מסכת סנהדרין דף כ״ב עמוד ב׳

עבורי מעברא במלה מעברת על מדותיה:

גולם היא קודם שנבעלה:

גולם כלי שלא נגמר קרוי גולם כדתנן גולמי כלי עץ טמאין:

משמרות מתחלפות ומתחדשות בשבת זו יוצאה וזו נכנסת וצריך להסתפר מפני משמרת חדשה זו הנכנסת שיראוהו ביופי:

לא לירבו כלל ואפי' עד שלשים:

אמר ליה פרע מקרי בשלשים יום:

אי הוה כתיב לא ישלחו פרע הוה משמע לא יגדלו פרע עד שיעור פרע השתא דכתיב ופרע לא ישלחו דקאמר פרע והדר לא ישלחו משמע פרע דשלשים יום ליהוי אבל שלוחי טפי לא לשלחו:

דומיא דיין דסמוך ליה ויין לא ישתו בבואם וגו' מקיש פרועי ראש לשתויי יין וכתיב ביין בבואם:

ואימא לא לירבו כלל תימה דפרע פרע במאי מוקי לה אלא נראה לומר דה"פ אימא לא לירבו שלשים דהיינו שיעור פרע אלא יגלחו בכ"ט ומשני אי כתיב לא ישלחו פרע משמע לא ישלחו שיעור פרע אבל השתא דכתיב פרע קמא לא ישלחו משמע טפי מפרע לא ישלחו:

אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא וקשה הרי רב אשי עצמו סותר דבריו ומיישב הך הקישא דיחזקאל שסותר דבריו הראשונים דאמר רב אשי לעיל פרועי ראש דלא מחלי עבודה וי"ל ממה שרב אשי אמר גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא מתרצי שתי הקושיות דעד דאתי יחזקאל מאן אמרה ומתרצה קושיא דלעיל דכיון דגמרא היא מצינו למימר הכי גמירי הלכתא למיתה ואחולי עבודה לא גמירי ויחזקאל אסמכה אקרא מענין ההלכה אסמכה וא"כ לא אסמכינן לעשות ההקישא רק לענין מיתה אבל לעיל דלא ידע דגמיר הלכה סבר הוא לעשות הקישא מפרועי ראש לשתויי יין מכל וכל דאין היקש למחצה:

כסום יכסמו פי' כעין כוסמת הגדל כך שבלין ראשו של זה בצד עיקרו של זה:

אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר ושמח מאשת נעוריך ואמר ליה רב יהודה לרב יצחק בריה כגון אמך. אמר רב אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך. תנא אין איש מת אלא לאשתו שנאמר וימת אלימלך איש נעמי ואין אשה מתה אלא לבעלה שנאמר מתה עלי רחל וגו':

ואין רואין אותו כשהוא מסתפר ת"ר מלך מסתפר בכל יום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. כהן גדול מע"ש לע"ש הואיל ומשמרות מתחדשות כהן הדיוט אחד לשלשי' יום שנאמר ופרע לא ישלחו כלומר שערם לא יגדלוהו אלא פרע ליהוי שלוחי לא ישלחוהו וגמר פרע פרע מנזיר כתיב הכא ופרע לא ישלחו וכתיב בנזיר גדל פרע שער ראשו מה נזיר ל' יום ובל' יום נקרא פרע כך בכהן בל' יום נקרא פרע כלומר לא יגדלהו יתר מפרע שיער בן ל' יום נקרא פרע והתורה הזהירה הכהן שלא לשלח פרע כלומר לא יגדלוהו יתר מפרע אי הכי ניהוי כהני האידנא אסירי לשלוחי פרע ושנינן דומיא דיין מה יין שלא בזמן ביאה שרי דכתיב בהו יין ושכר אל ישתו בבואם אף פרע שלא בזמן ביאה שרי ואקשינן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא ר' אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי מכלל דרבנן אסרי כהני לשתות יין לעולם. מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא וא"ת ניים פורתא ומפיג היין. הני מילי אם שתה כדי רביעית אבל אם שתה יתר מרביעית כ"ש שדרך משכרתו וכ"ש ששינה משכרתו וסלקא שמעתא דר' מתיר ורבנן אסרי לעולם. ורב אשי נמי אתא למפשט דלא אסרי רבנן למשתי חמרא אלא משום דשתויי יין מחלי עבודה ולא גזרו איסור בפרע דפרועי ראש לא מחלי עבודה ואותבינן עליה ואסיקנא דאפילו פרועי ראש מחלי עבודה. וגמרא הוו גמירי לה. ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ואקיש שתויי יין לפרועי ראש. והא דתקנתו קלקלתו כבר פרשנוהו בתעניות. כסום יכסמו את ראשיהם. תנא כמין תספורת לוליאנית מאי היא תספורתא יחידאה ראש שיער בצד עיקרו של זה וזה היא תספורת של בן אלעשה כו':

הדרן עלך פרק כהן גדול

המלך צריך לו שיהא מתהדר ביופי תמיד ושלא יראה בו שום נוול כדי שלא יקל מוראו ומפני זה אמרו עליו שמסתפר בכל יום וכהן גדול מערב שבת לערב שבת ואין זה תלוי לו בזמן ביאה אלא מסתפר על כל פנים מערב שבת לערב שבת אבל כהן הדיוט אם רצה ליכנס למקדש מסתפר אחת לשלושים יום שהרי משלשים יום ואילך גדול פרע הוא וכל כהן אסור ליכנס למקדש בגדול פרע:

מי שאמר הריני נזיר ולא פרט לנזירותו זמן הרי הוא נזיר שלשים יום שכך הוא זמן סתם נזירות ומ"מ אם אמר שלא אשתה יין בשבועה או בנדר או בנזירות אין כאן זמן ובמקומו יתבאר בע"ה:

כהנים שתויי יין אסורין בעבודה ואם עבדו חייבין מיתה בידי שמים ועבודתם פסולה אבל פרועי הראש אע"פ שהם במיתה אם עבדו לא חללו ר"ל שאין עבודתם פסולה וכן קרועי בגדים וערל ששמש עבודתו פסולה אף במתו אחיו מחמת מילה ולוקה אלא שאינו במיתת שמים ואין צריך לומר בערל הגמור או כהן שנשתמד שאם עבד חלל:

שתויי יין שהזכרנו שיעורו ברביעית בבת אחת וביין שמארבעים יום ואילך וששתאו חי שתה פחות מרביעית או רביעית עם מעט שהייה בין מקצתו לכולו או רביעית שהיה שם מעט מים פטור ואין עבודתו פסולה ומ"מ בשני אלו בשהיה ובמזיגה אם שתה מהם יותר מרביעית חייב מיתה ופוסל אבל יין שבתוך ארבעים יום אפילו יתר מרביעית פטור ואינו פוסל וכן שכור משאר המשכרים כגון דבש וחלב או דבילה קעילית לוקה אבל עבודתו כשירה שאין חלול עבודה אלא בשכרות יין שתה רביעית וישן מעט או הלך דרך מיל כבר הופג טעם היין ומותר לו ליכנס ולעבוד אבל יתר מרביעית הרי דרך ושינה מוסיפין בשכרותו ואין בו אלא שעור שיהא שכרותו נפקע מכל וכל עד שלא ישאר ממנו כלום:

שתיית יין זה לא הוזהרו בה אלא בשעת ביאה למקדש ר"ל שלא ליכנס אחר שתייתו למקדש עד שיהא שכרותו נפקע מכל וכל וכן גדל פרע לא הוזהרו בו אלא שלא ליכנס עמו למקדש הא כל שאינו רוצה ליכנס למקדש מגדל פרע כמה שירצה וישתה כמה לוגין ואין לנו ומעתה כל שאינו מאותה משמרה שותה באותה שבת כמה שירצה ואם הוא מאותו משמר אלא שאינו מבית אב של אותו היום שותה בלילות אבל לא בימים אלא פחות מרביעית שמא ירבו העבודות ויצטרכו אנשי בית אב להסתייע באנשי משמרתם ואם הוא מבית אב של אותו היום אסור אף בלילה שהרי יש קצת עבודות בלילה לאנשי בית אב כגון איברים שלא נתאכלו ושהוא צריך גם כן להשכים לעבודתו מעתה כל כהן שיודע משמרתו ובית אב שלו ויודע שבית אביו קבוע לעבודת אותו היום אסור לו לשתות יין כל אותו היום שמא יצטרכו לו וימצא שתוי יין היה יודע משמרתו ואינו יודע בית אב שלו אסור לשתות כל אותה שבת שאע"פ שאינו מכיר בית אב שלו בני בית אב מכירין אותו וכשיצטרכו לו מבהילין אותו לבא ואם אינו יודע אפילו משמרתו הדין נותן לאסרו לעולם אלא שקלקלתו תקנתו וסגנון שלו מורה עליו שחסרונו משכיחו ומונעו מלימנות ובטוחין אנו בו שאין המשמרות מחזרות אחריו וישתה עד שתבקע כריסו ואין לנו:

לפי דרכך למדנו שלאחר חורבן לא הוזהרו הכהנים לא בגדול פרע ולא בשתית יין שהרי אין כאן זמן ביאה ומ"מ היה לנו לחוש שמא יבנה מעט מקדש בפתע ויצטרכו להקריב והיה לנו לידון כאלו המקדש קיים והכהנים עומדים ומקריבים וכהן המכיר משמרתו ובית אב שלו יהא נאסר ביומו ואם אינו מכיר אלא משמרתו יהא נאסר כל שבתו ואם אינו מכיר אפילו משמרתו ויודע שבתי אבותיו קבועים היו לעבודה בחשבון המשמרות ולא היו מאותם שנתגאלו מן הכהונה יהא נאסר לעולם אלא שקלקלת החורבן ושלא היה בנינו בפתע מצוי כל כך אף בסמוך לחורבן אחר ששלטה בו יד האויב מתקנתם להיתר שתייה ובגדול פרע מיהא אינך צריך טעם להיתרו שאף אם יארע כך מסתפרין לשעתן ונכנסין וכבר כתבנו דברים שבסוגיא זו או רובם במסכת תענית פרק שני:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמרא שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא כו' יש לדקדק כיון דלא ס"ל לרב אשי היקשא דומיא דיין כו' אם כן הדרא קושיין לדוכתין האידנא נמי לא לישלחו מדאורייתא דהא לא אתא לן התירא לעיל אלא מהיקשא דומיא דיין מה יין בזמן ביאה אסור בשלא בזמן ביאה שרי דכתיב בבואם אף פרועי כו' ומה בכך שלא גזרו בהו רבנן וי"ל הא דקאמר דומיא דיין כו' לאו אהיקשא דיחזקאל סמיך אלא במה מצינו וכן משמע מדלא מייתי לעיל קרא דיחזקאל כדמייתי ליה לקמן לענין מיתה ומיהו לענין מיתה אית ליה לתלמודא שום פירכא דליכא למילף ליה ממה מצינו ועי"ל דרב אשי דלית ליה היקשא ואית ליה דפרועי ראש לא מחלי עבודה יליף התירא דהאידנא בק"ו ומה יין דמחלי עבודה שרי שלא בזמן ביאה פרועי ראש דלא מחלי עבודה לא כ"ש דשרי שלא בזמן ביאה וק"ל:

שם עד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה כו' פירש"י מהיכא נפקי לן פרועי ראש במיתה עכ"ל נראה דה"ה דה"מ לפרושי דקאי אדלעיל דכהן א' לל' יום דיליף פרע פרע מנזיר ועד דלא אתי יחזקאל מאן אמרה וק"ל:

מַתְקִיף תְּקִיפָא, עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי קשא אם 'עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי' איך קורא עלה מַר מִמָּוֶת (קהלת ז, כו)? ונראה לי בס"ד הכונה היא מצד מזגה כעסנית רגזנית ועוד מדות קשות יש לה עד שראוי לקרא עליה 'מַר מִמָּוֶת' אך היא גוברת על טבעה ומהפכת מדותיה לטוב וישר כההוא חכם שראה הפילוסוף שרטוט שלו ואמר שהוא נואף וכעסן וגאה ובאמת היה נקי ובר ממדות אלו ואין השירטוט משקר אלא השרטוט מורה על מזגו וטבעו אבל הוא גובר ומשנה טבעו לטוב וכמו שכתוב בחומת אנך בישעיה על פסוק הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם (ישעיה ג, ט) המעשה הזאת עיין שם וכן היא 'עַבּוּרִי מִיעַבְּרָא בְּמִילֵי' לשנות טבעה לטובה.

אִשָּׁה גֹּלֶם הִיא, וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית, אֶלָּא לְמִי שֶׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי (ישעיה נד, ה). נראה לאו על כל גופה קאמר הכי אלא מדבר על אותם ארבעה דברים שהם לצורך הלידה שנמצאים אצל האשה בלבד דאלו נחשבים גולם רצונו לומר כדבר שלא נגמר יען כי הם משמשים לצורך ההריון וכיון שאינה מתעברת אלא אחר שיבא עליה ביאה ראשונה שאז עשאה כלי וראויה לקבל אחרי זה העיבור ולכך נחשבים גולם מעיקרא ועד שתהיה בסוג כלי דהיינו בביאה ראשונה אז נשלמים. והנה בענין כְּלִי האמור גבי אשה אמרתי רמז נכון בס"ד כי חבור איש ואשה רמוז באות ט' יען בחבורם יחד נקראו אדם דכתיב זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם (בראשית ה, ב) וידוע אָדָם במספר קטן הוא ט' [4+4+1=9] ובמספר גדול מ"ה [1+4+40=45] וגם מספר גדול זה של אדם נרמז באות ט' כי אות ט' במספר הקדמיי אבג"ד הוזח"ט [45] עולה אות ט' גימטריא מ"ה. נמצא תואר אָדָם שנקראו בו חיבור איש ואשתו רמוז באות ט' וכמה מעלות נרמזו באות ט' כי היא במלואה טי"ת תתחלף בא"ת ב"ש באותיות אָמֵן [91] שהם חיבור הוי־ה אדנ־י [91] ומספר שם פי־א [91] הרמוז בראשי תיבות פּ וֹתֵחַ אֶ ת יָ דֶךָ (תהלים קמה, טז) ומספר שם סא־ל [91] הרמוז בראשי תיבות אַ תָּה סֵ תֶר לִ י (תהלים לב, ז) ומספר אִילָן [91] ומספר מַאֲכָל [91] הרי כמה מעלות נרמזו באות טי"ת. נמצא שם אָדָם המורה על חיבור איש ואשתו כדכתיב 'וַיִּקְרָא שְׁמָם אָדָם' רמוז באות ט' והנה אחר אות ט' באלפא ביתא תמצא אותיות כְּלִי לרמוז בחיבור הראשון שמתחברים הזכר והנקבה דאז יש להם תואר אָדָם הרמוז באות ט' אז אחר חיבור זה הראשון היא נעשית כְּלִי לכן אותיות כלי באים אחר אות ט' וסמוכים לה. והנה כאן עשה סמך לדבר זה של כלי האמור על האשה בפסוק כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ (ישעיה נד, ה) כי יש לישראל עם הקדוש ברוך הוא כביכול דין אשה ובעלה, והקדוש ברוך הוא עֲשָׂאָם כְּלִי על ידי ג' קדושות של 'כֹּהֵן לֵוִי יִשְׂרָאֵל' שהם ראשי תיבות 'כְּלִי' ורמז בזה רמז גדול על שם אחד מן ע"ב שמות של 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' (שמות יד, יט) ששם זה נקרא כְּלִי והשם יתברך האיר להם לישראל מן שם הקדוש הנקרא כְּלִי שהוא שם שמונה־עשרה משמות ע"ב ובזה עֲשָׂאָם כְּלִי שהוא ראשי תיבות 'כֹּהֵן לֵוִי יִשְׂרׇאֵלִים'. וזהו שנאמר בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, ' בֹעֲלַיִךְ ' אותיות 'ע"ב כְּלִי' כלומר על ידי שם כְּלִי שהוא משמות ע"ב שהוא חסד בו עֹשַׂיִךְ שמתקנים אותך בסוד כלי דכמו האשה הגשמית בעלה עושה אותה כלי כן הקדוש ברוך הוא עושה אותך כְּלִי בשלשה קדושות של 'כהנים לוים ישראלים'.