מסכת מכות דף ז׳ עמוד א׳

אילעא וטוביה עדי הלואה היו קרובין אל הערב:

מתני' לפני אותו בית דין שנתחייב בו:

אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה:

אילו היינו בימים שסנהדרין דנו דיני נפשות לא נהרג בה אדם כדמפרש בגמרא שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב:

אף אם היו עושים כן היו מרבין שופכי דמים שלא יראו מב"ד:

גמ' מפני זכותה של ארץ ישראל אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות:

מה ת"ל בשעריך שופטים ושוטרים תתן לך וגו':

אתה מושיב כו' אתה חייב להושיב בכל פלך ופלך כו' פלך הפרכיא:

אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהו קרובים לא ללוה. ולא לערב:

דלמא במקום סייף נקב הוה קשה לר"ת דאמרינן פ"ק דחולין (דף יא: ושם) ומפיק ליה מקרא דלא חיישינן להא דאזלינן בתר רובא ואומר ר"ת דודאי לא חיישינן אלא היה שואל להם (כדי) שאם (יכחישו זה את זה או) אמרו דלא ידעינן יבטל העדות מידי דהוה אסייף וארירן דאי. דלא שיילינן חייב. וזה אומר בסייף וזה אומר בארירן. אין זה נכון אע"ג דבסייף וארירן כו' אמרו אין אנו יודעין הרי זה נכון זה גרוע הואיל ובהרוג גופיה אין יודעים ומיהו טעם זה אינו מיושב ומאיזה טעם הוא זה דאם לא נשאל להם יהא חייב ואם נשאל ואמרו אין אנו יודעין יהיה פטור וראיה שהביא מסייף וארירן אין הנדון דומה לראיה דהתם כל כמה דלא שיילינן להו אין לבדות מהלב שיכחישו זה את זה אבל כשמכחישין בהדיא דומה שקר שדבר זה אדם רגיל לעלות בדעתו במה הרגו טפי מכליו שחורים או מכליו לבנים אבל דבר שפירש ר"ת בלא טעם הוא שכשאין שואלים להם ואין אנו יודעים אם טריפה הוא או שלם נהרג חייב ובשביל שנשאל להם ואמרו אין אנו יודעים יהיה פטור לכן נראה דהא דקאמר לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג שעל ידי שהוא מרבה בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם חבירו אבל אין לומר דר' עקיבא לטעמיה דחייש למיעוטא גבי חלב פוטר (בכורות כ:) דהא לא מצינו שום תנא דחייש למיעוטא טפי מרבי מאיר ואפ"ה מודה היכא דלא אפשר דלא חיישינן למיעוטא בפ"ק דחולין (דף יא:) והכא היינו דלא אפשר מיהו י"ל דאיכא למיקם עלה דמילתא כגון שהיה קרום של מוח מגולה וראו שהיה שלם ובא זה ונקבו והרגו: כמכחול בשפופרת תימה עובד ע"ז ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינו למיפטריה והא היכי קאמר לא היה אדם נהרג וי"ל דמ"מ קאמר שפיר לא היה אדם נהרג משום דלא שכיחי כולי האי כי אם ברוצח ועריות ועוד י"ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה דאם הוא טריפה א"כ אם תזימן לא יהיו חייבין מיתה משום דמצו למימר גברא קטילא בעינן למיקטל והויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה:

כמכחול בשפופרת תימה עובד ע"ז ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינו למיפטריה והא היכי קאמר לא היה אדם נהרג וי"ל דמ"מ קאמר שפיר לא היה אדם נהרג משום דלא שכיחי כולי האי כי אם ברוצח ועריות ועוד י"ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה דאם הוא טריפה א"כ אם תזימן לא יהיו חייבין מיתה משום דמצו למימר גברא קטילא בעינן למיקטל והויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה:

מתני' אלו הן הגולין וכו' היה מעגל במעגילה בימיהן שהיו הגגים שוין ולא היו משופעים כמו שלנו וכשעושים הגג טוחין אותו בטיט ורוצים להשוות טיח הגג ולוקחין אבן עגולה ארוכה קצת ויש לו ב' שינים ארוכים ומעגלים אותה על פני כל הגג להשוות' (נמי) והיינו (נמי) מעגילה:

משלשל בחבית כו' קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפלה שנשמט מידו ולכך לא רצה לומר נפסק דאם כן לא אתיין כרבי דאמר לקמן (מכות דף ט:) נפסק אינו גולה:

היה יורד בסולם יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות דלמה לא נזהר אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב ועוד דלא זו אלא אף זו יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול אם הרג חייב:

סוגיין דשמעתין דעדים הקרובין בין למלוה בין ללוה בין לערב כולן פסולין:

מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו ב"ד אין סותרין את דינו כו'.

תניא ברח מארץ לחוצה לארץ אין סותרין את דינו מחוצה לארץ לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל:

מתני' סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ מנא הני מילי. דת"ר והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורתיכם בכל מושבותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

אם כן מה ת"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב בתי דינין בכל פלך ופלך [ובכל עיר ועיר ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך] ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ואסקינן דרבנן בסנהדרין הוו דייני בבועל את הערוה כשמואל דאמר במנאפים כיון שיראו כמנאפין מתחייבין ולא בעינן עד דמסהדי כמכחול בשפופרת. ולית הלכתא כר' טרפון ור' עקיבא דהוו אמרין ראיתם טריפה הרג או שלם הרג וא"ת שלם שמא במקום ההכאה נקב הוה כו': ירושלמי. כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחת והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה וריש לקיש אמר לא כו':

הדרן עלך כיצד העדים:.

אילעא וטוביה קריבי דערבא הוו לא ידענא מאי שייכיה דהאי עובדא הכי ולא כתבו׳ במס׳ סנהדרין אמתניי דאלו הן הקרובים. א"נ לעיל גבי נמצא א׳ מהם קרוב או פסול. ופי׳ רש"י ז"ל שהעדים האלו היה עידי הלואה שהעידו שראובן הלוה לשמעון מנה ולוי ערב והיה תובע בהם לשמעון הלוה וסבר ר׳ פפא דכשרים כיון דלגבי מלוה ולו הרחיקי הוו וא"ל רב הונא ברי׳ דר׳ יהושע דכיון דכי לית ליה נכסי ללוה אזיל לבתר ערבא כמאן דמסהדי השתא על ערבא אינהו ופסולים. וכן פי׳ הרמב"ם ז"ל לולא פי׳ רבינו ז"ל אם היתה תביעה זו במלוה על פה או במלוה בשטר ופי׳ רבינו ז"ל דבמלוה על פה ליכא לפרושה דא"כ שתי עדיות חלוקות הם לגמרי ולמה לא יהיו נאמנים על שמעון אנו אם אמרו שנים ראובן הלוה מנה לשמעון ומנה ללוי והם קרובים לשמעון כלום מפסלי על לוי הא אמאי ואפילו העידו שתי העדיות תוך כדי דיבור. לכן אין לפרשה אלא בעדו׳ בשטר שהיו חתומין בו אילעא וטוביה וטעמא דרב הונא ברי׳ דר"י משום דכולה שטרא דחתימו עלה כחדא סהדותא ואי אפשר להאמינה לחצאין ועדייין קמ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין ומייתי ליה הריא"ף ז"ל כתב כל נכסיו לשני בני אדם קרובין לה ורחוקין לזה איתפלגין ר"ל ור"י ריש לקיש אמר כשרין לזה ופסולין לזה ור׳ יוחנן אמר מתוך שפסולין לזה פסולין לזה והלכתא כר"י לגבי ר"ל. וכן פסקו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וא"כ למה לי למיתן טעמא הכא משום דלוה בתר ערבא אזיל הא אפי׳ במקבלו מתנה אמר ר׳ יוחנן וכ"ש דקשיא על רב פפא ומשמע דתרווייהו אזלי לשטתא דריש לקיש ומש"ה הוה סבר ר׳ פפא לאכשורי ור׳ הונא ברי׳ דר"י אמר דשאני הכא דערבא כגופה דלוה הוא. ומיהו כבר פירשתי בהמדור׳ קמא במס׳ גיטין בפר"ק משמו של רבינו ז"ל שנראה מן הירושלמי שטעם מחלקותם של ר"י ור"ל שם דר"ל סבר דעיקר מדות מתנה על מקבלי מתנה הוא דהוו גופין חלוקין ור"י סבר שעל הנותן הוא עיקר עדותם והוה ליה חד גופא וא"כ בהא דהכא לוה וערב שני גופין הם שהם המתחייבים והוה ליה כשני נותנין ולר׳ יוחנן הוו שתי עדיות ולהכי סבר רב פפא לאכשורי ואתא רב הונא וקאמר דלזה וערב פחדא גופא חשיבי אבל אין זו שיטת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שאם היו קרקעות חלוקות אף ע"פ שהנותן אחד כשרים לזה ופסולין לזה ולפי אותו דרך פלוגתא דר"י ור"ל כחדא ממונא או בתרי ממונא תליא וכל דהוי חד ממונא פסולין לשניהם ואפי׳ בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא פסולה לשניהם ואפי׳ בתרי גופי וא"כ הא דהכא דהוי חד ממונא ללוה ולערב פשיטא דלר׳ יוחנן פסוין לשניהם בלאו טעמא דלוה וערב. והר"א אב"ד ז"ל פירשה לזו בעדי פרעון כגון שתבע ראובן לשמעון מלוה בשטר שהיה בו לוי ערב והביא שמעון עדי פרעון על זה והעדי׳ היו קרובים ללוה ורחוקי׳ לשמעון ועל זה סבר ר׳ פפא למימר דכיון דלדידיה רחיקי ננהו עדים כשרים הוא דהשתא לא תבע לער׳ כלום ואמר ר"ה בריה דר"י דכיון דלוה בתר ערבא אזיל פיטורו של לוה בזה כפיטורו של ערב וכאלו באים לפטור את הערב הם וכן ינה לזו בשתובע לשמעון מלוה על פה שהלוה בערבות לוי וטען שמעון שפרע וראובן הביא עדים שהודה לו שלא פרעו וסבר ר׳ פפא לחייבו לשמעון כי עליו הם מעידים. ואמר ר׳ הונא בדר"י דכיון שאלו לא באו עדים אלו היה שמעון נאמן שפרעו והיה הערב פטור מיד הרי הוא כאלו העידו לחייב גם את הער׳. וזה פי׳ נכון בעיני רבינו והרמב"ן ז"ל ומורי תלמידו ז"ל ואיכא דמקשה הכא מאי שנא מהא דאמרינן התם בסנהדרין (דף ט) פלוני רבעו לרצונו דפלגינן דבורא בתרי גופי ונאמן על חבירו ואינו נאמן על עצמו וכן בעובדא דבר ביתוס שם (דף כה) דאתו עליה תרי סהדא חד אמר אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר ביתוס דההוא סהדי נהי דלא נאמן אנפשיה מהימן על חבריה ולא אמרינן עדות שבטלה מקצת׳ בטלה כולה ואע"פ שהיה הכל עדות אחת ממש שהעיד בפיר׳ על שניהם. וי"ל דשאני התם בכל הנהו כי מה שמעיד בפסול שאינו נאמן עליו ונאמן הוא על עצמו דכל שאומר אדם על עצמו אינו חשוב עדות כלל אלא הודאה וכדאמרינן לעיל במקיימי דבר הכתו׳ מדבר וא"כ ליכא למימר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי כל מה שהוא עדות דהיינו מה שהעי׳ על חבירו כולה בכשרות אבל הכא ששני הדברים הם עדו׳ דהיינו מה שמעי׳ על אחרים ליכא למיפליג בה דיבורא כלל וכל שנדונת בעדות אחת אמרי׳ בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שאין עדות נאמנות לחצאין. וזה דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיב׳ בפ׳ חזקת הבתים ובפ"ק דסנהדרין וע"ז סומך מורי הר"א אב"ד ז"ל בכל מקום. ועוד יש לומר בעיקר קושיין דלא דמו כלל דהתם כל מה שהעידו בפסול על עצמן תוספ׳ דברים הוא שאמרו ולא היינו צריכין לו בכל אותה עדו׳ כי הוא הוסיף על עצמו פלוני רבעי לרצוני שלא היינו צריכין אלא שיעיד על הנרבע וכן מה שאומר לדידי אוזיף ברביתא לא היה צריך אלא שיאמר דאוזיף ברביתא וכן הבא להעי׳ על האשה לומר שמת בעלה דיו שיאמר שמת או נהרג כיון שכן אין מקבלין ממנו כל אותו תוספות כיון דתרי ענייני נינהו דלא צריכי אהדדי לא תלו אהדדי כלל אבל ההיא דירושלמי שכתב נכסיו לשני בני אדם וכן הא דלוה וערב אין העדי׳ מוסיפין בעדותם כלל מעצמם כי על שני דברי׳ נזדמנו ונעשו עדים והויא לה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וגם זה נ"ל טעם נכון:

הא דתנן ר"ע ור׳ טרפון אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. אע"ג דר"ע ור"ט קודם החרבן היו מ"מ לא היו בסנהדרי כי היו באותן מ׳ שנה שלפני החרבן שגלתה סנהדרי וישבה בחנות שלא דנו דיני נפשות מכאן ואילך כדאיתא במס׳ סנהדרין ודוכתא אחריני. והא דאמרינן שלא נהרג אדם מעולם פרישנא בגמר׳ משום דאמרי להו לעדי׳ המעידין על הרוצח ראיתם טרפה הרג שלם הרג ואת"ל שלם היה דלמא במקום סייף נקב הזה ופי׳ רש"י ז"ל שהיו שואלים בדקתם את ההרוג לאחר מיתה ארם לא היה טרפה וכן פי׳ רבינו מאיר הלוי ז"ל ולפי פי׳ זה היו צריכין לבודקו לאחר מיתה בי"ח טרפות וכי הוי שלם נמי חיישינן דלמא במקם סייף הוא נקב מבפנים שאינו ניכר ולפ"ז משנתינו כפשטה שלא נהרג אדם מעולם כלל כי זה דבר שאי אפשר שיוכלו להעידו שהוא שלם ושלא היה נקב במקום סייף מבפנים. אבל אין נכון בעיני כל רבותי׳ ז"ל חדא דא"כ בטלה כל פ׳ רוצחין ועוד כי אם היו צריכין לבדקו לאחר מיתה בי"ח טרפות קא מינוולה טובא והכתוב אומר ואהבת לרעיך כמוך כדאיתא בפ"ד מיתות. ועוד דמהיכא תיתי לחוש לכך עד שיהא ניצל הנדון דהא קי"ל שהולכין בתר רובא בדיני נפשו׳ בין להקל בין להחמיר כדאיתא בפ׳ סורר ומורה ואפילו ר׳ מאיר דחייש למעוטא אמרינן בשחיטת חולין דכל היכא דלא אפשר למבדק לא אפשר ומוקמי׳ לבהמה אחזקה. לכך הנכון שלא היו שואלין אלא על טרפות שנמצא מבחוץ וכי שיילי דלמא במקום סייף נקב הוא מבחוץ קאמרי שזה דבר שאפשר הוא אלא שהוא רחוק שיתנו דעתם ולכך אמר שלא היה אדם נהרג בעולמו של אדם אח׳ על הרוב ואף בזה אם לא רצו סנהדרין לשאול הרשות בידם כיון שרובא לא היו טרפה אלא שאם רצו לשאול ואמרו העדים אין אנו יודעים אין מקבלין עדותם. ובזה הוא שאמרו ר"ע ור׳ טרפון שהיו מקילין משום דנפישי רוצחין ובעלי עריות. ונראה מסוגית הגמרא שלא היה קולא זו אלא ברוצחין ובעלי עריות דנפישי כדאמרן והיתה סנהדרי חבלנית כל יום אבל לא היו מקילין כן בשאר עדיות דשאר עבירו׳ והיינו דלא שיילינן בגמרא היכי אמרי אלא ברוצחין ובועלי עריות:

והא דתנן שהסנהדרין נוהגת בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ פי׳ שהסנהדרי גדולה בלשכת הגזית הא לאו הכי אינה נוהגת בשום מקום כי המקום הוא גורם כדאית׳ במס׳ סנהדרין ועל אותן מ׳ שנה שגלתה סנהדרי גדולה לא דנו ד"נ וכן היא בספרי:

לא קשיא כאן בארץ כאן בח"ל כללא דמילתא דכל שברח מן הארץ לחוצ׳ לארץ כיון דשליחותייהו קא עבדינן כאותו ב"ד הוא וכ"ש כשברח מן הארץ לארץ או מחוצה לארץ לחוצה לארץ ולא חשיב ב"ד אחר אלא כשברח מחוצה לארץ לארץ דדלמא מהניא ליה זכותא דא"י לאשכוחי ליה זכות הצלה:

ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר כלומר אינה חייבת להושיב כמו שחייב בא"י בכל עיר ועיר לדון את עירם ובכל פלך ופלך בין עיירו׳ שבאותו פלך:

ה"ג במנאפים ומשייראו מנאפי׳ וכן גרס רש"י ז"ל ול"ג עד שיראו מנאפין דמאי עד הא קוד׳ לכן אי איפש׳ להיות שום דבר שיתחייבו בו. והא דתניא בפ׳ כיצד דיבמות (דף כה) רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר מנעלים הפוכים תחת המטה רוק למעלה מן הכילה בכולן אמר רבי תצא לא קשיא למה דבעו הכא שיראו מנאפין או כמכחול בשפופרת דהא דהכא לענין דיני נפשות כדאיתא בהדי׳ והתם מיירי לענין כתובה וקנסא דרבנן הוא שקנסו שתצא שלא בכתוב׳ אם רצה להוציאה מבעל׳ וכדין עוברת על דת יהודית וכההיא דאכלה גרגרה בשוק וכל הני עובדא סוף דמסכת נדרים. וכדכתיבנא על כל חדא וחדא בדוכתא בסייעתא דמארי שמיא יתברך שמו:

פרק אלו הן הגולין אלו הן הגולין ואית דגרסי ואלו וליכא קפדא בהא דהתם בפ"ק דשבת (דף יג) שייל בגמרא אלו תנן או ואלו תנן משום דהתם איכא למשמע דקאי אדלעיל או דקאי אמאי דבעי למיתני אבל הכא פשיט׳ דקאי אמאי דבעי למיתני דבפירקן דלעיל לא איירי מידי בדין הגולין אלא משום דקתני במתני׳ קמיית׳ מעידנו באי׳ פ׳ שחיי׳ גלות פתח הכא בפ׳ דיני הגולין ניחא. ואי גרסי׳ ואלו נמי בעי הכי לומר בפירקא דלעיל פרישנא דין הנעשין זוממין דפתחי׳ ביה ואלו הן הגולין שמעידין עליהם שחייבין גלות וזה ברור. וכללא דפירקן דכל שוגג קרוב למזי׳ או שהיה אנוס אינו כן בגלות כי האונס לא מחייב גלות ומי שהוא קרוב למזי׳ לא מיפטר ולית לי׳ כפרה בגלות ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו אף כל זמן שלא יצא חוץ לתחומו כדבעינן למימר והיינו דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כלומ׳ בסתם שגגה שאין בה לא אונס ולא צד זדון:

היה מעגל במעגיל׳ וכו’ טעמא כך מפרש בגמרא דלא מחיי׳ גלותא לא במה שהוא דרך ירידה כדכתיב ויפל עליו וכדאיתא בגמ׳ והתם מפרש כללא דסיפ׳ לאתויי מאי:

המשנה השתים עשרה וענינה בביאור מה שנתגלגל לכאן שלא מן הכונה והוא החלק החמשי והוא שאמר מי שנגמר דינו ליהרג וברח ונזדמן אח"כ שהוכר במקום שהיה שם והביאוהו לאותו בית דין בעצמו כגון שנשתנה הבית דין ונעתק ממקום שהיה שם בתחלה למקום שהוכר בו זה עכשו אין צריכין לסתור את דינו ולדון עליו כתחלה אלא כל שיבאו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני על ידי פלוני ופלוני עדים הרי זה נהרג והקשו בגמ' במשנה זו רישא אסופא שמתחלת השמועה נראה דוקא באותו בית דין הא בבית דין אחר סותרין ומסופא נראה שאף בבית דין אחר כל שיבאו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדים שיהרג ותירצו כאן בארץ כאן בחוצה לארץ וכך הוא הענין כל שנגמר דינו וברח מארץ ישראל לארץ ישראל או מחוצה לה לחוצה לה או מארץ לחוצה לה והוכר במקום אחר והביאו לבית דין אף שלא מאותו שגמרו את דינו אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו בו שנים ויעידו שנגמר דינו בבית דין פלוני על ידי פלוני ופלוני עדים יהרג הא כל שנגמר דינו בחוצה לארץ ובא לו לארץ סותרין את דינו ודנין אותו כתחלה מפני זכותה וכבודה של ארץ ישראל אבל אם בא לפני אותו בית דין בעצמו אף מחוצה לארץ לארץ כגון שנעתק הבית דין משם לשם אין סותרין את דינו והורגין אותו ודברים אלו כלם דוקא ברוצח אבל שאר עבירות עד שיבאו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו על פיהם ושיעידו בפני בית דין של עשרים ושלשה כמו שביארנו בסנהדרין:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלש עשרה וענינה בחלק זה בעצמו והוא שאמר סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אמר הר"ם כבר ביארנו בפרק ראשון ממסכת סנהדרין כי סמיכה בארץ ישראל ויש להם רשות לדון בארץ ובחוצה לארץ דיני קנסות ודיני נפשות אבל אין דנין בדיני נפשות בחוצה לארץ אלא בזמן שדנין דיני נפשות בארץ כל שכן אם אינם שאין דנין אלא בזמן שבית דין הגדול בלשכת הגזית כמו שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט בזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות ובלבד שיהו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש מעט:

אמר המאירי סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר שכל שהיה בית דין הגדול בירושלים דנין דיני נפשות אף בחוצה לארץ ובסנהדרין הסמוכין בארץ כמו שהתבאר אבל כל שאין בית המקדש קיים אין דנין דיני נפשות בשום מקום מתורת דיני סנהדרין אלא דרך הוראת שעה או דרך נימוסי המלכות שנאמר לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט בזמן שיש כהן יש שופט וכו' ואף בזמן שבית המקדש קיים דוקא שהיה שם סנהדרי קבועה במקומה בלשכת הגזית הא כל שגרם העון והוצרכו לגלות אין דנין אפילו היה בית המקדש קיים ומתוך כך בטלה דיני נפשות ארבעים שנה קודם חורבן שגלו סנהדרי ולא עמדו במקומן ושאלו בגמ' אחר שסנהדרי נוהגת אף בחוצה לארץ מה תלמוד לומר בכל שעריך הרי אף בחוצה לארץ כן ותירץ בשעריך אתה חייב להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אבל בחוצה לארץ אי אתה מושיב בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר כלומר שאינך חייב בכך אלא שאם הם ממנין שם יש בהן תורת סנהדרי ויש גורסים אבל בחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ר"ל המחוזות אבל לא בכל עיר ועיר ולא יראה כן שכל שבחוצה לארץ אנו אין לנו:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הארבע עשרה וענינה באותו חלק בעצמו ואמר סנהדרין ההורגת פעם אחת בשבוע נקראת חבלנית ר' אלעזר בן עזריה אומר אחת לשבעים שנה ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אלו היינו בסנהדרין לא נהרג בה אדם מעולם רשב"ג אומר אף הם מרבים שופכי דמים בישראל אמר הר"ם זה שזכר במיעוט המיתה ראוי שיכונו הסנהדרין זה בהתבוננות ומתון בדינין ואם אינם יכולין ונתקיימה העדות על מי שחייב מיתה יש להם להמית ואפילו אלף איש ביום אחד כשיזדמן זה שיהיה ראוי על פי התורה:

אמר המאירי סנהדרי ההורגת אחת בשבוע נקראת חבלנית כלומר שהורו שאינם חוקרין ובודקין יפה ר' אלעזר אומר אחת לשבעים שנה כלומר שדרכה ראוי להרוג אחת לשבעים שנה ולא יותר ר' טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ופי' בגמ' שהיו חוקרים טרפה הרג או שלם הרג ואע"פ שאלו אמרו אין אנו יודעין אין בזה כלום מ"מ היו מתבהלים לרוב החקירות עד שתזדמן הכחשה בתוך העדות ובעריות היו שואלין אם ראו הענין כמכחול בשפופרת ר"ל הקיסם הדק שמכניסין בשפופרת שהכחול בתוכו ליטול ממנו מעט ליתן על העין שהם סוברים שלא יתחייבו הנואף והנואפת עד שיראו בו כמכחול בשפופרת ורחוק הוא לעוברי עבירה שלא יכסה עצמו בבגדים עד שלא יראה כל כך ומ"מ אין הלכה כן אלא במנאפים עד שיראו כמנאפים ר"ל שעומדים בתכונת המזדווג עם בת זוגו ונראה עליה מתנהג כמנהג תשמיש וכן הלכה רשב"ג אומר אף הם היו מרבים שופכי דמים בישראל כלומר שכמו שמצוה להשתדל בהצלת הנקי כך מצוה להשתדל בהריגת המחוייב ולבער הרע וכן הלכה זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

תוספות בד"ה דילמא במקום כו' דאמרינן זה אומר כליו שחורים וזה אומר כליו לבנים הרי זה נכון זה גרוע כו' מכחישין זה את זה ועוד אר"ת דאע"ג דאי לא שיילינן קטלינן ליה דסמכינן ארובא היכא דלא אפשר היכא דשיילינן להו ואמרי דלא ידעי פטור מידי דהוי אסייף וארירן דאי לא שיילינן להו חייב ואי שיילינן להו ואחד אומר בסייף ואחד אומר בארירן פטור אע"ג דבסייף וארירן כשאמרו אין אנו יודעין חייב עד דמכחשי אהדדי היינו משום דסייף וארירן לא שייך בגוף העדות כמו במקום סייף נקב הוה דשייך לגוף העדות טפי אי אמרי אין אנו יודעין פטור ומיהו טעם זה אינו כו' עכ"ל כצ"ל עיין בתוספות פ"ק דחולין דכל זה חסר הכא מן התוס' ואהא שפיר כתבו ומיהו טעם זה כו' והגהת מהרש"ל אינו מספיק כלל ודו"ק:

בא"ד בלא טעם הוא שכשאינו שואלים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כמכחול כו' ועי"ל דאיכא למימר ראיתם שמחלל אינו טריפה כו' עכ"ל ולפי זה לעיל ברוצח ובבועל הערוה המ"ל נמי הכא ראיתם שהרוצח או הבועל אינו טריפה כו' וצ"ל דהאי תירוצא אינו [אלא] לפי' ר"ת דהוה מוקמי ליה לקראי דקטלינן להו ואזלינן בתר רובא היכא דלא שיילינן להו אבל אי שיילינן להו ואמרי לא ידעי פטור אבל לפי מה שהוכיחו התוספות לעיל דאי אמרי אין אנו יודעים נמי חייב וקרא דלא חיישינן ואזלינן בתר רובא בהכי נמי מוקמי ליה ליכא להאי תירוצא והכא ליכא למימר שהיו שואלין במכחישין זה את זה אם הוא טריפה שהרי המחלל והעובד עדיין קיים וליכא למיקם עליה דמלתא אם הוא טריפה אם לאו כדאיתא בחולין וע"ש בתוספות בפ"ק דחולין ודו"ק:

במשנה היה משלשל בחבית ונפלה עליו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה משלשל בחבית כו" כרבי דאמר לקמן נפסק אינו גולה עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה היה עולה בסולם כו' צ"ל היה יורד בסולם כו' עכ"ל:

ד"ה דלמא במקום סייף נקב הוה וכו' ואומר ר"ת דודאי לא חיישינן אלא היה שואל להם שאם היו מכחישין זה את זה או אמרו לא ידעינן בטל העדות כדאמרינן זה אומר בסייף וכו' אין זה נכון וכו' וזה גרוע וכו' נ"ל להגיה וד"ל דודאי לא חיישינן אם לא היו שואלין אותן אלא שהיה שואל וכו' והא דקאמר שאם היו מכחישים זה את זה קאי אהיכי ששאל טריפה הרג או שלם הרג והא או אם אמרו לא ידעינן וכו' קאי אדלמא במקום סייף נקב הוה דשם לא שייך הכחשה דהא א"א לשום אחר מהם לידע זה וכן מה שאמר אח"כ וזה גרוע וכו' ר"ל והואיל והדין כן בזה אומר בסייף וזה אומר בארירן כ"ש הכא דגרוע טפי דהכחשה הוא בהרוג עצמו קאי ג"כ אטריפה הרג או שלם הרג וק"ל נ"ל:

אלו הן הגולין פרק שני

במשנה אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה היה מעגל במעגילה כו' עד סוף המשנה. ולכאורה משמע בלשון המשנה הא דקתני בבבא דרישא ההורג נפש בשגגה מילתא באפיה נפשיה היא דדוקא ההורג נפש בשגגה הוא דגולה משא"כ במזיד וזה לא יתכן דאכתי מאי קמ"ל דזיל קרי בי רב הוא דאין גולין אלא בשוגג דהא טובא בשגגה כתיבי בפ' מסעי ובפ' ואתחנן ובפ' שופטים נמי טובא כתיבי בבלי דעת ודרשינן בסמוך פרט למתכוין וממילא דכ"ש במזיד ובמתכוין ממש וליכא למימר דמשום הכי קתני בשגגה למעוטי לאומר מותר דאינו גולה משום דקרוב למזיד הוא כדאמרינן בשמעתין הא ודאי ליתא דהא אומר מותר נמי שייך בהו לשון בשגגה כמו שכתבו התוס' בסמוך דבחטאת חלב ובכל חטאת נמי כתיב בשגגה אפ"ה אומר מותר נמי חייב (וכמו שאבאר בסמוך) אלא הא דממעטינן לאומר מותר מגלות משום דכתיבי שגגה יתירא וא"כ לפ"ז אכתי אין לשון המשנה מדוקדק אדרבה בלשון בשגגה אפי' באומר מותר במשמע וא"כ ה"ל למיתני בהדיא בסיפא דמתניתין דאומר מותר אינו גולה ומה"ט גופא ליכא למימר דהא דקתני בשגגה היינו למעוטי אונס גמור כדאיתא בשילהי כיצד הרגל דאמר רבא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה והרגה דפטור מגלות וכה"ג גופא בשאר אונס גמור כהנך דמייתי התוס' התם בשילהי כיצד הרגל ובפ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ז) משום דהתוס' גופייהו כתבו שם הא דממעטינן אונס גמור מגלות היינו משום דטובא בשגגה כתיבי ומייתי נמי הך ראיה דחטאת חלב דחייב אפי' באונס גמור דאין לך אונס יותר מתינוק שנשבה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דאפ"ה איצטריך למיתני במתני' בשגגה למעוטי מזיד ולא אתרו ביה או אפילו אתרו ביה נמי איצטריך משום דלכאורה מפשטא דקרא משמע איפכא דלבתר דכתיב בפרשת מסעי גבי ערי מקלט ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה כתיב נמי והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט וא"כ יש במשמע דבתרתי איירי קרא דערי מקלט קולטות לגמרי במכה נפש בשגגה שאין גואל הדם רשאי להורגו ואם הרגו נהרג עליו ומהני נמי ערי מקלט לענין מזיד דנהי דבב"ד בר קטלא הוא היינו שהב"ד שולחין שם לערי המקלט ומביאין את הרוצח לעירן ודנין אותו ע"פ עדים ואם התרו אותו דנין אותו במיתת ב"ד ואם לא התרו ביה אפשר דחוזר וגולה לערי המקלט כדמעיקרא כך היה נראה לכאורה בפשטא דקרא ולקושטא דמילתא לא הוי הכי כדמסקינן בסמוך בגמרא אפי' במזיד ולא אתרו ביה אינו גולה והיינו שאין ערי המקלט קולטות לענין גואל הדם לא מיבעיא שאם הרגו דאין נהרג עליו אלא דאפי' לכתחלה מותר לגואל הדם להורגו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח וכמו שאבאר לקמן אי"ה ואף למאי דמשמע לק' דף י' ע"ב מברייתא דרבי יוסי ב"ר יהודה דקאמר בתחלה א' שוגג וא' מזיד מקדימין לערי מקלט ופירש"י דתחלת משפטן של רוצחים ועיקרן זהו א' שוגג וא' מזיד כו' ויליף טעמא מקרא וכמו שאבאר שם א"כ משמע דבמזיד גמור נמי שייך דין גלות מן התורה קודם שעומד למשפט לענין שאסור לגואל הדם להורגו אפ"ה א"ש לישנא דמתני' דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כיון דעיקר גלות דאיירי ביה קרא היינו דוקא בשוגג שערי המקלט קלטו לענין שאם הרגו גואל הדם נהרג עליו. משא"כ בהך גלות דמזיד נהי דלר' יוסי ב"ר יהודה מצוה על הב"ד להגלותו היינו דרך עצה טובה כדי שבקל ינצל מגואל הדם משא"כ לענין קליטה דאיירי ביה קרא היינו שדרך חיוב ממש בר גלות הוא ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו לא שייך אלא בשוגג ולא במזיד דבמזיד לכ"ע אין נהרג עליו כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל והוא פשוט א"כ לפ"ז אדרבה א"ש טפי לישנא דמתניתין דקתני אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה דבהאי הוא דאיכא לפלוגי בין דרך ירידה לדרך עלייה משא"כ בהך גלות שאינו אלא עצה טובה ודאי לא שייך לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה כיון דאפילו במזיד גמור שייך הך עצה טובה כן נ"ל נכון ודו"ק:

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אַחַת בְּשָׁבוּעַ, נִקְרֵאת 'חוֹבְלָנִית'. נראה לי הטעם שהיה להם להתפלל שלא יבא לידם דבר כזה וכמו ענין דאתמר לקמן (דף יא:) עיין שם.

אַף הֵם מַרְבִּים שׁוֹפְכֵי דָּמִים בְּיִשְׂרָאֵל מקשים אמאי נקיט שופכי דמים ולא אמר מנאפים? ונראה לי בס"ד הכונה לומר כיון שהם חוקרים את העדים בדין הרוצח: כלום בדקתם אותו אחר מיתה לראות אם יש בו סימני טריפה? ואם תמצא לומר בדקתם אותו ונמצא שלם, שמא במקום סייף היה נקב מתחלה? ולכן כשישמעו הרשעים טענות אלו שתולין בטרפיות או בנקב דנמצא גברא קטילא קטל אין לבם חרד על עון שפיכות דמים דיצרם מכשילם לשפוך דם באומרו אולי זה האדם טריפה ואין כאן שפיכות דמים ממש לשפוך דאין עון זה ברור בעיניהם! מה שאין כן שאר עונות של ניאוף וכיוצא העון ברור ביד העושה אותו דיודע הוא שעשה עבירה גמורה ואיכא טובא אף על גב דהם רשעים לא ימלאם לבם לעשות עבירה חמורה גמורה, והנה לפי זה הסנהדרין אין להם לפתוח פיהם הרבה בדרישה וחקירה עד גדר שלא יהיה הרוצח נהרג שבזה יהיו נקראים רוצחים וחובלים. ובזה יובן טעם נכון על 'לֹא תִּרְצָח' ביתרו (שמות כ, יב) כתיב בפת"ח תחת הצד"י ובפרשת ואתחנן (דברים ה, טז) כתיב בקמ"ץ לרמוז לפעמים הפותח פיו עובר על 'לא תרצח' ולפעמים אם מקמץ פיו ולא יגיד ההלכה עובר על 'לא תרצח'. וכיוצא בזה שמעתי מפרשים בשם הגאון רבינו אליהו מוילנא על פסוק 'כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה' (משלי ז, כו) זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה 'וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ' שלא הגיע ומורה ולכן לא תרצח חד בקמ"ץ וחד בפת"ח עד כאן דבריו.