מסכת סנהדרין דף ל״ד עמוד ב׳

כל הנוגע אפי' פסולין:

יקדש ולא ירד:

שומע אני בין שנראה בין שלא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין:

ת"ל כבשים דסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו':

עולה בההוא קרא נמי כתיב:

ותרוייהו קא ממעטי פסולין שלא נראו מעולם:

לרבות את הזורק דם קדשים בחוץ שהוא בכרת ומתרבי מדם שפך ובפרשת שחוטי חוץ כתיב:

או זבח גבי מעלה בחוץ כתיב:

יום לתחלת דין ואיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת עדות הוא דהוי כתחלת הדין:

דכתיב וביום הראות בו מכנגע נראה לי דריש ליה רבא בפ"ק דמועד קטן (דף ח. ושם) לי ולא לאורי וקרא דהכא מוקים לה דיש יום שאי אתה רואה אותו היכא דנגע נולד בחתן ונותנין לו ז' ולאיצטליתו אלא אורחא דהש"ס להביא הפשוט דאי לא כנגע נראה לי הוה מוקמינן קרא דהכא ביום ולא בלילה וכה"ג איכא בכמה דוכתין:

סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות מתחילין ביום וגומרין בלילה תימה דילמא טעמא דמתני' דהכא משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים:

דילמא דיני נחלות קא אמרת פ"ה דביום הויא צואת המת דין פסוק וא"צ הדבר עוד לדיינין וצריך לאוקומי קרא כשהקנה דדברי שכיב מרע לאו ככתובין וכמסורין מדאורייתא אלא מדרבנן:

שלשה שנכנסו לבקר כו' מפורש בפ"ק (דף ט. ושם) גבי בזמן שהתרו בהן:

ור' יהושע אומר הואיל ואינן ראוים לאשים ירדו אלא אמר רב פפא כדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנא' והיה המזבח קודש קדשים. כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי הנוגע במזבח יקדש ת"ל וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו' מה כבשים ראויין למזבח אף כל הנוגע במזבח יקדש דבר הראוי למזבח. ר' עקיבא אומר עולה תמיד מה עולה ראויה אף כל ראוי ותרוייהו קא ממעטי פסולין שנגעו במזבח שלא קדשו. מר מייתי להו מכבשים ור' עקיבא מייתי להו מעולה ודחינן והאמר רב אדא עולת העוף פסולה. איכא בינייהו לר' יוסי הגלילי דמפיק לה מכבשים סבר כי כבשים אם הן פסולין לא קדשי אבל עולת העוף פסולה קדשה. ולר' עקיבא לא קדשה אלא אמר רב אשי כדתניא דם יחשב לרבות הזורק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר או זבח לרבות הזורק ותרוייהו קא מרבו זריקה נמצא טעם אחד משני מקראות כגון זה בדיני נפשות אין מונין להן אלא אחד:

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה אמר רבא דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו עד והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. הא כיצד יום לתחלת דין ולילה לגמר דין. וכדרב יהודה דאמר ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. ב' כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין והוי להו דיין ואין עד נעשה דיין:

ההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ר' יוחנן ולא מידי. והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואר"י לאתויי סומא באחת מעיניו. ור' מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים (ביום) [שלא בסומין] דכתיב לכל מראה עיני הכהן. אף ריבים שלא בסומין. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח להכשיר בסומא באחד מעיניו. ואמרינן מכדי האי סתמא והאי סתמא למה סמך על זו ודחה האחרת. איבעית אימא האי סתמא והיא מתני' דהכא ואוקימנא דלא כר' מאיר דסתם מתני' כוותיה אלא כרבנן דאינון רבים וההיא סתמא דבנדה לר' מאיר ואע"ג דתרוייהו סתמי אינון סתמי דרבנן עדיפא. איבעית תימא משום דתני לה למתניי' דהכא גבי הלכתא דדיני דהאי פרקין כולהו דיני נינהו והלכתא נינהו. ויש מי שהיה פותר בה זו מפני ששנויה בלשון רבים וזו שבמס' נדה שנויה בלשון יחיד ולא סבירא לן:

המזבח מקדש את הראוי לו ר"ל שהיה ראוי לו אלא שנפסל כגון שמעל במחשבת זמן או מקום או שלן הבשר וכיוצא באלו כיצד כל הראוי לאישים ר"ל להקטרה על האש אלא שנפסל אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ר"ל שלא תרד ומה עולה ראויה אף כל ראוי ר"ל ראוי לאישים ואין בזה הפרש בין קרבן לקרבן ר"ל בין חטאת לעולה או לשלמים ולא בין קרבן עוף לקרבן בהמה הן עולה הן חטאת אבל הדם והנסכים שנפסלו ירדו אע"פ שנראו למזבח מ"מ לא נראו לאישים ואין צריך לומר מה שפיסולו מחמת עצמו ולא שנפסל בקדש כגון שאור ודבש וחיה וחולין ורובע או נרבע ודברים אלו ארוכי הענינים יתבארו במקומן בע"ה:

המעלה קרבנות חוץ לעזרה חייב כרת דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו ונכרתה ואזהרה שלו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וכן השוחט בחוץ חייב כרת שנאמר אשר ישחט שור או כשב וכו' דם יחשב וכו' ונכרתה ואזהרה שלו מן ההיקש שנאמר שם תעלה עולותיך ושם תעשה וכו' מה העלאה הוזהרה עליה אף העשייה שהשחיטה בכללה הוזהר עליה:

הזורק את הדם בחוץ חייב ומ"מ דוקא בעיקר הדם אבל שירי הדם פטור שזריקת שירי הדם אינה מעכבת ודבר זה אע"פ שאינו מפורש במקרא נתרבה להם ממה שנאמר בהעלאה או זבח לרבות את הזורק שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב שתים אחת על השחיטה ואחת על העלאה שהרי שתי כריתות חלוקים ושתי אזהרות חלוקות הן זרק והעלה יראה מכאן שאינו חייב אלא אחת שהרי הזריקה נתרבית ממקרא של העלאה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שחייב שתים ואף גדולי המפרשים כתבו כן בהגהותיהם מפני שהעלאה הוזכרה לבדה בכף אחת ושאר העשיות בכף אחרת שנאמר שם תעלה ושם תעשה אבל שחט וזרק אינו חייב אלא אחת שכל העשייות נכללות באחת שנאמר שם תעשה ערבינהו רחמנא לכלהו עשיות חוץ מן ההעלאה כמו שיתבאר במקומו:

נגע צרעת אין נזקקין לראותה אלא ביום שנאמר וביום הראות בו ולא סוף דבר בתחלת ראיה אלא בין להסגיר בין להחליט בין לפטור ואין רואין אותה על ידי כהן סומא אפילו באחת מעיניו ולא עוד אלא אפילו כהה מאור עיניו שנאמר לכל מראה עיני הכהן ואפילו היה חכם ישראל רואה והוא מטמא או מטהר על פיו כדרך שאמרו בכהן עם הארץ או שוטה שחכם רואה ואומר לו אמור טמא והוא אומר טמא הסגר והוא מסגיר החלט והוא מחליט ואפילו בכהן קטן מ"מ בסומא אינו כן ויש חולקין בזו והביאוה מתורת כהנים שאמרוה כן אף בסומא ואף בשתי עיניו ומטעם שמאחר שאותו חכם הרואה רואה בשתי עיניו לכל מראה עיני הכהן קרינא ביה כיוצא בו אין נזקקין לראות נגעים בשחרית ולא בין הערבים שאין האור צח כל כך והכהה נראית עזה וכן מטעם זה אין רואין אותן לא בתוך הבית ולא ביום המעונן ואין רואין אותן בצהרים שאף בהם האור צח יותר מדי והעזה נראה כהה וכל הנגעים שוים בדברים אלו הן של אדם הן של בתים הן של בגדים והתבאר במקומו על שעות הראייה שהם שעה רביעית חמישית ושמינית ותשיעית:

הנגעים נראין ונדונין ביחיד שנאמר אל אהרן או אל אחד מבניו וכן נראין ונדונים אף בקרובים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים בין בנגעי בתים ואפילו חכם אינו רואה לעצמו ויש חולקים לומר שתלמיד חכם רואה לעצמו בבתים ובגדים וכן מצאנוה במדרשות כל תלמיד חכם רואה לעצמו והעמידוה בבתים ובגדים אלא שלשיטתינו אין הלכה כן שאף לענין ראיית קרובים מצינו שאמרה אהרן על מרים אני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים אלא שאין הלכה כן ואף בזו דנין בה כן:

לפי דרכינו למדנו שלא הוקשו דיני ממונות לנגעים לכל דבר שהרי דיני ממונות דנין אותם ביום המעונן ובשחרית ובין הערבים ובצהרים שנאמר ושפטו את העם בכל עת וכן גומרין את הדין בהם אף בלילה שנאמר בכל עת והעמדנוהו לגמר דין על הדרך שבארנו במשנה וכן דנין אותם בסומא באחת מעיניו ואין דנין אותם ביחידי ולא בקרובים מה שאין כל אלו בנגעים:

סומא באחת מעיניו כשר להעיד וכשר לדון דיני ממונות שהרי אמרו גומרין בלילה וכיון שהותרה גמר דין בלילה דין הוא להכשיר סומא באחת מעיניו אף להתחלת דין ביום שכמה בני אדם אין מגיעין לראות בלילה כראיית סומא באחת מעיניו ביום אבל לא בדיני נפשות שהרי כל בעל מום נפסל בהם אבל סומא בשתי עיניו פסול להעיד ופסול לדין ואע"פ שמצינו בכתובות צ"ד ב' אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה נראה שהתלמידים היושבים לפניו היו דנין על פי מצותו או שמא בשקבלוהו עליהם בעלי דין וכן מה שאמרו בראשון של מסכתא זו שרב יוסף אמר למר זוטרא אי קבלוך לא תשלם לא שאמר כן דרך דין אלא שהיו שואלין אותו האיך הוא הדין וכן אתה מתרץ בכל מקום שאתה מוצא כיוצא באלו ויש מגאוני הראשונים שהכשירו סומא בשתי עיניו לדון אחר שלא הוקשו ריבים לנגעים ואף חכמי התוספות נמשכו לדעתם ואין הדברים נראין כלל שהרי אמרו כל הכשר לדון כשר להעיד וסומא בשתי עיניו פסול הוא לעדות דהא כתוב או ראה ואע"פ שאנו מעמידים סוף המשנה ר"ל יש כשר להעיד ואין כשר לדון שלא כהלכה לפי מה שפירש בה ר' יוחנן שפירשה בסומא באחת מעיניו שהרי אף לדעתינו כשר הוא לדון בדיני ממונות והיה לנו להעמיד אף ראש המשנה שלא כהלכה מ"מ ראש המשנה הלכה היא ועוד שאע"פ שמה שפירש בה ר' יוחנן אינה הלכה גוף המשנה כלה הלכה היא שכל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ופסול לדון כגון אוהב ושונא וגר שאין אמו מישראל ומשוחרר ויש שואלים מפני מה לא פרשה ר' יוחנן באלו ונראה שלא היה רוצה לתרצה אלא במילתא פסוקה ליפסל לכל אדם ואוהב ושונא כשר הוא לאחרים וגר דן את חבירו גר וזקן מופלג וסריס וממזר כשרים לדיני ממונות:

יש דברים בדיני ממונות שכלם גמר דין הם כגון קבלת עדות וקיום שטרות ולפיכך אין מקבלין עדות ולא מקיימין שטרות אלא ביום שהתחלת הדין וגמר הדין בהם באים כאחד וכן כתבוה גדולי המחברים וכן כל כיוצא בזו וכבר כתבנו מזה בדרך אחרת בבתרא פרק נוחלין:

גמרא שחט וזרק איכא בינייהו לדברי ר' ישמעאל אינו חייב כו' וה"ה דה"מ למימר בהיפך העלה וזרק איכא בינייהו לרבי ישמעאל חייב ב' לר"ע חייב א' וק"ל:

שם מה"מ א"ר אחא בר פפא כו' כצ"ל והסימן משפט מענה מטה אתלתא א"ר אחא בר פפא דבסוגיין עיין שם וק"ל:

תוס' בד"ה סתמא אחרינא כו' תימה דילמא טעמא כו' אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים עכ"ל הכי משמע להו דה"ק סתמא אחרינא אשכח דכי היכי דלא מקשי' לרבנן ריבים לנגעים לענין לילה ה"נ לא מקשינן ריבים לנגעים לענין סומא וכן פירש הרז"ה ורמב"ן וזה שהקשו תוספות דילמא לרבנן נמי דוקא לענין לילה מפיק לה קרא דושפטו את העם כו' מהיקישא אבל לענין סומא קיימא היקישא דה"נ קאמרינן לר"מ דלענין יום המעונן מפיק ליה ושפטו וגו' מהאי היקישא ולענין לילה וסומא קיימא היקשא מיהו רש"י פירש דה"ק סתמא אחריני כו' דלילה דומיא דסומא וכך פירש הרי"ף ותו לא מידי ועיין בספר מלחמות בזה מיהו ק"ק לפירש"י כיון דלילה וסומין שוין אכתי אמאי הכשיר ר' יוחנן אפילו לרבנן בסומא דמשמע אפילו תחילת דין כיון דבלילה אין דנין תחלת דין ועיין ברי"ף קצת יישוב לזה ולדברי התוס' ניחא שפיר טפי כיון דלית להו לרבנן הקישא א"כ בסומא אפילו תחילת דין שרי וק"ל:

בתוס' ד"ה יום לתחילת הדין ואיפכא ליכא למימר וכו' נראה דהוקשה להם להתוס' על פירש"י דמפרש לילה לגמר דין דכתיב ושפטו דעיקר משפט היינו גמר דין איפכא מסתברא דגמר דין ראוי להיות ביום כיון שהוא עיקר המשפט ותהלת הדין בלילה לכך פירשו התוס' דתחלת הדין עיקר וק"ל: