מסכת חולין דף נ״ו עמוד א׳

להביא עור בית הבושת להכי מפרש ואמר להביא עור בית הבושת משום דאין להביא אלא זה לבדו שהרי כל המנויין שם הראויין להיות בעולה שנויין כאן חוץ מזה. עור השליל אינו ראוי להיות בעולה דאין שליל לזכרים:

בית הבושת בית הרחם של נקבה:

מתני' ואלו טריפות בעוף אע"ג דכל טריפות דבהמה כנגדן בעוף הני אצטריכו ליה למיתני נקובת הוושט משום פסוקת הגרגרת וההוא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תיטרף במשהו והכתה חולדה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקיבת הקרום דלא תימא תיטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום כדאמרי' לקמן בעוף של מים וניקבו הדקין משום דקבעי למיתני סיפא גבי אלו כשירות יצאו בני מעיה ולא ניקבו ולא תימא עוף שחיותו מועט תיטרף ביציאה לחודה:

הכתה חולדה על ראשה חיישינן לנקיבת קרום:

הכתה נשכתה בשיניה דאילו ביד אמרן לעיל (חולין דף נג.) יש דרוסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפה בה:

נחמרו כווצו מחמת האור ונהפכה מראיתן לשון (איכה א) מעי חמרמרו:

אם הוריקו מפרש בגמרא לב וקורקבן אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו:

אם אדומים הלב והקורקבן כמשפטן שלא נשתנה מראה שלהן:

להביא עור של בית הבושת לקמן בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) פירש רש"י הא דלא חשיב ליה בהדיא בהדי אינך בברייתא משום דבעולה מיירי שהוא זכר ומיהו איכא מאן דתני זבח בפרק כל הזבחים שקיבלו (זבחים כח. ושם) ולא קתני עולה ויש לומר דלא חשיב אלא מידי דהוה בכל הקרבנות ועור שתחת האליה אע"ג דאינה קרבה אלא בכבש מ"מ איתיה או באכילת אדם או באכילת מזבח וא"ת אמאי לא קאמר נמי להביא עור השליל דחשיב לקמן במתניתין בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) בהדי אלו שעורותיהם כבשרן ואומר ר"ת משום דאין מפגלים בשליל כדאיתא פרק כל הפסולין (זבחים לה.) פיגל בשליל לא נתפגל הזבח ואף השליל לא נתפגל:

ורבי יוחנן אמר אף במסמר וליכא משום מכלה ממונן של ישראל ובפלוגתא לאו דוקא דרבי יוחנן דאמר אף במסמר לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה:

נבלות והא שחוטה היא וא"ת והא שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר פרק חטאת העוף (זבחים סט: ושם) דשחיטת העוף אינה מטהרת טריפתה מטומאתה דקאמר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה להביא טרפה ששחטה (שחלבה טהור מכלל שהיא מטמאה) וכן ריש מסכת טהרות גבי י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור שחיטתה ומליקתה מטהרת טרפתה מידי נבלה רבי יהודה אומר אינה מטהרת וי"ל דמ"מ כיון דלר' נחמיה מטהרת לא הוה ליה למימר שהיה מאכיל נבילות ועוד דלא מסיק אדעתיה תסתיים דרבי יהודה הוא דבדיק בידא:

מר אמר שמואל בדיק בידא וכן רב ואף על גב דכבר אמרינן לעיל רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק מ"מ אשמועינן הכא דמעשה נמי עבד:

והא תני לוי טרפות שמנו חכמים וכו' בחנם מקשה מברייתא ארב ושמואל דאלוי גופיה הוה מצי למפרך דאמר לעיל מכניס ידו לפנים ובודק:

ברם כך אמר משום ר' שמעון בן לקיש בודקים לחולדה ביד אבל לא במסמר ורבי יוחנן אמר אפילו במסמר. כלומר שאינו חושש בז' לאיבוד ממון, ומדאמר אפילו במסמר, משמע ודאי דר' יוחנן לא פליג אבדיקת יד, אלא דמוסיף הוא דריש לקיש אמר דוקא ביד ולא במסמר כדברי מאן דשלח למאן דבדיק במחטא עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. ואתי ר' יוחנן ואמר דלא חיישינן להכי, ואי בעי ביד בודק ואי בעי במסמר בודק, ואף על גב דאוקימנא להו כתנאי, לאו למימר דרבי יוחנן כמאן דבדיק במחטא דוקא סבירא ליה, אלא סבר לה כוותיה בחדא דבודקים ביד, ופליג עליה בחדא, דאילו ר' נחמיה דבדיק במחטה סבר דוקא במחטה אבל לא ביד, דמאכיל טריפות הוא, ורבי יוחנן סבר דבדיקה מעליא הוא, וקיימא לן כותיה. פסק הא דאמרינן דיש לחולדה בדיקה, דוקא בשראינו שהכתה ברגל או בשיניה, אבל ביד הא קיימא לן דיש לחולדה דריסה בעופות ואפילו בעוף הגס כמו שכתבנו למעלה, ואפילו בשיניה נמי לא אמרן אלא בעוף של יבשה שקרומו עב, אבל בעוף של מים הואיל וקרומו רך נשבר העצם, אף על פי שלא ניקב קרום של מוח טריפה, והני אווזי דידן וכן האווזים הקטנים שקורין אנאד הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיאן כדאמר רב שיזבי (ע"ב) והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מיא דמיאן.

המשנה השלישית ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה ניקב הקורקבן ניקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו [בני] מעיה אם ירוקין פסולין אם אדומים כשרים דרסה או טרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה אמר הר"מ פי' נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כפי מה שהקדמנו בבהמה וכפי אותם התנאים עצמם וחולדה הוא חיה כמין עכבר וכל שכן מי שהוא גדול ומה שהוא עושה אותה טרפה ר"ל שנקב קרום המוח שלה ויודע שיכניס אצבעו לתוך פי העוף וידחוק אותו למעלה אם הדם מבצבץ או יוצא מן המוח טרפה וקורקבן ענין ידוע ויש בתוכו כיס מקיף על המאכל הבא עליו וזה הנקב צריך שיהא עובר בבשרו ובכיס שבתוכו זה כנגד זה עד שיגיע הנקב למאכל שבתוכו ופי' נחמרו נשרפו וכן אמרו במחוייב שריפה וחומרת את בני מעיה ודע שאין אנו משגיחין בשנוי מראות האיברים הפנימיים מן העוף המשתנים מן האדמימות אל הירוקות זולתי בלב ובכבד ובקורקבן בלבד לפי שאלו השלשה האיברים מראיהם הטבעי באלו העופות הנמצאים אצלנו כתרנגולין ותורים ובני יונה והקורא אדומים ואם נמצא מהם ירוק או כרתי שום דבר ראוי לשלוק אותו מעט אם עולה בעינו ירוק או כרתי הרי זו טרפה ואסורה באכילה על מנת שאותו העוף הוא שנפל באש כי מה שאמר נפלה מן הגג שמתנאיה שתפול בהכרח ואחזור להשלים המאמר על העוף שאם היה העוף מעופות המים שמותרין שיש לו אחד מאלו האיברים בטבע כעין כרתי או כעין ירוק על הרוב היה זה בקורקבן אם נמצא אותו האבר בטבעו להיות ירוק או כרתי (או) אדום טרפה לפי שכל זמן שישוב האדום ירוק או הירוק אדום מחמת האור טרפה ואחר השליקה כמו שזכרנו האדום כל זמן שישוב ירוק טרפה ואפי' שב ירוק אחר השליקה וכבר ידעת שמראות אלו הן במשהו כמו שהנקב במשהו ומה שאמר במפרכסת הזאת שהיא כשרה על מנת שתבדק אחר השחיטה כמו שאנו עושין בבהמה ואם נמצא דבר אסור טרפה לפי שהעקר האמתי כל מה שהוא טרפה בבהמה כמותו בעוף טרפה ומוסיף על העוף תוספות כמו שאתה רואה:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה טרפות שבעוף ולא הוצרך לפרש כאן כל אותם שפירש בבהמה שהם ראויות בעוף כגון נפסק חוט השדרה וניקב הלב לבית חללו וכן הרבה מהם שהדבר ידוע שכל טרפות שבבהמה טרפות בעוף באבר הדומה לו ויתר עליהם עוף בעוף של מים שאפי' ניקב הגולגולת בלא ניקב קרום המוח טרפה אבל קורקבן אינו יתר בעוף שהרי במקום בית הכוסות של בהמה הוא אם כן אף באלו שהזכיר יש בהן שלא היה צריך להזכיר אלא מתוך שהיה הדבר קרוב לטעות מצד חולשת העוף ודקותו שתהא גרגרת שלו נפסלה בנקב או בפסיקה מועטת הוצרך לשנות פסוקת הגרגרת בסתם ר"ל על הצד האמורה בבהמה ברובה ומכיון שהיה צריך להזכיר פסוקת הגרגרת הזכיר תחלה נקובת הושט הכתה חולדה על ראשה פירשו גדולי הרבנים שנשכתה בשניה שאם ביד הרי דרוסה היא וצריכה בדיקה כנגד כל החלל ואע"פ שכל שנודע לנו מקום הדריסה אינו בודק אלא כנגד אותו מקום לדעתנו כמו שביארנו מ"מ צריכים אנו לפרש בכאן כדבריהם שלא באו בכאן אלא מטעם נקב שהרי פירשו עליה בגמרא בדיקה על נקב ביד או במסמר או במחט ולא בדיקה על ארס ר"ל באדמימות כמו שיתבאר ואמר שאם נשכתה חולדה על ראשה וכל שכן חתול ונץ ונמיה אם במקום שעושה אותה טרפה ר"ל כנגד הקרום טרפה ולא טרפה ממש אלא שצריכה בדיקה על הצד שיתבאר ובבהמה אפשר שאין צריך בדיקה בנשיכת חולדה שהבהמה עצם שלה עב ואע"פ שכיוצא בה בנשיכת ארי או זאב אף בבהמה כן מ"מ נשיכת חולדה מיהא אין בה ואפשר לדחוק ולפרש הכתה ביד ולשון הכאה מורה כן ואינה בבהמה כלל ובדיקה האמורה בגמרא שהיא מפני נקב אפשר הואיל והכתה בגולגולת והוא רך ודאי הארס נקב לאלתר ואין צריך אלא בדיקה על נקב וכבר ביארנו שכל שנודע לנו מקום הדריסה אינו צריך לבדוק כנגד כל החלל:

ניקב הקורקבן והוא במקום בית הכוסות של בהמה ומ"מ הואיל ואין קורקבן בבהמה שנאה בעוף:

ניקבו הדקין על הדרך האמור בבהמה וחזר ושנאה בעוף מתוך שהוא עתיד לומר בכשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו שהייתי סבור לומר מתוך חולשתו ודקותו שאף ביצאו לבד היא מיטרפת בא בכאן ולימד דוקא בניקבו:

נפל העוף לאור ונחמרו בני מעיו ר"ל שנכווצו אם ירוקין פסולה אם אדומים כשרה פירשו בגמרא אם הוריקו האדומים או האדימו הירוקים טרפה וזה שהבני מעים כל שהם בכרס ירוקים הם והלב והקורקבן והכבד אדומים ואם הוחלף הדבר באחד מהם טרפה ואע"פ שיש לומר בטרפות זה שהוא אף בבהמה מ"מ אין הדבר מצוי בבהמה מפני שעור שלה גס ויש אומרים שאינו בבהמה כלל כמו שיתבאר:

דרסה אדם ברגליו או שטרפו בכותל או שרצצתה בהמה שיש כאן חשש ריסוק איברים והוא במקום נפולה האמור בבהמה טרפה ואם עדין מפרכסת ושהתה מעת לעת צריכה בדיקה על הדרך האמור בבהמה ואם הלכה או פרחה אינה צריכה בדיקה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים אלו אלו הן:

בדיקה זו שאנו מצריכים בנשכתה חולדה בראשה ואין אנו יודעים אם נגעה בקרום של מוח ונקבתו אם לאו היא ששוחטין אותו ופוחתין עצם הגולגולת עד שיתגלה הקרום ואחר כך מניח אחד ידו לתוך פי העוף ונועצה כלפי החיך ואם יש נקב במוח מבצבץ דרך הנקב וטרפה ואם לאו כשרה ואף לדעת הפוסקים שבנקיבת קרום התחתון היא מיטרפת אין חוששין שמא ניקב התחתון והעליון נשאר קיים ומונע את הבצבוץ שבזו על כל פנים כל שיש שם נקב העליון ניקב תחלה כמו שביארנו בשמועת ניקב קרום של מוח ויש בזו בדיקה אחרת והוא שמעביר מחט על פני שטחו ואם יש נקב הוא מתעכב בו ואע"פ שבושט פרשו קצת מפרשים שאין לו בדיקה בנקב דרך חוץ אף בבדיקת מחט יראה לי טעם לדבריהם מפני שהוא מתכווץ מה שאין כן בקרום שהוא עומד מתוח בכל שעה מתוך מלואו וכן בודקין בכל צד שיהא אדם יכול לבדוק:

תד"ה להביא עור של בית כו' אע"ג דאינה קריבה אלא בכבש מ"מ איתיה או באכילת אדם כו' עכ"ל היינו השתא למאי דתני זבח אבל למאי דתני עולה אין חילוק דהא כולה כליל היא וק"ל:

תד"ה ור"י אמר אף במסמר וליכא משום מכלה ממון של ישראל וכו' הוצרך לפרש לאפוקי אם ר"ל דוקא במסמר היה כוונתו לומר אבל ביד לא משום דאתה מאכיל טרפות לישראל אבל השתא דר"ל אף במסמר דהיינו רביד פשיטא דבודקין אלא אפילו במסמר בודקין ולא אמרינן דבבדיקת מסמר אתה מכלה ממונם של ישראל:

ד"ה נבילות והא שחוטה היא וכו' ועוד דלא מסיק אדעתיה תסתיים וכו' ר"ל אלא היה סבור שרבי נחמיה הוה בדיק בידא ור"י קאמר לרבי נחמיה אתה מאכיל נבילות לישראל וא"כ השתא פריך גמרא בפשיטות טפי והא לרבי נחמיה לא הוי נבילה דשחיטה מטהרת והיאך קאמר ליה ר"י לרבי נחמיה שהוא מאכיל נבילות וק"ל:

ד"ה והא תני לוי וכו' בחנם מקשה מברייתא ארב ושמואל דאלוי גופיה ה"מ למפרך וכו'. מקשין העולם מאי קשה להו לתוספות נימא דמשום הכי פריך ארב ושמואל משום דמעשה נמי עביד כמו שכתבו התוספות בדבור שלפני זה ויש לפרש דה"ק בחנם מקשה מברייתא דתני לוי ארב ושמואל דדלמא רב ושמואל פליגי אברייתא דתני לוי ולכך לא קשה מידי ארב ושמואל על כן ה"ל למפרך טפי אלוי גופיה וק"ל:

גמ' כנגדן בעוף עי' לעיל ד' כ' ע"א תוס' ד"ה אילימא:

רש"י ד"ה להביא וכו' להכי מפרש עי' שו"ת נו"ב מ"ת סי' כו:

ד"ה וקרומו רך וכו' תו לא קאי קרום עי' לקמן דף עו ע"ב תוד"ה אפסיק: