דף ביאור

מסכת סנהדרין דף מ״ו עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת סנהדרין דף מ״ו עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף מ״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־567 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ולא היו מתאבלין עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד:

גמ' משהין אותו את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד:

אחד קושר ואחד מתיר כלומר אין שהות בינתים:

ת"ל [כי] קבור מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה:

יצא זה מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי:

רבי יוסי אומר אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה:

לאו כלום היא אין כאן חסרון מעשה:

לשני תאומים כו' אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום:

ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Sanhedrin 46b · Sefaria

תוספות

תלישה לאו כלום היא והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.) דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ:

קלילי עלמא יש גורסין קלי משום דאמר בסמוך קלת ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף סו.) גבי אלהים לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל:

קבורה משום בזיונא או משום כפרה ע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן (סנהדרין דף מז:) (בפ' ד' מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי' אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה הי עיקר וא"ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדתניא בשמעתין (לקמן סנהדרין מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר וי"ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל למת אית לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד:

לא תקברוהו לההוא גברא והא דאמר בריש פ"ט דכתובות (דף פד.) דהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ משום פגם משפחה שאני התם דבעי דליקברוה בחד דוכתא:

הספידא יקרא דחיי תימה הא דאמר בפ' הערל (יבמות דף עח.) אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי"ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה:

Tosafot on Sanhedrin 46b · Sefaria

רבנו חננאל

כיצד תולין אותו משקעין את הקורה כו' ת"ר כיצד עושין משהין עד שקיעת החמה וגומרין (אותו) [את דינו] ומיד ממיתין אותו ואחר [כך] תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה וכשתולין אותו אין תולין אותו אלא בעץ תלוש שצריך לקוברו עמו בתפישתו (ואין) [ואם] מניחין אותו תלוי עוברין בלאו שנא' לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלהים תלוי. כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל השם פי' באין לחקור מה אמר בקללה ויאמרו כך וכך נמצא שם שמים מתברך בכינוי. אמר ר"מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלני מראשי וכו'. פירש אביי קל לית כלומר אין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו אי הכי כבד עלי ראשי מבעי ליה ופירש רבא קליל לי עלמא כלומר הרוח תשש ונעשית קלה ומעוטה ואקשי' האי קללת מבעי ליה לגופיה ללמד כי המקלל את השם נתלה ודחי' א"כ הוה ליה למיכתב מקלל מדשני קרא וכתב קללת ש"מ מקלל וש"מ נמי רוחו של אדם נכאבת בזמן שנכאב אחד מן האברים ואמרינן ונימא האי קללת להכי הוא דאתא לכדרבא ולא שמעינן מינה דמקלל הוא ופרקינן א"כ הוה למיכתב קלת מאי קללת ש"מ תרתי ש"מ הא דרבא ש"מ דמקלל הוא:

ולא המלין את הנתלה בלבד עובר בלאו אלא אפי' המלין מתו כר' יוחנן דאמר מדכתיב כי קבור שאין ת"ל תקברנו ומה ת"ל תקברנו לרבות שאר מתים ומדסמיך לא תלין ש"מ ללאו הוא דאתא איכא דאמרי אמר ר' יוחנן רמז לקבורת המת מן התורה מדכתיב תקברנו שאין ת"ל תקברנו אלא ללמד שחייב מן התורה לקבורת המת:

א"ל שבור מלכא לרב חמא מנא לכו קבורה מן התורה שתק ולא אמר ליה ולא מידי ואמרינן הוה ליה למימר ליה מדכתיב כי קבור תקברנו ודחי' יכול למימר דעביד ארגז כלומר תתנהו בארון. קבורה בארץ מנא להו שאין ת"ל תקברנו דדריש אנן לא משמע ליה למלכא לימא ליה מדאיקבור אבות ומשה רבינו ואמרינן יכול למימר מנהגא בעלמא הוא וכן הא דכתיב בבנו של ירבעם וקברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר וכן לא יספדו לו ולא יקברו דרך מנהג העולם כי קאמרינן צוואה מנא לן. וק"ל מצוה זו מדרבנן היא:

Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 46b · Sefaria

מאירי

המלך אין לו רשות להרוג אלא בסייף לא בשאר מיתות בית דין ולא במיתה אחרת וזה שאמרו כאן הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה לא על מלכי ישראל הוא אומרה אלא על מלכי האומות:

אחר שביארנו במשנה בנתלין שסמוך לשקיעת החמה תולין אותן ומורידין אותן מיד אין גומרין דינם ליהרג בשחרית אלא משהין גמר דינו בכדי שאחר מיתתו יהיו תולין אותו וחמה מתקרבת לישקע ותולין אותו ומורידין אותו מיד לקיים בו מצות תלייה:

עץ זה שתולין עליו צריך שיהא תלוש שאין תולין במחובר שהרי העץ נקבר בתפישתו כמו שהתבאר ונאמר עליו כי קבר וכו' לרבות את העץ ודרשו בו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ומ"מ משקעין היו את העץ בארץ ואע"פ שהוא צריך חפירה אין זה כלום ליקרא חסרון מעשה:

כבר ביארנו שהמלין את מתו דרך התרשלות עובר בעשה ומנין רמז למצות קבורה מן התורה שנאמר כי קבר תקברנו מעתה כל שצוה שלא יקברוהו אין שומעין לו אחר שהיא מצוה ולא עוד אלא שיש בזיון לקרובים כשנבלתו עומדת ומסרחת אפילו היתה בארון ואין שומעין ליבזות קרוביו עליו אבל ההספד כבוד המת הוא ולפיכך אם צוה שלא לספדו שומעין לו ואם לא צוה כן והיו היורשים נמנעים שלא לספדו כופין אותן ליתן שכר המקוננים והמקוננות והחלילים כפי הראוי וכפי המנהג:

זה שבארנו שכל שהלינו לכבודו אינו עובר עליו לא סוף דבר להביא לו ארון ותכריכין אלא לכל צרכי קבורה כן או לכל דבר של כבוד כגון להביא לו מקוננות או להשמיע עליו עיירות וכל כיוצא בזה:

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום בראותו העדר הסדור בין בני אדם בין בחייהם כגון צדיק ורע לו רשע וטוב לו בין לאחר מיתה אם יארע לפעמים שיהא הרשע נקבר בכבוד והצדיק שלא בכבוד שהכל בדין ובמשפט ואם אפני המשקל נעלמים ממנו וכבר ראית בפרק זה מה שהזכירו בשמועת בעיא מיכסא שביאורו על מוכס אחד רשע שמת ובו ביום מת חכם אחד גדול והיו כל בני העיר עוסקין במטתו של חכם ואף קרובי המוכס הוציאו מטתם שלא בכבוד וקפצו עליהם אויבים והניחו את המטות ולאחר שעה חזרו ונתחלפה להם מטה במטה עד שנקבר המוכס בכבוד גדול והחכם שלא בשום כבוד שבעולם ונצטער אחד מתלמידי החכם עד שנתעורר דמיונו ונראה לו רבו בחלום ואמר לו בא וראה שכבודי גדול בגן עדן וקלון אותו האיש מרובה במקומו אלא פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ונענשתי וזה הכין פעם אחת סעודה גדולה למי שמנהו מוכס ולא בא וחלקה לעניים ונפרע לו בכך והוא שאמרו סימן יפה למת שנפרעין ממנו אחר מיתה כגון שלא נספד או שלא נקבר או שנעשה ולא כראוי או שגררתו חיה או שהיו גשמים מזלפים על מטתו וכל כיוצא באלו שהדברים נראין שרוצין מן השמים לענשו מעט כדי שלא יהיה שכרו מקופח לעולם הבא וכל אלו דברים דתיים ראוי להתעורר בהם ולהזהר לבל יפקפק להרהר אחר מדות השם כלל ברב או במעט:

Meiri on Sanhedrin 46b · Sefaria

מהר"ם

ברש"י ד"ה א"כ דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מבעי ליה כצ"ל פי' דרש"י גריס בגמרא אמר ליה רבא אם כן כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי ליה ור"ל א"כ דרשת קללת קל לית כלומר איני קל ואין אתה מכנה משום כבודו של מקום א"כ הכא נמי הא דקאמר קלני מראשי קלני מזרועי גם כן לאו כינוי הוא אלא קלני הוי כאילו אמר קל איני כלומר איני קל א"כ כבד אני מראשי כבד אני מזרועי מבעי ליה:

בתוס' ד"ה קליל וכו' התוס' גורסים בגמרא קליל לי עלמא בב' למדי"ן וע"ז קאמר יש גורסין קל לי עלמא בלמ"ד אחת משום דאמר בסמוך נימא קרא קל בלמ"ד אחד ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות גבי אלהים לא תקלל קאמר נמי בגמרא לכתוב לא תקל אע"ג דבלישנא דבני אדם אין קללה בלא שני למדי"ן ודו"ק:

Maharam on Sanhedrin 46b · Sefaria

בן יהוידע

מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים (דברים כא, כג) (בראשית א, כז) פירוש האדם יש בו נשמה שנקראת 'צלם אלקים' שיש בה רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים והגוף יש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים מכוונים זה כנגד זה והרי הם נקראים ' שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים ' ועל זה אמר 'בְּצֶלֶם אֱלֹקִים' זו הנשמה 'בָּרָא אֶת הָאָדָם' הוא הגוף וכאן לצלם הנשמה קרי ליה בשם שַׂר או מֶלֶךְ ולגוף קרי ליה בשם לִסְטִים.

Ben Yehoyada on Sanhedrin 46b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

וְלֹא הָיוּ מִתְאַבְּלִין, אֲבָל אוֹנְנִין, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא בַּלֵּב.

קטע 2

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״חֵטְא וְתָלִיתָ״, הָיִיתִי אוֹמֵר תּוֹלִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְמִיתִין אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּמָת וְתָלִיתָ״ – מְמִיתִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. הָא כֵּיצַד? מְשַׁהִין אוֹתוֹ עַד סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, וְגוֹמְרִין אֶת דִּינוֹ, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלִין אוֹתוֹ. אֶחָד קוֹשֵׁר וְאֶחָד מַתִּיר, כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת תְּלִיָּיה.

קטע 3

תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֵץ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי קָבוֹר״ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר קְצִיצָה וּקְבוּרָה.

קטע 4

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא קְבוּרָה – יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר תְּלִישָׁה וּקְבוּרָה. וְרַבָּנַן: תְּלִישָׁה לָאו כְּלוּם הִיא.

קטע 5

כְּלוֹמַר: מִפְּנֵי מָה זֶה תָּלוּי? מִפְּנֵי שֶׁבֵּירַךְ כּוּ׳. תַּנְיָא, אוֹמֵר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים בְּעִיר אַחַת. אֶחָד מִינּוּהוּ מֶלֶךְ, וְאֶחָד יָצָא לְלִיסְטִיּוּת. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וּתְלָאוּהוּ. כׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהוֹרִידוּהוּ.

קטע 6

אָמַר רַבִּי מֵאִיר כּוּ׳. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר אַבָּיֵי: כְּמַאן דְּאָמַר ״קַל לֵית״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, ״כָּבֵד עָלַי רֹאשִׁי״ ״כָּבֵד עָלַי זְרוֹעִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כְּמַאן דְּאָמַר ״קִיל לִי עָלְמָא״.

קטע 7

הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְגוּפֵהּ? אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״מְקַלֵּל״. מַאי ״קִלְלַת״? וְאֵימָא: כּוּלֵּיהּ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא ״קַלַּת״. מַאי ״קִלְלַת״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

קטע 8

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן לַמֵּלִין אֶת מֵתוֹ שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

קטע 9

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ״. מִכָּאן רֶמֶז לִקְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה.

קטע 10

אֲמַר לֵיהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא לְרַב חָמָא: קְבוּרָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִין? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אִימְּסַר עָלְמָא בִּידָא דְּטַפְשָׁאֵי, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר ״כִּי קָבוֹר״.

קטע 11

דְּלֶיעֱבֵד לֵיהּ אָרוֹן. ״תִּקְבְּרֶנּוּ״! לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

קטע 12

וְנֵימָא: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי? מִנְהֲגָא בְּעָלְמָא! מִדְּקַבְרֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה? דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא.

קטע 13

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. דְּלָא לִישְׁתַּנֵּי מִמִּנְהֲגָא.

קטע 14

״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ״. דְּלִישְׁתַּנּוֹ מִמִּנְהֲגָא.

קטע 15

אִיבַּעְיָא לְהוּ: קְבוּרָה מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא, אוֹ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא?

קטע 16

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא בָּעֵינָא דְּלִיקְבְּרוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם בִּזְיוֹנָא הוּא – לָא כֹּל כְּמִינֵּיהּ, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה הוּא – הָא אָמַר: לָא בָּעֵינָא כַּפָּרָה. מַאי?

קטע 17

תָּא שְׁמַע: מִדְּאִיקְּבוּר צַדִּיקֵי, וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם כַּפָּרָה – צַדִּיקֵי לְכַפָּרָה צְרִיכִי? אִין, דִּכְתִיב: ״אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״.

קטע 18

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ נָמֵי לִיקַּבְרוּ כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה? הַאי דְּצַדִּיק הוּא – תֶּיהֱוֵי לֵיהּ כַּפָּרָה, הָנָךְ – לָא לֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

קטע 19

תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״, דְּלָא תֶּיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה.

קטע 20

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֶסְפֵּידָא, יְקָרָא דְּחָיֵי הָוֵי אוֹ יְקָרָא דְּשָׁכְבֵי הָוֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאָמַר: לָא תִּסְפְּדוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא. אִי נָמֵי, לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁין.

קטע 21

תָּא שְׁמַע: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא, מִשּׁוּם יְקָרָא דְּאַבְרָהָם מְשַׁהוּ לַהּ לְשָׂרָה? שָׂרָה גּוּפַהּ נִיחָא לָהּ, כִּי הֵיכִי דְּמִיַּיקַּר בַּהּ אַבְרָהָם.

קטע 22

תָּא שְׁמַע: ״וְסָפְדוּ לוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא, הָנָךְ בְּנֵי יְקָרָא נִינְהוּ? נִיחָא לְהוּ לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בְּהוּ אִינָשֵׁי.

קטע 23

תָּא שְׁמַע: ״לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ״. לָא נִיחָא לְצַדִּיקַיָּא דְּמִיַּיקְּרִי בַּרְשִׁיעִיָּיא.

קטע 24

תָּא שְׁמַע: ״בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ״. וְאִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם יְקָרָא דְּחָיֵי הוּא, מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לִיַּיקְּרוּ בָּיךְ יִשְׂרָאֵל כִּי הֵיכִי דְּמִתְיַיקְּרִי בַּאֲבָהָתָךְ.

מסכת סנהדרין דף מ״ו עמוד ב׳

מסכת סנהדרין דף מ״ו עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

מאירי

מהר"ם

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור