מסכת נדה דף ח׳ עמוד א׳

מלמדין את הקטנה בפרק בית שמאי ביבמות ב' אחין נשואין ב' אחיות יתומות אחת גדולה ואחת קטנה מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה ודוחה זיקתה נישואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו שאין נישואי קטנה כלום ואם יגרשנה לקטנה בגט שוב אינו יכול ליבם את הגדולה שאחות גרושתו היא אלא מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומיאון עוקר נישואין הראשונים ומותר ליבם הגדולה:

הרודה ונותן לסל כגון שהיה לש את עיסתו פחות פחות מחמשת רבעים לפוטרו מן החלה:

הסל מצרפן כשרודן מן התנור:

מאי אולמיה דהאי דחלה מההיא דמיאון דפשטת לה מינה דאמרת ה"נ מסתברא הא שמעינן מההיא דמיאון דבשאר סדרי איכא הלכה כר"א:

ומשני מההיא דמיאון ליכא למשמע מינה דבשאר סדרים איכא דהתם משום דקאי ר' אלעזר כר"א ואיכא למימר משום דמסייע ר' אלעזר לר"א מש"ה הלכה כמותו בהא אבל משום דידיה לחודיה לא:

מלמדין את הקטנה במילתא אחריתי היא בפ' ב"ש:

ומי קאי והא אצרוכי מצרכינן ליה התם דאמר שמואל בקמייתא הלכה כר"א ובאידך נמי הלכה כר' אלעזר ואמרי' צריכא דאי אשמועינן כו' אלמא ר' אלעזר ור"א לאו חד טעמא קאמרי מדאיצטריך לשמואל למימר בתרווייהו הלכה:

שממאנין את הקטנות מבקשין מהן שימאנו כגון הנך דרבי אלעזר ור"א כדי לקיים מצות יבום:

ועל היין בן מ' יום פרש"י דקודם לכן הוי יין מגתו אע"ג דאמרי' בהמוכר פירות (ב"ב דף צז.) יין מגתו אם הביא כשר בן מ' יום לכתחילה נמי יביא אפילו יש הרבה מיין אחר:

יש להן ביעור ולדמיהם ביעור אע"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בביעור בין דמיה לעצמה כדתנן בפ"ב דשביעית ר' מאיר אומר דמיה מתבערים עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח:

קטף פירש רש"י שם העץ וכן בברייתא פ"ק דכריתות (דף ו.) רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף ושרף עצמו נקרא קטף על שם העץ כדאמר הכא דיש בו שביעית ובסמוך נמי אמר דקטפו זהו פריו וצרי ולוט (בראשית ל״ז:כ״ה) מתרגמינן קטף ולוטא ומה שפירש"י דאינו עושה פירות אלא שרף נוטף ממנו וזהו פריו אינו למאי דמוקי ליה ר' זירא בסמוך בקטפא דפירא: [ ונראה דרש"י פירש כן לשינויא בתרא. גי':]

ואמר רבי פדת מאן תנא כו' ואם תאמר דבפרק קמא דברכות (דף ה:) אמר ליה ר' יוחנן לרבי אלעזר אי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר משמע דלרבי אלעזר לא היו לו בנים ויש לומר שאחרי כן נולד לו או היו לו בנים הרבה ומתו מקצתם ואמר ליה רבי יוחנן כך כדי לנחמו:

מאן תנא דאמר קטפא פירא ר' אליעזר ואם תאמר במאי פליגי אי ביעורו והנאתו שוה מאי טעמא דרבנן דאפי' עצים הוו אסירי בשביעית אי לאו דאין הנאתו וביעורו שוה ואי אין הנאתו וביעורו שוה לא אסור בשביעית ואין סברא לומר דפליגי אי הנאתו וביעורו שוה אי לאו ויש לומר דודאי הנאתו וביעורו שוה ולפי שאינו כי אם לחלוחי העץ שרו רבנן דבטל אגב העץ ורבי אליעזר סבר דהנאתו חשיבא והוי פירי:

ואבוך אמר הלכה כר"א בד' אע"ג דר' יוסי קאי כוותיה דבהגוזל קמא (ב"ק דף קב.) אית להו דשביעית נוהגת בעצים וא"כ כ"ש קטפא ומשום דרבי יוסי קאי כותיה לא חשיב ליה עם הנך דטעמא דר' יוסי משום דלא בעי הנאתו וביעורו שוה ולא קיימא לן כוותיה אלא אין שביעית נוהגת בעצים דר' יוסי נמי מודה דקטפא לאו פירא הוא לענין ערלה:

[משום דקאי רבי יהודה בן בבא כותיה אע"ג דבמתני' נמי חזר בו ר' יהושע וקאי כוותיה ואפ"ה מני לה בד' וי"ל דשמא ר' יהושע סבר כר' יוסי דמצריך ג' עונות במעוברת ומניקה דפליג ארבי אליעזר ולא הדר ביה אלא ממה שאמר אני לא שמעתי אלא בתולה. גי':]

משום דקאי ר״א כותיה פי׳ דמההיא דמיאון ליכא ראיה דשאני התם דקאי ר״א כותיה.

ומתני׳ והרודה ונותן לסל מפורשת במ׳ פסחים פ״ה בס״ד.

חזי דמינך ומאבוך קשריתו קיטפא לעלמא ושמעינן מהאי לישנא דהלכתא כי האי סתמא ואע״ג דהוי כר״א כל כמה דלא פסקינן הלכתא דלאו כותיה דאי לא היכי קאמר מינך ומאבוך הא מינך בלחוד שרי׳ קיטפא לעלמא וכיון דאוקמא כר״א אלא ודאי כדאמרן.

ואם איתא לימא ליה וכו' דהא מסתמא ר׳ פדת בקי בדברי ר״א אביו ורבו.

ומי קאי והתניא וכו' ק״ל ולדידן היכי לא ק״ל בר׳ חנינא אדר״ח י״ל דאנן הוה ס״ד דהדר ביה מההיא קמיתא משום הא דמשום אבותי׳ אבל לדידן דמסייעי מקמיתא קשיא ופרקי׳ דאדרבה בתריתא דמשום אבותיו לית להו.

שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות אחת גדולה ואחת קטנה מת בעלה של קטנה תצא אלמנתו משום אחות אשה מת בעלה של גדולה והרי הגדולה זקוקה זיקה של תורה ואיסור אחות אשה אינה אלא מדרבנן והרי זו שתחתיו אחות זקוקתו וליבמה אי אפשר שהרי היא אחות אשה דרבנן ולחלוץ לה אי אפשר שהרי יאסרו שתיהן זו משום חלוצה וזו משום אחות חלוצה ולהוציא את הקטנה ולייבם את הגדולה אי אפשר שהרי נעשית אחות גרושה דרבנן אלא לדעת ר' אליעזר שהלכה כמותו מלמדין את הקטנה שתמאן ותעקור נשואיה לגמרי ופרח איסור אחות אשה מזו הגדולה ומיבמה וכן מי שהיה נשוי שתי נשים אחת גדולה ואחת קטנה ומת בא יבם על הגדולה וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה לא פסל את הגדולה וביאת הקטנה זנות בעלמא היא ואינה צריכה כלום בא יבם על הקטנה וחזר הוא או אחיו ובא על הגדולה פסל את הקטנה ונאסרו שתיהן אלא שלר' אלעזר שנסכם לדעת ר' אליעזר מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה וכן הלכה ועל זו אמרו שהעיד ר' יהודה בן בבא שממאנין את הקטנות ר"ל מבקשין מהן שימאנו כדי לקיים מצות יבום וכבר ביארנו דינין אלו במסכת יבמות פרק בית שמאי:

האשה שהיתה לשה עיסתה מעט מעט בפחות מכשיעור אם הקיפן אח"כ זו לזו עד שנגעו זו בזו נצטרפו ולא עוד אלא שאף הרודה מן התנור ונתנן בתוך הסל הרי הסל מצרפן לחלה וכבר ביארנוה במסכת פסחים:

כבר ביארנו במסכת יבמות שמשיאין את האשה על פי עד אחד:

ובמסכת בבא קמא ביארנו על מה שנאמר בשור שאם המית אדם נסקל שכך הדין בכל בהמה חיה ועוף וכבר העידו שנסקל תרנגול בירושלם על שהרג את הנפש:

יין מגתו כל שלשה ימים פסול לגבי מזבח שהרי מתוק פסול ואין לך מתוק יותר הימנו משלשה עד ארבעים לא יביא ואם הביא כשר מארבעים יום עד שתי שנים מצוה מן המובחר משתי שנים ואילך לא יביא ואם הביא כשר אם לא נפסד טעמו וכבר ביארנוה בפסחים:

וכן ביארנו בברכות שתמיד של שחר אינו קרב אלא עד ארבע שעות דבקר כתוב ועד כאן הוא שקרוי בקר אבל לאחר זמן זה אינו קרוי בקר כלל:

הוורד והכופר והלטום שלשתן מין אילן שמוציאין פירות שריחם מתבשם וישנן בדין שביעית ר"ל להפקירן ולאסור סחורתם ולדמיהן שביעית אם מכרן שהשביעית תופסת דמיה ואע"פ שאינן פרי מאכל להדיא אלא שהן כעין עצים אין דנין אותם כעצים דעלמא אלא כפרי גמור וכן יש להן ולדמיהן ביעור כשכלה לחיה שבשדה ואע"פ שיש דברים שאע"פ שישנן בדין שביעית אין צריכות ביעור דנין אלו כפירות גמורים לשביעית ולביעור ומכאן אנו למדים שהוורדים יש בהן משום ערלה הואיל ונדונית כפרי הרי הן בדין אילן וא"כ מה שאמרו לענין כלאים שושנת המלך מין זרעים היא ואינן כלאים בכרם אלמא לאו אילן הוא יראה ששני מינין הן והורד הוא שאנו קורין עכשו רוש"א והראיה מה שאמרו שמן וורד ושושנת המלך הוא מין אחר גדל בשדות וקורין לה רושיל"ה ועליו אמרו בטהרות פ"ג מ"ז תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו אע"פ שהשושנים במקום הטומאה ספיקו טהור שמא אחר ליקטן אלמא שהשושנים מצויים בבית הקברות ובשאר מקומות וי"מ שושנת המלך חבצלת שקורין ליר"י וגדולי המפרשים כתבו בסוף פרק כיצד מברכין שאין ערלה נוהגת בורד ואף מגדולי הדור נסמכים בה כמו שכתבנו שם:

הקטף הוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ונוטף הימנו וידוע בשרף היוצא מאילן של מאכל שאם יוצא מן העלין ומן העיקרים והוא הנקרא קיטפא דגזא אין לו שביעית שאינו פרי והיוצא מן הפגין והוא הנקרא קטפא דפרי יש לו שביעית וכן דינם אצל ערלה אבל אילן זה אינו מוציא פירות ונמצא ששרף זה הוא פריו ומתוך כך נחלקו בה הפוסקים יש מי שפוסק בה שאף זה אינו פרי והרי הוא כשאר השרפים היוצאים מן העלין ומן העקרין ולא אמרו בגבנת הגוים המעמיד בשרף ערלה אסור אלא באילן העושה פירות ושהוא יוצא מן הפגים אבל אם העמיד בשרף עלין ועקרין או בשרף קטף וכל אילן סרק מותר וכדעת ר' פדת ור' יוחנן שהעמידו סתם משנת הקטף יש לו שביעית כר' אליעזר ושאין הלכה כמותו וכר' יהושע שלא חלק אלא בין שרף פגין לשרף עלין ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה קיטפא זהו פרין וכר' זירא שאמר באילן שאינו עושה פירות אפילו רבנן מודו וא"כ אף לענין גבנת הגוים העמידה בשרף של קטף ושל אילני סרק אסור ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדעת ראשון וכן עקר הואיל ור' פדת ור' יהושע ור' יוחנן נראין בה בשטה אחת:

גמ' ואם איתא לימא ליה כי אמר אבא הלכה כר"א בד' בסדר כו' ויש לדקדק כיון דדברי שמואל ע"כ הכי מתפרש בד' בסדר טהרות א"כ מנלן לרבי זירא ולר' פדת דדברי ר"א אביו נמי לא מתפרש הכי ואפשר דשמעי מר"א בפירוש דדוקא קאמר בכל שיתא סדרי משנה:

בתוס' ד"ה ואבוך אמר וכו' דבהגוזל קמא אית להו וכו' כצ"ל:

בא"ד טעמא דרבי יוסי וכו' תירוצא היא לא קיימא לן כותיה כצ"ל: