מסכת חולין דף פ״ב עמוד א׳

ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית אם מצא נאה הימנה אפילו על גב מערכתה אפילו שחטה כהלכתה על מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה כדאמרי' במס' פרה (פ"ג מ"ט) וקסבר ר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וקרינא ביה שאתה יכול להאכילו. ואי קשיא למה לי קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים מפרשינן כה"ג בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) כגון בשר שחפהו בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא וכי נגעו ביה אוכלין אחריני טהורים הן שאינם נוגעין בנבלה אלא בבצק:

אינה משנה לא נשנית במשנתינו:

ותרעה בעדר כשאר חולין. אלמא אינה נאסרת מחיים וכי שחטה מותרת:

הכי גרסינן אמר ריש לקיש א"ר ינאי עגלה ערופה אינה משנה:

והא"ר ינאי בקדושין ובכריתות בפרק בתרא (דף כה.):

גבול מאימתי נאסרת:

חבריא בני הישיבה:

צפורי מצורע קי"ל בקדושין בהאיש מקדש (קדושין דף נו:) דאסורין בהנאה:

והתנן נמצא ההורג וא"ת והיאך מדקדק מכאן דלא מיתסרא מחיים דילמא היינו טעמא דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה כי ההיא דתנן בפ' בתרא דכריתות (דף כג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט כו' וירעה עד שיסתאב אשם ודאי אינו כן אלא עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר כו' עגלה ערופה אינה כן ומפרש בגמ' טעמא דאשם תלוי משום דלבו נוקפו וגמר ומקדישו מספק אבל אשם ודאי כי אקדשיה אדעתא דחטא אקדיש ואגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוה ודילמא היינו טעמא נמי דעגלה ערופה ולא משום דלא מיתסר מחיים ולעולם אם נשחטה אסורה וי"ל דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג וא"ת ואמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודם ירידתה לנחל איתן כדמשני בפ' בתרא דכריתות (דף כה.) וי"ל דסמיך אמאי דדייק התם (ג"ז שם) מסיפא דלא מיתסר מחיים דקתני סיפא משנערפה תקבר שמתחלה לא באה אלא על הספק כפרה ספקה והלכה לה:

עגלה ערופה אינה משנה וא"ת ולמה דחק לומר אינה משנה לימא תנאי היא כדאמרינן בפ' בתרא דכריתות (דף כה.) דתנאי פליגי בהכי וי"ל דכך היתה קבלה בידם הקשה ה"ר משה מבונדי"ש אמאי לא קאמר דשוחט דמתני' היינו עורף ופטור לר"ש משום דלא חזיא לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפה זו היא שחיטה כדאמרי' בריש פ' שני שעירי (יומא דף סד.) גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום אותו ואת בנו ובפ' חטאת העוף (זבחים דף ע:) אמרינן. דעריפה מטהרת מידי נבלה ותירץ ר"ת דא"כ לא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדלמא תנא שוחט משום אחריני פרת חטאת ושור הנסקל כדאמרינן בפ"ב (לעיל חולין דף כט.) דסיפא בקדשים ואיידי דסליק מבהמה תנא שחיטתו כשרה ולא קתני מליקתו:

אמר רבי ינאי גבול שמעתי בה רבי ינאי לטעמיה דאית ליה בפ"ב דקדושין (דף נז.) דכפרה כתיב בה כקדשים ולהכי מיתסרא מחיים כמו שאר קדשים דמיתסרי מחיים וערפו שם דדרשינן (כריתות דף ו.) מיניה שם תהא קבורתה איצטריך לאחר עריפה דלא נימא דשריא משום שנעשית מצותה:

לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה תימה הא על כרחך מתני' דכריתות (דף כג:) מוכחא דלא מיתסר מחיים כדדייק התם (בפ"ב) מסיפא דקתני דכפרה ספקה והלכה לה:

גמר קיחה קיחה מסקנא לא קיימא הכי בפרק ב' דקדושין (דף נז.) אלא מסיק דר"ל כתנא דבי רבי ישמעאל דיליף הכי נאמר מכשיר ומכפר בפנים פי' מכשיר בפנים אשם מצורע מכפר שאר קרבנות ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ פירוש מכשיר צפורי מצורע מכפר עגלה ערופה ושעיר המשתלח ובפרק בתרא דכריתות (דף כה.) מוקי לה נמי רב המנונא דאמר עגלה ערופה מיתסר מחיים כתנא דבי ר' ישמעאל ותימה היאך משמע ממילתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וי"ל דדייק משום דלא איצטריך למילף מכשיר ממכפר אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר [לא] תאכלו לרבות השחוטה כו':

סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים ארישא נמי פליג כדפי' בקונטרס וכה"ג אמר בפ' קמא דיבמות (דף ט:) חלוק היה ר"ש אף בראשונה וסיפא נקט משום רבותא דרבנן דאע"ג דאיכא שתי שמות דאותו ואת בנו ובנו ואותו לא לקי אלא ארבעים כיון דנפקי תרוייהו מחד קרא דלא תשחטו:

מתני' שנים שלקחו פרה ובנה מי שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואוקימנא בגמרא דלענין דין תנן דאם נחתו לדינא (אומר) [אומרים] להן מי שלקח ראשון ישחוט ראשון, וטעמא דמילתא דסתם לוקח בהמה לשחוט הוא לוקח, וכשמכרה לו מוכר על דעת כן מכרה לו שידחה הוא מלפניו, וכדתניא בתוספתא (פ"ה) הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחילה לא לקחו אלא על מנת כן ואומר לשני לא עדיפא מגברא דאתית מיניה. וקשיא לי דהא אמרינן דרוב שוורים לחרישה הן עומדים וכדאמרינן בבא בתרא (צב, א) דרובא לרדיא זבני, ואם כן זה שלקח פרה סתם מסתמא לחרישה לקחה, ואמאי ישחוט ראשון, והלא לא מכר לו על דעת כן, ואולי נאמר דפרה דוקא אמרו משום דאין רוב פרות עומדות אלא לאכילה דשוורים הן שעומדין לחרישה ולא פרות כדכתיב (משלי יד, יד) ורב תבואות בכח שור. וכן כתב ר"ת ז"ל בריש פ"ק דע"ז וצ"ע. עוד תמיהא לי דאם כן אף בשאר ימות השנה יהא צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כיון דמחזיקין ליה דלשחיטה דהשתא זבין דהשתא הוא דקא בעי לה כדאמרינן (לקמן חולין פג, א) במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, ויש לומר דאפילו בשוורים נמי דינא הכין משום דמוכר לכל רצונו של לוקח הוא מוכרו, דאפילו רצה לקיימו לחרישה מקיימו, ואילו רוצה לשחוט היום ישחוט שאין משייר במכירתו כלום, דהא לא אמר ליה על מנת שלא תשחוט היום, הילכך הוה ליה כאלו פירש לו אם תרצה לשחוט שחוט, ומשום הכי אילו אתו תרוייהו קמן דחינן שני מפני ראשון דלא עדיף ממוכר דאתי מיניה, אבל אם הלך זה לביתו שוחט השני ואינו נמנע, ואין צריך לשאול לראשון אם שחט אם לא, דאינו חושש מן הסתם אלא בד' פרקים.

פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצא נאה הימנה יכול לפדותה אע"פ שאין בה מום ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדין אין זו בכלל קדשי מזבח או שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה משנשחטה כראוי בהר הזיתים על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום אפי' מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפי' היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שביארנו ואע"פ כן הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אע"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר"ל משנשחטה וכן הדין בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה הן שנשחטה הן שנערפה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ונותר ופגול אע"פ שכולן איסורי הנאה כלן מקבלין טומאת אוכלין:

שמא תאמר מה ענין קבלת טומאת אוכלין בפרה והרי היא מטמאה מחמת עצמה פרשו בה חכמי הצרפתים על הדרך שהתבאר בכריתות בדבר אחר כגון שלקח ממנה פחות מכזית וחפהו בפחות מכביצה בצק שאם נקרא אוכל הרי הוא מצטרף עם הבצק ואם נגע זה בבצק בטומאה מטמא טומאת אוכלין ומטמא שאר אוכלין ואם אינו נקרא אוכל אין בצק זה מקבל טומאה שאין כאן שיעור ואם נגעו בו אוכלין אחרים טהורים שאין נוגעין בבשר פרה אלא בבצק:

יראה ממה שאמרנו כאן שכביצה אוכלין מקבל טומאה ונותן טומאה הא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה ואין צריך לומר שאינו נותן אם כן מה שאמרו בתורת כהנים וכל האוכל יכול לא יהא מקבל טומאה בכל שהוא ת"ל מכל פרשו בו שיש שם כביצה אלא שהם פירורין דקין ובא להשמיענו שהכלי מצרפו:

ומגדולי המחברים פוסקים כפשוטה של שמועה זו שאף בפחות מכביצה מקבלין טומאה וקצת חכמי הצרפתים מכריעין לומר שאם הוכשרו האוכלין בכביצה ונפרד ממנה אוכל פחות מכביצה אחר שהוכשר מקבל טומאה אבל אם נפרד קודם שהוכשר אינו מקבל הכשר לטומאה בפחות מכביצה וכן נראה דעת גדולי המחברים ועל דרך זה אתה רשאי לתרץ בקושיא זו שגלגלתנו לענין זה:

ומגדולי המפרשים תירצו בקושיא זו שאין לה טומאת עצמה אלא לעוסקים בה אבל לשאר הנוגעים בה לא ומ"מ לא הועלנו כלום שאע"פ שאינה מטמאה אלא העוסקים בה הרי אמרו בזבחים פרק טבול יום שכל שסופו לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים שעליו כגון פרה שסופה לטמא העוסקים בה מטמא טומאת אוכלין אף קודם זמן הטומאה ואינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר טומאה ר"ל ליגע בטומאה שאף קודם זמן טומאתה ובלא נגיעת טומאה היא מטמאה ואם כן קבלת טומאה למה אלא שאפשר שזו אינה הלכה וכן יש מתרצים בקושיא זו שאין פרה מטמאה אלא משריפה ואילך וזו אינה אלא משתוצת האש ברובה ובמקומות אחרים יתרחבו הדברים בענין זה:

עגלה ערופה אסורה בהנאה כמו שביארנו ונקברת במקום עריפתה ומשתרד לנחל איתן נאסרה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה או נשחטה אחר ירידתה תקבר במקומה:

נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר כשאר חולין משנערפה תקבר ויש מפקפקים בזו וכבר כתבנוה בשני של קדושין:

צפור השחוטה שבטהרת מצורע אסורה בהנאה ומאימתי תיאסר משעה שנשחטה אבל לא משעת שנלקחה ומ"מ צפור המשחלחת מכיון ששלחה מותר לטהר בה מצורעים אחרים ומותרת באכילה:

בפרש"י בד"ה ואמר ר"ל אומר כו' אם יגע בטומאה כו' שאינן נוגעין בנבילה אלא בבצק עכ"ל מפי' נראה שכתב שאין נוגעין בנבילה כו' שהוא מפרש ההיא דכריתות נמי בשיש כזית בנבילה דאז אי הוה נוגעים בנבילה אוכלין אחריני נטמאו ומ"ש בתחלה אם יגע בטומאה היינו כיון דלית בבצק כביצה אלא ע"י צירוף הנבילה לית לן למימר דמטמא ומצטרף אבל התוס' בפ' מרובה הקשו עליו דיכול להיות מטמא ומצטרף ע"ש ודו"ק:

בד"ה אלא הא תירוצא כו' והא דתנן תצא ותרעה בעדר מקשינן לה בכריתות כו' עכ"ל דליכא לתרוצי כדמשנינן כאן קודם ירידה כו' דמתני' דכריתות מוכחא דלא מיתסרא מחיים כמ"ש גם התוס' וק"ל:

בד"ה הרי כאן שנים כו' כיצד בת ואם ובת דאי אם כו' עכ"ל לפי פירושם בת ואם ובת היינו באם ושני בניה ושחט האם באמצע שני בניה מיהו תלמודא לא נקט לה בענין זה אלא בבת ואם ובת בתה וכן מצאתי בספרים ישנים מדויקים בפרש"י כיצד בת ואם ובת בתה כו' וכצ"ל:

תוס' בד"ה גמר קיחה קיחה כו' דהא איהו יליף מכשיר ממכפר דקסבר ירידתה לנחל כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרת' אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר לה משום דכתיב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות ה"ל לאקשויי כיון דלא קסבר רבי ינאי אלא כתנא דבי ר' ישמעאל לא ה"ל למילף דמתסרא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דה"ל ר"י למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי רבי ישמעאל ובדפוסים חדשים מחקו כל קושיא זו מדברי התוס' ולא ידענא למה ודו"ק:

בתוס' ד"ה והתנן וכו' כי ההיא דתנן בפ"ב דכריתות וכו' ועיין ג"כ בפ"ב דקדושין דף נ"ז ותעמוד על בוריה דשמעתין והתוס' דהכא:

ד"ה גמר קיחה קיחה וכו' ותימה היאך משמע ממלתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וכו'. ר"ל דלמא לא יליף ציפורי מצורע מעגלה ערופה אלא כדי לאוסרה לאחר שחיטה אבל מחיים דלמא בעגלה ערופה בעצמה ס"ל לר' ישמעאל דאין נאסרת מחיים:

בא"ד וי"ל דדייק וכו' אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר לא תאכלו וכו' כצ"ל ועיין בפ"ב דקירושין דף נ"ז:

מתני' סופג שמונים עי' כריתות דף ט' ע"ב תוס' ד"ה והיא. קדושין דף עז ע"ב תוס' ד"ה הרי:

תוס' ד"ה עגלה וכו' דעריפה מטהרת מידי נבלה עיין מנחות דף קא ע"ב תוס' ד"ה ועגלה: