מסכת סנהדרין דף ס״ו עמוד ב׳

לא תקלל שתי קללות במשמע ואלהים נמי ב' לשונות יש בו הלכך לא תקלל דרשינן אתרווייהו:

מתני' אינו חייב סקילה:

עד שתהא נערה אבל קטנה שקדשה אביה הבא עליה בקטנותה אינו בסקילה ופלוגתא דתנאי היא איכא למ"ד בחנק ואיכא למ"ד פטור לגמרי:

בתולה ולא בעולה:

מאורסה ולא נשואה ואפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה דקרינא ביה בתולה מיהו לא קרינא ביה מאורסה:

והיא בבית אביה למעוטי מסרה האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך:

באו עליה שנים ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה:

הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב (ויקרא כ):

מאי לא תקלל ש"מ תרתי ומקלל חבירו גמרינן או מאב ונשיא או מאב וחרש דליכא למפרך שכן משונים דאביו אינו משונה אע"ג דבפ' שבועת העדות (שבועות דף לו. ושם ד"ה מקלל) משמע דמחרש לחודיה גמר לה וא"ת וניגמר אביו ממקלל עצמו וחרש דבפרק שבועת העדות (שם) גמרינן ממקלל עצמו מדכתיב השמר לך ושמור נפשך ויש לומר דאי לאו דאשכחן אביו דגמרינן מיניה חבירו לא הוה גמרינן בעצמו מה שלא מצינו שאסור בחבירו:

עד שיהיו שניהם שוין פ"ה בני עונשין וקשה תקשה לרבנן דמחייבין אפי' סקילה וי"ל דלרבנן ניחא דדיניה בסקילה כנערה המאורסה דלא ק"ל מומתו גם שניהם דבנשואה כתיב אבל לר"מ דדיניה כנשואה בחנק ה"ל למפטרה מהאי קרא והשתא בין לר"מ בין לרבנן בנשואה פטור ומתני' דמייתי לעיל (סנהדרין דף נה:) וחייבין עליה משום אשת איש לא אתיא כוותייהו א"נ כרבנן ובארוסה ומיהו כיון דדייקינן לעיל אפי' בהמה כל שכן נשואה אלא כר' יונתן אתיא כיון דלא מוקי גם שניהם אלא למעוטי מעשה הורדוס ועוד י"ל דלרבנן כיון דאין דינם משתנה בשביל קטנות מסתברא שפיר לאוקומי גם שניהם לדרשה אחריתי ומתני' דלעיל כרבנן אבל לר"מ דמשתנה דינו מסקילה לחנק בקטנה ארוסה סברא הוא דבנשואה דרשינן גם שניהם לפטור לגמרי ור"ת מפרש דלא קאמר שניהן שוין בני עונשין אלא שוין במיתה אחת והשתא לרבנן דבא על הקטנה בסקילה שפיר כיון דאם היתה היא בת עונשין היו שוין במיתה אחת אבל לר"מ בא על הקטנה בחנק דאם היתה בת עונשין היתה בסקילה ואין זה שוין במיתה אחת א"כ נשואה קטנה לכ"ע במיתה אחת שוין וא"ת בת כהן שהיא בשריפה ובועלה בחנק ליפטריה לגמרי כיון דאין שניהם שוין במיתה אחת וי"ל דלמפטר לגמרי אי אפשר משום דדרשינן לגבי זוממים לעשות לאחיו ולא לאחותו:

מעשה חידודין קשה דבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) משמע דלא בעי קרא דפריך פשיטא פריצותא קאסר רחמנא ולגירסת הספרים מעשה הורדוס נמי קשה דהוא ממעט מדכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) שכבת זרע פרט למשמש מתה:

והאי לבדו מאי דריש ביה לכדתניא וא"ת הא ר"מ אית ליה הך ברייתא דקתני מתני' הראשון בסקילה והשני בחנק וא"כ היכי קאמר שמואל מ"ט שתיק רב לימא ליה ומת האיש הא לר"מ מיבעי ליה לאידך דרשה ויש לומר דתרתי שמעת מינה:

המשנה השתים עשרה והכונה בה כשלפניה הבא על נערה המאורסה אינו חייב ר"ל סקילה עד שתהא נערה ר"ל שלא בגרה בתולה ולא בעולה מאורסה ולא שנכנסה לחופה והיא בבית אביה ולא שכבר נמסרה לשלוחי הבעל וזינתה בדרך הא כל שבגרה או נבעלה או נכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה או נמסרה לשלוחי הבעל וזינתה בדרך אע"פ שלא באה לרשות הבעל כלן בחנק באו עליה שנים ועדיין היא בתולה בשעה שבא עליה השני כגון שבא הראשון שלא כדרכה הראשון בסקילה והשני בחנק שביאה שלא כדרכה הוציאתה מחזקת בתולה ומ"מ אין הלכה כן אא"כ בא הראשון עליה כדרכה ועדיין היא בתולה כגון שהערה בה לבד אבל אם בא עליה שלא כדרכה אף השני בסקילה וכן בכמה ושאר הדברים מיהא הלכה פסוקה הם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

קטנה שקדשה אביה ובא גדול עליה הוא בסקילה שלא נאמר נערה למעט הבא על הקטנה המאורסה מסקילה אלא למעט את הבוגרת שכלו בתוליה ומ"מ היא פטורה שאינה בת עונשין ואין אומרים עד שיהו שניהם שוים אלא אע"פ שאין שוים מצד שזה פטור וזה חייב הן שאפילו אם היה זה חייב לא היה עמו במיתה אחת דנין כל אחד כראוי לו:

כל הבא על ערוה מן העריות והיא מתה והוא הנקרא בתלמוד מעשה הורדוס פטור מכלום וכן כל שלא הערה אלא שבא עליה דרך איברים והוא הנקרא מעשה חדודים ואינו מערה באחד משני משכבות שבה פטור מן המיתה אלא שלוקה אפילו בחבוק ונשוק בערוה מן העריות דרך תאוה והנאת קירוב בשר שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה לא תקרב לדבר המביא לכך:

כבר בארנו שנערה המאורסה בת כהן בסקילה ולא יצאה לשריפה אלא בנשואה ובכל אותן שכיוצא בה בבת ישראל בחנק ודין שריפה שלה אפילו נשאת לפסול היא אע"פ שכבר נתחללה כמו שביארנו בראש הפרק:

בד"ה מאי לא תקלל כו' וא"ת ונגמר אביו ממקלל עצמו וחרש כו' עכ"ל ממקלל עצמו לחוד דנגמר אביו ל"ק להו דאימא דמקלל את עצמו גרע טפי וכן בהיפך דלא קשיא להו נגמור ממקלל עצמו מאביו וחרש דאימא אדרבה מקלל אחרים גרע טפי דכהאי גוונא אמרינן בפרק החובל דאדם רשאי לבייש עצמו ואסור לבייש אחרים:

ודע שרש"י בפרשת קדושים פירש אין לי אלא חרש מניין לרבות כל האדם תלמוד לומר בעמך לא תאור כו' עכ"ל וכתב הרמב"ן והוא שנוי בת"כ אבל המדרש בגמרא אינו כן אלא הזהיר הכתוב בנכבדים כו' וחזר והזהיר באומללים שהוא החרש וממנו יליף בנין אב אל כל שאר העם כו' עכ"ל והשיג עליו הרא"ם וכתב אבל שם בפ' ד' מיתות מפיק ליה מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופיה דהא אתי מנשיא וחרש תנהו לישראל דעלמא כו' ולא שלמדו שאר העם מבנין אב כו' כמו שכתב הרמב"ן ועוד שאי אפשר לדון זה במה מצינו כו' משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן משונין כו' עכ"ל באמת יפה השיגו אבל גם הוא לא דק במה שכתב דשאר העם גמר בשמעתין מאלהים לא תקלל באם אינו ענין לגופיה תנהו לשאר העם דאינו כן דלא קאמרינן אלא תנהו לאביו ומשום דהוקש כבודו לכבוד המקום ושאר העם לא גמרינן ליה בשמעתין אלא מחרש הוא דגמרינן ליה בהדיא בפרק שבועות העדות והיינו מחרש ומאביו לבתר דגלו באביו כמו שכתבו התוספות הכא והתם והדברים ברורים הם ודו"ק:

בד"ה עד שיהיו כו' וקשה תקשה לרבנן דמחייבי אפילו סקילה כו' ומתניתין דמייתי לעיל כו' לא אתיא כוותייהו כו' עכ"ל וקשה לתירוצם דאין זה מספיק דאכתי תקשה ליה להך מתני' דקתני וחייבים עליה משום אשת איש כו' והכתיב ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים דאין סברא שלא ידע ר' יעקב בר אדא המתני' דפ' יוצא דופן דאמוראי היו בקיאין במשניות כמו שכתבו התוספות בכמה דוכתין ועוד דאם נימא הכי דלא ידע מתני' לא הוו צריכי למימר דמתני' לא אתיא כוותייהו כו' ויש ליישב בדוחק דוודאי דהוה קשיא ליה נמי מהאי קרא אמתני' דקתני וחייבין עליה משום א"א כדקשיא ליה הכא לרב דאמר חייב לר"מ אלא דהכא קא קשיא להו אדמקשה ליה הכא אמלתיה דרב דאמר חייב לר"מ אמאי לא תקשי ליה בפשיטות טפי אמלתיה דרב לעיל דקאמר לרבנן דמחייבי אפילו סקילה ואהא תירצו דלרבנן לעיל הוה ניחא ליה דדיניה כו' ודו"ק:

בא"ד אלא כרבי יונתן אתיא כיון דלא מוקי גם שניהם אלא למעוטי כו' עכ"ל נקטו רבי יונתן בדבריהם דלפי האמת כן הוא דלא מצינו שום תנא בהדיא דסבר הכי אלא רבי יונתן מיהא המקשה ודאי לא אסיק אדעתיה הך ברייתא דרבי יונתן והוה סבר דאיכא שום תנא דסבר כהך מתני' דפרק יוצא דופן והוה קא קשיא ליה נמי אהך מתני' כדמקשה ליה לרב דאמר חייב אליבא דרבי מאיר וכמו שכתבו לעיל ומה שאמר כיון דלא מוקי גם שניהם אלא למעוטי מעשה הורדוס כו' רצה לומר תלמודא מוקי ליה הכי ולא בעי תלמודא לאוקמא לר' יונתן בנשואה וקרא דמייתי ושכב עמה לבדו בארוסה כתיב דהא אמלתיה דר' יאשיה קאי דמשתעי נמי בנשואה ור' יאשיה וודאי נמי בארוסה קמיירי כיון דר' יונתן בעל פלוגתיה בהכי קמשתעי ועוד דהא בארוסה נמי כתיב והוצאת את שניהם והכי איתא בברייתא זו בפ"ק במלתיה דר' יאשיה דמייתי קרא דכתיב גבי ארוסה ע"ש ודו"ק:

בא"ד אבל לרבי מאיר דמשתנה דינו מסקילה לחנק כו' דבנשואה דרשינן גם שניהם כו' עכ"ל לכאורה אין זה מובן דנהי דבנשואה לרבי מאיר איכא סברא למפטר לגמרי משום דבארוסה משתנה דינו מסקילה לחנק מכל מקום מאי מקשה לרב דאמר חייב לר"מ בארוסה דהא האי קרא דמייתי ומתו גם שניהם בנשואה כתיב ויש ליישב דבריהם שבאו לתקן מה שהקשו התוספות בפ"ק דקידושין לפירוש הקונטרס אמאי מיבעי ליה הכא לר' מאיר בארוסה טפי מבנשואה כו' ע"ש ובתירוצם קמא הכא ניחא דבין לרבנן ובין לרבי מאיר פטור בנשואה ומזה להאי תירוצא דלרבנן אסיק אדעתיה [דגם] שניהם אתיא לדרשא אחריתא אבל לרבי מאיר דהוה פסיקא ליה בנשואה דלא אתא קרא לדרשא אחריתא משום דאיכא בנשואה סברא למפטר לגמרי מהאי קרא כיון דבארוסה משתנה דינו מסקילה לחנק ולכך לא מיבעיא ליה לר"מ רק בארוסה למפטר ביה נמי לגמרי או לא והשיב לו דחייב ומקשה ליה והכתיב גם שניהם דבארוסה נמי יש למפטר כיון שאין שניהן בני עונשין כמו שכתבו התוספות שם ועוד י"ל דהמקשה סמך עצמו כיון דבארוסה נמי כתיב והוצאתם את שניהם יש למפטר ביה נמי לגמרי כמו בנשואה וק"ל:

בד"ה והאי לבדו כו' דקתני מתניתין הראשון בסקילה והב' בחנק כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דמתני' מיירי כשבא עליה הראשון כדרכה דה"ל בעולה מביאת הראשון וכן פירש הרמב"ם והרע"ב דהשתא לא דריש ר"א לבדו כהך ברייתא לפטור מסקילה אפילו בבא עליה האחר שלא כדרכה משום דהא תני לה רישא דמתניתין בתולה ולא בעולה וכדברי תוס' פירש"י במתני' ע"ש וק"ל:

תוס' ד"ה עד שיהיו שניהם שוין כו' ומתניתין דמייתי לעיל וחייבין עליה משום א"א וכו' ברייתא היא ומייתי לה לעיל (סנהדרין דף נ"ה) בת ג' שנים ויום אחר מתקדשת בביאה וכו' וחייבים עליה משום אשת איש וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות וכו' מומתים על ידה והיא פטורה ודייק שם אחד מכל עריות ואפילו בהמה והיינו דקאמרי התוס' הכא בתר הכי ומיהו עכ"פ מדדייקינן לעיל אפילו בהמה פירוש היא בכלל כל העריות כל שכן נשואה ר"ל דכשהיא נשואה ובא עליה איש אחר ודאי בכלל הבא עליה מכל העריות האמורות בתורה הוא א"כ ש"מ דאפילו בנשואה הבא עליה חייב מיתה:

ד"ה והאי לבדו מאי דריש ביה לכדתניא וא"ת הא ר"מ אית ליה הך ברייתא דקתני מתניתין הראשון בסקילה וכו' פירוש ומתניתין ר"מ היא כדאוקימנא לעיל והא דבעי מיניה דרב וכו' ושתיק רב אזלא כולה אליבא דר"מ א"כ היכי קאמר שמואל מ"ט שתיק רב וכו':