מסכת סנהדרין דף פ״א עמוד א׳

לא תימא ליה לאבוך הכי להודיעו בהדיא שהוא טועה משום דמכסיף ומצטער:

אלא אמור לו אבא כך כתוב בתורה קס"ד בתמיהה קאמר וכי כך כתיב בתורה:

סוף סוף היינו הך דמביישו ואומר וכי יפה אתה עושה:

אלא בניחותא אומר לו מקרא האמור בתורה ואומר לו אבי מקרא כך וכך כתוב בתורה והוא עצמו ישים על לבו על מה זה מזכירו והכי נמי אין לך לומר לאביך לא תתנייה הכי:

מתני' עבר עבירה שיש בה שתי מיתות כגון חמותו והיא אשת איש:

בזיקה הראשונה בגמרא מפרש לה:

גמ' פשיטא דבחמורה נדון שהרי אף בה נתחייב דהיכי סליק אדעתן לידון בקלה וכי אתגורי אתגר במה שעבר שתי עבירות אילו לא עבר אלא על החמורה היה נדון בה ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת נדון בקלה:

אמר רבא ודאי אי מקמי דאתא לקמן עבדינהו לתרוייהו לא איצטריך לאשמועינן כי איצטריך למתנייא כגון דנגמר דינו תחלה לקלה סד"א וכו':

איתגורי איתגור וא"ת בפרק אלו נערות (כתובות לב.) דיליף מחובל בחבירו דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ופריך מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים ואי ממונא קולא הוא שכן הותר מכללו בב"ד והשתא איך יתכן לומר דקולא הוא אם כן איתגורי איתגור וי"ל דשאני התם משום דחס רחמנא אהפסד ממונו של חבירו:

ונגמר דינו לעבירה קלה וכו' תימה ואמאי נדון בחמורה הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא כדמוכח בפ"ק דמכות (דף ה.) גבי באו שנים ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני וכו' וי"ל דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב"ד דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום ובערת הרע ועוד יש לומר כיון דאי מיתזמי קמאי או מיתכחשי מהני סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה:

וכתיב דמיו בו יהיה בסקילה מכאן קשה לפי' הקונט' דבריש איזהו נשך (ב"מ סא: ושם) דאמרי' הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים דכתיב הכא בנשך נתן ופירש שם בקונטרס דדמיו בו יהיה משמע דמים ששפך שהעני את חבירו ומת ברעב עליו ישובו ולא יתכן כלל דהא לסקילה אתיא הכא בשמעתין ובאוב וידעוני דכתיב דמיהם בם ובכמה דוכתי כולם לסקילה אתיין ונראה דדריש מדכתיב הכא והוליד בן פריץ וגו' ובכל הספרים גרסי' בפ"ק דתמורה (דף ו:) וסמיך ליה והוליד בן פריץ:

נדון בזיקה ראשונה לאו מילתא דפסיקא היא דהא חמותו ונעשית אשת אב איסור מוסיף הוא אי אית ליה אחין ולמאן דאמר סקילה חמורה נידון באשת אב:

לידון נמי באיסורא דאשת איש לענין קרבן קא פריך שיתחייב ב' חטאות בשוגג אי נמי אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו ורבה מהדר ליה דבמזיד איירי ובהתרו בו משום שניהם:

דאמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף אע"ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף לב: ושם) משמע דלא קיימא לבסוף מ"מ אמת הוא כדאי' בפרק אמרו לו (כריתות דף יד: ושם):

מי שראה את אביו עובר על דברי תורה בשוגג לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה וכיוצא בזה שיביישנו מתוך דבריו אלא עושה עצמו כשכוח על הדבר ואומר לו אבא זה שאתה עושה היתה כונת התורה בזה ומהו מקרא זה שאני רואה בתורה וכיוצא בדברים אלו עד שיראה עצמו כמסופק וכשואל ומתוך כך יהא נזכר וחוזר בו ועיקרי דברים אלו יתבארו במסכת קדושין בע"ה:

כבר ביארנו שמי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה ואפילו נגמר דינו בקלה שמא תאמר ומאחר שנגמר דינו האיך מקבלין עוד עליו עדות והרי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא שהרי יכולין לומר הואיל וכבר נגמר דינו לא באנו להרג אלא מי שכבר נהרג יראה מכאן שאין יכולין לומר כן הואיל ואף לאחר גמר דין מחזירין לזכות ואין זה כגוסס בידי שמים וי"מ אותה בשעשה את החמורה בפני בית דין שאף הטרפה חייב כמו שביארנו למעלה ואין צרך בכך:

אסור לאדם לילך דרך עזות מצח בקומה זקופה ובקלות ראש וכן אסור לאדם לירד בתוך אומנותו של חבירו ואין צריך לומר שאסור ליהנות מכיס של צדקה ר"ל מי שאינו צריך לה וי"מ אותה בגבאי של צדקה שאסרו לו ליהנות ממנה אפילו דרך הלואה דרך הערה דרשו אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבות ר"ל שלא הוצרך לכך ועיניו לא נשא אל גלולי ישראל שלא הלך בקומה זקופה עד שיוכל לראותם ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה אם אכל אדם ובשאינו צריך לה ואם בגבאי ואפילו דרך הלואה ואפילו שהיו המעות שלו הואיל וריחקם ממנו מדמיון הנדה וכתיב צדיק הוא חיה יחיה:

כבר ביארנו שכל שעובר עבירה שחייב עליה מצד שמות כפולים חייב על כל שם ושם ובלבד שיהו האיסורים באין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל ודבר זה במלקיות או בחטאות ואין לה מקום בחייבי מיתות בזדונן שאי אפשר להרגו ולחזור ולהרגו אלא בחייבי מלקיות או בחייבי כריתות לענין מלקות בזדונן ולענין קרבן בשגגתן ולחייבי מיתות שבעריות בשגגתן ולחטאת שכלן בכלל כרת הם מעתה הבא על אחותו והיא אשת איש חייב שני חטאות שהרי זיקת אשת איש ניתוסף בה איסור לשאר בני אדם:

גמרא דילמא תורה קמהדר כו' למאי דבעי למימר דתורה קמהדר לא קשיא ליה בפשיטות דהוליד בן פריץ זה שפיכות דמים ואת אשת רעהו זו אשת איש כו' דאם כן הוה מהדר בהו מיתתן דשפיכות דמים בסייף ודאשת איש בחנק ודעביד לכולהו ולא נגמר דינו קודם לכן דחייב סקילה לא איצטריך קרא דפשוט הוא מסברא וק"ל:

בפירש"י בד"ה אל ההרים כו' צדיק גמור וע"כ משום דלא עבד הני לאו צדיק כו' אלא לאו כמשמעותיה מדריש עכ"ל דלפי הדרש ניחא דבההוא חדא שלא אכל בזכות אבותיו צדיק גמור הוא וק"ל:

בד"ה דאמר רבי אבהו כו' לאסור בה דבר חדש לאוסרה על מי שלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונגמר כו' בפרק קמא דמכות גבי באו שנים כו' וי"ל כיון דאי מתזמי קמאי כו' מהני סהדותייהו דבתראי עדות כו' עכ"ל ר"ל דמהאי טעמא מקרי עדות בתראי עדות שאתה יכול להזימה אע"ג דאכתי לא מתזמי ומתכחשי קמאי מ"מ כיון דאי הוה מתזמי ומתכחשי קמאי הוה מהני סהדותייהו דבתראי מיהו בהך דפרק קמא דמכות אע"ג דהתם נמי דאי הוה מתזמי ומתכחשי בתראי הוה מהני סהדותייהו דקמאי מ"מ אין נהרגין כיון דהשתא מיהת לא מתזמי בתראי לא מהני סהדותייהו דבלאו אינהו גברא בר קטלא הוא ודו"ק:

בד"ה אפילו תימא כו' וקצת תימה אמאי אין מתרין אותו לכיפה כו' אמלקות ואכיפה הא לא עבדינן ביה תרתי עכ"ל זאת הסברא דלא עבדינן ביה תרתי כתב רש"י לקמן למאי דבעי למימר רבינא מלקות מחזיקות וכתבו התוספות שם לקמן דבחנם דחק לפרש כו' כמו שכתבו התוספות אבל הכא למ"ד עבירות מחזיקות קשיא להו למ"ד כיפה צריכה התראה למה מתרין בשנים לרבי ובג' לרבן שמעון בן גמליאל למלקות כלל הוה ליה להתרות בב' לרבי ובג' לרשב"ג לכיפה ואהא תירצו דאין מחויב כיפה עד שיהא מוחזק לעבור בהתראת מלקות כו' וק"ל:

מַאי דִּכְתִיב "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל", שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו (יחזקאל יח, ו). נראה לי בס"ד לקשר מדות טובות אלו זה בזה והיינו אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים עשר ידות על אחרים הנה כפי הטבע יוכל היצר הרע להכשילו בגאוה באומרו ראה מעשיך וראה מעשה אחרים דאין עושים אחד מעשרה ממך ובמה יוכל האדם לדחות יצר זה מעליו? הוא שיחשוב שהוא ניזון ומקבל טובות בעולם הזה של עושר וחיים ובנים בזכות מעשיו ועסק תורתו ולא מכח המזל והכוכב שנולד בו וכיון שהוא חושב כך לא יבא להתגאות, כי בזה אפשר שכלה כל הקרן של תורה ומצות שיש בידו וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ וכו' (בראשית לב, יא) אבל אם יחשוב האדם שהוא נזון ומקבל טובה בשביל זכות אבותיו אבל זכותו עודנו שלם יבא להתגאות. ולזה אמר שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו שאינו מצייר בדעתו שאוכל בעולם הזה בזכות אבותיו אלא בזכות עצמו וכיון דחושב בזכות עצמו לא יתגאה. וזהו 'עֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל' שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, כלומר לא נתגאה כי המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) וכיון שלא נתגאה דנמצא שלא לקח דבר שאינו שלו כי הגאוה היא רק להשם יתברך נאה ולא לזולתו על כן ממילא לֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ דדמי הא להא וכיון דנזהר שלא לעשות נזק לחבירו ולקפח פרנסתו אז ממילא 'אֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה כי יאמר שמא לא יש בקופה כי אם דינר זה ואם אקחנו נמצא קפחתי עני אחר שאם יבא לבקש לא ימצא כלום אחרי וסיים ' צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה ' דידוע צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע (ברכות ז.) וכאן אמר דצדיק הוא ולא אביו כי הוא צדיק בן רשע עם כל זה כיון שיש בו מידות אלו 'חָיֹה יִחְיֶה' בעולם הזה ובעולם הבא. אי נמי עושר וחיים ממש. אי נמי חָיֹה בחיים שלו וְיִחְיֶה בחיים של זולתו.

"וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא", שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ (יחזקאל יח, ו) קשא בשלמא 'שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו' יש לה משמעות בפסוק כי 'הֶהָרִים' לשון הורים וכן 'שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה' שהוא גאוה יש לה משמעות בפסוק 'גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל' דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) אך 'שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ' מה יש לה רמז בפסוק 'אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא'? ונראה לי בס"ד דהיורד לאומנות חבירו גורם לחבירו שילך למקום אחר לעסוק שם באומנות שלו כי אי אפשר לו להרויח בהיות גם זה עוסק באומנות זו ובפרט בעיר קטנה אך אשתו ובניו ישארו בעירו שאין ידו משגת לטלטלם לעיר אחרת אלא הולך ועוסק לבדו ואם האשה תחת בעלה רוב ימיה טהורה כי בעת עיבור שלה היא טהורה וכשתלד תטמא חודש או יותר ותטהר ובכל ימי הינקתה היא מסולקת דמים ואחר כ"ד חודשי יניקה תחזור ותתעבר וכן על זה הדרך, נמצא רוב ימיה טהורה מנדה אך זה שגרם לחבירו להפרד מאשתו ולילך למקום אחר בשביל עסק אומנות גורם שתהיה אשת רעהו תמיד טמאה דאם אינה מתעברת תראה וסת ובעלה אינו בעיר כדי שתטבול ואם כן טמאה בנדה תהיה כל ימיה וחשיב כאלו הוא טמא אותה בטומאת הנדה. ומה שאמר ' וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב ' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה, נראה לי בס"ד דרך הלצה דידוע שכר מצות בהאי עלמא ליכא ולפי זה המצוה תדמה לאדם בעולם הזה כאשה נדה שהיא אשתו ואינו יכול להנות הנאת תשמיש ממנה אלא עד אחר שבעת ימי נקיים שתטבל ויבא עליה וכן אצל אדם זמן קצוב לו בעולם הזה שבעים שנה שהוא שבעה עשריות כנגד שבעת ימי נקיים של הנדה שאחר כך תטהר ויהנה בעלה ממנה בקרוב בשר, כן הוא אחר חיים של עולם הזה שדומין לשבעה ימים נקיים אז יהנה מן המצוה. והנה מי שנהנה מקופה של צדקה על הרוב אוכל קצת מן מצותיו יען כי דרך הגבאים לדרוש ולחקור על העניינים ומי שיראו בו יראת שמים ומעשים טובים יתנו לו ממון יותר בתורת צדקה ונמצא זה [נהנה] קצת ממצותיו הדומים בעולם הזה לאשה נדה שאין נהנים ממנה אלא אחר שבעת ימי נקיים ולכן אמר וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא קָרַב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה.