Job Chapter 14

אף על זה — ההבל והנרקב:

פקחת עיניך — לדקדק בחטאיו:

ואותי — אתה מביא במשפט על עוונותי:

מי יתן טהור — מדבר טיפה סרוחה ושכבת זרע שהוא טמא לא אחד בהם טהור שלא יחטא:

אם חרוצים ימיו — אם גמול זה הוא משתלם שחרוצים וקצובים ליום קבוע ומיועד למיתה:

ומספר חדשיו אתך — קצובים וחוק זה עשית לו ולא יתקיים עוד יותר בעולם די לך בתשלומין הללו:

שעה מעליו — באותו מיעוט חרץ הימים ויחדל לו ממכאוב עד ירצה בזקנותו ותשות כחו, את יום מותו כשכיר הרוצה להשלמת עבודת יומו כי עבירתו מן העולם חלוטה ונצמתת משאר כל העוברים:

כי יש לעץ תקוה — שיחלוף:

ויונקתו אשר מגזעו לא תחדל מהיות ענף:

ועשה קציר — היא יונקת כמו (תהילים פ׳:י״ב) תשלח קציריה עד ים:

נטע — שם דבר הוא וטעם הברתו למעלה בנו"ן וננקד כולו קמץ מפני שהוא סוף פסוק אף מגזרת נטע הוא:

אזלו מים מני ים — ממקום שנהר בא ויוצא ממקורו הבא מאליו מן הים:

והנהר — הבא משם יחרב ויבש לעולם, כן איש שכב ולא יקום:

כל ימי צבאי איחל — לתחייה:

תקרא — תחינה היא קרא אלי ואנכי אענך להוכיח דברי:

תכסוף — תחמוד:

כי עתה — אתה מריע לי:

צעדי — אתה סופר:

לא תשמור — אינך ממתין על חטאתי מלהפרע כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לו) המתין שתתקיים ובלשון משנה (גמ' סנהדרין סג) לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבי' פלונית ל' המתן:

חתום בצרור — חתום ומשומר בצרור בגד ככסף ומרגליות שלא תאבד:

ותטפול על עוני — נתחברת על עוני:

ואולם הר נופל — הר הנופל גבהו יבול ויעשה עפר ותהא לו תקוה ליהנות ממנו וצור אשר נעתק ממקומו גם הוא, יבול לשון תבואה, או:

אבנים — אשר שחקו מים בעברם עליהם תמיד:

תשטף — השטיפו ספיחיה של אבן ליהפך לעפ' ולצמוח בו דב' כאשר יצמח ספיח הקציר שעבר כן יתהפך עפר זה ספיחיה לאבן:

ותקות אנוש — אינה כן אשר משימות אבדה סלה:

תתקפהו — תחזק ממנו ותאנסהו בתקפך ויהלך מן העולם:

יכבדו — יהיו כבידים בכסף ובזהב והוא לא ידע:

ויצערו — וימעטו מכל טוב והוא לא יבין:

אך בשרו עליו יכאב — קשה רימה למת כמחט בבשר החי:

If, despite all the arguments to the contrary, God does in fact govern and there is individual Providence, then it should take account of two factors: (i) man's inherent uncleanliness by reason of the manner of his conception and birth; (ii) that man has no free-will, his fate being predetermined from above..

Rejecting Zophar's thesis that the virtuous receive their real reward in the Hereafter, Job argues that unlike trees that may hope to revive after being cut down, man has nothing to hope for after death.

Even were he to be punished in that eternal world, the punishment would some day end and he would at least have that to look forward to. But the notion that there is another world, where the injustices of this world are corrected, defies reason.

If God is callous towards us in this world and permits injustices, why should He act differently in the other world? And if the next world is fairer than this one, should we not be spending our lives in this imperfect world hoping to die quickly so as to enter the next perfect world as soon as possible?

I am now being made to suffer even though I have not sinned. Will You then be so loving as to cover up my sins however great they may be?

Malbim notes that 'naturalists have agreed that mountains grow' — He is perhaps referring to the hypothesis of a geological uplifting force that balances erosion first proposed by Hutton in 1785 and popularized half a century later by Lyell.

Hope is a cruel illusion, that entices a man when he is young, only to fail him when he becomes old. For when a person dies, there is nothing more. To hope for a life after death is futile.