מסכת סנהדרין דף ז׳ עמוד א׳

מצוה למימר להו ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה:

היינו ת"ק דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא מקודם גמר דין רשאי לבצוע וה"נ רשות הוא:

איכא בינייהו מצוה להזכיר פשרה לת"ק ליכא מצוה:

איכא בינייהו משתשמע דבריהם לת"ק אפילו שמע דבריהם רשאי לבצוע עד שיגמר הדין ויאמר זה זכאי וזה חייב לר"ש בן מנסיא משתשמע את דבריהם וידעת להיכן נוטה אע"ג דלא נגמר אין רשאי לבצוע:

מקרא זה ובוצע ברך:

אלא כנגד מעשה העגל שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל:

ויבן מזבח הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם:

אהרן כהן ונביא היה:

כנגד מעשה העגל אקרא דתורת אמת קאי כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון שיהא להם תקנה כדמסיק:

אלא על דברי תורה והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) ששואלין לו נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה התם באדם שעוסק בתורה מיירי אלא שלא קבע עתים והכא מיירי כשלא עסק כלל אי נמי שואלים לו תחילה על משא ומתן באמונה ומ"מ יקבל דינו תחילה על דברי תורה והכי דריש ליה לקרא תחלת גילוי דינו במה שנטשו מדברי תורה:

לגודא דגמלא וה"ק פוטר מים דהיינו גודא דגמלא שפוטרת את האדם מן המים כך הוא ראשית מדון:

אמר רב הלכתא כרבי יהושע בן קרחה דאמר מצוה לבצוע ותריצנה מצוה לומר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואף על גב שנתגלה הריב וכן יש לו לדיין לומר לאדם חזק איני נזקק לכם שמא יתחייב החזק ונמצא החזק רודפו לדיין וכו' ור' תנחום בר חנילאי דריש האי קרא פוטר מים ראשית מדון במעשה דאהרן בעגל שנא' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה אמר רבי אלעזר ראה חור זבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו השתא קטלי נמי לדידי ומתקיימא בהן אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולית להו תקנתא בתשובה לעולם אפשר אטרדם במעשה העגל אפשר דהדרי בתשובה והויא תקנתא וכו'. ואסיקנא כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה על ישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל וגו' והמעוות מסלק שכינה שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. וכל דיין שנוטל ממון מזה שלא כדין ונותנו לזה הקב"ה גובה נפשו ממנו שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא ואומר כי ה' יריב ריבם וגו':

אע"פ שהפשרה נבחרת לענין דיני ממונות לענין איסור אינו כן ואל יאמר הדיין נתיר לו את זו כדי שלא יאכל את זו וכיוצא בזה הוא שאמרו לא נאמר מקרא זה ר"ל ובוצע ברך נאץ י"י אלא כנגד אהרון שנאמר וירא אהרון ויבן מזבח לפניו ר"ל ויבן מזבוח לפניו ראה חור זבוח לפניו על שלא רצה לעשות להם כך ואמר אם איני שומע להם עושים לי כך ומתקיים בהם אם יהרג במקדש י"י כהן ונביא שהרי חור נביא היה ולא יהא להם תקנה שלא ליענש עונש מרובה מוטב שאעשה להם העגל ואפשר שיהא להם תקנה בתשובה:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד תורה מפני שכל חייו תלויים בה דרך הערה אמרו אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון:

לעולם יהא אדם רך כקנה שומע חרפתו ואינו משיב ולא יהא רודף אחר השררה והמחלוקת שהמחלוקת אע"פ שלפעמים תחלתו רך סופו קשה משל הדיוט אומר טוביה דשמע ואדיש חלפי בישתא מאה כלומר אשרי מי ששומע ומטה שכמו לסבול ומרגיל עצמו לשתוק שכמה דברים קשים עוברים במדה זו וכן אמרו שב בירי לשלמנא וחד לעביד ביש ואף שלמה אמרה כן שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה:

כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינתו בישראל שנאמר איש אל רעהו לא יעשוקו ומלאה הארץ דעה את י"י והוא שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקוב יאמר י"י:

כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו שנאמר אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי י"י יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש:

לעולם יראה הדיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהינם פתוחה לו מתחתיו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וכו' מפחד בלילות מפחדה של גיהינם שדומה ללילה:

בתוס' ד"ה כנגד מעשה העגל אקרא דתורת אמת קאי וכו' נראה דס"ל להתוס' דדוחק הוא לפרש כפירש"י דפי' דקאי אקרא דבוצע ברך נאץ ה' דלא שייך הכא לשון פשרה ובציעה גם לא שייך לומר נאץ ה' דהא באמת אהרן לא נתכוון אלא לטובה וק"ל:

אֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם נִדּוֹן, אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד). נראה לי בס"ד דנידון עיקר על עסק תורה שבעל פה שבה ידע הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה וידוע כי תורה שבעל פה קראה זכריה הנביא ע"ה בשם מגלה (ראה עירובין כא.) דכתיב רָאִיתִי וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה, א) והנה קודם אותיות 'מָדוֹן' יש אותיות 'מְגִלָּה' לזה אמר נדון על דברי תורה שהיא תורה שבעל פה שיש בה עסק ומשא ומתן בדברים שנאמר פּוֹטֵר מַיִם זו תורה שהיא רֵאשִׁית מָדוֹן רצונו לומר תורה שבעל פה שנקראת מְגִלָּה שהיא רמוזה בראשית אותיות מָדוֹן הנה על זאת יהיה ראשית מדון שלו. ומה שהקשו התוספות ז"ל מה דאמרינן בגמרא דשואלין אותו תחילה נשאת ונתת באמונה ואחר כך אמר לו קבעת עתים לתורה? יש לומר בס"ד 'נשאת ונתת באמונה' הכונה היא על עסק תורה שבעל פה שגם זה העסק נקרא משא ומתן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג:) שיודע לישא וליתן בדברי תורה ואומרם 'באמונה' רצונו לומר בכונה לשמה ולא להתגדל או לקנטר וכל דבר התלוי בכונת הלב נקרא אמונה כי אינו ניכר לעיני הרואין.

הַאי תִּיגְרָא, דַּמְיָא לְצִנּוֹרָא דְּבִדְקָא דְּמַיָּא, כֵּיוָן דְּרָוַח, רָוַח נראה לי בס"ד הכונה כיון דרווח למטה בין בני אדם רווח למעלה בין המלאכים שנבראו מזכויות של זה ובין המלאכים שנבראו מזכויות של זה וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על מאמר (ברכות טז:) שים שלום בפמליא של מטה ובפמליא של מעלה.

דָּמִי לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם קָם קשה מה בא להוסיף אביי משמעות באלה הדברים של דמיון זה? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כיון דהורגלו בריב נעשית המריבה אצלם טבע דאז אפילו אם מדברים דברים חיצונים תהיה שיחתם ריב וכמו שאמרו (סנהדרין צד.) על סנחריב 'שיחתו ריב' כן הם כאשר ידברו איש עם רעהו או עם משרתו לעשות לו עסק שיחתו תהיה ריב שנראה לעיני הרואין מריב עמו וזהו שאמר 'כֵּיוָן דְּקָם קָם' כן זה הריב קם אצלו ונעשה טבע.

טוּבֵיהּ דְּשָׁמַע וְאָדִישׁ פירש רש"י מורגל. ויש להקשות למה לא אמר דשמע ושתיק? ונראה לי בס"ד אם שותק כדי להרויח זכויות המחרף ולתת לו עונות הנה זה לבו יהיה כעוס עליו ואין זה מן המובחר אבל אם שומע ואינו מרגיש שום צער בלבו על החירוף דהוי אדם המורגל בזה שאין נחשב בעיניו לכלום זה הוא המשובח, ולזה אמר טוביה מי ששמע ואדיש כאדם הרגיל שאין שמיעה זו נחשבת אצלו כלום.

חַלְפוּהָ בִּישְׁתָּא מֵאָה פירש רש"י ז"ל הלכו על ידי שתיקתו מאה רעות. נראה לי בס"ד הכונה הוא היה צריך לעשות מדון על שפט זה ולא עשה אלא שתק אז ילך מעליו שליטת אותיות ס"מ [100] של פלוני [ סמ א־ל] שמספרם מדון [100] שהוא מספר מאה וידוע דכל הרע אשר בא מן פלוני יבא מן אותיות ס"מ שלו שמספרם מאה.

קְרָא כְּתִיב "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד). נראה לי בס"ד שורש התלונה שאדם מתלונן על חבירו על שבזהו הוא אותיות לן והנה אותיות לן קראם הכתוב רֵאשִׁית מָדוֹן יען כי אותיות לן במלואם למ"ד נו"ן המילוי הוא אותיות 'מָדוֹן' וידוע דאותיות הפשוט נקראים ראשית לאותיות המלוי הבאים אחריהם אם כן ראשית אותיות מדון הם אותיות 'לן' רמז בזה אם האדם לן על חבירו שבזהו סופו לבא לידי מדון. וזהו שנאמר פּוֹטֵר מַיִם רצונו לומר מתחיל בקטטה עם חבירו שביזהו שעושה מריבה הוא מחמת רֵאשִׁית מָדוֹן כלומר בשביל שהוא לן על חבירו כי אותיות לן הם ראשית אותיות מדון דאז כיון דהוא לן על חבירו סופו לבא לידי מדון שהוא פוטר מים שמתחיל במריבה. ואמר רֵישׁ מְאָה דִּינֵי כי המדון נמשך ויוצא מן אותיות ס"מ [100] דפלוני [ סמ א־ל] שהם מְאָה דִּינֵי שמספר ס"מ הוא מאה.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא, וְחַד לְעוֹבֵד בִּישׁ. פירש רש"י ז"ל שבע בורות כרויות לרגלי איש שלום ומכולם ינצל וחד בירא לעובד ביש שיפול בתקלה הראשונה הבאה לו. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט 'שֵׁב בֵּירֵי' על פי מה שאמרו בגמרא דקדושין (קדושין כט:) דרב אחא בר יעקב ביטל לאותו מזיק דהוה דמי לתנינא שיש לו שבעה ראשים ועשה שבע כריעות ובכל כריעה היה מפיל ראש אחד ממנו ופירש מגלה עמוקות (אופן קצב) דקליפת עשו יש בה שבעה כוחות טומאה וס"מ שר של עשו יש לו שבעה שמות כי ס"מ הוא מלאך המוות הוא יצר הרע שיש לו שבעה שמות (בבא בתרא טז:), והוצרך יעקב אבינו ע"ה להשתחוות שבע פעמים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו (בראשית לג, ג) כנגד שבעה ראשים אלו להפילם ולכן רב אחא נקרא רב אחא בר יעקב שעשה כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה אצל עשו עד כאן דבריו עיין שם. ולכן כנגד שבעה כוחות טומאה הנזכר אמר שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא שחופר לו היצר הרע שבעה בורות להפילו בהם וכאשר עשה לרב אחא בר יעקב באותו נחש שנראה לו בשבעה ראשים אך מכולם ינצל וכאשר גבר רב אחא בר יעקב וביטלו והוא ניצול ולכן נקרא בר יַעֲקוֹב [188] ששמו עולה בכפלים כמנין שָׁלוֹם [188×2=376] ולכך קורהו כאן לְשַׁלְמָנָא ועל זה מביא שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) שנרמז בפסוק זה שבע כריעות שעשה רב אחא בר יעקב בנפילתו להרוג את המזיק וזהו יפול וקם. והא דלא הביא על זה פסוק מן התורה בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ (דברים כח, ז) נראה לי בס"ד משום דאייתי 'שֵׁב בֵּירֵי' הביא הפסוק של 'יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' דשייך זה בנפילה דבור.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר דְּאָזִיל מִבֵּי דִּינָא שַׁקְלוּ גְּלִימֵיהּ, לִיזְמַר וְלֵיזִיל בְּאוֹרְחָא. פירוש דרך בעל דין שאינו מקבל עליו הדין ברצון לב כשיצא חייב אז כשהולך בדרך ממקום הדיינים עד ביתו או חנותו הוא צועק ומתרעם על הדיינים שחייבו אותו וזהו מעשה שוטים כי אדרבה צריך שיאמר זמירות ותשבחות לדיינים שהצילו אותו מן הגזלה שהיתה בידו ובמקום צעקות ותרעומות צריך לומר זמירות ותשבחות בדרך בצאתו ממקום בית דין.