מסכת סנהדרין דף מ״ב עמוד א׳

ותרווייהו כר' יוחנן במלתיה דר' יוחנן פליגי ועד שנתמלא סבירא להו מיהו רב יהודה סבר מלוי פגימתה דקאמר ר' יוחנן למהוי כי יתרא דהואי כמו יתר של קשת שתהא כל פגימת הקשת מליאה עד היתר דהיינו חצי העיגול והאי לסוף שבעה הוא ונהרדעי סברי מלוי פגימה דקאמר ר' יוחנן עד דתהוי כי נפיא עגולה במילואתה:

וליברך הטוב והמטיב אדרב יהודה פריך נהי נמי דמשבעה ואילך ליכא למימר מחדש חדשים ליבריך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם:

אטו כי חסר מי חשבינן לה רעה לגבן לברוכי דיין האמת דנחשוב את מליאתה טיבותא לברוכי הטוב והמטיב:

וניבריך לתרוייהו דיין האמת בחסרונה וטוב המטיב במילואתה:

דהיינו אורחיה בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה:

דיין אילו לא זכו למצוה אחרת אלא לזו שמקבלין פני שכינה פעם אחת בחדש כדאמרן בג"ש:

אמר אביי הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל:

תפקידם מצוה שצויתם להתנהג בהילוך תקופותיהם:

פועלי אמת פי' הקונט' שאין משנין את סדרן ואית דגרס פועל אמת ואהקב"ה קאי שבאמת ובדין מיעטה ולהכי קאמר בתר הכי וללבנה אמר שתתחדש:

ורב תבואות משום דיוסף איקרי בכור שור כדכתיב (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו ובעל שמועות הוא בעל חטין כדאמר (הוריות ד' יד.) הכל צריכין למרי חיטיא ואמרינן בשילהי הוריות (שם) דרב יוסף סיני:

העסקים ברזו של עולם היינו דיני נפשות אבל לא דיני ממונות והא דאמר (עירובין ד' סד.) שתה רביעית יין אל יורה היינו הוראה דאיסור והיתר:

קש דינא פירוש ואין יכול לעמוד עליו:

ואמרי' וליבריך על הלבנה כשתתמלא הטוב והמטיב ודחינן אטו כשיחסר מברך עלה ברוך דיין האמת אלא כיון דאורחה היא לית בה ברכה. א"ר יוחנן כל המברך על החודש כאלו מקבל פני שכינה. שנאמר החודש הזה לכם וכתיב זה אלי ואנוהו וכי מברכין אין מברכין אלא מעומד. מרימר ומר זוטרא הוו מכתפי להו ומברכי ברכת החודש. בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתם אמת ללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו. בא"י מחדש חדשים:

במי אתה מוצא מלחמת התורה במי שבידו חבילות של משנה רב יוסף הוה קורא אנפשיה ורב תבואות בכח שור כדכתיב בכור שורו הדר לו וכיון ששמו יוסף ובידו הברייתות היה אומר אני בכחי מרבה תבואות כדגרסי' הכל צריכין למרי חיטיא גמרא:

אחד אומר בב' שעות ואחד אומר בג' שעות עדותן קיימת כו' א' אמר בה' ואחד אומר בז' עדותן בטלה. שבחמש חמה במזרח ובז' חמה במערב. ואין אדם טועה בזה. אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא שעות אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטלה ולא אמרי' בגלויא הוה קאי וזהרורי בעלמא הוא דחזא:

היו מכניסין השני ובודקין אותו נמצאו דבריהם מכוונים פותחין בזכות אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או א' מן התלמידים אמר יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו. אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין ומושיבין אותו עמהן ולא היה יורד משם כל היום אם אין ממש בדבריו אבל אם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם. אפילו אם הוא עצמו הנידון אמר יש לי ללמד זכות לעצמי שומעין לו ובלבד שיהא ממש בדבריו:

מתניתין מצאו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין דינו למחר ומזדווגין זוגות וממעטין במאכל כו' ולמה אין שותין יין כל היום שנאמר ולרוזנים אי שכר העוסקים ברזי העולם אל ישתכרו. אם טעו סופרי הדיינין מזכירין אותן אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדין על המנין י"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי. י"ב מחייבין וי"א מזכין ואפילו כ"ב מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין כמה מוסיפין שנים שנים עד ע"א. ל"ו מזכין ול"ה מחייבין זכאי. ל"ו מחייבין ול"ה מזכין. דנין אלו כנגד אלו עד שיראה א' מן המחייבין דברי המזכין. לא ראו מאי. א"ר חייא פוטרין שאין הורגין ע"פ א' כדקיימא לן לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. הטייתך לטובה ע"פ אחד. לרעה ע"פ ב' ומפני מה אין פוטרין אותו מעיקרא אלא מוסיפין כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין כלומר שלא יאמרו מחויב יצא מחזירין אולי יזדמן להיות הרוב מזכין ואם לא נזדמן פוטרין אותו. תניא א"ר יוסי כשם שאין מוסיפין על ב"ד של שבעים ואחד כך אין מוסיפין על ב"ד של עשרים ושלשה ומבי דינא קמא פוטרין אותו:

ת"ר אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין ואין אומרים בד"נ נזדקן הדין מאי נזדקן הדין קש דינא פי' כחש כמו זקן גדול נשאנו ונתננו בזה הדין כמה ימים עד שנעשה זקן דיי כיון שלא נתברר לנו זכות נחתכהו. אומרים כך בדיני ממונות ואין אומרים כך בדיני נפשות אלא כל מה שמאחרין בדיני נפשות הרי זה משובח. פי' חכם דינא נזדקן כלומר נשאנו בו ונתננו בו עד שנתברר כאור כדכתיב בישישים חכמה. ואסיק' מאי נזדקן הדין חכם דינא. הגדול שבדיינים אומר נזדקן הדין. אע"ג דמשבח נפשיה כל מילי עליה רמי:

הדרן עלך היו בודקין

הרואה לבנה בחדושה מברך בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצין קוניהם פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר את יוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים ונשים ועמי הארץ שאין יודעין לברך מברכין בא"י אמ"ה מחדש חדשים ואין מברכין בה הטוב והמטיב אע"פ שמיתוסף לנו אור בתוספת שלה שהרי אין מברכין דיין האמת על חסרונה והטעם שכל שדרכו בכך ואי אפשר להשתנות אין בה ברכת הטוב והמטיב:

כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקביל פני שכינה שהרי זה הערה והתבוננות לחדוש הבריאה ומתוך כך צריך שיברך מעומד והזכירו בכאן על מקצת חכמים שהיו קופצים ומברכין וכן נהגו רבים עכשיו לעשות שלש קפיצות דרך שמחה וחיבת מצוה ועד אימתי מברכין אם לא בירך בלילה ראשונה מברך בשניה וכן עד שתתמלא פגימתה ותעשה כנפה והוא עד ששה עשר יום בחדש אבל מכאן ואילך ישנה היא ואין ראוי לברך עליה בלשון מחדש חדשים ויש שנהגו שלא לברך עד מוצאי שבת הראשון לחדושה והוציאו דבר זה ממה שאמרו בתלמוד המערב אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם ופירשו בה עד שיברכו על הבשמים ואיני יודע טעם בדבר ומ"מ יש מי שמפרש עד שתתבשם כענין עבד בושמא להלולא והוא עיגול האפריון של חתנים העשוי כמין יתר ובא כענין מה שאמרו כאן עד שבעה שתעשה כיתר ואין הלכה כן אלא עד שתעשה כנפה כמו שביארנו ומ"מ במסכת סופרים שנויה בהדיא כדעה ראשון והוא שאמרו שם פרק עשרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם וכליו נאים ותולה עיניו כנגדו ומישר את רגליו ומברך אשר במאמרו וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל ומחדש חדשים ונאמר עוד שם שהוא אומר שלש פעמים סימן טוב תהי לכל ישראל ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך ורוקד שלש רקידות כנגדה ואומר כשם שאני רוקד ואיני יכול ליגע בך כך כל המרקד כנגדי לא יגע בי תפול עליהם אימתה ופחד וכו' ושיאמר זה דרך תפלה לא דרך נחש ולחש חלילה אלא דרך תפלה ובקשה ודרך הערה והתבוננות על פלאות השם ויכלתו בחדוש ובהשתנות הטבעים ולהעניש לממרים ולגמול לטובים:

לעולם יהא אדם שקוד ללמוד תורה הרבה ואל יהא נשען בבינתו ופלפולו שאין הפלפול כלום לענין הוראה במקום שאין שם ידיעה דרך הערה אמרו בתחבולות תעשה לך מלחמה במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה ואין זה נמצא אלא בשקידה גדולה ובעמל ויגיעה דרך צחות אמרו ורוב תבואות בכח שור וכבר בארנו שאין בעל הוראה אלא מי שהוא גמיר וסביר ר"ל יודע הרבה ומפולפל ובעל סברא לבחינת הענינים איזה ראוי לדמותו לזה ואיזה אינו ראוי לדמותו וכל כיוצא בזה:

המשנה השניה וענינה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר היו מכניסין את השני כלומר שאחר שאיימו את כלם דרך כלל על הדרך שבארנו בפרק שקדם ועמדו בדבריהם והכניסו את הראשון וחקרוהו ובדקוהו היו מכניסין את השני וכן כלם זה אחר זה שאפילו הם מאה בודקין את כלם בדרישה וחקירה לידע אם תהא הכחשה ביניהם ואם נמצאת הכחשה ביניהם עדותן בטלה על הצדדין שביארנו ואם נמצאו דבריהם מכוונים מתחילין במשא ומתן ופותחין בזכות כמו שבארנו בפרק שקדם והוא שאומרין אם לא עשית דבר זה אל תתירא וכיוצא בדברים אלו אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות אין שומעין לו ומשתקין אותו כמו שהתבאר וכל שכן אם בא ללמד חובה אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו בדיני נפשות אבל אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו עמהם ופי' בגמ' שאם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם ר"ל כל זמן שאותו ענין לפניהם שלא גמרוהו שאם לעולם ממש הרי ניתוסף מנין הסנהדרין ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום שלא תהא עלייתו ירידה לו אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ומצטרף להשלים רוב המזכין ובלבד שיהא ממש בדבריו ואע"פ שבעדים נמנענו מזו מפני שהם נוגעין בדבר והיה לנו לומר כל שכן בהוא עצמו אין חוששין לכך במשא ומתן שהרי אנו מתבוננים בטעמו אם יש בו ממש אם לאו והוא עצמו הכל יודעין שנוגע בדבר הוא ולא יבואו לימשך אחר דבריו אלא בטעם נכון אבל העד שמא לא ירגישו בנגיעת עדותו ויבאו לימשך אחר דבריו מצאו לו זכות פטרוהו בו ביום ואם לא מצאו לו זכות מלינין את דינו ומעבירין אותו עד למחר וחובשין אותו ומיד מזדווגין זוגות או שלשה שלשה או כרצונם שלא נאמר דוקא זוגות אלא שכך מנהג משא ומתן ונושאין ונותנין כל אותו היום וכל הלילה וממעטין במאכל שהרי אין באים לפניהם אלא בזמן ישיבתם שהיא עד חצות היום ולא היו אוכלין עד שנסתלקה ישיבתם ועל זה אמר שממעטין במאכל ושלא היו שותין יין כל אותו היום ונושאין ונותנין כל אחד עם בן זוגו או עם עצמו או עם חבירו ולמחר היו משכימין ובאין לבית דין ואם עמדו על דעתם המזכה אומר מזכה אני במקומי והמחייב אומר מחייב אני במקומי ואם היה להם שנוי בסברתם המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה בשעת המשא ומתן ואם טעו בדבר ולא ידעו איזה פטור ואיזה חייב שני סופרי הדיינין מזכירין אותם שהיו כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין כמו שהתבאר:

ומתחילין לסדר טענותיהם אם מצאו לו זכות ונשתנית סברת המחייבין פטרוהו והוא הדין אם נשתנית סברת המזכין בשעת הגמר דין ונעשו רוב מחייבים בשנים שחייב אלא שהתנא מחזר על הזכות ואם לאו עומדין למנין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי שמטין לזכות על פי אחד שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין או שמזכים ומחייבים שוה בשוה ואחד אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ומוסיפים שנים שנים עד שבעים ואחד או עד שירבו המחייבים בשנים או המזכים באחד הוסיפו עד שבעים ואחד ונמצאו שלשים וששה מזכים ושלשים וחמשה מחייבין זכאי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין או שלשים וחמשה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין ואחד אומר איני יודע ואין כאן עוד תוספת דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והוא הדין בהפך בשעת גמר דין אלא שהתנא מחזר על הזכות ומגדולי המחברים כתבו שאין מחייבין אותו והוא תמוה:

ושאלו בגמרא אם לא ראו זה את דבריו של זה במשאם ומתנם מהו ופרשו שגדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ופירושו קש דינא כלומר כבר נעשינו מתונין בדין זה ולא יצאה לנו תעלומתו לאור ופוטרין אותו ומ"מ אין אומרים לפוטרו מתחלה ר"ל משהוסיפו עד שבעים ואחד ונחלקו ביניהם ומה לנו להמתין עד שידינו אלו כנגד אלו שראוי להם לשאת ולתת כדי שלא לצאת בית דין מעורבב שלא בגמר דין ובדיני ממונות מוסיפין ג"כ עד שבעים ואחד כמו שביארנו וכל שנחלקו שלשים וחמשה כנגד שלשים וחמשה ואחד אומר איני יודע מעמידין את הממון בחזקת בעליו בדין גמור ואין מניחין אותו מחמת עומק הדין אלא דנין וגומרין להעמיד ממון בחזקת בעליו ועל זו אמרו שאין אומרין בדיני ממונות נזדקן הדין וי"מ שמועה זו ר"ל נזדקן שאינה עסוקה בשהוסיפו עד שבעים ואחד ועמדו במחלקותם אלא בכל זמן שבאים לגמור את הדין לחובה בדיני נפשות אומרין נזדקן הדין כלומר הרבה טרחנו לזכות ולא מצאנו כדי שיתעוררו ללמד זכות מה שאין כן בדיני ממונות ולדעת בנזדקן הדין חתם דינא כלומר יפה העמדנוה על בוריו ואין צריך עוד דקדוק בדבר הענין בהפך שבדיני נפשות אין אומרין כן שלא יתיאשו מתוך כך לחזר אחר הזכות ובית דין הגדול שנחלקו בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין באיזה דין של תורה או של סופרים אין מוסיפין עליהם אלא דנין אלו כנגד אלו על הדרך שבארנו באלו:

זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפירש"י בד"ה וניבריך הטוב כו' ארב יהודה פריך נהי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל על פירושו דכבודו במקומו כו' דלכ"ע מקשה ליבריך הטוב כו' כמו על היין דמברך בפ"ה וגם הטוב כו' עכ"ל עיין שם באורך לכאורה דבריו נכונים הם אבל לישנא דתלמודא לא משמע הכי דהוי ליה למימר ליבריך נמי הטוב והמטיב גם נראה לחלק דלא דמי להטוב ומטיב דגבי יין דאתי על ריבויי יינות מה שאין כן הכא דאורי הירח א' הוא גם אינו דמה להטוב ומטיב גבי מיתת אביו משום דשני דברים הם דדין אמת בא על מיתת אביו והטוב והמטיב בא על טובת הירושה משא"כ בברכת מחדש חדשים אתי נמי על טובת האור וק"ל:

הָא לְמֶהֱוֵי כִּי יַתִּירָא, הָא לְמֶהֱוֵי כִּי נַפְיָא פירש הרמ"ה ז"ל הירח בתחילתו קודם שבעה הוא כקשת בלי יתד ונקרא פגום בדבר שאינו מלא מכל רוח שאויר נכנס לתוך חללו כזה שהוא דוגמת קשת בלי יתד אבל אחר שבעה נתמלא חללו שהוא כחצי עיגול מלא שאין הרקיע נראה בתוכו ואז הוא דומה לקשת ביתד כזה ומאן דאמר 'כִּי נַפְיָא' כלומר עגול שלם כזה [הציור חסר] ואינו חצי עיגול עד כאן דבריו. נמצא למאן דאמר 'עַד שִׁבְעָה' הוא חצי עיגול שהוא דוגמת כ"ף כפופה ולמאן דאמר 'עַד שִׁיתְסַר' הוא עיגול שלם דוגמת אות סמ"ך שהוא עגול שלם וסימניך כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ (שמות יז, טז). ונראה לי דוגמת חצי עיגול יש בו רמז לומר מה שעתה נראה מיעוט וחסרון בלבנה הוא בשביל דאין השם שלם דהחסרון הוא החצי ולעתיד כאשר ישתלם השם לא יהיה חסרון ומיעוט בלבנה ודוגמת עיגול שלם יש בו רמז לגלגל החוזר בעולם לומר דאף על פי שעתה הלבנה עניה וחסירה ולית לה מגרמא כלום ומקבלת אורה מהשמש שנחשב בעלה דירח מכל מקום גלגל הוא החוזר בעולם שעתידה היא להתעלות ולהיות אשת חיל עטרת בעלה.

אָמַר לֵיהּ אַטּוּ כִּי חָסֵר, מִי מְבָרְכִינָן 'דַּיָּן הָאֱמֶת'. קשא הוה ליה מעתה להשיב לו 'כֵּיוָן דְּהַיְנוּ אוֹרְחֵיהּ לָא מְבָרְכִינָן' ולמה המתין עד שחזר ואמר 'וְלִיבְרְכִינְהוּ לְתַרְוַיְהוּ'? ונראה לי בס"ד מה שאמר אַטּוּ כִּי חָסֵר וכו' אין כונתו לתרץ ולהשיב על שאלתו אלא כונתו להקשות על דבריו לומר לו למה שאלת וְלִיבְרִיךְ 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב', ולא שאלת לִיבְרִיךְ 'דַּיָּן הָאֱמֶת' כד חסר? ואם אתה מצאת טעם לשאלה זו דאין מברכין 'דַּיָּן הָאֱמֶת' כד חסר ממילא היה נגלה לך טעם למה דאין מברכין 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב' והכי קאמר לו אטו כי חסר מברכין 'דַּיָּן הָאֱמֶת' ולמה לא שאלת על זה? והשיב לו אין הכי נמי אני שואל אתרווייהו ואז השיב לו תשובה דשווייא לתרי שאלות אלו והיינו כיון דזה אורחיה לא מברכין לא במלוי ולא בחסר.

כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה (שמות יב, ב). נראה לי בס"ד בזמנו היינו אחר שיעברו שבעה ימים שלמים מעת לעת אחר המולד והטעם כי הלבנה רומזת למלכות ועילוי הגדול של המלכות הוא שתהיה בסוד שני מלכים בכתר אחד, וזאת המדרגה קורא אותה רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים 'מדרגה שביעית' ומפורש שם שעדיין לא הגיעה למדרגה השביעית מבריאת העולם ועד עתה ואפילו בזמן בית ראשון שאם היתה מגעת למדרגה זו לא היה שום אומה ולשון שולטים בישראל. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ (במדבר כד, ז) אֲגַג [7] גימטריא שבעה רמז למדרגה השביעית שֶׁתִּתְרוֹמֵם מַלְכּוֹ היא המלכות מִן אֲגַג שהיא מדרגה השביעית אז אותו זמן תִּנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ שתהיה בתכלית הנשיאות והמעלה. ולכן ברכת הלבנה הרומזת על המלכות שתתעלה לעתיד מברכים אותה אחר שבעה שלמים להורות שתגיע לעתיד למדרגה השביעית וזהו שאמר כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, שהוא אחר שיעברו שבעה שלמים שרומזים למדרגה השביעית, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, 'פני' לשון חשיבות פירוש כאלו מקבל חשיבות ועילוי השכינה שהוא זמן הגעתה למדרגה השביעית. גם אמר 'כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה' כי השכינה היא סוד שם אדנ־י ולפני אותיות שם אדנ־י יש 'בסכה' [87] שהם מספר לבנה [87] המורה על עילוי שלה. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת (תהלים לא, כא) דאותיות 'בְּסֻכָּה' הם לפני אותיות שם 'אדנ־י' ודו"ק.

אָמַר אַבַּיֵי הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ מְעֻמָּד (שמות יב, ב). הקשה הרב בעל 'פתח עינים' אמאי קבע אביי דבריו על תנא דבי רבי ישמעאל ולא על ממרת רבי יוחנן דמייתי לה הש"ס ברישא? עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו הרב שלום שרעבי ז"ל בסוד ברכת הלבנה שצריך לכוין תחילה לעשות זווג באו"א [אבא ואימא] שהם חו"ב [חכמה ובינה] ואחר כך לעשות זווג בזו"ן [זעיר ונוקבא] שהם תפארת ומלכות עיין שם. גם ידוע מה שאמר בשער הכונות בתפלת השחר צריך לומר שני פסוקים של הֳ' מֶלֶךְ הֳ' מָלַךְ הֳ' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד. וְהָיָה הֳ' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט) מעומד, מפני שבכל תיקון דא"א [אריך אנפין] או דאו"א [דאבא ואימא] צריך לאומרם מעומד. והנה רבי יוחנן אמר 'כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה' רמז בזה על תיקון השני התחתון הנעשה במלכות שהיא רחל הנקראת שכינה לכן לא אמר אביי 'הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ מְעֻמָּד' כי בתיקון הנעשה שם אין צריך לעמוד. אך תנא דבי רבי ישמעאל דאמר 'לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם' שרמז על תיקון העליון הנעשה בחו"ב [חכמה ובינה] שבחינה זו נקראת אבינו שבשמים לכך אמר אביי 'הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ מְעֻמָּד' כי בתיקון הנעשה באו"א [אבא ואימא] צריך לעמוד. ונראה דרמז בתיבת הִלְכָּךְ על זה כי אותיות 'כָּךְ' רומזים לשני תיקונים של חו"ב [חכמה ובינה] ושל תפארת ומלכות שהם תיקון עליון ותיקון תחתון כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף מ"ח ע"ג) בסוד מאמר 'כך עלה במחשבה' דהיינו זווג תחתון הוא כ"ף כפופה וזווג עליון כ"ף פשוטה עיין שם. ולכן אמר כאן 'הִלְכָּךְ' אותיות 'לָהּ כָּךְ' רצונו לומר לברכת הלבנה יש שני זווגים שהם סוד כך ולכן 'נֵמְרִינְהוּ מְעֻמָּד' בשביל זווג העליון שהוא כף פשוטה.

וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ (שמות יב, ב) נראה לי בס"ד על פי מה שפירש הגאון מהר"א [רבי אליהו] מווילנא ז"ל בנוסח תפלת מוסף שאומרים 'גַּלֵּה כְּבוד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה' והוא דאיתא בגמרא דחגיגה (חגיגה יג:) בחרבן בית המקדש אמעוט כנפי החיות ואמר רבי חננאל אמר רב דאמעוט אותם שתי כנפים האמצעים שאומרות בהם שירה וכתב הגאון ז"ל דפסוק 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד' הוא ששה תיבות וכתוב על כל כנף תיבה אחת וכיון דאמעוט אותם האמצעים שאומרות בהם שירה נמצא אמעוט אותם שכתוב עליהם 'כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' ולכן מתפללים 'גַּלֵּה כְּבוד מַלְכוּתְךָ' הם שנים האמצעים שכתוב עליהם 'כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ' שיתגלו ויחזרו לומר שירה ויהיו שש כנפים שלמים עד כאן דבריו. ובזה פרשתי בס"ד כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ (תהלים קמה, יא) רצונו לומר בזמן אשר שתי כנפים שכתוב עליהם 'כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ' יאמרו שירה שיתגלו ויחזרו לומר שירה אז אותו זמן 'גְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ' כי בזמן החרבן אין ניכר גבורתו יתברך כי יש אומרים איה גבורותיו (יומא סט:) אבל בזמן הגאולה גבורתך ידברו שיתקיים כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו) ובזה מובן כאן מה שאומרים בברכת הלבנה על זמן העתיד לבוא וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ רצונו לומר בעבור גילוי כנפים האמצעים שכתוב עליהם 'כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ'.

בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא מִלְחַמְתָּה שֶׁל תּוֹרָה? בְּמִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲבִילוֹת שֶׁל מִשְׁנָה. קשא משנה היכא רמיזא כאן? ונראה לי בס"ד הַמִּשְׁנֶה [400] עולה מספר ת' ותיבת תַּחְבּוּלוֹת (משלי כד, ו) תחלקנה לשתים וקרי בה ת' חֲבִילוֹת, כלומר בהמשנה שיש לך בה חבילות, בם תעשה מלחמה. ונקיט לשון חֲבִילוֹת דידוע אין חבילה פחות משלשה (עבודה זרה יד.) ואם כן המשנה שהיא ששה סדרים הנה היא שתי חבילות דכל חבילה אין פחותה משלשה ולהכי אמר 'חֲבִילוֹת' תרתי דמעוט רבים שנים. ועוד נראה לי דנקיט לשון חבילה לרמוז העושה חבלות בנשמתו מתקן אותם בחבילות של משנה כי מִשְׁנָה אותיות נְשָׁמָה שיש בה תיקון לנשמה של אדם.

קָרִי רַב יוֹסֵף אַנַפְשֵׁיהּ "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" (משלי יד, ד). נראה לי בס"ד כח הזכירה ישתלשל מן שמות הוי־ה והשכחה באה מן הקטנות שהיא בשמות אלקים וידוע בכל ספירה יש שם הוי־ה ולכן אם ישתלשל כח הזכירה משמות הוי־ה של כל עשר ספירות יהיה חזק מאד ונודע כי הספירות אחר התיקון נעשו קוין בדרך השלוש כזה כח"ב [כתר חכמה בינה] חג"ת [חסד גבורה תפארת] נה"י [נצח הוד יסוד] וראשי תיבות שלהם תק"ו כמנין שׁוֹר [506] שהוא לשון שורה דעתה עומדים בסוד שורה דאמרו רבותינו ז"ל (יומא פז.) אין שורה פחותה משלש, וכן המה עומדים שלש שלש ולכן רב יוסף שהיה לו כח זכירה חזק מאד שהוא מכל הספירות שהם כח"ב חג"ת נה"י שמספרם 'שׁוֹר' קָרִי אַנַפְשֵׁיהּ 'וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר'. וארחיב הדברים עוד יותר כי התורה נקראת תבואה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י.) על פסוק וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה (קהלת ה, ט) ופרשנו הָמוֹן [101] גימטריא ק"א ששונה פרקו מאה ואחד (חגיגה ט:) זה לו תבואה התורה שלא תשתכח ממנו. והנה אותיות הַמִּשְׁנֶה [400] עולים ת' ותחלק תיבת תְּבוּאוֹת לשנים וקרי בה ת' בָּאוֹת, כלומר וְרָב ת' בָּאוֹת בקרב לבי בְּכֹחַ שׁוֹר השפעת כח הזכירה מהויו־ת של הספירות שהם מספר 'שׁוֹר'. ובזה יובן בס"ד הטעם דהעניו נשפע לו כח זכירה מפני דהעניו חושב עצמו רך וקטן כתולע וכמו שאמר דוד המלך ע"ה וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ (תהלים כב, ז) ולכן בזכות ענוה זו שרואה עצמו כ'תּוֹלָע' [506] שהוא מספר תק"ו נשפע כח זכירה מן הויו־ת של כח"ב חג"ת נה"י שמספרם תק"ו מדה כנגד מדה.

"וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר"; הָעוֹסְקִין בְּרָזוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל יִשְׁתַּכְּרוּ (משלי לא, ד). הא דקרי לדיני נפשות 'רָזוֹ שֶׁל עוֹלָם' כי הנפש נסתרת ונעלמת בתוך הגוף שהוא עולם קטן מה שאין כן הממון הוא גלוי חוץ לגוף. ועוד נראה לי בס"ד שיש בדיני נפשות 'רָזֵי עוֹלָם' כי לפעמים נהרגים צדיקים בעדות שקר וכמו אותו חסיד בזמן דוד המלך ע"ה שהעידו עליו עדות שקר שבעל כלבתא ונהרג, ובן בנו של שמעון בן שטח שנהרג בעדות שקר וכיוצא בזה יזדמן הרבה. והדבר יפלא איך מן השמים לא עזרו את הצדיק שיכשלו עדי שקר בדרישה וחקירה או בהזמה וינצל הצדיק מן המיתה? אך הענין הוא דיש לאותו צדיק חיוב מיתה מצד גלגול הקודם ולכן לא הצילו אותו מן השמים עתה ולזה אמר וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט (משלי יג, כג) כלומר בלא משפט של עתה אבל הוא נספה במשפט גלגול הקודם ונמצא בדיני נפשות יש רזי עולם דאינם גלויים אלא לו יתברך ולעיני הבריות הם תמוהים.