בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף ל׳ עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף ל׳ עמוד ב׳

    מסכת ברכות דף ל׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 25 קטעים ממוספרים, כ־513 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    בנהרדעא לפי שיש שם צבור והשליח פוטרני:

    פולמוסא חיל:

    דצלי והדר צלי ולמה ליה ב' תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ש"מ לית ליה דראב"ע:

    ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ותרווייהו דשחרית:

    מאן גברא רבא דקמסהיד עליה רבי יוחנן שהעיד על הדבר יפה דקדק שבשביל תפלת המוספין היתה:

    משום רבינו רב:

    טעה ולא הזכיר במוספין שהתפלל אתה חונן:

    בצבור שנו דאין מחזירין משום דשמע ליה מש"צ ואיכא מקצת הזכרה אבל ביחיד צריך לחזור ובה"ג מפרש לה בש"צ משום טירחא דצבורא אבל יחיד הדר:

    ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 30b · Sefaria · CC0

    תוספות

    ה״ג אין הלכה כרבי יהודה שאמר משום ראב"ע אלא הלכה כרבנן וכן פסק ר"ח דלהכי מייתי רבי אמי ור' אסי שהיו מתפללים ביחיד כרבנן ביני עמודי דגרסי לאשמעינן דהלכה כרבנן:

    והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו ל"ג ליה דהא אמרינן בסמוך טעה ולא הזכיר של ר"ח אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין כו' אי נמי אי איתא אגב אחרינא נקט ליה:

    כמה ישהה בין תפלה לתפלה כגון אדם שטעה ורוצה להתפלל שנית וכן בין תפלת שחרית לתפלת המוספין:

    כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש בירושלמי דהיינו כשילך ארבע אמות:

    לפי שאין מקדשין את החדש כו' פי' לעיל בריש פרקין (ברכות כו א) מה שמקשין ותיפוק ליה משום רשות משום דהיינו דוקא לעשות מצוה אחרת עוברת וי"מ דוקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החדש בלילה אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש מיום שלפניו ולא נראה לחלק:

    מסתברא מילתא דרב בחדש מלא כלומר שהיה אותו שלפניו מלא דאז יכול לאומרה בערבית של מחר שהוא עיקר והיה אומר ה"ר יצחק לכל דבר שאמרו חכמים אין מחזירין אותו כגון יעלה ויבא בערבית ועל הנסים לא מיבעיא אם עקר רגליו ופתח בברכה שלאחריה דאין מחזירין אותו אלא אפילו לא עקר אלא שסיים אותה ברכה שתקנו בה לאומרה אין מחזירין אותו ולא נהירא לרבינו אלחנן דהא חזינן בברכת המזון דאותן שאמרו חכמים מחזירין וגם אותן שאין מחזירין שוין היכא דלא עקר רגליו כדאמר לקמן (ברכות מט א) אם שכח של שבת וסיים הברכה כולה ועדיין לא התחיל בברכת הטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה כו' וקאמר נמי התם אם טעה ולא הזכיר של ר"ח קודם שעקר רגליו דהיינו קודם שיתחיל ברכת הטוב והמטיב דאותה קורא עקר רגליו אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים וכו' אלמא היכא דלא עקר אלו ואלו שוין ואם עקר רגליו שהתחיל בברכת הטוב והמטיב של שבת חוזר לראש ושל ר"ח מעוות לא יוכל לתקון והכי נמי יחזור באותה ברכה אם לא התחיל בברכה שלאחריה. ומיהו אין ראיה מהתם דשאני התם בברכת המזון שכבר בירך ג' ברכות וברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא על כן אין מחזירין אותו לגמרי כי אין דומה שם הפסק כל כך ואין להביא ממנו ראיה לי"ח ברכות דאם יחזירוהו בדבר שאין לו לחזור הוי כמו הפסקה ועוד דאין להביא ראיה לכאן דאם היית אומר היכא שלא עקר רגליו בי"ח ברכות שהיה לו לחזור א"כ היה צריך לחזור לרצה ואין זה הגון ומיהו אומר ר"י דראה את ר"ת דהיכא דלא עקר רגליו חזר לרצה אפי' בדברים שאין מחזירין כגון על הנסים וכן עמא דבר:

    הדרן עלך תפלת השחר

    אל תקרי בהדרת אלא בחרדת תימה אמאי לא מוכח בהדיא מדכתיב בתריה חילו מלפניו כל הארץ וי"ל היינו קרא דכתיב במזמור הבו לה' בני אלים ומההוא קרא בעי להוכיח במסכת מגילה (יז ב) שאומרים אבות וגבורות וקדושת השם וי"ח ברכות תקנו כנגד האזכרות ומשום הכי דייק מאותו קרא שכתוב באותה פרשה אבל אותו דחילו וגו' אינו כתוב באותה פרשה:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Tosafot on Berakhot 30b · Sefaria

    רשב"א

    הא ד אמר רבי יוחנן בצבור שנו אבל ביחיד חוזר, יש מפרשים: בצבור, יחיד בצבור ומשום ששומע משליח צבור. ואינו מחוור דאם כן ליתני מפני ששומע משליח צבור כדאקשינן לעיל גבי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים, ועוד מאי מפני שיכול לאומרה במוספין דקאמר באותה תפלה עצמה שומע משליח צבור, אלא צבור היינו שליח צבור מפני שלא הטריחו את הצבור הואיל ותפלת המוספין לפניו. ויחיד היינו בין במתפלל ביחיד בין במתפלל בצבור. ומיהו אילו רצה שלא לחזור ולשמוע משליח צבור הרשות בידו כדברי הרב בעל ההלכות ז"ל שכתבנו למעלה.

    כמה ישהה בין תפלה לתפלה ויתפלל כדי שיתחונן דעתו עליו ופירש בירושלמי (בפרקין ה"ו) דהיינו כדי מהלך ד' אמות.

    Rashba on Berakhot 30b · Sefaria

    ריטב"א

    ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא פי' מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש וה"ה אי אדכר באמצע תפלה דפוסק, א"ל תא חזי וכו' דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

    לא הוו מצלו אלא ביני עמודי פי' והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר, ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

    והתניא טעה ולא הזכיר של ר"ח שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף. ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ר"ח במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בר"ח (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:)

    כדי שתתחונן דעתו עליו שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו'. והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון ובירוש' אמרו שישהא כדי מהלך ד' אמות:

    מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא פי' שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ר"ח שעבר חסר מחזירין אותו:

    מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר. ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

    פרק אין עומדין אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פירוש מתוך הכנעה וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו. ולאו דוקא כובד ראש אלא דרך משל הוא כלומר דמי שראשו שהוא עיקר כל אבריו מכביד עליו כל אבריו מוכנעי' ויושב בהכנעה ובתפלה שהיא שאלת צרכיו וחמור' מן הברכות ואף מק"ש דק"ש היא שנון, צריך שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת:

    [גמרא] מנא הני מילי דבעינן כובד ראש שנאמר והיא מרת נפש:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Berakhot 30b · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח שהוא חוזר לא נאמרו הדברים אלא ביחיד בין בביתו בין בצבור אבל שליח צבור אם שכח זה בתפלה שמתפלל בלחש אינו חוזר אלא סומך על שמזכירה בתפלת המוסף טעה ולא הזכירה בתפלת המוסף סומך על תפלת המנחה ואין גורסים טעה ולא הזכיר בערבית שסומך על שחרית דהתם טעמא אחרינא איכא שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שנבאר, טעה ולא הזכירה במנחה ואין כאן יום שני לסמוך עליו או שטעה במנחה של יום שני חוזר וכן הדין בשליח צבור אף בכל שהוא טועה בתפלה בלחש, וי"א שאף יחיד בצבור אינו חוזר וסומך על תפלת שליח צבור והוא שיכוין דעתו לתפלת ש"צ, וי"א כן אף בשאלה של ברכת השנים, וכן אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר דוקא בשחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אינו חוזר בין צבור בין יחיד מפני שאף הם לא היה מקדישים את החדש לעולם בלילה, אבל ערבית של שאר הימים שיש בהן קרבן מוסף חוזר הואיל ותפלת ערבית קבועה עכשיו כחובה:

    כל שאמרו מחזיר אותו אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה אם לא סיים באמצעיות חוזר למקום שטעה ושאר הימים שמזכירים בהם מענין המאורע ואין בהם קרבן מוסף אינו חוזר ומ"מ אם נזכר קודם שיאמר תחנונים כוללן בתחנונים ודיו:

    כל שהוא טעון לשתי תפלות אחת סמוכה לחברתה כגון יוצר ומוסף או כגון מי שלא כיון בראשונה או שטעה וצריך לחזור לראש ישהא מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתישב דעתו עליו ושיערו בתלמוד המערב כדי הלוך ד' אמות, ולשון שתתחונן דעתו עליו פירושו שיהא נותן דעתו להתחנן, ושתתחולל פירושו שתצא תפלתו מחלל לבו ואם אינו שוהה צריך שיקרא מעט לפני התפלה השניה כגון אשרי וכיוצא בו וכן הדבר הדור לו:

    מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל, גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה דאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין, ומ"מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו, ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא:

    אין עומדין וכו' זה הפרק יכלול ג"כ ענינים וישלים מה שהתחיל לבאר בעניני תפלה בפרק שלפניו ורובו יסוב על ג' ענינים הראשון לבאר בו איך צריך שישתדל האדם להיות לו כונה יתירה בעת התפלה, והשני לבאר בו הפרטים המתחדשים בתפלה איך יתחדשו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, ואם טועה בהם איך יתקן שגיאתו ובאיזה זמן ובאיזה מקום שבתפלה, והשלישי לבאר בו ענין שליח צבור איך צריך שיזהר שלא יכשל בדברי פיו או בשאר הכונות זו היא כוונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

    המשנה הראשונה ממנו תבאר לנו איך האדם צריך לכוין בתפלתו ושלא יפנה לזולת התפלה ושיתבונן בעצמו לפני מי הוא עומד, ואמר על זה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, כלומר מתוך הכנעת הלב ושחיית הקומה לא בקומה זקופה ובעזות מצח. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת בבית הכנסת קודם שיתפללו כדי שתזדכך מחשבתם ממה שעסקו בו כל היום ותתיחד לעבודת בוראה והוא ענין כדי שיכונו לבם למקום. אפילו המלך שאול בשלומו לא ישיבנו לא באמצע ברכה ולא בין ברכה לחברתה, אע"פ שבק"ש התרנו כיוצא בזה אינו דומה כונה הצריכה בק"ש לכונה הצריכה בתפלה כמו שביארנו שחיי האדם ובקשת צרכיו תלוים בה, והן הן הדברים המעכבים בלבבנו דעת אמתי ועיון הכרחי על כל מה שיגיענו שהכל מאתו והוא לבדו אדון הכל להטיב לנו בהטיבנו ולגמלינו כפי מעשינו להרע או להטיב, ופירשנו בגמ' שלא נאמר כן אלא במלכי ישראל אבל במלכי אומות העולם הואיל ויש סכנה בכך פוסק. אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירשו בגמ' דוקא נחש אבל עקרב פוסק כלומר מפני שיש סכנה בנשיכתו והה"ד לנחש במקמות שנשיכתם סכנה, כלל הדברים כל שאין שם סכנה לא יפסיק לשום דבר:

    זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם, מגדולי החכמים היו מעטרים עצמם בבגדים נאים שלהם בשעת התפלה כמו שהתבאר בראשון של שבת, ואע"פ שאין זו מסורה לכל מ"מ ראוי לו לאדם שלא לעמוד דרך הדיוטות וראוי לו להדר עצמו במה שמצוי לו. שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים, כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש, ואם היה שמח לקיום מצוה שבאה לידו אין בכך כלום ולא עוד אלא שיפה הוא עושה והוא שאמרו כאן תפילים קא מנחנא, ויש מפרשים תפילין קא מנחנה כלומר ואיני מתירא להתשקע בשום דבר מגונה, ויש מפרשים בה שנתרפא מחולי מעים שהיה פטור מן התפלין וכשחזר לקיום המצוה היה שמח, ומ"מ אחר חורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה, והוא שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ר"ל עד שיבא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

    במסכת סוטה [מ"ח ע"א] התבאר שכל אוזן ששומעת מיני זמר תעקר ופירשו הגאונים בנגינות של אהבה ושל חשק אפילו שבין אדם לחבירו אבל דברי שירות ותשבחות של הקב"ה מותר לאמרן אף בבית חתנים ובבית משתאות וכבר הארכנו בה בראשון של גיטין ובאחרון של סוטה:

    Meiri on Berakhot 30b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא א"ל ר' ירמיה לר' זירא דילמא מעיקרא לא כוון דעתיה כו' ק"ק אמאי לא השיב לו ר' זירא כסברתו לקמן דליכא למימר הכי דפריך לקמן אילימא משום דלא כוון מר דעתיה והא אר"א לעולם ימוד עצמו אם יכול לכוין את לבו כו' וי"ל דהכא אכתי לא שמעה הך דר"א דלקמן וק"ל:

    תוס' בד"ה לפי שאין כו' משום רשות משנינן דהיינו דוקא כו' עוברת וי"מ דוקא בלילה כו' אבל בלילה שניה כו' עכ"ל ודקאמר תלמודא מ"ל מלא מ"ל חסר היינו בלילה ראשונה אבל לילה שניה במלא מחזירין והב"י לפום חורפא לא עיין יפה בזה הסוגיא ודו"ק:

    בד"ה מסתברא כו' אם עקר רגליו ופתח בברכה כו' עכ"ל דאין חילוק בין עקירת רגליו ובין פתח בברכה שלאחריה וכן לקמן גבי טעה ולא הזכיר ר"ח בבה"מ לא שייך כלל עקירת רגליו אלא דהיינו שפתח בברכה שלאחריה וק"ל:

    בא"ד הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא ע"כ אין מחזירין אותו כו' עכ"ל ר"ל אפילו בדבר שצריך להחזיר אם התחיל הטוב והמטיב כגון בשל שבת אם לא התחיל עדיין בהטוב והמטיב אין לו להחזיר ואמרו שם דאינו רואה שם כ"כ הפסק ומה"ט בדבר שאין לו להחזיר אם התחיל בהטוב ומטיב כגון ר"ח אם לא התחיל אומר נמי שם משא"כ בי"ח ברכות דאם יחזירוהו כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 30b · Sefaria

    שיטה מקובצת

    ודילמא לא כיון דעתיה מעיקרא פירוש מנין לך שהתפלל יוצר ומוסף כי שמא תפלת יוצר בלבד היא ומתחלה לא כיון דעתו באבות ונזכר אחר שהתפלל והוצרך לחזור ולהתפלל מראש. והוא הדין אי אדכר באמצע תפלה דפוסק:

    אמר ליה תא חזי וכו' דר' יוחנן לאשמעינן אתא דתפלת המוספין ביחיד וכיון דכן איהו ודאי הוה קים ליה דתפלת המוספין הוה:

    לא הוו מצלו אלא ביני עמודי פירוש והוו מצלי תפלת המוספין ביחיד אף במקום שיש חבר עיר ומהא משמע דהלכתא כרבנן:

    והתניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוסף - ואיכא נוסחי דגרסי טעה ולא הזכיר של ראש חדש במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. ולא גרסינן לה דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בראש חדש. (ועוד דבמוסף לא שייך לומר טעה דכולי יומא הוא זמניה:)

    כדי שתתחונן דעתו עליו שתתישב דעתו שיוכל להתפלל לאלהיו בלב שלם. ורב חסדא אמר וכו' והענין הוא אחד אלא שחולקין בלשון. ובירושלמי אמרו שישהא כדי מהלך ארבע אמות:

    מסתברא מילתיה דרב בחודש מלא פירוש שהחודש שעבר היה מלא אין מחזירין אותו אבל ראש חדש שעבר חסר מחזירין אותו:

    מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר - ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה:

    סליק פרק תפלת השחר בסיעתא דשמיא

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 30b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהו"ל תליסר בי כנישתא כו' היכא דהוו גרסי. ולכאורה יש לתמוה מאי שייך הך מילתא הכא בשמעתין ועוד דהא כבר מייתי הש"ס לעיל בפ"ק דף ח' האי מילתא גופא ולמה חזר וכפלו כאן והנראה בזה דמייתי הכא לענין תפלת מוסף גופא דאיירי ביה בשמעתין דלא מיבעיא דבכל התפלות לא הוו עיילי לבי כנישתא להתפלל ברבים משום דהוי ניחא להם טפי להתפלל בבה"מ היכא דהוו גרסי והיינו כדאמרינן לעיל בהך מילתא גופא מקרא אוהב ה' שערי ציון כו' ע"ש אלא דאפילו בתפלת המוספין דלא מיבעיא לראב"ע אין להתפלל אותה ביחיד עכ"פ במקום שיש חבר עיר דהיינו בבה"כ אלא דאפילו לחכמים נמי מיהו איכא מעליותא בחבר עיר טפי מבשאר תפלות מש"ה מייתי דר"א ור"א היו מתפללין היכא דהוו גרסי וממילא שמעינן מינה דסבירא להו דאין הלכה כראב"ע כן נ"ל ונראה דלזה נתכוון ג"כ הרא"ש ז"ל:

    שם אמר רבי ענן כו' לפי שאין ב"ד מקדשין החדש אלא ביום וכתבו התוס' דיש מפרשים דוקא בלילה ראשונה כו' אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש יום שלפניו ולא נראה לחלק עכ"ל. ולא ידענא למה לא נראה להם לחלק דהא לכאורה טעמא רבא אית ביה ופשטא דלישנא דרב נמי הכי משמע שזה עיקר הטעם דלפי שאין מקדשין החדש אלא ביום מש"ה לא איכפת לן אם לא הזכיר של ר"ח בערבית והיינו כמ"ש רש"י בר"פ ראוהו ב"ד דהלבנה אינה נראית בשעת חידושה אלא סמוך לחשיכה וא"כ ברוב הפעמים לא הספיקו הב"ד לקבל עה"ח ולומר מקודש החדש מבעוד יום א"כ מה"ט גופא לא שייך להזכיר של ר"ח בתפלת ערבית ונהי שהשוו חכמים מידותיהם להזכיר גם בשל ערבית מ"מ בדיעבד אין מחזירין אותו מה"ט גופא וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך ה"ט אלא בלילה הראשונה משא"כ בלילה שנייה לא שייך ה"ט ונ"ל דאפילו הכי כתבו התוס' דלא נראה לחלק בשני הימים של ר"ח כלל כיון שעושין אותן מספק כי היכי דלא לזלזלו בי"ט שני כדאיתא בפרק במה מדליקין וכמו שאכתוב בזה בקונטרס אחרון לענין ספק אם הזכיר של ר"ח כשעושין ר"ח שני ימים ע"ש ודו"ק:

    בתוס' בד"ה מסתברא כו' וה"נ יחזור לאותה ברכה אם לא התחיל ברכה שלאחריה כו'. עיין מה שכתבתי בזה לעיל בדף הקודם משום רבינו יונה ז"ל גם מה כתבו התוס' בסוף הדיבור מיהו אומר ר"י שראה את ר"ת כו' וכן עמא דבר עכ"ל עיין בטור א"ח וש"ע סימן רצ"ד וסימן תרפ"ב שכל הפוסקים כתבו שאין לנהוג כן:

    אין עומדין פרק חמישי

    במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופרש"י דכובד ראש היינו הכנעה ורבינו יונה כתב דלשון כובד ראש לאו דוקא אלא דרך משל כו' ע"ש. ולפי פירושם יל"ד בלשון כובד ראש דטפי הו"ל למימר אין עומדין להתפלל אלא בכובד ראש כדמשמע מכל הנך קראי דמייתי הש"ס בסמוך אהא מילתא גופא דלמאי דמייתי מקרא דאשתחוה אל היכל קדשך ביראתיך משמע דאיירי בשעת התפלה שכורע ומשתחוה תחלה וסוף וכיוצא בזה מקרא דהשתחוו לה' בהדרת קדש. וכה"ג בקרא דעבדו את ה' ביראה וכמו שפרש"י דאיירי בתפלה גופא. מיהו אפשר לומר דענין הכנעה זו שכתבו רש"י ורבינו יונה שישעבד המוח שהוא בראש לה' לבדו ולהסיר כל המחשבות הזרות שהם מענינים גשמיים וצרכי עה"ז כמ"ש הטור בא"ח סימן צ"ח שכך היו עושים חסידים הראשונים שהיו מתבודדין ומכוונין עד שהיו מגיעין להתפשטות הגשמיות ולהתגברות הרוח השכלית עד שהיו מגיעין קרוב למעלת הנבואה. ולכאורה ענין מחשבה וכוונה כזאת א"א לכוון בשעת התפלה ממש שהרי בתפלה צריך לכוון בפירוש המלות ולשאול צרכיו כעבד המבקש פרס מרבו שרובם ככולם הם מעניני העוה"ז וגשמיים. לכן יותר נאות לעשות כזאת קודם התפלה לשעבד המחשבה לעבודת הבורא עד שידע לפני מי הוא עומד. ובזה היה מתיישב ג"כ לשון כובד ראש כמשמעו אלא לפי שהטור בעצמו כתב דמחשבה זו להתפשטות הגשמיות ולהתלבשות הרוחניות נכון לעשות בשעת התפלה ממש וא"כ תו לא שייך לפרש כן וכעת צ"ע ליישב הלשון והנראה לענ"ד כתבתי:

    מיהו בלא"ה לא ידעתי למה הוצרך רבינו יונה לפרש דכובד ראש הוא דרך משל דהא מצינו לפרש כפשטיה שהכנעה זו היינו שיכוף ראשו מעט כדי שיהיה עיניו למטה ולבו למעלה כדאיתא בפרק מצות חליצה הובא בטור ובש"ע סימן צ"ה וא"כ לפי פירושם יש לעשות כן אף קודם התפלה. וא"כ לפ"ז א"ש טפי הא דמייתי מתני' מלתא דחסידים הראשונים אהך מלתא גופא לפי שהכל בענין אחד כן נ"ל:

    בגמרא אלא אמר ריב"ל כו' אל תקרי בהדרת אלא בחרדת נראה משום דפשטא דלישנא בהדרת קודש משמע דאהיכל קאי שנקרא הדרת קדשו אלא דא"א לומר כן דלפ"ז לא שייך לומר השתחוו לה' בהדרת קדש דהא כל ישראל היו משתחווים לה' והרי הזרים אסורים ליכנס לשם. אע"כ דאתפלה קאי ואדלעיל מיניה קאי דכתיב הבו לה' בני אלים כמ"ש התוס' וא"כ לפ"ז לא שייך לשון בהדרת ממש אלא א"כ אנו קורין ג"כ בחרדת והיינו כובד ראש דמתני' וכדמסיק דענין כובד ראש היינו כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולפ"ז ממילא דצריך לכוון לבו ג"כ כאילו עומד בבה"מ ובבית קדשי הקדשים כדאיתא בסוף פרק דלעיל וכמ"ש ג"כ הטור. והשתא א"ש לשון בהדרת קדש היינו היכל וקדשי הקדשים דכל שהוא מתפלל בחרדת קרינן ביה נמי בהדרת קדש כן נראה לי:

    Penei Yehoshua on Berakhot 30b · Sefaria

    גליון הש"ס

    מתני' אפי' המלך עי' יומא י"ט ע"ב תוס' ד"ה בם:

    Gilyon HaShas on Berakhot 30b · Sefaria

    בן יהוידע

    אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא 'מִתּוֹךְ' כֹּבֶד רֹאשׁ הא דלא אמר 'בכובד ראש', ללמדנו דלא סגי מראה ההכנעה באיברים החיצונים, אלא צריך להתפלל מן התכיות של כובד ראש.

    הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, אַל תִּקְרִי "בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ", אֶלָּא, "בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ". כלל של אל תקרי ידוע, ונראה לי בס"ד בצדיקים כתיב הֵיכַל ה' הֵמָּה, ואיך גוף האדם יהיה הֵיכַל ה'? על ידי חרדה, שיהיה חרד בדבר שבקדושה.

    בִּמְקוֹם גִּילָה, שָׁם תְּהֵא רְעָדָה לפי פשוטו רצונו לומר בלב ששם תתעורר השמחה והגילה, שם צריך להיות רעדה, ועוד נראה לי בס"ד דהתפלה היא י"ט, וג' ראשונות וג' אחרונות הם שבחו של מקום, נשארו י"ג [13] בקשות צרכי האדם, והטעם שקבעו לזה י"ג ולא יותר, פרשתי בס"ד במקום אחר, דידוע שאין לשאל ב' שאלות בבת אחת, ואיך תקנו שאלת צרכיו כמה שאלות בבת אחת, אך הטעם כיון דהשואל כונתו בכולם כונה אחת, שרוצה כל אלו כדי שיוכל לעבוד את ה', נעשה כולם שאלה אחת, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים כז, ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', ואם תאמר והלא כמה שאלות שאלתי, לזה אמר שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', כל כונתי בכולם הוא דבר אחד, כדי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', ולכן תיקנו דאמצעיות שהם בקשת צרכי האדם מספר 'אחד' [13], לרמוז שצריך שתהיה כונת האדם בהם דבר אחד, שהוא מבקש כל זה כדי לעבוד את ה', ולא יוכל לעבוד את ה' כראוי אלא אם כן יהיה כל אלה לו, והנה בראשונות ואמצעיות לא אצטריך למימר שיזכרם ברעדה, כיון שהם שבחו של מקום ודאי יהיה לו רעדה, לכן בא ללמדנו על הזכרת י"ג ברכות אמצעיות, ורמזם בתיבת 'גִּילָה', שהוא 'י"ג לה', פירוש במקום י"ג ברכות שיש לה לתפלה, שם גם כן תהיה רְעָדָה.

    חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּדַח טוּבָא פירש רש"י ז"ל יותר מדאי, ונראה לי כונתו דלא תימא מילת טוּבָא קאי על מילת חַזְיֵיהּ, שרצונו לומר ראה אותו כמה פעמים שהיה יושב ושמח, לזה פירש 'יותר מדאי' דקאי על רבוי השמחה.

    אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מַר: (משלי י״ד:כ״ג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר? מקשים אמאי לא אמר לו פסוק (תהילים ב' י"א) וְגִילוּ בִּרְעָדָה? ונראה לי בס"ד דְאַבַּיֵי כבר שמע לתשובה דְרַבִּי יִרְמְיָה שהשיב לְרַבִּי זֵירָא, ורק בא להקשות מפסוק זה, דמשמע אף על גב דאין חשש חטא אם ישמח בשעת הנחת תפילין, עם כל זה טוב שלא לבדוח כדי לקבל שכר, והשיב לו תפילין קא מנחנא, ואני שמח על מצות התפילין שזכיתי להניחו כל היום, ולא אירע לי אונס המעכב הנחתו, ואם כן על שמחה זו יש קבלת שכר. או נראה לי לתרץ בס"ד דהכא התלמיד מקשה לרבו, ולכן מוכרח לדבר עמו בדרך כבוד, שלא יהיה נראה שבא להוכיח אותו, ולזה אמר לא סבר לה מר, ואם היה מביא לו פסוק וְגִילוּ בִּרְעָדָה לא אפשר למנקט האי לישנא, כי זה פסוק מפורש על כך, ולזה הביא פסוק בְּכָל עֶצֶב, כי פסוק פשוטו לאו להאי אתמר, אלא קאי על מלאכה, ואומרו עֶצֶב רצונו לומר 'עמל', וכמו שכתבו בו מפרשי התנ"ך, ורק יש דורשין אותו על 'עצבון', ועל זה יפול לשון לא סבר לה מר בְּכָל עֶצֶב דקאי על עצבון, והשיב לו אפילו לדבריך דקאי על עצבון, לא דבר הכתוב על שעה שהאדם עושה מצוה והוא שמח על המצוה, ואנא תפילין קא מנחנא.

    Ben Yehoyada on Berakhot 30b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף ל׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־513 מילים ב־25 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 25 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 120 מילים

      נפתחת ב״בִּנְהַרְדְּעָא, לְבַר מֵהָהוּא יוֹמָא דַּאֲתָא פּוּלְמוּסָא דְמַלְכָּא…״

    2. קטע 234 מילים

      נפתחת ב״יָתֵיב רַבִּי חֲנִינָא קָרָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי,…״

    3. קטע 333 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי…״

    4. קטע 422 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי אַף עַל גַּב…״

    5. קטע 565 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר, רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ…״

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ,…״

    7. קטע 710 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה? רַב הוּנָא…״

    9. קטע 919 מילים

      נפתחת ב״מַאן דְּאָמַר ״כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו״, דִּכְתִיב:…״

    10. קטע 1025 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב עָנָן אָמַר רַב: טָעָה וְלֹא…״

    11. קטע 1113 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַמֵּימָר: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דְּרַב בְּחֹדֶשׁ מָלֵא.…״

    12. קטע 1218 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: מִכְּדֵי רַב…״

    13. קטע 134 מילים

      נפתחת ב״הדרן עלך תפלת השחר…״

    14. קטע 1435 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד…״

    15. קטע 1512 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:…״

    16. קטע 168 מילים

      נפתחת ב״מִמַּאי? דִּילְמָא חַנָּה שָׁאנֵי, דַּהֲוָת מְרִירָא לִבָּא…״

    17. קטע 1717 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מֵהָכָא:…״

    18. קטע 1825 מילים

      נפתחת ב״מִמַּאי? דִּילְמָא דָּוִד שָׁאנֵי, דַּהֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ…״

    19. קטע 1929 מילים

      נפתחת ב״מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ, ״הַדְרַת״ מַמָּשׁ.…״

    20. קטע 2015 מילים

      נפתחת ב״מַאי ״וְגִילוּ בִּרְעָדָה״? אָמַר רַב אַדָּא בַּר…״

    21. קטע 2114 מילים

      נפתחת ב״אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה…״

    22. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִילִּין מַנַּחְנָא.…״

    23. קטע 2319 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא.…״

    24. קטע 245 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִילִּין מַנַּחְנָא.…״

    25. קטע 2511 מילים

      נפתחת ב״מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עֲבַד הִילּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזַנְהוּ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    בִּנְהַרְדְּעָא, לְבַר מֵהָהוּא יוֹמָא דַּאֲתָא פּוּלְמוּסָא דְמַלְכָּא לְמָתָא, וְאִטְּרִידוּ רַבָּנַן וְלָא צַלּוֹ, וְצַלִּי לִי בְּיָחִיד, וַהֲוַאי יָחִיד שֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר.

    יָתֵיב רַבִּי חֲנִינָא קָרָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אֲמַר לֵיהּ: פּוּק קְרֵא קְרָאָיךְ לְבָרָא, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יַנַּאי דְּצַלִּי וַהֲדַר צַלִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְדִילְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ וּלְבַסּוֹף כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה דְּקָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.

    רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי אַף עַל גַּב דַּהֲווֹ לְהוּ תְּלֵיסַר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבֶרְיָא לָא הֲווֹ מְצַלּוּ אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי, הֵיכָא דַּהֲווֹ גָּרְסִי.

    אִיתְּמַר, רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא צַלִּי וַהֲדַר צַלִּי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא כַּוֵּון מָר דַּעְתֵּיהּ, וְהָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. אֶלָּא דְּלָא אַדְכַּר מָר דְּרֵישׁ יַרְחָא.

    וְהָתַנְיָא טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ, בְּעַרְבִית — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּשַׁחֲרִית. בְּשַׁחֲרִית — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּמוּסָפִין. בְּמוּסָפִין — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּמִנְחָה.

    אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּצִבּוּר שָׁנוּ.

    כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. חַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו.

    מַאן דְּאָמַר ״כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו״, דִּכְתִיב: ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳״. וּמַאן דְּאָמַר ״כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו״, דִּכְתִיב: ״וַיְחַל מֹשֶׁה״.

    אָמַר רַב עָנָן אָמַר רַב: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַרְבִית — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם.

    אָמַר אַמֵּימָר: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דְּרַב בְּחֹדֶשׁ מָלֵא. אֲבָל בְּחֹדֶשׁ חָסֵר — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.

    אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: מִכְּדֵי רַב טַעְמָא קָאָמַר, מָה לִי חָסֵר וּמָה לִי מָלֵא?! אֶלָּא לָא שְׁנָא.

    הדרן עלך תפלת השחר

    מַתְנִי׳ אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת, וּמִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּונוּ לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲפִילּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ — לֹא יְשִׁיבֶנּוּ, וַאֲפִילּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ — לֹא יַפְסִיק.

    גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דְּאָמַר קְרָא ״וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ״.

    מִמַּאי? דִּילְמָא חַנָּה שָׁאנֵי, דַּהֲוָת מְרִירָא לִבָּא טוּבָא.

    אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מֵהָכָא: ״וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ״.

    מִמַּאי? דִּילְמָא דָּוִד שָׁאנֵי, דַּהֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ בְּרַחֲמֵי טוּבָא. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מֵהָכָא: ״הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ״: אַל תִּקְרֵי ״בְּהַדְרַת״ אֶלָּא ״בְּחֶרְדַּת״.

    מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לְךָ, ״הַדְרַת״ מַמָּשׁ. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה הֲוָה מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ, וַהֲדַר מְצַלֵּי. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מֵהָכָא: ״עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה״.

    מַאי ״וְגִילוּ בִּרְעָדָה״? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא אָמַר רַבָּה: בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.

    אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא. אֲמַר ״וְגִילוּ בִּרְעָדָה״ כְּתִיב!

    אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִילִּין מַנַּחְנָא.

    רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא אֲמַר לֵיהּ: ״בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״ כְּתִיב?

    אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא תְּפִילִּין מַנַּחְנָא.

    מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עֲבַד הִילּוּלָא לִבְרֵיהּ, חֲזַנְהוּ לְרַבָּנַן דַּהֲווֹ קָבָדְחִי טוּבָא.