בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת חולין דף קל״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף קל״ב עמוד א׳

    מסכת חולין דף קל״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־439 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מטונך הגעתיך. מש"ה אמרינן גבי מנחת כהנת דנאכלת דאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו' וכיון דכתיב בהדיא בני אהרן למעוטי בנות אהרן אבל מתנות לא כתיב בהו אלא כהן גרידא ומשמע כהן ואפילו כהנת:

    סתום מן המפורש כהן סתם דכתיב גבי מתנות ממפורש מבני אהרן דכתיב גבי מנחה דמה להלן כהן ולא כהנת דאהרן ובניו כתובין אף הכא כהן ולא כהנת:

    דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא בעלמא כהן ולא כהנת אבל כהן דכתיב גבי מתנות אפילו כהנת במשמע מאי טעמא הוי מיעוט כו' דברישיה דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דמשמע כהנים ולא כהנות וכתיב בסיפיה דקרא ונתן לכהן הזרוע וגו' דמשמע נמי כהן למעוטי כהנת ואין מיעוט אחר מיעוט כו':

    רב כהנא ישראל הוה ואשתו כהנת:

    אכיל מתנתא:

    בשביל אשתו שהיתה כהנת דס"ל כהן ואפי' כהנת:

    הלכתא כותיה דרב חסדא דאמר לעיל (חולין דף קל:) המזיק מתנות או שאכלן פטור מלשלם:

    והלכתא כרב אדא בר אהבה דפטר נמי בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורים בפ"ב דבכורות (דף ג:) ואשמעינן רב אדא דלויה כלוי אליבא דמר בריה דרב יוסף דמוקי לה לדרב אדא בר אהבה בפ' יש בכור לנחלה (שם דף מז.) אפי' איעברא מישראל דבפטר רחם תלא רחמנא והרי רחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא ולאפוקי מדרב פפא דמוקים לה דאיעברא מעובד כוכבים אבל איעברא מישראל בתר אב אזלינן ליה וחייב:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 132a · Sefaria

    תוספות

    דבי רבי ישמעאל תנא כהן ולא כהנת נראה דלא ממעט אלא בנשאת לזר אבל לא נשאת כיון דאכלה בתרומה דחמירא כ"ש דיהבי ליה מתנות ומיהו אפשר דלא יהבינן לה לר' ישמעאל:

    רב כהנא אכל בשביל אשתו זהו רב כהנא שגלה מבבל לא"י דפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) שלא היה כהן כדאמרינן בסוף אלו עוברין (פסחים דף מט.) אמר רב כהנא אי לאו דנסיבת כהנתא לא גלאי ואחר יש שהיה כהן בפ"ק דקדושין (דף ח.) רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן. [וע"ע תוס' קדושין ח. ד"ה ר"כ ותוס' ב"ב קי. ד"ה ולא ובפסחים מט: ד"ה אמר]:

    ה"ג מאי נוהגין נמי דקתני בחצי מתנות:

    חלבו אסור כחלב בהמה ודמו טעון כסוי כחיה וחייב במתנות כבהמה הא דלא קתני הני תרתי דשוה לבהמה ביחד משום דניחא ליה למיתני דם וחלב בזה אחר זה שסמוכין בכל מקום:

    ואם איתא חייב בחצי מתנות מבעי ליה בההיא דלעיל ניחא ליה טפי דלא תני בה חייב אלא נוהגין:

    בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים ע"כ כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא"כ נפל בו מום ומדנתערב ואין מכירין בו א"כ גם האחרים בעלי מומין הם:

    וצריך לרשום סימן על הבשר רגילין היו לרשום בשר שפטור מן המתנות והיו מכירין רישומיהן וא"ת כיון דלית ליה לכהן אלא חצי חצי ליפטר וחצי ליחייב מידי דהוי אצבי הבא על התיישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות וי"ל דהתם כל שיות שבו מחייב והכא לא מחייב כל שיות שבו לכך פטרי לגמרי:

    אמאי יבא עליו משני צדדים בפ"ב דבכורות (דף יח:) איכא פלוגתא גבי שתי רחלות אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות ור' יוסי פוטר והך סתמא כר"מ דבתוספתא (פ"ב דבכורות) מסיים בה דברי ר"מ ומפרש בגמ' טעמא דר"מ משום דבא עליו כהן משני צדדין ואע"ג שכבר לקח אחד והשתא לא מבעיא לר"מ דפריך הכא שפיר אלא אפילו רבי יוסי דפליג התם היינו משום דלא מצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא שכבר לקח אחד אבל הכא מודי משום דמצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא ומשני שמכרו לישראל במומו ואפי' לר"מ דמחייב התם משום דממה נפשך אית ליה מתנות גביה אבל הכא ספק גמור והמוציא מחבירו עליו הראיה:

    Tosafot on Chullin 132a · Sefaria

    רשב"א

    זאת אומרת הדין עם הטבח נראה פירושא שאע"פ שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לו ולא בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים, אלא הדין עמו ונותן לו, ולאו למימר שאם נתן לבעלים או שמכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו, דהא קיימא לן כרב חסדא דאמר (לעיל חולין קל, ב) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה היא בהמה אלא כדאמרן כנ"ל.

    Rashba on Chullin 132a · Sefaria

    ריטב"א

    אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח פרש"י ז"ל דינו של כהן לתבוע מתנותיו אצל הטבח פי' לפירושו אף ע"פ שבהמה של ישראל כל היכא דהוי מתנות ברשותו מינה תבע כל היכא דאיתנהו בעיניהו שיש לדבר תובעים במכרי כהונה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את זיל אצל בעלים מיהו דוקא בעודן ברשותו. אבל אם נתנם טבח לבעלים או שמכרן אין לכהן על הטבח כלום וזה מבואר: וכן כל כיוצא בזה כגון ראובן שהפקיד מנה לשמעון והמעות של לוי ויודע לוי שזה הפקידו לשמעון הרי זה תובע ממונו משמעון אבל אם החזירה שמעון אין ללוי עליו כלום: והאשכנזים פי' הדין עם הטבח דדוקא ששחטו בהיות הבהמה לעכו"ם ולכהן הא אלו לקחו מהם ושחטו לעצמו חייב ואע"פ שגדלן מתנות בפטור משא"כ לתרומה. דתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם פטורה מן התרומה:

    והא דתנן והמשתף עמהם פטור מן המתנות סוגיא דשמעתין דפטור לגמרי כיון שיש יד עכו"ם או כהן באמצע. וכ"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות משום דשה ואפי' מקצת שה: ואיכא למימר דשאני התם דליכא אלא מקצת שה והרי כל צד שה שבו חייב במתנות מכל מקום ואידך פלגא דפטור ממתנות אינו שה אבל הכא דבשה גופיה פטור מקצתו כיון שנפטר מקצתו נפטר כולו הא דאמרינן כהן טבח שתים וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות: י"מ שאפי' בשוחט בהמה שלו לא פטרתה תורה אלא בשוחט לעצמו אבל בשוחט למכור לאחרים לא. ולפי' שתים וג' שבתות פטור דהוי כשוחט לעצמו שכוונתו שאם יבואו אחרים ליקח ממנו מוטב ואם לאו ישתייר לעצמו ועיקר שחיטתו לעצמו הוא: אבל מכאן ואילך הרי הוא כשוחט לאחרים שחייב: וכי קבוע מסחתא דמוכח מילתא דלמכור לאחרים הוא שוחט מיחייב מדינה לאלתר זהו פירושו של רש"י ז"ל. אבל תו' פירש דבשלו פטור הוא לעולם מן הדין אפי' בשוחט למכור לאחרים שהרי שלו הוא טובח. אבל מפני גזל השבט גזרו חכמים דמשני' וג' שבתות ואילך משנראה דקביע מסחתא יהא חייב במתנות: כדי שלא ירגילו טבחי ישראל ליתן ולשתף כהנים עמהם כדי לפטור מן המתנות ויש כאן גזל השבט ותורת מתנות משתכחות ועד ג' שבתות כל היכא דלא קבע מסחתא דלא מוכחא מילתא לא גזרו לא שנא במוכר שלו לגמרי ל"ש במשתף. תדע דליכא איסורא דאורייתא דאי לא היכי טעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דאיהו עביד כדינא דאורייתא וטעי בדרבנן לא שמיעה ליה וכן עיקר וכן פי' בתו'.

    Ritva on Chullin 132a · Sefaria

    מאירי

    כבר ידעת כי מצות עשה לפדות כל בן זכר שהוא בכור לאמו ופדיונו חמש סלעים וניתנים לכהן כהנים ולויים פטורים ממצוה זו ולא עוד אלא אף ישראל שנולד לו בן מן הכהנת או מן הלויה פטור הבן מחמש סלעים:

    כבר ביארנו שחיוב מתנות כהונה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אינו אלא בבהמה אבל לא חיה ולא עוף שנאמר אם שור או שה ומ"מ תיש ועז הרי הוא בכלל שה אפי' כלאים הבא מן הכבש והעז חייב במתנות וכן הכוי לדעת האומר שהוא בריה בפני עצמה ומ"מ לדעת האומר שהוא הבא מן התיש ומן הצביה אע"פ שלא יראה לנו כן כמו שהתבאר יש בדין זה תנאים פעמים שהוא חייב בחצי מתנות והוא בצבי הבא על התישה ופעמים שהוא פטור מכל וכל והוא בתיש הבא על הצביה וכבר ביארנו ענין זה בפרק אותו ואת בנו וגדולי האחרונים מחייבים במתנות בין תיש הבא על הצבייה בין צבי הבא על התישה שהתורה רבתה אותו למתנות שנאמר אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את כוי:

    מאחר שהכוי לא נתברר לנו ענינו נוהגין בו חומרי בהמה וחומרי חיה מעתה חלבו אסור כבהמה וכן חייב במתנות כבהמה על הצדדין שביארנו וטעון כסוי כחיה ואסור להרביעו בין בבהמה בין בחיה וכן דמו וגידיו אסורין כבהמה וחיה:

    מתנות אלו אע"פ שהזכיר הכתוב בהן שור ושה לא סוף דבר שהוא חייב בהן בשוחט שור ושה אלא אפי' לא שחט אלא שור אחד או שה שהרי נאמר אם שור אם שה וענין הנזכר כאן שהדין עם הטבח יתבאר במשנה החמישית:

    המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון להודיע איזו בהמה תתחייב במתנות אלא שנתגלגלו בה על ידי זה ענינים אחרים הדומים לזה ואמר כל קדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגוז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ושוחטן בחוץ (חייב) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור והמעשר אמר הר"מ פי' כל הענין הזה מבואר ונגלה ועוד יתבארו דיני כל עקר מאלו הדינין ופירושו בפרק שני מבכורות:

    אמר המאירי כל בהמת קדשים שהיה בה מום קבוע קודם שהקדישה אע"פ שאסור להקדיש בעלי מומין ושהוא לוקה על הקדשו כמו שיתבאר במקומו מ"מ הרי היא קדושה לענין זה למזבח שפודין אותה בערך הכהן ומביא בדמיה קרבן ואינו כמקדיש עצים ואבנים למזבח שנמכרין בלא הערכה כמו שיתבאר אלא מעריכין אותה ופודין אותה וכשנפדית הרי היא חולין גמורין וחייבת במתנות וכן אם ילדה זכר בפטר רחם בנה קדוש בבכורה הא אם לא נפדית פטורה מן המתנות ומן הבכורה שקדשת דמים מדחה מן המתנות ומן הבכורה וכן יוצאות לחולין על ידי פדיון זה לגמרי להיות בהמה זו מותרת בגזה ועבדה וולדה מותר כיצד אם היתה מעוברת קודם שתפדה וילדה אחר הפדיון ולדה חלין לגמרי ואם ילדה קודם שתפדה פודה את הולד אע"פ שהוא תמים ויוצא לחולין וכן חלבה מותר אחר הפדיון והשוחטן בחוץ אפי' קודם פדיון פטור שהרי אינו ראוי לפנים:

    וכן אין בהמה זו עושה תמורה ר"ל שאינה תופסת תמורתה מפני שלא נתקדש גופה וכל שאין בו אלא קדושת דמים אינו עושה תמורה ואם מתה קודם שתפדה הרי זו נפדית אחר שמתה הואיל ולא חלה עליה קדושת הגוף שכל שחלה עליו קדושת הגוף אינו נפדה לאחר מיתה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכן שהם צריכים העמדה והערכה כמו שהתבאר חוץ מן הבכור והמעשר שאע"פ שקדם מומם להקדשן לא פקעה עקר קדושתן והרי הם כקדושת בכור ומעשר לבעלים או עושין מהם מה שירצו שהרי הבכור קדושתו מרחם וכן מעשר בהמה נאמר העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Chullin 132a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה הלכתא כר' אדא כו' דאי עיברה מעובד כוכבים אבל אי עיברה כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה בשלמא ר"א דפטר כו' מן התיש ומן הצביה כו' עכ"ל לאו דוקא תיש וצביה דהא מוקמינן פלוגתייהו בצבי ותישה אלא לישנא דברייתא נקט מן מין תיש ומן מין צביה קאמר ודו"ק:

    תוס' בד"ה אמאי יבא עליו כו' ואפי' לרבי מאיר דמחייב התם משום דממ"נ כו' עכ"ל אבל לרבי יוסי לא הוה אצטריך לאוקמא הכא במכרו לישראל אלא שבא ליד כהן ונפל בו מום ונתערב אחר כך במאה דלא מצי אמר אי בכור הוא כוליה דידי הוא שהרי לקח אחד וכ"כ הרמב"ם בפסקיו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 132a · Sefaria

    מהר"ם

    תד"ה אמאי יבא עליו בשני צדדים וכו' א' לו וא' לכהן דממ"נ חד בכור הוא והשני ירעה עד שיסתאב ר"ל אותו שיקח הישראל ירעה עד שיסתאב וגם חייב במתנות דשמא הוא הבכור ואותו שביד הכהן הוא החולין:

    Maharam on Chullin 132a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אהרן ובניו כתובין עי' סוטה דף כג ע"ב תוס' ד"ה כהן:

    Gilyon HaShas on Chullin 132a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף קל״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־439 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 15 מילים

      נפתחת ב״מִטּוּנָךְ: ״אַהֲרֹן וּבָנָיו״ כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה.…״

    2. קטע 212 מילים

      נפתחת ב״דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כֹּהֵן״ – וְלֹא…״

    3. קטע 320 מילים

      נפתחת ב״דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: ״כֹּהֵן״,…״

    4. קטע 422 מילים

      נפתחת ב״רַב כָּהֲנָא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב פָּפָּא…״

    5. קטע 515 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי מָרִימָר, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ…״

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּה…״

    7. קטע 728 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכִלְאַיִם…״

    8. קטע 829 מילים

      נפתחת ב״מִכְּדֵי קַיְימָא לַן דִּלְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת…״

    9. קטע 920 מילים

      נפתחת ב״וּבְשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר:…״

    10. קטע 1045 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר, קָסָבַר ״שֶׂה״ וְלֹא…״

    11. קטע 1121 מילים

      נפתחת ב״מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כּוֹי – יֵשׁ בּוֹ…״

    12. קטע 1227 מילים

      נפתחת ב״כֵּיצַד? חֶלְבּוֹ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה, וְדָמוֹ חַיָּיב…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״וְאִם אִיתָא, חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ!…״

    14. קטע 1432 מילים

      נפתחת ב״כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹי…״

    15. קטע 1518 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִם״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי…״

    16. קטע 1617 מילים

      נפתחת ב״וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ מַאי…״

    17. קטע 1721 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין…״

    18. קטע 1821 מילים

      נפתחת ב״הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת,…״

    19. קטע 1928 מילים

      נפתחת ב״אָמַר: ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״,…״

    20. קטע 2024 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וְאַמַּאי? יָבֹא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מִטּוּנָךְ: ״אַהֲרֹן וּבָנָיו״ כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה.

    דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כֹּהֵן״ – וְלֹא כֹּהֶנֶת, וְיִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ.

    דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: ״כֹּהֵן״, וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת – הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.

    רַב כָּהֲנָא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב פָּפָּא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב יֵימַר אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ.

    אָמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי מָרִימָר, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא.

    וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה – בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל – חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

    מִכְּדֵי קַיְימָא לַן דִּלְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה, וּבֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אִי אֵין חוֹשְׁשִׁין.

    וּבְשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: ״שֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, וּמָר סָבַר: ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה לָא אָמְרִינַן.

    בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר, קָסָבַר ״שֶׂה״ וְלֹא מִקְצָת שֶׂה, אֶלָּא לְרַבָּנַן, נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, פַּלְגָא לִשְׁקוֹל, וְאִידָּךְ פַּלְגָא לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וּשְׁקוֹל! אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: מַאי חַיָּיב נָמֵי דְּקָא אָמַר – חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת.

    מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כּוֹי – יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה.

    כֵּיצַד? חֶלְבּוֹ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה, וְדָמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת כְּדַם הַחַיָּה, דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה – שֶׁדָּמוֹ וְגִידוֹ אֲסוּרִין כִּבְהֵמָה וְחַיָּה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר.

    וְאִם אִיתָא, חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, דְּלָא מִתְּנֵי ״חֲצִי״ ״חֲצִי״, מִשּׁוּם הָכִי לָא קָא תָנֵי ״חֲצִי״.

    כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹי לְרַבָּנַן חַיָּיב בְּכוּלְּהוּ מַתָּנוֹת, דְּתַנְיָא: ״שׁוֹר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שׁוֹר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם. ״שֶׂה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שֶׂה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי.

    וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִם״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבָּנַן, לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״.

    וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַדִּין עִם הַטַּבָּח.

    מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים אֶת כּוּלָּן, אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים לוֹ אֶחָד.

    הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם, וְאִם אָמַר: ״חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת״ – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

    אָמַר: ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

    גְּמָ׳ וְאַמַּאי? יָבֹא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין, וְלֵימָא לֵיהּ: אִי בְּכוֹר הוּא – כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא, וְאִי לָאו בְּכוֹר הוּא – הַב לִי מַתְּנָתַאי.