מסכת מכות דף כ״ג עמוד א׳

אין חוסמין אין מגערין בה שלא תאמר אי אפשי בו:

את המועדות חולו של מועד:

חג המצות תשמור מפרש בחגיגה (דף יח.) אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה:

אבקתא כמו מיבק אביק:

במספר שתי רשעיות מאחריו:

אפילו יתירי כח ואפילו חסירי מדע דאין להקפיד בכך:

אי אמרת בשלמא דאפילו חסירי מדע יכולין להעמיד בהן היינו דאיצטריך כו' למזרז:

שהוא מכה רבה שניתן להכותו. בעל כורחו כן נראה לרבי ובלשון אחר קיבל רבי: ה"ג ת"ר אחד האיש ואחד האשה בריעי ולא במים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר האיש בריעי והאשה במים וחכמים אומרים אחד האיש ואחד האשה בין בריעי בין במים והתניא רבי יהודה אומר אחד האיש ואחד האשה בריעי אמר רבי יצחק הא דקאמר רבי יהודה אחד האיש ואחד האשה בריעי הכי קאמר שניהן שוין בריעי דמשנתקלקל בריעי פטורין אבל במים איכא פלוגתא:

רבי יהודה אומר (בעינן יתירי כח ו) חסירי מדע נ"ל דפליג אתנא קמא דאמר אין מעמידין כלל חסירי מדע דאין מדקדקין בדבר דבהא טעמא דגמרא אין נכון לכאורה לומר דלרבי יהודה מעמידין דוקא חסירי מדע:

שניהם שוין ומיהו אשה אף במים:

קלה כל הנתקלקל בריעי איש ואשה משהגביה הרצועה להלקותו בראשונה או בשניה פוטרין אותו ואין מכין אותו כלל אבל נפסקה דוקא כי נפסקה בשניה שלקה אחת ולא שנפסקה בראשון קודם שלקה כלל:

גמרא בזמן שהמכה מרובה מאריך פי׳ מאריך הקורא בנעימות קריאתו ובזמן שהיא מועטת מקצר בקריאתו כגון שאמדוהו בפחו׳ מעשרים:

א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה פירשו בפירושין שניתן להלקותו ע"כ וה"ק פן יוסיף להכותו על אלה שהן מכה רבה ועצומה. ואינו נכון חדא דא"כ אין לשון מכה רבה דאמרינן השתא כלשון מכה רבה דאמרינן מעיקרא כדתניא אין לי אלא מכה רבה דבעינן לומר רבה במנין ותו לא דהא לרבנן אין לו להלקו׳ בכח כל כך. לכך פירשו דקרא טעמא דלא יוסיף קא יהיב כלומר די לו במה שאמדוהו ומכה רבה הם ולא יוסיף להכותו עליהם ולמדנו דמלקות ארבעים מכה רבה ולכך צריך אומד׳:

קלה בין שנתקלקל בראשונות בין באחרונות פיר׳ בפירושי׳ ראשונה הגבהת הרצועה קודם שהכהו שנתקלקל מחמת פחד והשניה שנתקלקל בהורדה כשהכהו אפי׳ בהכאה ראשונה ואינו מחוור חדא דלישנא לא משמע הכין ועוד דלקמן אמרינן בסמוך קלה תחלה מלקין אותו שנאמר והכהו ונקלה ולא שקלה בר אלמא בעינן קלקול לאחר הכאה לכך הנכון ראשונה הכאה ראשונה ושניה הכאה שניה ממש ומשום דבעי לאפלוגי גבי נפסקה הרצועה בין הכאה ראשונה להכאה שניה נקט רישא קלה בין ראשונה בין בשניה וכן פי׳ ר׳ מאיר הלוי ז"ל:

הא דתנן ר"ש אומר ממקומו הוא למד וכו׳ עד אשר יעשה וכו׳ פי׳ דנפקא ליה לר"ש מדכתיב אשר יעשה וכו׳ וסמיך ליה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקריבו דהיינו שיושב ואינו עובר עבירה אלמא אף זה בכלל העושה מצוה דכתיב מעיקרא אשר יעשה וכו׳:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יבמה שלא רצתה להתיבם אין כופין אותה ומ"מ דנין אותה כמורדת ותצא בלא כתובה ויש בדבר זה דינין חלוקים במקום שיש שם אחים הרבה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ אם נפלה לפני מוכה שחין או בעל שאר מומין הנזכרים במסכת כתובות כופין אותו לחלוץ וליתן כתובה ודברים אלו יתבארו במקומן בארוכה בע"ה:

כל המבזה את המועדות הרי הוא כעובד ע"ז מפני שיש בזלזולן צד כפירה באמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וימשך מזה צד כפירה בחדוש העולם כמו שנודע למבינים:

כל המספר לשון הרע והמקבלו וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו אחר מיתתו לכלבים שכל כיוצא בזה אינו בצורת האדם העצמית ואינו ראוי להקרא אדם אחר המות נמשל כבהמות נדמה:

חזן הממונה להלקות אין מעמידין אותו אלא יתר בישוב הדעת וחסר בכח מפני שהמלקה צריך להכות בכל כחו ואם אתה מעמיד חסר דעת ויתר בכח שמא יביאהו לסכנה וכשהוא מכה מגביה את הרצועה בשתי ידיו ומכה בידו אחת בכל כחו כדי שתבא ההכאה בכח גדול שההכאה כמו שביארנו צריכה לבוא בכל כחו:

נאמר בתורה פן יוסיף להכותו מכה רבה אין לי אלא שאסור להוסיף אלא מכה רבה מנין שאסור לו להוסיף אף מכה מועטת תלמוד לומר לא יוסיף א"כ מה תלמוד לומר מכה רבה לימד על הראשונה ר"ל אותן שהלקה באומד הבית דין שהן ראויות להיותן מכה רבה:

מי שכפתוהו על העמוד ואחר שכפתוהו נתק את המיתרים בכח וברח פטור ואין מחזירין אותו כבר ביארנו שכל שהתחילו להלקותו ונתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו מ"מ אם לא התחילו להלקותו ונתקלקל מחמת הפחד אין פוטרין אותו אלא לוקה כפי האומד בין שנקלה בשעה הסמוכה להכאתו בין שנקלה משיצא מבית דין ללקות בין שנקלה מתחלה ר"ל מתחלת היום רחוק משעת המלקות אבל אם נקלה משהגביה את ידו להכותו אע"פ שלא הכה עדין והיא הנקראת ראשונה בסוגיא זו פטור ואין צריך לומר משהתחיל להכות והיא הנקראת שניה בסוגיא זו:

וי"מ ראשונה ושניה שאם אמדוהו לשתי מלקיות ונתקלקל בין בראשונה בין בשניה פטור ואף אם נתקלקל בראשונה פטור אף על השניה וגדולי המחברים כתבוה בשטה זו אבל כל שלא התחילו להלקותו אין קלקולו פוטרו בשום פנים:

גמרא שהיא מוכפלת שנאמר והפילו הא מבעי ליה לגופי' א"כ לכתוב קרא יטיהו מאי והפילו ש"מ תרתי בילקוט ובירושלמי מפורש אל תקרי והפילו אלא והכפילו:

שם מכה בידו אח' כי היכי דתיתי מרזיא גרסת ערוך וילקוט ופי' בכח:

שם אמדוהו לכשילקה קלה אין מלקין אותו לכשיצא כו' שנאמר והכהו ונקלה ולא שנקלה כבר כצ"ל וכ"ה בילקוט ע"ש:

בפירש"י בד"ה בין בראשונה כו' והיינו ראשונה הגבהה כו':

בד"ה לכשילקה קלה כו' מלקין אותו הס"ד ואח"כ מה"ד קלה תחלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' יהודה אומר חסירי מדע כו' דבהא טעמא כו' כצ"ל:

בד"ה שניהם כו' במים קלה הס"ד ואח"כ מה"ד כל הנתקלקל כו' שלקה אחת ולא נפסקה בראשונה כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' להשתלש פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל וברטנורא ז"ל מפרשי' שהיו לוקים אותו שליש דהיינו י"ג על כתף זה ושליש על כתף זה ושליש מלפניו ובזה יתיישב שאמר ר"י והיכן לוקה את היתירה וקאמר שלוקה את היתירה בין כתיפיו:

מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל? (דברים כה, ג) נראה לי בס"ד הטעם 'שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל' ולא של שור, דהא קרא דסמיך ליה כתיב 'שׁוֹר' ואף על גב דשור בן יומו קרוי שור (בבא קמא סה:) קשא אמאי קפדינן דוקא על של עגל שהוא שור קטן? ואם כי עורו רך וטוב לרצועה הנה יזדמן שור גדול ועורו רך. ונראה לי בס"ד כי משורת הדין העובר על גזירת מלך חייב מיתה, אם כן אם עבר על לאו בלבד צריך שימות ואיך סגי ליה במלקות? אמנם חסד זה הוא מהשם יתברך שהצילו במלקות. ועדיין קשא מדת הדין טוענת 'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד) ובמה תתפייס מדת הדין? ופרשו כי הקדוש ברוך הוא יחשוב את החוטא כקטן שחטא שיש לו דין שוגג דפטור ממיתה וכמו שאמרו המפרשים על פסוק 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' (הושע יא, א) שאדון אותם כדין נער כדי לשכך מדת הדין ולכן עשה חסד זה עם החוטא לפטרו במלקות במקום מיתה וגם המלקות אומדין אותו כשיעור שיוכל לסבול שלא ימות בו. ולכן מביאים 'רְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל' שהוא שור קטן לרמוז לו אל תחשוב שאתה ניצול במלקות זה על פי שורת הדין, אלא תדע שאתה חייב מיתה ועשה הקדוש ברוך הוא חסד עמך לדון אותך כדין נער קטן להצילך ממשפט מות וכל זה בחסד. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי חטא ישראל היה בעגל שעשו אותו צורת עגל ולא צורת שור גדול וידוע שאם לא היו עושין העגל קודם שיוריד הלוחות לא היו חוטאין עוד כי אז היתה פורחת מהם זוהמת הנחש לגמרי ולא היה שולט בהם יצר הרע, לכן לזה החוטא מלקין אותו ברצועה של עגל להורות כי העגל גרם לזה שיחטא וישלוט בו יצר הרע ולכן המלקות הוא ארבעים חסר אחת כי העגל עשו אותו ביום ט"ל שלם אך הם חשבו שהוא יום ארבעים שלם ולכן התורה אמרה אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) והם מלקים מספר ט"ל הסמוך לארבעים עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדִים, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (שמות לד, יז) (שמות לד, יח). נראה לי בס"ד הטעם דעובדי עבודה זרה טוענים אם אין הקדוש ברוך הוא חפץ בעבודה זרה למה אינו מבטלה? ואנו משיבין להם 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' עדיף וראיה דמעשה ידי אדם עדיף הוא מן המועדים דמסרם הקדוש ברוך הוא לבית דין אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) אַתֶּם כתיב אפילו מוטעין וכו' (ראש השנה כה.) ואם כן זה המבזה את המועדים נראה דלא סבירא ליה 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' עדיף לכך כאלו עובד עבודה זרה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א, ג). מקשים אמאי לא דריש האי טעמא גבי רצועה העיקרית שהיא של שור, יבא מי שמכיר קונהו וכו'? ונראה לי בס"ד דהשור הוא מין טהור ויבא לכפר על החוטא דכתיב וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא (במדבר יט, יט) ומה שייך לשאל על זה, אך חמור מין טמא שייכה האי שאלה למה הובא החמור בדבר שהוא מכפר ויהיב טעמא יבא מי שמכיר ואם היה הכל של שור לא היינו מרגישים בזה הטעם לומר יבא מי שמכיר קונהו.

כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן־הָרָע, וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן־הָרָע, וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים (שמות כב, ל) (שמות כג, א). נראה לי בס"ד הטעם שהיה העונש בכלבים ולא בדבר אחר דאיתא בספר פחד יצחק מערכת הדל"ת במאמר מאן דבעי חיי בלישניה דבעי מיית בלישניה (ערכין טו:) וזה לשונו: זכור אני כי ראיתי בספר חדושים דגם על הסוס והכלב נאמר 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח, כא) שהסוס אם יגיע רוקו במקום מכה ימות ולכן אם יהיה על הסוס מכה עושין לו כמין סולם סביב לגרונו וצוארו שלא יתחכך ולא ילחך במכה בלשונו שבזה ממית את עצמו אך הכלב רוקו מרפא לכך נאמר 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' עד כאן עיין שם. נמצא הכלב מרפא בלשונו ולכן זה המספר לשון הרע שהזיק בלשונו והמקבל לשון הרע שקיבל דברים של היזק שהזיק הלשון והמעיד שקר שהזיק גם כן בלשונו יאכל אותם הכלב שהוא מרפא בלשונו כי בדין שהיה למאכל לשבעה את המזיק וזה שכרו.