מסכת נדה דף נ״ב עמוד ב׳

מן הסערה כלומר משער הראש אני משיבך תשובה הרבה נימין בראתי באדם וכו':

על הכף גובה שעל האבר למטה מן הכרס:

אפילו אחת על הכף כו' אע"ג דאינו במקום אחד:

אחת בגבה תחת אותו מקום:

בין קשרי אצבעותיה ואינה מביאה שער עד שתגדיל:

שתכלכל לא שמעתי מהו ונראה בעיני שחברו במס' שבת (עח:) כדי לסוך כלכול ואמרינן (שם פ:) מאי כלכול צדעה ובת צדעה ה"נ עד שיהו שם שערות הרבה שיהא רצוף ומלובש בשער. ואני מצאתי עד שתבלבל בבי"ת שער גדול כפוף ומבולבל ולא ישר בעיני:

איני יודע מהו כלומר לא סבירא לי:

מתני' ב' שערות האמורות בפרה דקיימא לן ב' שערות שחורות פוסלות בה בגמרא דאין מעמידין (ע"ז דף כד.) ובמסכת פרה (פ"ב מ"ה):

עד שתכלכל לשון גדול שער הוא כדאמר בריש נזיר (דף ב.) הריני מכלכל הרי זה נזיר וקאמר בגמרא מאי משמע דכלכול לישנא דגדול שער הוא דתניא אמר רבי יהודה סיד כדי לסוד כלכול קטן ואמר צדעה ובת צדעה:

הלכה כדברי כולן להחמיר בפ' מי שמת (ב"ב דף קנו.) אמר ר"נ אמר שמואל בודקין לחליצה ולמיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן והתם פסק ככולהו דאמר התם ר"נ אמר שמואל וה"נ קאמר הלכה כדברי כולן להחמיר הלכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולן ועד שיהו ב' שערות במקום אחד כרב אשי ואם יש לה דדים גדולים כשאר נשים אינה צריכה לבדוק התחתון ולא תמאן משהביאה שתי שערות קטנות ואפי' אחת בגבה ואחת בין קשרי אצבעותיה ור"ת כתב בספר הישר דמשהגיעה לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה דאע"ג דהיכא דלא בעל פסקינן בפ' יוצא דופן (לעיל נדה דף מו.) דלא חיישינן שמא נשרו אין אנו בקיאין לבדוק בכל גופה שלא יהו לה שערות דאפי' אחת בגבה ואחת בכריסה ובקשרי אצבעותיה מצטרפים או גומות גרידא:

שלש גריסין נמי בתרי יומי תרתי ופלגא חזיתיה ואידך דם מאכולת הוא תימה אמאי לא פריך דלמא כל ג' גריסין בתרי יומי חזיתיה כדקאמר בפחות מג' גריסין ונראה למהר"ם וכן מצאתי דאי לא דתלינן בדם מאכולת ונימא דכל הכתם מגופה חזיתיה אין לנו להקל ולומר דבתרי יומי חזיתיה כיון דיש בו שיעור דאפשר לחלקו לג' ראיות לכך פריך דילמא תרי ופלגא בתרי יומי חזיתיה כיון דראתה מעט פחות מג' גריסין אע"ג דאית בהו טפי משיעור שתי ראיות אתה מיקל לתלות המותר באותן ב' ראיות ולא בראייה ג' ה"נ בג' גריסין וג' עודות נימא תרי ופלגא אע"ג דהוה טפי מב' ראיות נימא דבתרי יומי חזיתיה והמותר נתלה בדם מאכולת וא"ת מנא ליה לרבא דבג' גריסין במקום א' חיישי רבנן דילמא דוקא בג' מקומות ומצאתן ביום אחד ולר' חנינא דוקא בג' חלוקות או בחלוק א' ומצאתו בג' ימים וי"ל דלא מפלגי רבנן:

ורבנן סברי אמר רב אסי עד שיהו שתי שערות במקום אחד ומיהו לרבנן שתים בקשרי אצבעותיה של יד או של רגל הוו סימנים דלא בעינן דוקא במקום ערוה דקים להו לרבנן אפילו בקשרי אצבעות יד ורגל אינן אלא כשגדלה. ורמב"ם ז"ל שכתב (בפ"ב מהל' אישות הי"ז) ששתי שערות אלו צריכין שיהיו במקום הערוה לא נתחוורו דבריו. ומכל מקום בגבה וכריסה ממש לא הוו סימן, וגבה וכרסה שאמרו כאן הכל במקום הערוה וכריסה היינו שפתי מקום הערוה, וגבה למעלה ממנו דהיינו כף, וכפיר"ח ז"ל וז"ל מקום תפוח באשה למעלה מאותו מקום ונקרא כף וכיון שמתגדלת מתמעך והולך ומפני שהוא מקום תפוח קורין אותו על גבה כלומר הוא מקום גבוה וזהו על גבה. וכריסה היא מקום שפתי הערוה ושניהם במקום אחד כי הגב והכרס מקום אחד הן ע"כ.

מהו דתימא כל כהאי גוונא מביאה קרבן ונאכל קמ"ל כתב הרמב"ן ז"ל אין לפרש קמ"ל דאינו נאכל אלא מביאה אותו דהא כתמים הם ואפילו בידוע שמגופה בא, דבר תורה טהורה היא כדאיתא לקמן בריש פרק הוראה כתם (נדה נט,.) אלא על כרחינו הכי קאמר קמ"ל דאינו נאכל ואינה מביאה. ולבי מגמגם בדבר זה דאם כן מאי קאמר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל והיאך היה באיפשר דנטעה בא כיון דכתמים אינן אלא מדרבנן. איפשר דה"קמהו דתימא כיון דראתה שתים ובהרגשה אף כתם זה בהרגשה בא ולאו אדעתה ומביאה קרבן ונאכל, קמ"ל לא אמרי' דבהרגשה בא וכיון שכן דאינה מביאה קרבן כלל. ורש"י ז"ל נראה שפי' דמביאה קרבן ואינו נאכל.

הא בגופא הא ברישא אנן נמי חזינן הכי אלא ה״פ דהפריש׳ איכא בין גופא ורישא ודוכתיו בתלמודא טובא כי האי לישנא.

כתבו בתוס׳ דהשתא אין אנו צריכין בבדיקת גומות אלא דכל שהגיע לכלל שנים ויש שם רבוי שערות או שערות ארוכות אין לבדוק יותר דמסתמא יש שם גומות.

גבה וא׳ בכרסה יש שפי׳ כפשוטן ור״ח ז״ל פירש ששניהם בבית הערוה הגב הוא הכף התפוח שעליו וכרסה שפת הערוה אלא דנקט לישנא מעליא.

ורבנן אמר רב חסדא עד שיהו ב׳ שערות במקום א' מן הלשון הזה נראה כפשוטו דבהא הוא דפליגי אבל מודים הם דקשרי אצבעות ידים ורגלים מקום שער הם אבל קצת הגאונים ז״ל פסקו דבעינן שתיהם במקום הערוה והכא במקום אחד המיוחד קאמר וכן דעת הרמב״ם ז״ל ואם קבלה היא נקבל ודאי להחמיר מיהת הלכה כדברי כלן להחמיר ולענין מיאון נקט שיעורא בזוטר ולענין חליצה שיעורא דנפיש.

אין בהם משום זוב פי׳ משום זבה גדולה דתלינן שיצאו לחלק ביום אחד או בשני ימים בלבד.

מהו דתימא כל כה״ג מביא׳ קרבן ונאכל קמ״ל פרש״י ז״ל דמביאה קרבן שאינו נאכל והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהא כתמים דרבנן ואפילו חזאי מגופא כדאיתא לקמן בפ׳ הרואה וא״כ היאך מביאה קרבן כלל ואיכא למדק מ״מ היכי ס״ד דתלמודא לומר מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל וכי שויין טועין דלא ידעי דכתמים דרבנן לכך י״ל דכיון דראתה שני ימים רצופים קרוב הדבר שאין בשליש ראתה והרגישה ושכחה דהא בצפור לא נתעסקה ולהכי אמרינן מהו דתימא מביאה קרבן ונאכל דודאי ראתה ושכחה קמ״ל דמביאה שמא שכחה ואינו נאכל שמא לא הרגישה כלל כנ״ל.

בהא זכנהו פי׳ שזו היתה עקר תשובתו.

תרי ופלגא פי׳ דאלו תרי בלחוד ליכא למימר דא״כ אידך גריס ועוד דאשתהי א״א לתלותו בדם מאכלת ומיהו פלגא לאו דוקא והא דפרכינן השתא שלשה חלוקות וכו׳ בדין דמצי לשנויי ליה דזו ואין צריך לומ׳ קתני אלא דכל היכא דאיכא תירוצא אחרינא כלל לית לן למימר הכי וכדמוכח בריש פ״ב דקדושין וכדכתיבנא התם בס״ד.

שתי שערות שאמרו כל מקום בית הערוה הוא מיוחד להן להיות סימן באיזה מקום שיהיו מן הערוה הן על הכף והוא בשר התפוח שעל האבר הן על האבר הן בכיס וכן באשה הן על הגב הן על הכרס ובלבד שיהיו שתיהן במקום אחד לא היו שערות במקום בית הערוה אלא שנמצאו שתי שערות על קשרי אצבעות של יד או רגל אף זה סימן שהדבר ידוע שאין שערות בקשרי אצבעות יד ורגל אלא אחר גדלות כך פסקוה רוב המפרשים ומפני שלא נחלקו חכמים עליו אלא באחת על של יד ואחת על של רגל אבל שתים במקום אחד סימן הם אף ביד ורגל וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי המחברים לא הזכירוה וכתבו בהדיא שצריכות שיהיו במקום הערוה ואף גדולי המפרשים לא חלקו בה וכן נראה עקר ורבנן על שתיהן חלקו ר"ל להצריך מקום הערוה ושתיהן במקום אחד ואף לדעת ראשון דוקא בקשרי יד ורגל אבל שאר מקומות בגוף אינו סימן כלל וגבה וכריסה שהזכרנו מקום ערוה הוא אלא שדברו חכמים בלשון נקיה וגבה הוא מקום תפוח שלמעלה ממקום ערוה והוא הנקרא כף וכריסה הוא שפת מקום ערוה:

מאחר שביארנו לענין מיאון הבת ששיעורה עד שתביא שתי שערות ואין הלכה כדברי האומר עד שירבה השחור על הלבן איני צריך לפרש שאין הלכה כדברי האומר עד שתקיף העטרה או עד שתכלכל:

ומ"מ לענין ביאור כלכול איני יודע מהו ומה שנאמר בו בפירושין אין נראה לי ומ"מ איפשר לומר שמאחר שהקף עטרה אינו סימן מקום ערוה שהרי עטרה באשה מהיכן אלא שנאמר על עוקצו של דד ר"ל שתהא הדד בולט כל כך שיהא העוקץ נראה לו כעטרה כך כלכול זה נאמר על כל הדד שיהו נראות בולטות תחת בגדיה עד שיתמלא מהן מקום שכנגדן בבגד על הדרך שאמרו בענין זה לשון פרנסה כמו שאמרו פרנסת ארון לארכו צא ופרנסהו לרחבו כלומר הגדלת שיעורו לידע כמה מחזיק או מלשון יכיל כלומר שתהא בליטתה גדולה כל כך שתכילהו רוחב הבגד בצמצום מלשון לא יכלכלוך:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הרואה כתם הרי זו מקולקלת י"מ לטמא בועלה מעכשו מתורת בועל נדה ולטמא טהרות למפרע מעת לעת שכך הוא הענין בכתם שהמוצאתו מטמאה טהרות למפרע מעת לעת אבל אינה מטמאה את בועלה למפרע משום בועל נדה אא"כ יבעול אחר מציאת הכתם אלא שמטמאתו למפרע משום נוגע כמו שביארנו בפרק ראשון י"מ מקולקלת למנינה והוא שביארנו בפרק ראשון שהרואה אע"פ שמטמאין אותה מעת לעת אינה מתחלת מנינה לשבעת ימי נדה אלא משעה שראתה ואין מקלקלין את מנינה מחשש מעת לעת וענין דבר זה הוא לחשבון נדה של תורה שמתחלת למנות מיום ראייתה שבעה ובשמיני מתחילין ימי זיבה ואם ראתה שלשה רצופים אחר שעברו שבעת ימי נדה וספרה אחריהם שבעה נקיים ובשמיני שהוא תחלת נדה ראתה אין אומרין בזו שמא אתמול ראתה שהיו ימי זיבה וצריכה לספור עוד שבעה נקיים אחר שיעברו שבעת ימי נדה שהרי ימי נדה עולין לימי זיבה אחר שראת בהן אלא מונה שבעת ימי נדה מפני שאומרין עכשו הוא שראתה וימי זיבה כלו להם וכבר טהרה מזיבתה ואם פסקה בשביעי טובלת וחוזרת לפתחה בלא שום בלבול אבל הרואה כתם אע"פ שאף היא אינה מונה למפרע אלא משעת מציאתה מ"מ נתקלקל מנינה מפני שאבד פתחה ואינה יודעת בכתם זה אם בימי זיבה אם בימי נדה ואע"פ שלביתה ולטהרות דיה שתספור שבעה נקיים לפתחה מיהא ר"ל לסיים לה זמן הוסת צריכה שבעה עשר יום על הדרך שביארנו בפרק ראשון:

וחוששת משום זוב דברי ר' מאיר כלומר אם עברו עליה שלשה ימים בימי זיבה משלבשה חלוק זה ונמצא בה כתם גדול כשיעור שלשה גריסין ושלשה ועודית חוששין שמא גריס ועוד בא בכל יום ודנין אותה כזבה מספק אצל בעלה ולא להיות מביאה קרבן אלא שלא יהא נאכל כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים בפירושי המשנה שהרי מן התורה אין טומאה בכתם כלל וכמו שאמרו נ"ז ב' בבשרה עד שתרגיש בבשרה אלא להטעינה שבעה נקיים ולימד שאין אומרין תרי ופלגא מגופה קאתו ואידך פלגא אגב זוהמא דדם נדות תלינן בדם מאכלת שמאחר שיש לחלק ממנו לשלשה דנין כל אחד ליומו:

וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ר"ל כל שהוא כתם אחד אע"פ שהוא גדול בשיעורו כשלשה גריסין ועוד אא"כ היו מפוזרים בחלוק ושכבר לבשתהו שני ימים ומצאה בשלישי שנדון אותה בספק זבה או אם לבשה שלשה בגדים בדוקים לה בשלשת ימי הזיבה אחד ליום ונמצא בכל אחד כתם ולדונה בודאי זבה וכל שכן אם ראתה ראייה ממש שני ימים ובשלישי לבשה בגד הבדוק לה ומצאה עליו כתם שהיא ודאי זבה אלא שאף בזו אין בה מקום לקרבן כלל וכמו שאמרו עליה בגמרא מהו דתימא כל כי האי גונא מביאה קרבן ונאכל כלומר אחר שראתה שני ימים בזמן הזיבה ראייה ממש ובשלישי ראתה כתם שמאחר שראתה שנים בהרגשה יש לך לדון שאף הכתם כדם הנדה הוא ואמר עליה קמ"ל דלא ואין הפירוש קמ"ל דאינו נאכל אלא שמ"מ תביאהו מספק אלא כך הוא הפירוש קמ"ל דלא כלומר שאין כאן קרבן כלל אחר שאין דנין את הכתם השלישי כראייה מן התורה:

והלכה כתנא קמא ואע"פ שחכמים חלוקים בה פירשו בגמרא שדברי יחיד הם ור' חנינא בן אטיגנוס היא וכבר אתה יודע ממה שכבר התבאר שמשנה זו אין לה מקום בזמן הזה שאם לענין טמאות וטהרות הרי בזמן הזה אין טהרות ואם לקלקול מנין ומחשש זיבה כשם שבנות ישראל החמירו על עצמן שבראייה כחרדל עושות עצמן זבות גמורות ויושבות שבעה נקיים אחר הפסק כך בכתם כל שמוצאות כתם בכגריס ועוד עושות עצמן זבות ויושבות עליו שבעה נקיים חוץ מיום המציאה וגדולי המפרשים כתבו שאף יום המציאה בכלל השבעה אלא שאין הדברים נראין ובפחות מכגריס ועוד תולה במאכולת כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמ' ר"י אומר עד שתקיף העטרה כו' היינו נמי שיעורא דבגרות לר"י בפרק יוצא דופן ובשלא נבעלה קאמר ר"י דממאנת עד בגרות דומיא דעד שירבה השחור לר' יהודה דבנבעלה מודו כ"ע דלא ממאנת משהביאה ב' שערות וק"ל:

תוס' בד"ה שלש גריסין נמי כו' אתה מיקל לתלות המותר באותן ב' ראיות כו' עכ"ל דהכא כיון דלא ראתה ג' גריסין אין חילוק אם תולין המותר במאכולת אם במגופה כיון דא"א לחלקה לשלשה ראיות:

ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר וכו' והתם פסק ככולהו דאמר התם וכו' ר"ל דמילי טובא אמר התם רב נחמן משמיה דשמואל ופסיק התם ככולהו אמר ר"נ אמר שמואל דאתניהו התם א"כ בזה נמי דאמר רב נחמן אמר שמואל התם בודקין למיאונין לאפוקי מדרבי יהודה נמי הלכה כמותו ואין הלכה כרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן: