מסכת סנהדרין דף כ״ו עמוד ב׳

משרייתך היכא שכתבת לנו שבנא וסיעתו השלימו:

הדרו בי חזרו ממה שהבטיחוני:

בעל הנאה כמשמעו וי"א משכב זכור:

סוכנת מחממתו וחבירו ובוקע עצים יסכן בם (קהלת י׳:ט׳):

(ואומר) כי השתות יהרסון וגו' בתריה דכי הנה הרשעים ידרכון קשת כתיב:

צדיק מה פעל הקב"ה מה שכר שהוא משלם ולקמן מפרש מאי משמע שתות לשון סיעת צדיקים:

אילו בית המקדש חרב ע"י סנחריב בעצתו של שבנא צדיק מה פעל איה נפלאותיו של הקב"ה:

אילו מחשבות של שבנא הרשע אין נהרסות והכי משמע קרא כי השתות יהרסון מחשבותיו של אותו רשע הכתוב למעלה כי הנה הרשעים ידרכון קשת ולשון שתות מחשבות שהוא משית בקירות לבו יהרסון ראויות הן ליהרס שאם לא כן צדיק מה פעל מה פעלו של חזקיהו והיכא שכרו כי השתות לשון ולא שת לבו גם לזאת (שמות ז׳:כ״ג):

מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה פירש ריב"א דאגת לב האדם על מזונותיו מהניא לשכח ממנו כל שאר מחשבות אף מחשבת דברי תורה שנאמר מפר מחשבות ערומים וגו' וקאי אנותן מטר על פני ארץ וגו' י"מ מועלת משקרת ולא תצלח כלומר אם אדם חושב הן להעשיר הן גם לדברי תורה לא יספיק אלא כשעשה לשמה כדמסיק:

הלכה כרבי יהודה דמכשיר בשיש לו אומנות בלא הוא וכן הלכה דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא ודוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקבי"ר בלע"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות אבל אותם המשחקים באמנה אפילו הקנו זה לזה לא קנה דאסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה:

אוכלי דבר אחר פסולין להעיד ליכא לפרושי אוכלי דבר אחר דהיינו אוכלי חזיר דאי באוכלי חזיר היכי מפליג בין צינעא לפרהסיא וכי גרע מאוכל נבלות לתיאבון דאמרינן לקמן (סנהדרין דף כז.) דפסול לעדות בכל ענין אלא נראה כפי' הקונטרס דהיינו מקבלי צדקה מן הנכרים:

החשוד על העריות כשר לעדות תימה מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן כי אם שמועה ומ"מ הא דאמרינן ארבעים בכתפיה ניחא כדאמרינן מלקין על לא טובה השמועה אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה:

א"ר אלעזר שבנא בעל הנאה היה שנאמר לך בא אל הסוכן הזה מלשון ותהי לו סוכנת:

פי' השתות צדיקים כדכתיב כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל למה נקרא התורה תושיה שמתשת כחו של אדם ד"א תושיה דברים של תוהו עולם משותת עליהן. אמר עולא מחשבה מועלת אפי' לבטל דברי תורה שנאמר מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה אמר רבא אם עסוקין לשמה אינה מועלת מחשבת אחרים לבטלה. שנאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום:

א"ר אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כרבי יהודה דמתניתין דאמר אם יש לו אומנות אחרת כשר ואמר עוד כולן צריכין הכרזה בב"ד רועה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה וקיי"ל כמאן דמיקל ומאן דאמר בעי הכרזה הוא דמיקל:

תניא אלו הן הפסולין כו' במה דברים אמורים בקידוש החודש ובעיבור שנה בדיני ממונות ובדיני נפשות אבל בעדות שהאשה כשרה לה אף הן כשרין לה והא דאמר ר' יהודה סתם רועה פסול דמסתמא מכרזינן עליה דהוא פסול:

ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גזלני כו' ואסיקנא פסלה רבא אע"ג דלא אכריזו אמר נהי דבעינן הכרזה בגזלן דרבנן אבל גזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. אר"נ אוכלי דבר אחר פי' [מקבלי] צדקה מן העובדי כוכבים פסולין לעדות וה"מ דאפשר ליה לאיתזוני בצנעא אבל אי לא אפשר ליה חיותיה. אמר רב [נחמן] החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר לעדות וקיי"ל כרב ששת באיסורי אמר רבא ומודי רב נחמן דלאפוקי אתתא מגברא כגון דאסהיד דגירשה פסול הוא אבל אי מסהיד לעיולי כגון דמסהיד בקידושיה לית לן בה אליבא דרב נחמן. אמר ר"נ גנב ניסן וגנב תשרי. כלומר באלו ב' חדשים שהתבואה בשדות והפירות באילנות הלוקח מהן לאו שמיה גנב והני מילי באריסא שיש לו רשות ליכנס בשדה והוא שלקח דבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו כגון מלילות וענבים העומדות להיבצר:

איכרוהי דרב זביד חד גנב כפא פי' אלומה קטנה כדגרסינן בהמוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצרכה מאי היא הכא תרגימו אבני דאכפי והן האבנים המוכנות לתתם על האלומות שלא תפריחם הרוח וחד גנב קיבורא פי' סנסני תומר ופסלינהו לתרווייהו:

הנהו [קבוראי] דקברו מת ביו"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואתא רב הונא בריה דרב יהושע ואכשרינהו לעדות ואמר טעמא מאי משום דסברי מצוה קא עבדינן והאי דשמתינהו להו כי היכי דליהוי להו כפרה. מכלל דהני דמשמתי בדבר עבירה אי לקו פסולין הן:

לעולם יהא אדם שקוד ללמוד תורה תמיד ואל יאמר לכשאפנה אשנה שהמחשבה שהוא מחשב בלבו מכאן ועד יום פלוני אסיים כך וכך ואיני צריך כל כך לשקוד מועלת היא לבעליה ר"ל שאינה מתקיימת ואף בדברי תורה:

כל אלו שהזכרנו בפסולי עדות ושאין פסולם אלא מדברי סופרים צריכים הכרזה בבית דין או בבתי כנסיאות או בבתי מדרשות ר"ל הודעה שהם פסולים או הודעה שהם עברינים ועושים כך וכך וכל עדות שנתקבל מהם קודם הכרזה הן על פה הן בשטר דנין על פי אותה העדות ואין פוסלין אלא עדותם שמאחר הכרזה ואילך אבל פסולי עדות בעבירה שהיא מן התורה אין צריכין הכרזה וכל שנתברר שכבר חטאו בשעת עדותם בדבר מן התורה נפסלו אע"פ שלא הוכרזו ואין באלו חלוק בין רועה לשאר פיסולין שאע"פ שהרועה סתמו פסול צריך הוא הכרזה והכרזתו משנדע שהוא רועה ומ"מ פסול שמחמת קורבה אף אותם שנפסלו מדברי סופרים אין צריכין הכרזה וכן התבאר בתלמוד המערב:

כל פסולי עדות אלו שהזכרנו הם ממין הרשעים שנאמר עליהם בתורה אל תשת ידך עם רשע ופסולי עדות הנזכרים במשנה שאחר זו הם הפסולים מחמת קורבה והנוגעים בעדותם בכלל אלו אלא שנגיעת עדות מתפשטת בלא קורבה וכן שהקורבה פסול אחר שהרי אף לחובה נפסלו ודין פסול זה יתבאר במסכת בבא בתרא:

וכבר הזכרנו במשנה פסול העבדים וממינם אשה חרש שוטה וקטן וכן הסומא פסול לעדות כמו שיתבאר ויש מין אחד בפסולי עדות והוא מחמת פחיתותם כגון האוכל בשוק בפני כל העם והתבאר בתלמוד המערב דווקא שחוטף ואוכל שהוא נחשב ככלב ובכל זה כל שהוא בזוי ביותר כגון שהולך ערום בלא בושת ובכלל זה גם כן מקבל צדקה מן הגוים בפרהסיא אם היו יכולין ליזון מצד אחר או אף אם אין יכולין ליזון מצד אחר אחר שהיו יכולים לקבלה בצנעה הא אם לא היה להם ליזון מצד אחר ולא היו יכולים לקבלה בצנעה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ונמצאו עשרה מיני פסולות על הדרך שהזכרנו:

בשלישי של בתרא מ"ג א' יתבאר שכל שהוא נוגע בעדות באיזה צד שתהא הנאה מגעת לו בעדותו אינו עדות והנוטל שכר להעיד יתבאר בבכורות שעדותו בטלה אלא שבזו יש מפקפקין באגר בטילה הברור על הדרך שביארנו בדיין כמו שביארנו בפרק ראשון ונטילת שכר שבעדות י"מ אותה בין שנוטלו בשעה שמזמינין אותו יקבל את העדות בין שכבר קבלו ונוטל שכר בשעה שמזקיקין אותו לבא לפני בית דין להעיד ומ"מ גדולי הדור מסכימים דוקא בזו האחרונה הואיל ומצוה עליו להעיד אבל הראשונה עדותו קיימת הואיל ואין מוטל עליו להזמין עצמו לראות המעשה אבל מה שכבר ידע מצוה עליו להעיד וכן הדיין או היודע מצוה עליו לדון בצדק כל שבני אדם באים לפניו לדין אם ביחיד מומחה או כשקבלוהו עליהם אם בצרוף שלשה וכל שהוא מצוה עליו הוא בכלל מה אני בחנם אף אתה בחנם שהוא הטעם לאלו כמו שהתבאר בבכורות פרק עד כמה אבל שאינו מצוה עליו אינו בכלל זה ומ"מ יראה לי דווקא בנוטלו משניהם אבל כשנוטלו מן האחד יש לפקפק בו לקבלו בהעדפה יתירה ולאסרו אף בשעת הזמנה ולא נאמר הטעם מצד מה אני בחנם אלא כשנוטלו משניהם כך נראה לי:

מי שנודע עליו בברור שבא על הערוה הרי הוא חשוד על כלן ופסול לכל עדות אף לעדות שאינו של אשה שהרי הוא בדין מלקות וכדתנן אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' ואפילו לא התרו בו שאינו לוקה מ"מ הואיל ותורת מלקות עליו נפסל וכן בכל העבירות אבל אם לא נודע עליו כן אלא שהוא חשוד על כך מצד אמתלאות כשר לעדות ואע"פ שהוא בר מלקות ממה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה ומ"מ לעדות אשה לומר מת בעלה או גרשה אינו נאמן וכל שכן על אותה שנטען עליה שחשוד הוא להוציאה כדי לישאנה ואף לדעת האומר ביבמות שאינו יכול לישא את אשתו מ"מ הרי אמרו אם כנס אינו מוציא פסק זה כל הפוסקים שוים בו ואל תחוש למה שנשתנו הפירושים בסוגיא זו שהרי גדולי הפוסקים שפרשוה בתשובת שאלה בבא על הערוה ובמלקות גמור פסק כרב ששת לפסול מטעם הלכתא כרב ששת באיסורי ופוסלים אותו לכל עדות והמפרשה בחשוד לבד ובמלקות לא טובה השמועה פוסק כרב נחמן הואיל ועיקרה בענין דינין היא שנויה ומכשירו לכל עדות חוץ מהתירה לינשא:

אריס שלקח מן הפירות בבכורן קודם שתגמר מלאכתו אם דבר מועט לקחו ובדרך שנפשו של אדם חושקת לדברים המבוכרים בין בפירות הקיץ והוא הנקרא גנב ניסן בין בפירות החורף והוא הנקרא גנב תשרי אע"פ שלא לקחו מדעת הבעלים אין זה גנב שהבעלים מוחלין בדבר זה מן הסתם וכן אתה דן לכל כיוצא בזה אבל בדבר שנגמרה מלאכתו ובטל חן בכורו אין זה אלא חמוד ממון ופסול מעשה שגנב אחד קב שעורים ואחד אשכול של ענבים ופסלום:

כל שעשה עבירה בצדק ר"ל שהדברים מוכיחים שלכוונת מצוה הוא עושה אין פוסלין אותו אף בעבירה שמן התורה ואפילו נדו אותם על כך ולא באו להתיר נדויים מפני שכל זה אינו אלא שהם חושבים שכל שהם עומדים בנידויים כפרה היא להם מעשה היה באנשים שקברו את המת ביום טוב ראשון ונתנדו על כך ואעפ"כ הוכשרו לעדות מן הטעם שהזכרנו וי"מ אפילו נתנדו על זה וחזרו ועשו מפני שהם סוברים מ"מ שהם עושים מצוה אלא שצריכין כפרה על חלול היום טוב:

גמ' ואכשרינהו ר"ה ברה דר"י ברי"ף הגי' סבר ר"ה בריה דר"י לאכשרינהו. ובספר הצבא להרז"ה מדה רביעית בהשגו' הרמב"ן שם כ' דהך סברא אינו בטל וקיימא כן ובההוא דביצה דף כז ע"א סבר דלא למיחזי וכן חולין דף יח ע"א סבר ר"י לאקדמיי' וע' בהרא"ש כאן דלא כתב כן:

נְקָבוּהוּ בַּעֲקֵבָיו וּתְלָאוּהוּ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא רצה לעשות עצמו ראש ואת אדוניו חזקיהו המלך ע"ה בקש לעשותו זנב ח"ו לכן ראשו נגרר למטה ורגליו שהוא זנבו היה למעלה ונתלה בזנב הסוסים. גם נתגאה בחכמתו שהיא בראש, רצצו ראשו באבנים וסלעים שנגרר עליהם. ומה שאמר שֶׁהָיוּ מְגָרְרִין אוֹתוֹ עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים נראה לי בס"ד הטעם כי תורה לשמה היא מזמרת עריצים ומכרתת החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה ובזה פרשתי בס"ד מאמר הגמרא שאמרו בכל מקום 'גמרתא גמיר זמרתא תהא' לשון זמר עריצים אך שבנא לא היה לומד תורה לשמה שתהיה כדאי להכרית החוחים והקוצים לפיכך נגרר על הקוצים ועל הברקנים. או יובן בס"ד כי ישראל נמשלו לתמר מה תמר זה אין לו אלא 'לב אחד' כך ישראל יש להם לב אחד (סוכה מה:), אך שבנא שהשלים עם סנחריב היה לו 'לב אחר' ברי"ש נמצא עשה מן אחד בדלי"ת, אחר ברי"ש. וההפרש הוא מספר קוץ כי זה מאתים וזה ארבע גם הסיר קוץ של קרן זוית שבדל"ת ונעשה רי"ש לכן היו מגררין אותו על הקוץ.

אִלּוּ חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ נֶהֱרָסִין, "צַדִּיק מַה פָּעָל" (תהלים יא, ג) פירש רש"י: הקדוש ברוך הוא מה שכר משלם. ונראה לי בס"ד הכונה דידוע שהשם יתברך הכין טובה ושכר לכל דור ודור בפני עצמו בעבור עסק התורה וידוע מה שאמרו במדרש תהלים בפסוק כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ הֳ' (תהלים כה, ז) רבי יוסי בר חנינא אמר משל למלך שעשה סעודה גדולה וזימן את האורחים הגיע ארבע שעות וחמש שעות ושש ולא באו, לעתותי הערב התחילו האורחים ממשמשין ובאין אמר להם המלך: טובה גדולה אני צריך להחזיק לכם אלולי שבאתם כל הסעודה הייתי משליך לכלבים שלא היה מי לאכול! כך אומר הקדוש ברוך הוא לצדיקים טובה גדולה אני מחזיק לכם שבשבילכם בראתי את עולמי שאלמלא אתם כל הטובה שהתקנתי לעתיד לבוא למי הייתי נותנה? שנאמר מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) עד כאן. ולכן אמר דוד המלך ע"ה זְכָר לִי לְמַעַן טוּבְךָ כי הוא היה מלך ובכל יום יבא לבית המדרש ועוסק בתורה ועל ידי כך היה כל אדם נכנס ועוסק בתורה כי יקח קל וחומר ונמצא הוא גרם שהטוב המוכן לאותו הדור לעמלי תורה נמצא לו לוקחים שלוקחים אותו. והנה ידוע כי חזקיה המלך ע"ה הרביץ תורה בישראל יותר מדאי שהיה מלך ודורש בי"א רבוותא והכל באין ולומדין כי יקחו קל וחומר לעצמם ולא עוד אלא שנעץ חרב בבית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב והדליק שמן בבתי מדרשות כל הלילות ולילה כיום יאיר לעסוק בתורה ובדקו ומצאו אפילו תינוק ותנוקת בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד:), ואם אחר כל עסק הגדול הזה שהיה להם בתורה נמסרים ביד סנחריב מי היה לומד תורה עוד בראותם שכל רבוי עסק התורה הזה לא הגין עליהם! ואם כן למי היה נותן הקדוש ברוך הוא שכר הטוב אשר הכין בעולם הבא לעמלי תורה? וזהו שנאמר צדיקו של עולם מה פעל בהזמנה והכנה של השכר שהכין והזמין לעמלי תורה.

'תּוּשִׁיָּה', שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲשַׁאי מִפְּנֵי הַשָּׂטָן (ישעיה כח, כט) פירוש קאי על תורה שבעל פה. ומה שאמר דברים של תוהו נראה לי בס"ד דקאי על התורה שיש בה כמה ספורים שהאדם הרואה אותם חושב שהם דברים של תוהו לפי פשוטן כמו 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' (בראשית לו, לא) וכיוצא וכאשר קנטר מנשה בכך אך באמת הם דברים נפלאים שהעולם משותת עליהם שהם סודות עליונים.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ, הֵיכָא אַשְׁכְּחָן צַדִּיקֵי, דְּאִיקְרוּ 'שָׁתוֹת'? (שמואל א ב, ח). הנה מלבד טעם הגמרא נראה לי בס"ד 'שָׁתוֹת' על חזקיהו המלך ע"ה והוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים מא.) בענין הגבורות המתפשטים בשש קצוות דז"א [זעיר אנפין] בבחינת הגדלות והוא כי גבורת הגדלות העולה דרך עליה מן היסוד לנצח הוא חזקיהו המלך וכו' עיין שם. נמצא חזקיהו הוא מן הגבורות דגדלות המתפשטים בשש קצוות ולכן תיבת 'הַשָּׁתוֹת' דנקיט קרא הכא רומזת אליו. ועוד נראה לי ד'שָׁתוֹת' קאי על חזקיהו דאף על פי ששמו חזקיה בחמש אותיות נקרא חזקיהו בששה אותיות. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בשער הגלגולים (דף נו"ן) דחלק הבכורה של קין גדול מאד ולקחו יעקב אבינו ע"ה והורישו ליששכר ואחר כך התחילה נשמה זו של חלק הבכורה שהיא גדולה מאד להתגלגל והתחיל גלגול הראשון בנדב ואביהוא שהם תרי פלגי גופא ונתגלגלה בהם הרי כאן שנים אחר כך באה בפנחס בסוד עיבור אחר כך בשמואל הנביא ע"ה בסוד גלגול אחר כך באלישע הנביא ע"ה בסוד עיבור הרי כאן חמשה צדיקים אחר כך באה בחזקיהו המלך ע"ה בסוד גלגול עיין שם. נמצא מעת שהתחילה להתגלגל ולהתעבר היה הוא שישי לצדיקים שבאה בהם ולכן שתות קאי על חזקיהו המלך ע"ה.