"ה אוהל וע"ק לר"י דהתם נמי צ"ל לריב"י דשמיה אהל, כי מוקי פלוגתא בשמא יוציא ראשו ורובו, ולית ליה טעמא דאוירא לא שכיח ואמאי מטהר ר' יוסי, נראה מדבריהם דעל שינויי קמא דמתני' דכ"ע משום אוירא, וטעמא דר"י דלא שכיח שיכנס בשידה תיבה ול"ג בלא שכיח לא היה קשה דשפיר י"ל דס"ל לר"י דלאו שמיה אהל דגם לענין האוהל משום גושא שייך לומר דל"ש ל"ג וכן נראה מדבריהם במס' נזיר שכתבו ומשני דכ"ע משום אוירא, ואפ"ה משום דלא שכיחא ליכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו, ומש"ה העמיד הר"י קושייתו רק על אוקימתא דכ"ע משום גושא ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו ולית ליה טעמא דל"ש, וא"כ מאי דלא אסור משום גושא מוכח דהוי אהל, אבל לא ידעתי דמי הכניסם לדוחק זה דלאוקימתא קמייתא דפליגי בלא שכיח שייך כן גם אאהל, דקשה על זה דלמאי צ"ל דכ"ע משום אויר דהא גם אם כ"ע משום גושא י"ל כן, והא בפשוטו י"ל לפ"מ שכתבו תוס' בנזיר בעצמם דלס"ד דפליגי אם משום גושא אם משום אויר לא היה קושיא על ר"י, די"ל דל"ש אהל, ופליגי במונחת, א"כ ממילא י"ל בפשוטו דמשני דכ"ע משום אויר היינו דמיירי במונחת והוי אהל וליכא משום גושא אלא דכ"ע משום אוירא ופליגי אי גזרינן בלא שכיח, ועל זה אמרינן ואב"א הכא בשמא יוציא ראשו ורובו, היינו ג"כ דמיירי במונחת, ולא משום דאוירא דל"ש לא גזור אלא דלכ"ע ל"ג רק משום גושא ופליגי בשמא יוציא ראשו ורובו, והכל דלהנך ב' אוקימתות מיירי במונחת כמו לס"ד: