דף ביאור

מסכת נדה דף ד׳ עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת נדה דף ד׳ עמוד ב׳

מסכת נדה דף ד׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־438 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

שאני אומר כו' אבל בקופה הא נמצא שרץ לתוכה ושעת מציאתה טמאה היא:

עורב אייתי ושדא לאחר שטלטל הקופה לזוית אחרת ובזוית הראשונה לא היה:

מכדי האי ככר ספק טומאה הוא ספק נגע ספק לא נגע אבל אקופה לא פריך דהא לא איתחזיק טומאה בזוית של בית הראשון. וכי היכי דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית ולשנויי כדמשני:

שאין בו דעת לישאל אם נגע אם לא נגע:

ספקו טהור דהא קיימא לן ספקו טמא ברה"י משום דגמרינן מסוטה שסוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו:

בטומאה דרבנן כגון הנך מעלות דחומר בקדש (חגיגה כ:) בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה (שם יח:) ומש"ה אפילו ברה"י ספקו טהור:

עלה נדף דבר הקל ה"נ טומאה קלה. אית דאמרי מדף עליונו של זב ושבוש הוא דעליונו של זב מטמא ככר מן התורה בפרק בנות כותים (לקמן נדה דף לב:) נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ומעיקרא כי אותביניה הכי הוה ס"ד דעליונו של זב הוא:

שהפריז שהגדיל והרחיב מדתו שטמאה למפרע מפקידה לפקידה:

ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Niddah 4b · Sefaria

תוספות

הכא נמי נימא עורב אתא ושדא אף על גב דאדם שנשתמש בקופה יש בו דעת לישאל מכל מקום פריך כיון דעל ידי תליית אדם טהור אין אתה חושבו ספק אף על גב שהנפילה נראה יותר אם כן הרבה מצוי הוא שאדם טהור בא לשם הכא נמי נימא אתא עורב ושדא ולא הוי ספק:

ואיבעית אימא בטומאה דרבנן לא בא לתרץ דאפילו אי הוי דבר שיש בו דעת לישאל דאתי שפיר דמה לו לתרץ זה כיון דאמת הוא דככר ומדף אין בהם דעת לישאל אלא מתרץ אפי' אין לתלות באדם טהור כמו בנפילה לפי שהנפילה קרובה לודאי כמו שסובר המקשה אתי שפיר דאיירי בטומאה דרבנן ואיירי בבגדי עם הארץ לפרושים ורש"י דפי' בבגדי פרושים דהוי מדרס לאוכלי תרומה נראה שסובר שעתה בא לתרץ אפי' בשיש בו דעת לישאל ולכך לא רצה לפרש בבגדי ע"ה לפרושים משום דהתם לא היינו מקילין כדאמרינן בשבת פ"ק (דף טו:) דעל ו' ספיקות שורפין את התרומה וחשיב בגדי ע"ה דעל ודאי מגען שורפין ועל ספק מגען תולין (וחשיב בגדי ע"ה): [ולפי שיטתו היה יכול לפרש דס"ד דמקשה דמדף היינו בגדי עם הארץ ושמא לא פירש כן משום דבת"כ איקרי מדף עליונו של זב וכן במסכת זבין פ"ה [מ"ב] ובעדיות פ"ו [מ"ב]:]

כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה"ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים כדאמר בגמרא אע"ג דתנן לקמן (נדה דף יא.) אע"ג שאמרו דיה שעתה צריכה בודקת הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה היא למעט מעת לעת דהוי חדוש כדאמרי' בגמרא ודלקמן היינו בד' נשים דדיין שעתן והא דמשמע הכא דאפי' אותן דדיין שעתן צריכין בדיקה ובשילהי בנות כותים (לקמן נדה דף לח:) תנן דכל י"א שבין נדה לנדה הרי היא בחזקת טהרה ומפרש בגמרא דאינה צריכה בדיקה ואפ"ה קאמר התם דמטמא מעל"ע בע"ה אפרש לשם:

Tosafot on Niddah 4b · Sefaria

רשב"א

הא דאקשינן מכדי ספק טומאה ברשות היחיד הוא. פירוש אככר פריך וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר וככר נמי מאי קושיא, דילמא משום דשלא במקום מציאתו הוא. וליכא למימר דאליבא דר' יוחנן פריך, דלר' יוחנן נמי שלא במקום מציאתו אין שורפין אלא תולין משום מעלת טהרות דלא דמי לסוטה. וי"ל דאליבא דכולהו פריך, דמעיקרא הוא דהוה טעי מקשה, וקסבר דטעמא דככר משום דשלא במקום מציאתו, אבל קושטא דמילתא אינו אלא משום דתולין באדם טהור להקל וכדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו ומ"ה קא פריך כיון דאיכא למתלי באדם טהור ואיכא למיחש נמי שמא נתגלגל על המדף וטמאו, הוי ליה ספק נגע ברשות היחיד דספקו טמא כנ"ל.

ואי בעית אימא הכא בטומאה דרבנן דכתיב קול עלה נדף תמיה לי ואפילו בטומאה דאורייתא אמאי טמא כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. ומאן דקא מקשה נמי ספק טומאה ברשות היחיד הוא, היכי מקשה הכין כיון דהוי דבר שאין לו דעת לישאל. אך כך מצאתי בתוס' רבי אלחנן ז"ל בשם רשב"ם ז"ל דה"פ, ואיבעית אימא אפילו יש בו דעת לישאל טהור משום דטומאה דרבנן היא. ואכתי ק"ל לדעת המקשה מאי קא מקשה.

הא ד אמר אביי לרבה א"כ תהא דייה שעתא ואמרינן דרבה נמי לחדודי לאביי הוא דקא בעי. קשה ליה דילמא טעמייהו דרבנן משום דאשה מרגשת בעצמה לפיכך אינה מטמאה מפקידה לפקידה כהלל, ומיהו משום סייג חוששים לה מעת לעת, וכאותה דאמר לו הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא ומי' עשה סייג לדבריך. וי"ל דהכי קאמר ליה, אם איתא דמשום דאשה מרגשת לימא כשמאי, ואי משום סייג לימא כהלל ומאי שנא מעת לעת.

Rashba on Niddah 4b · Sefaria

ריטב"א

והא ספק טומאה ברה״י ספקו טמא פי׳ על הא דככר פרכינן כדפרשי׳ דנהי דאיכא למימר אדם טהור נכנס ונטלה ג״כ. יש לומר נתגלגל ונפל וכל דנפל ודאי נגע כדקתני בהדיא וא״כ הוה ליה ספק שקול כספק מגע ברה״י דספקו טמא אבל לגבי קופה דחזקיה ליכא למפרך דהא במקום הטהרות אין לנו ספק טומאה מכיון דס״ל דלא מחזקי׳ טומאה ממקום למקום.

משום דהוי דבר שאין בו דעת וכו' ותמיה מלתא דקרי לה מאי קרי לה ומכאן יש לנו שהדין הזה לא היה ברור לכל שיהא חלוק זה ברה״י והא דאמר שאני אומר אדם טהור נכנס לשם הקשה ר״ת ז״ל מיהא דאמר בפ״ק דפסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו אלמא חיישינן לאדם טמא וכ״ש הכא דאיכא אחריתי לריעותא שמא נתגלגל הככר ונפל על המדף וכ״ת דשאני הכא דאיכא הוכחה דלהצילו מן הטומאה נטלו מן המדף והניחו כאן ואלמלא שהוא טהור לא הי׳ נוגעו הא ליתא דדילמא ע״ה שהוא מחזיק עצמו כטהור נטלו ושמא נאמר דהכא איכא הצלה אמרינן דחבר הוא דחייש ועביד להכי אבל התם ליטול או לטלטל כלי שלא לצורך שלא לדעת הבעלים והוא גנב או נר׳ בגנב ע״ה הוא דעביד הכי ולא חבר ל״ש ור״ת ז״ל תירץ בספר הישר דלעולם הקלו באוכלים מבכלים לפי שאין לאוכלים טהרה במקוה והפסדו מרובה וכאותו שאמר בפ״ק דפסחים שגזרו על ספק כלים ולא על ספק אוכלים דשורת הדין טהורים רובא דהא איכא מחצה חברים ומיעוטא דע״ה שהם טהורים אלא דלכלים עשאום כפלגא ופלגא וחששו.

ואב״א הכא בטומאה דרבנן הקשו בתוס׳ והלא אפי׳ בטומאה דאורייתא טהור כיון שאין בו דעת לשאל דומיא דסוטה וכדאמרי׳ בכל דוכתא ותי׳ רבי׳ אלחנן דה״ק ואב״א אפי׳ יש בו דעת לשאל טהור כיון דמדרבנן הוא ודינא דעלמא אתא לאשמועינן אגב גררא ולא משום דבעינן ליה הכא ולי היה נראה דהשתא אקושיא קמייתא דאקשינן לר״י ממתני׳ קיימי דטעמא לאו משום שאני אומר כדפרקי׳ לעיל דהתם נמי איכא עורב אלא היינו טעמא דלא חיישינן לטלטול טומאה משום דהויא טומאה דרבנן אבל בההיא דקופה דספק טומאה דאוריתא הוא מחזיקים טומאה ממקום למקום:

דייקא נמי דקתני מדף ק״ל כתב קרי מדף לעליונו של זב מפני שהוא קל מתחתונו ואע״ג דהוי טומאה דאורייתא וי״ל דהכא לא מייתי ראיה אלא משום דמדף טומאה קלה מלשון עלה נדף וכיון דכן סברא הוא דלאו משום עליונו של זב דההוא לגבי ככר כתחתונו חשיב אלא ודאי משום דהוי טומאה דרבנן כבגדי ע״ה דנקט ליה.

ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי וא״ת ול״ל הכי אדרבה לימא דשורת הדין דייה שעתא ומיהו סייג הוא דעבדי׳ ומשום דאשה מרגשת בעצמה הקילו למעט עליה פקידה דמעת לעת י״ל דאנן הכי פרכינן דמשום טעמא דאשה מרגשת לעצמה אין טעם לדון הדבר כמעת לעת וכיון דעבדי סייג ניחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה וכדפרש״י ז״ל.

והא זמנין דמשכח לה ג׳ עונות פי׳ לאו דוקא ג׳ אלא ב׳ עונות ומקצת ג׳ כגון שלא בדקה יום א׳ ולא יום ב׳ עד חצי היום ואלו בדקה היום לא נטמאת אלא עד עכשיו והשתא קנסי׳ ליה טפי עונה ומחצה ופרקי׳ שלא לחלוק במעת לעת דעל הרוב בודקות עצמן שחרית או ערבית ולא הוי קנסא אלא עונה יתרתא ולא רצו לתפוס דרך אחרת לומר דרך כלל תפסיד עונה ותפסו דרכן במעת לעת כדינין אחרים ששיערון כך מעת לעת ושוב לא חלקו בדבר.

ומתניתין בשעת וסתה ור׳ דוסא היא וברייתא דברי הכל ק״ל דהא מדקתני אם תראה שלא בשעת וסתה מכלל דבשעת וסתה טהורה כרבנן וי״ל דה״ק דמתני׳ לא נפק לפלוגתא ונקט טעמא דהוי לד״ה.

Ritva on Niddah 4b · Sefaria

מאירי

זה שביארנו במשנתנו שכל שלא בדקה עצמה שחרית וערבית קונסין אותה להפסידה עונה יתירתא עד שנמצא לטמא למפרע טהרות של שתי עונות וזהו מעת לעת עד שלפעמים באות שלש עונות במעת לעת וכגון שבדקה בחצי היום כמו שביארנו במשנה ולא סוף דבר שנתעכבה במזיד אלא אפילו נתעכבה דרך אונס מטמאין בו מעת לעת אפילו היו בה שלש עונות כדי שלא תחלוק במעת לעת כמו שביארנו:

אשה שיש לה וסת כבר ביארנו במשנתנו שאם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה הא אם ראתה שלא בשעת וסתה הרי היא כשאר הנשים ואע"פ שבלשון אחרון האמור כאן לדעת חכמים אף בשעת וסתה מטמאה למפרע סוגיא בעלמא הוא ואין דוחין סתם משנתנו בכך:

Meiri on Niddah 4b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה כל אשה כו' וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים כדאמר בגמ' אע"ג כו' הכא תנא ליה לאשמועינן כו' ודלקמן היינו בד' כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה דמשום דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים בלחוד ודאי דלא הוה אצטריך ליה למתני הכא דהא ביש לה וסת נמי שמעינן שפיר מהך דקתני לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה בדיקה וא"כ הך דהכא הוה משנה שאינה צריכה כלל אלא כיון דאצטריך לה למתני הכא לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת באין לה וסת אגב זה הפסיק כאן לאשמועינן נמי האי דינא הכא דאפי' ביש לה וסת דצריכה בדיקה:

Chidushei Halachot on Niddah 4b · Sefaria

מהר"ם

ד"ה ואיבעית אימא וכו' לא בא לתרץ וכו' כלל הענין שלפירוש התוספות האי ואב"א קאי אלעיל אפירכא קמייתא דפריך והתנן בכד ע"ג דף אלמא לא מחזקינן טומאה ממקום למקום ומשני התם כדקתני טעמא שאני אומר וכו' ר"ל שיותר יש לתלות באדם שנטלו מבנפילה והשתא אתא לומר דאפילו את"ל דאין לתלות באדם יותר מבנפילה אפ"ה לא קשה מידי דהתם בטומאת דרבנן ולכך מקילינן בה ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום אפילו לתלות אלא מטהרים לגמרי אבל לעיל גבי קופה לעולם אימא לך דלתלות תלינן ולפירש"י קאי האי ואב"א אפירכא בתרייתא דפריך מכדי האי ככר ספק טומאה ברשות היחיד הוא וכו':

ד"ה כל אשה שיש לה וסת וכו' אע"ג דתנן לקמן וכו' צריכה להיות בודקת וכו' כצ"ל. ור"ל דקתני סיפא וכשהיא עוברת לשמש את ביתה ולפום ריהטא נראה דכוונת התוספות בזה אע"ג דתנן לקמן וכו' דמשם שמעינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלא ה"ל להפסיק במתני' בבבא זו דהמשמשת בעדים הרי היא כפקידה בין בבא דכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ובין בבא כיצד דיה שעתה וכו' אבל לפי זה לא יתיישב דמה מתרצין התוספות הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט במעת לעת וכו' דמה השיבו בזה דמ"מ קשה דבשביל זה לא היה צריך להפסיק אלא ה"ל למיתני אחר בבא דכיצד דיה שעתה וכו' המשמשת בעדים הרי היא כפקידה וממעטת על יד מעת לעת וכו' ואי לאשמועינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים זה שמעינן מסיפא דלקמן דקתני אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ועוד דלפי זה סוברים התוספות דהא דקתני לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' קאי אאשה שיש לה וסת ואח"כ אמרו ודלקמן היינו בארבעה נשים דדיין שעתן ואף אמנם שיש ליישב כל זה בדוחק מ"מ ברוב דברים לא יחדל ונ"ל דכוונת התוספות הוא זה אע"ג דתנן לקמן אע"פ שאמרו דיה שעתה וכו" ר"ל ושם לישנו הדינין דהנשים שאמרו דיין שעתן צריכין לשמש בעדים א"כ הא דהפסיק הכא בבא דהמשמשת בעדים לאשמועינן דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים אין כאן מקומו אלא ה"ל למיתני נמי האי דינא לקמן גבי הא דקתני אע"ג שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' ומתרצין דהכא תנא לה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת וכו' ומשום הכי היה מוכרח למיתני בבא זו הכא ולכך הפסיק נמי בבבא דהמשמשת לאשמועינן הכא דאע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים והדר קאמרו וכ"ת כיון דאשמועינן הכא בהפסקת בבא זו דאע"ג דיש לה ווסת צריכה לשמש בעדים א"כ הסיפא דקתני אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' למה לי הא כבר אשמועינן הכא ומתרץ דהכא אשמועינן באשה שיש לה וסת ולקמן אשמועינן בשאר הנשים שאמרו דיין שעתן דהיינו הארבע נשים דלקמן במתניתין:

Maharam on Niddah 4b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָהוֹר נִכְנַס לְשָׁם וּנְטָלָהּ.

קטע 2

הָכָא נָמֵי נֵימָא: עוֹרֵב אֲתָא וּשְׁדָא! אָדָם דִּבְכַוָּנָה — אָמְרִינַן, עוֹרֵב דְּשֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה — לָא אָמְרִינַן.

קטע 3

מִכְּדִי הַאי כִּכָּר סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד הוּא, וְכֹל סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵקָהּ טָמֵא, מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל, וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵקוֹ טָהוֹר.

קטע 4

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָכָא בְּטוּמְאָה דְרַבָּנַן. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי ״מַדָּף״, כְּדִכְתִיב ״עָלֶה נִדָּף״.

קטע 5

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, לֹא כְּדִבְרֵי שַׁמַּאי — שֶׁלֹּא עָשָׂה סְיָיג לִדְבָרָיו, וְלֹא כְּדִבְרֵי הִלֵּל — שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו.

קטע 6

אֶלָּא, מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.

קטע 7

מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, כֵּיצַד? בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת וּמָצָאת טְהוֹרָה, וְיָשְׁבָה שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי וְלֹא בָּדְקָה, וְלִרְבִיעִי בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה — אֵין אוֹמְרִים תְּטַמֵּא מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת.

קטע 8

וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת, כֵּיצַד? בָּדְקָה עַצְמָהּ בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה וּמָצָאת טְהוֹרָה, וְיָשְׁבָה לָהּ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְלֹא בָּדְקָה, וְלִרְבִיעִית בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה — אֵין אוֹמְרִים תְּטַמֵּא מֵעֵת לְעֵת, אֶלָּא מִפְּקִידָה לִפְקִידָה.

קטע 9

פְּשִׁיטָא! כֵּיוָן דְּבָדְקָה עַצְמָהּ בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה וּמָצָאת טְהוֹרָה, לָא מְטַמֵּינַן לַהּ מֵעֵת לְעֵת. אַיְּידֵי דִּתְנָא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, תְּנָא נָמֵי מִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.

קטע 10

אָמַר רַבָּה: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אִשָּׁה מַרְגֶּשֶׁת בְּעַצְמָהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִם כֵּן, תְּהֵא דַּיָּה שְׁעָתָהּ! וְרַבָּה לְחַדּוֹדֵי לְאַבָּיֵי הוּא דְּבָעֵי. אֶלָּא מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן?

קטע 11

כִּי הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶן לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ בּוֹדְקוֹת עַצְמָן שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שַׁחֲרִית — לְהַכְשִׁיר טְהָרוֹת שֶׁל לַיְלָה, וְעַרְבִית — לְהַכְשִׁיר טְהָרוֹת שֶׁל יוֹם.

קטע 12

וְזוֹ הוֹאִיל וְלֹא בָּדְקָה — הִפְסִידָה עוֹנָה. מַאי ״עוֹנָה״? עוֹנָה יְתֵירָה.

קטע 13

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְהָא זִימְנִין מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת בְּמֵעֵת לְעֵת! הִשְׁווּ חֲכָמִים מִדּוֹתֵיהֶן, שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בְּמֵעֵת לְעֵת.

קטע 14

אִיבָּעֵית אֵימָא, שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר.

קטע 15

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאִתְּנִיסָה, וְלָא בְּדַקָה.

קטע 16

כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת [וְכוּ׳]. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי דּוֹסָא הִיא, וְלָא רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַרְבַּע נָשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן — בְּתוּלָה, מְעוּבֶּרֶת, מְנִיקָה, וּזְקֵנָה. רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: כׇּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת דַּיָּה שְׁעָתָהּ.

קטע 17

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי דּוֹסָא אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, אֲבָל בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ מוֹדוּ לֵיהּ, וּמַתְנִיתִין בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

קטע 18

מִכְּלָל דְּרַבִּי דּוֹסָא אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ אֲמַר? מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת — כִּתְמָהּ טָמֵא לְמַפְרֵעַ, שֶׁאִם תִּרְאֶה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ — מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת.

קטע 19

נֵימָא רַבָּנַן הִיא, וְלָא רַבִּי דּוֹסָא? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי דּוֹסָא, עַד כָּאן לָא פְּלִיג רַבִּי דּוֹסָא עֲלַיְיהוּ דְּרַבָּנַן אֶלָּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ מוֹדֵי לְהוּ, וּמַתְנִיתִין בִּשְׁעַת וִסְתָּהּ וְרַבִּי דּוֹסָא הִיא,

מסכת נדה דף ד׳ עמוד ב׳

מסכת נדה דף ד׳ עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רשב"א

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור