מסכת מכות דף ח׳ עמוד ב׳

לרבות טבול יום שאם נכנס למקדש ענוש כרת:

לרבות מחוסר כיפורים מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע:

מעוד קאמינא עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא:

איכא דמתני לה להא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא:

אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות:

הנכנס לשביעית (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית:

וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית:

רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר:

טמא יהיה מכל מקום קשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר דאשר אורחיה דקרא הוא:

אינו צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' תימה דבשלמא קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח קצירך לא תקצור אבל חרישה לא כתיב כלל התם וכ"ת דילפינן מקראי דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא איכא מ"ד פ"ק דמו"ק (דף ג:) דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט התם מדקאמר החורש בשביעית אינו לוקה וי"ל דכיון דקסבר דקציר אתי לתוספת חריש נמי אתא לתוספת:

דלמא חרישת העומר דמצוה ואמר רחמנא תשבות קצת קשה לישתוק מיניה דתשבות ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן קרא וי"ל דהא לא חייש רק לסתור דרשא דאשמעינן מה חריש רשות ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחרינא:

והא אמרת יצא האב המכה בנו קשה [לר"י] דהיינו דוקא כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם הלך ביער והורגו בשוגג למה לא יגלה וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל ענין אף אם מכהו לייסרו דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:

ומשני שאני התם דכתב עוד טומאתו בו עוד לרבויי למת מצוה.

טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים.

איכא דמתני לה להא דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא ושינויא דשני ליה רבא אהא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית כו' ופשוטה היא:

האב גולה על ידי הבן כלומר אם הכה האב את בנו והרגו הרי זה גולה ואוקמה שלא הכהו ללמדו תורה ולא מוסר אלא הכהו ללמדו אומנות והוא דידע אומנות אחרת דכיון דאית ליה אומנות אחרת הא אית ליה חיותא נמצא האב מכהו שלא ברשות לפיכך גולה אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה. רמינן ברייתא דקתני בן המכה אביו אינו גולה. כלומר לא סגי ליה בגלות. אמתני' דקתני הבן גולה ע"י האב. ופריק רב כהנא ברייתא ר' שמעון מתני' לרבנן ופשוטה היא. ורבא אמר בשהרגו הבן לאביו דברי הכל גולה וברייתא שעשה בו חבורה ולא הרגו והכי קתני מכה נפש פרט למכה אביו בשוגג ועשה בו חבורה שאינו גולה מ"ט דסד"א כיון שהבן עושה חבורה באביו במזיד אע"פ שלא הרגו נהרג בשוגג נמי כיון שעשה בו חבורה ליגלי קמ"ל דלא: הכל גולין ע"י ישראל כלומר כל ההורג ישראל גולה. וישראל גולה על ידיהן לאיתויי עבד וכותי שאם הרגן ישראל גולה על ידיהן.

כדתניא עבד וכותי גולה ע"י ישראל אם הרגו ואם קללו לוקה מדכתב נשיא בעמך לא תאור.

ישראל גולה ע"י עבד וכותי אם הרגן ואם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה.

לרבות מחוסר כפורים פי׳ שאע"פ שטבל והעריב שמשו אם נכנס למקדש קודם שיביא כפרתו באותן שהן מחוסרין כפרה כזב וכזבה ויולדת ומצורע חייב כרת ובודאי מיניה שמעינן לטבול יום שלא העריב שמשו שאינו מחוסר אלא הערב שמש בלבד דההוא לא חשיב טהור והאי חשיב טהור כדכתי׳ ובא השמש וטהר. ואיכא מאן דאמר טהר גברא אלא כיון דלשון סתום הוא אי לא כתב אלא חדא ייתורא הוא מוקמינן לה בטבול יום דוקא:

אנא מעוד קאמינא פירושו אנא מעו׳ קאמינא דנפיק מת מצוה ולרווחא דמילתא נקט טמא יהי׳ והכי אורחא דתלמוד׳ למנקט חד קרא במקו׳ קרא אחרינא כ"ש בזה שהכל מקרא א׳ ותפס ראשו. ויש לפרש עוד אנא מעו׳ קאמינא לה לההיא דטבול יום ומחוסר כפורי׳ והא דפרכינן לעיל ממת מצוה ה"ה דמצי למיפרך מטומאת קרובים למאן דסבר לה יטמא מצוה דמצו׳ להטמא לקרובים אלא דניחא לי׳ למנקט מת מצוה שהיא לד"ה דנפק׳ לן מול אחותו:

אין צריך לומ׳ חריש של שביעי׳ וכו’ פי’ קרא כתי׳ ששת ימי׳ תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבו׳ ולא משמע ליה לר"ע לפרושי בחריש ובקציר תשבות בענין שבת כפשוטו דאמאי נקיט קרא חריש וקצי׳ יותר משאר מלאכות דהא בכולהו אינא עשה ולא תעשה וכרת וסקילה וליכא למימר שבא לחלק לחייב על כל מלאכה ומלאכה דההיא נפקא לן או מלא מבערו למ"ד הבערה לחלק יצאתה או מאחת מהנה כדאיתא בפ׳ כלל גדול וליכא למימר נמי דאתי לאוקמי בעשה בלחוד שכבר יצא לא תבערו ללמד על כולן שהן במיתה הלכך ליכא לאוקומי בשבת בראשי׳ וכיון דכן מוקמינין ליה לשבת של שביעי׳ דקרייה רחמנא נמי שבת. ואין זה מדרש העוקס את המקרא דהא איכא לפרושי קרא כדפי׳ רש"י ז"ל דה"ק ששת ימים תעשה מעשיך בחול וביום השביעי ממש תשבות ופעמים שאפי׳ בימי החול בחריש ובקציר תשבו׳ וזה בשבת של שמיטה. ור"מ הלוי ז"ל מפרש דכולה קרא נדרש בימי שמיטה וימים האמורי׳ כאן שנים הם. ואין זה נכון בעיני דאע"ג דכתב קרא ימים במקום שנה כדכתי׳ ימים תהיה גאולתו ימים או עשור אבל כשיש שם מנין כך וכך או ביום כך וכך לא קרי להו ימי׳ ולא קאמר יום פלוני במקו׳ שנה פלו׳ ולסתום חזון א׳ המלאך לדניאל ימים אלף למאן דמפרש דבעי לומר שנים. ואין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל:

שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וליכא למימר דאתא הא לאוקמי גם בעשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו בשבת וי"ט דהא בר מהא איכא עשה מדכתי׳ ושבתה הארץ שבת שבתון יהיה לארץ ולא מוקמינן טפי בעש׳ יתירי כיון דאיכא למידרשי׳ בער׳ שביעית לרבותא נקט הכא דלא מיבעיא דלא צריכין לעשה דהא אפי׳ ל"ת אית ביה דכתי׳ שדך לא תזרע:

יצא קציר׳ עומר שהיא מצוה פי׳ ודוחה שבת ומאן דלא דריש הכי או סבירא ליה דקצירת העומר אינ׳ דוחה שבת דהא פלוגתא היא במנחו׳ או דסבירא ליה דהלכה למשה מסיני הוא וכדאיתא נימי בפ"ק דמוע׳ קטן וכדכתיבנ׳ התם בסנהדרין:

שוליא דנגרי חיותא היא פי׳ ומצוה נמי איכא ללמדו אומנו׳ ופריק דגמיר אמנת׳ אחריתי דאי׳ ביה לחיותיה:

ורמינהי מכה נפש פרט למכה אביו פי׳ קס"ד דבעי לומר פרט להורג אביו וקרא ה כי מידרש כל מכה נפש דוקא שאין בזדונו מיתה אלא בהריגת נפש יהיה גולה פרט להורג אביו שבלא הריג׳ יש בזדונו מית׳ בחבל׳ בעלמ׳:

לר"ש דאמ׳ חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה ושגגת חנק לא נתנה לכפרה. פי’ שההורג את אביו יש בו שתי מיתו׳ חנק משום חובל וסייף משום רוצח וקי"ל דכל שנתחיי׳ שתי מיתות נדון בחמור׳ הלכך לר"ש נדון זדונו בחנק החמור הלכך אין בשגגתו גלות דשגגת סייף הקל יש לו כפרה ולא שגגת חנק החמור אבל לרבנן נדון בסייף החמור׳ הלכך יש לשגגתו כפרה בגלו׳:

עבודת הארץ ועבודת אילנות שבה אסורה בשביעית שנאמר ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע וכו' ובזמן שבית המקדש קיים אף עבודת ששית בסמוך לשביעית שלשים יום אסורה מכח הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו והוסיפו על הלכת סיני בשדה אילן מעצרת ואילך ובשדה לבן מפסח ואילך אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אף שלשים יום של ערב שביעית הותרו כמו שביארנו בראשון של מועד קטן ושלשים אלו פירושן אחר קליטה ששיעורה שני שבתות כמו שיתבאר במקומו:

פירות שביעית שיצאו לשמינית כל שהגיעו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הן בקדושת שביעית ואם לא באו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הם כשל שמינית ושיעור זה בתבואה וקטנית ואילנות אבל ארז ודחן ופרגין ושמשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהם אחר גמר פרי והירק אחר לקיטתו וכבר ביארנו קצת דינין אלו במסכת ראש שנה:

העומר הוא מנחת צבור וזמנו קבוע בששה עשר בניסן ומתוך שזמנו קבוע דוחה את השבת כמו שאמרו מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ואי אתה רשאי לומר שאף חרישה לצורך העומר מצוה ואעפ"כ נאסרה שאין החרישה מצוה שאלו מצאו חרוש אין צריך לחרוש אבל הקצירה אתה צריך לקצירה לשמה שמצוה לקצור ולהביא כמו שיתבאר במקומו:

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב אמר הר"ם כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזאת הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:

אמר המאירי האב גולה על ידי הבן ר"ל שאם הרג את בנו בשוגג גולה וכן הבן על ידי האב ר"ל אם הרגו בשוגג ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ' והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו' והעלו בענין זה על דעת פסק שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה וכן כל מיני חכמה אפילו למד כל צרכו פטור וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה הוא הא באומנות אם למד כל צרכו והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו חייב שלמוד אומנות אחר שיש לו אומנות אחרת בכדי חיותו אין בו מצוה וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה כגון שהיה מבקע עצים אלא שזו לא הוצרך ללמדה שאלו הוצרך ללמדה כשהקשה לו והא אמרת יצא האב וכו' היה לו לתרץ כגון שהרגו בלא עסק מצוה אלא שזו לא הוצרכה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ונתחדש עליה בגמרא שלא אמרו בבן על האב שגולה אלא שהרגו אבל אם חבל בו אע"פ שבמזיד נהרג ונמצאת חבלת אב כהריגת אדם אחר אינו גולה עליה שלא נאמר דין גלות אלא להורג נפש בשגגה:

כבר ביארנו בסנהדרין שההורג נפש מיתתו בסיף הן שהרג את אביו הן שהרג ישראל אחר והחובל באביו בחנק שהוא קל מסיף ובאדם אחר בתשלומין:

המשנה הששית וענינה כענין זה החלק גם כן הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולה על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב גר תושב גולה על ידי גר תושב אמר הר"ם ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל:

גמרא אף קצירה נמי ואי ס"ד מצוה מצא קצור כו' מה חריש רשות אף קציר רשות כו' גולין על ידיהן חוץ מגר תושב כו' הורג אביו בשוגג שגגת כו' עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל כו' גולה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה הנכנס לשביעית שלא יחרוש בששית כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה טמא יהיה וכו' וקשה לישתוק מאשר ומטמא יהיה וכו' כצ"ל: