מסכת סנהדרין דף ל״ד עמוד א׳פרק 4 אחד דיני ממונות

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה? דְּאָמַר קְרָא: ״עֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת״. לָמוּת הוּא דְּאֵינוֹ עוֹנֶה, אֲבָל לִזְכוּת עוֹנֶה. וְרַבָּנַן? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּנוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ.

וְרַבָּנַן, הַאי ״לָמוּת״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מוֹקְמִי לֵיהּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים. כִּדְתַנְיָא: אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, מִנַּיִין שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה״. מִנַּיִין לְאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁאָמַר ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה״, מִנַּיִין שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת״.

דִּינֵי נְפָשׁוֹת: הַמְלַמֵּד כּוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – מְלַמֵּד זְכוּת חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה.

מֵיתִיבִי: לְמׇחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר: ״אֲנִי הַמְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי״. הַמְחַיֵּיב אוֹמֵר: ״אֲנִי הַמְחַיֵּיב, וּמְחַיֵּיב אֲנִי בִּמְקוֹמִי״. הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה.

וְהָא לַמׇּחֳרָת גְּמַר דִּין הוּא, וְלִיטַעְמָיךְ, לַמׇּחֳרָת מַשָּׂא וּמַתָּן מִי לֵיכָּא? כִּי קָתָנֵי בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן.

תָּא שְׁמַע: דָּנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ, עַד שֶׁיִּרְאֶה אֶחָד מִן הַמְחַיְּיבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין. וְאִם אִיתַהּ, לִיתְנֵי נָמֵי אִיפְּכָא! תַּנָּא אַזְּכוּת קָא מְהַדַּר, אַחוֹבָה לָא קָא מְהַדַּר.

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים שֶׁזִּיכָּה וָמֵת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ חַי וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. וְאַמַּאי? נֵימָא: אִילּוּ הֲוָה קַיָּים, [הֲוָה] הָדַר בֵּיהּ! הַשְׁתָּא מִיהָא לָא הֲדַר בֵּיהּ.

וְהָא שְׁלַחוּ מִתָּם: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מוּצָא מִכְּלַל רַבֵּינוּ! ״אֵין מוּצָא״ אִיתְּמַר.

תָּא שְׁמַע: שְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִין לִפְנֵיהֶן, אֶחָד מִן הַיָּמִין וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין.

בִּשְׁלָמָא דִּבְרֵי הַמְחַיְּיבִין, לִמְחַר חָזוּ טַעְמָא אַחֲרִינָא וּבָעוּ לְמֶעְבַּד הֲלָנַת דִּין. אֶלָּא דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאִי חָזוּ טַעְמָא אַחֲרִינָא לְחוֹבָה, לָא מַשְׁגְּחִינַן בְּהוּ?

לֹא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁנַיִם טַעַם אֶחָד מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: אָמְרוּ שְׁנַיִם טַעַם אֶחָד מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אֶחָד.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר אַבָּיֵי: דְּאָמַר קְרָא ״אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים״. מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים, וְאֵין טַעַם אֶחָד יוֹצֵא מִכַּמָּה מִקְרָאוֹת. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״ – מָה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים.

הֵיכִי דָּמֵי טַעַם אֶחָד מִשְּׁנֵי מִקְרָאוֹת? אָמַר רַב זְבִיד, כְּדִתְנַן: מִזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה״. מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה – לֹא תֵּרֵד, אַף כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה – לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״. מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, אַף כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לְמִזְבֵּחַ – אִם עָלָה לֹא יֵרֵד.

וְתַרְוַיְיהוּ מַאי קָמְרַבּוּ? פְּסוּלִין. מָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״מּוֹקְדָה״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״מִּזְבֵּחַ״.

וְהָא הָתָם מִיפְלָג פְּלִיגִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יֵרְדוּ.

אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר