מסכת מכות דף כ״א עמוד ב׳

יש חורש תלם אחד יש עובר בלא תחרוש בשור ובחמור ונלקטים עליו איסורים הרבה עם אותו לאו בלבד ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שוורים וכמה חמורים והרי נלקטים איסורין הרבה עליו דלכל הפחות קאמר ואלאו דכלאים קאי ללקוט עליו כל איסורין שהוא יכול:

והן מוקדשין בגמ' מוקי ליה בבכור בכור שור ופטר חמור וקעבר בהן משום לא תעבוד בבכור שורך ואליבא דרבי יהודה דאמר בפ"ק דבכורות (דף ט:) פטר חמור אסור בהנאה דבכלל לא תעבוד הוא ואע"ג דבקרא כתיב בכור שורך איהו דריש לי' בכור שורך למעוטי שותפות ולא למעוטי פטר חמור אי נמי מתני' כמאן דממעט פטר חמור מהכא שור וחמור דקתני במתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והאי דנקט חמור משום לישנא דקרא דגבי כלאים כתיב שור וחמור והוא הדין לכל שני מינין ומשום הנאה דמיתהני מהקדש והוה ליה הזיד במעילה לא לקי דבכור לאו בר מעילה הוא דהא ממון כהן הוא דאין מעילה אלא בקדשי גבוה דמקדשי ה' כתיב ואין מעילה בבכור אלא בנהנה מן האימורים אחר זריקת דמים דהנהו לגבוה נינהו והוא הדין לכל קדשים קלים ובקדשי קדשים יש בהן מעילה לפני זריקת דמים דלגבוה נינהו אבל משנזרק הדם זכו בהו כהנים משולחן גבוה והוה ליה ממון כהן ואין בו מעילה וכן מוכח בר"ה (דף כח.) בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עולה דבת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו לא נפקי לחולין והכי נמי מוכח במס' מעילה ובכמה דוכתי:

וכלאים בכרם דמכסי בהדי דאזיל ומחפה בזורע:

שביעית נמי משום זורע בשביעית:

ויום טוב דקעביד חרישה ביו"ט: כהן: והוא נזיר והולך במקום טומאה אחר מחרשתו דאיכא חד לאו משום כהן לנפש לא יטמא בעמיו וחד משום נזיר על כל נפשות מת לא יבוא:

אינו השם אינו לאו זה נלקט עליו משום חרישה אלא משום לבישה:

אף נזיר נזיר וכהן קאמר ולא דייק:

אינו השם אין לאו שלו בא עליו משום חרישה אלא משום כניסה שנכנס למקום טומאה:

ואפילו לא שהה אלא להפשיט מלבוש חייב ובלא שהה לא מיחייב ולא דמי דין זה להך דפ"ב דשבועות (דף טז: ושם) דאיבעיא להו מי צריך שהייה למלקות גבי טומאת מקדש ונזיר בקבר דשמא מחייב בלא שהה והכא אמרי' דלא מיחייב בלא שהייה דלא דמי לשהייה דהתם דכיון דבידו לפרוש מן הטומאה כי נמי לא שהה כדי השתחוואות דין הוא דמחייב אבל הכא דאין לו שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת דהתם נמי אינו חייב עד שיוכל לפרוש מן הטומאה:

החורש בשור וחמור והן מוקדשין ופ"ה בכור שור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור קדשי בדק הבית ולקי משום דהזיד במעילה באזהרה וי"א פטר חמור וכמ"ד אסור בהנאה ולא נהירא דאינו כן דליכא למ"ד דלקי הנהנה ממנו ולא נראה לר"י פירוש הקונטרס דפירש דחמור לקי מלאו דהזיד במעילה דבגמ' קאמר מידי דאיתיה בשאלה לא קתני והקדש דמתני' מיירי בבכור דליתיה בשאלה לכך מפרש ר"י דעל החמור אינו לוקה ויכול להיות שהוא חולין והן. מוקדשין בשור וחמור לאו דוקא דליכא מוקדשין אלא בשור וליכא אלא ב' לאוין בשור וחמור אבל בכלאי הכרם איכא ב' מלקות דמיירי שהיה זורע בכרם חטה ושעורה וחרצן וחפה אותם בחרישה דקא עבד תרתי חדא דזרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם.:

גמרא אמר רב ביבי וכו׳ רב אשי אמר אפילו לא היה פושט כלום אלא ששהה כדי לפשוט וללבוש והיה מתרין בו על כל שהיה ושהיה חייב על כל אחת ואחת. וקשיא ליה לרבינו מאיר ז"ל היאך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה ולא תירץ כלום. אבל בתוספות תירצו דכיון שהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומ׳ במלבושו זה חשוב מעשה דבכלל לא תלבש דאמר רחמנא הוא שלא יעמו׳ לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאלו לובש. והביאו ראיה לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהיה ושהיה אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עבי׳ מעשה והוא שוהה שם במזי׳ כדאיתא במס׳ נזיר (דף מג). ועוד הביאו ראיה מדאמרינן במס׳ ברכות (דף יט ע"ב) המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק דלא אתי כבו׳ הבריות ודחי לאו דכלאים. ואותבינן מדתניא דהתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ופרקינן שב ואל תעשה שאני כלומר הא דלבוש כלאים פושטו ואפילו בשו׳ דהוי קום עשה ואמאי דהא בכלאים נמי שב ואל תפשוט בגדיך הוא אלא ודאי ש"מ דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן ליה כאלו הוא לובשו עכשיו:

מתניתין יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור ובחמור וכו׳. פי׳ חורש בשור ובחמור ושביעית בי"ט וכהן ופי׳ בבית הטומאה הרי חמשה לאוין מוקדשין וכלאים בכרם תלתא הרי שמנה. והא דחשבינן מוקדשין וכלאים בכרם תלת דעת רש"י ז"ל דכלאים בכרם חד ומוקדשין תרי בשור שהוא בכור ואיכא משום לא תעבו׳ בבכור שורך וחמור מקדשי בדק הבית ואיכא לאו דמעילה דיליף מתרומה ולא ישאו עליו חטא. והא דלא חשיב מר"ן ז"ל חמור בפטר חמור אי בעית אימא דסבירא לי׳ כרבנן דאמרי בכור דפטר חמור אין בו לאו דלא תעבו׳ ומותר בהנאה. איבעית אימא בר׳ יהודה דאמר אסור בנאה וכיון דתרווייהו משום דלא תעבו׳ נינהו ליכא למחשבינהו בתרתי דתנא לאוי קא מני לא איסורי. ומהאי טעמא נמי לא חשיב שור וחמור מקדשי בד׳ הבית דא"כ חד לאו נינהו משום ולא ישאו עליו חטא ולא חשבינן נמי דאיכא בבכור שור שני לאוין חד משום לא תעבו׳ וחד משום לא ישאו עליו חטא משום דאין זדון מעילה אלא בקדשי השם כגון עולה או קדשי בד׳ הבית או באימורין אבל לא בשאר הקדשים וכדאיתא במסכ׳ ר"ה גבי שופר של שלמים דשלמים לאו בני מעילה נינהו. ומיהו אין פי׳ רש"י ז"ל נכון חדא דהא ס "ד בגמרא לומר דמתניתין לא מיירי במקודשין דאיתנהו בשאלה ועוד דכלאים בכרם דלקי היינו בזורע חטה ושעורה ותרצן במפולת יד כר׳ יאשיה דהלכתא כותיה וכיון דכן הא איכא שני לאוין חד משום כלאי זרעים וחד משום כלאי כרם וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא במס׳ חולין לכך הנכון דכלאים בכדם חשיב בתרתי ומוקדשין חשיב חד או דתרווייהו בבכור ומשום לא תעבו׳ דאפילו לר׳ יהודה לא חשבינן ליה אלא חד לאו או תרווייהו במוקדשין דבד׳ הבית ומשום לאו דלא ישאו עליו חטא:

גמרא אמר ר׳ ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה פיר׳ החופה בכלאים שמכסה הזרעים בעפר לוקה משום זורע וכדמפר׳ ואזיל. ומשום דפלוגתא היא בפ"ק דמוע׳ קטן (דף ב) איצטרך ר׳ ינאי לאסהודי בה:

א"ל ר׳ יוחנן לאו משנתינו הוא זו וכו׳ עד האי חורש דמחייב משום כלאים. ה"ד לאו דמכסה בהדי דאזיל דאלו משום חרישה גופה ליכא איסור דלהתיר אמר רחמנא:

מתניתין מני ר׳ עקיבא היא דאמר המקיים בכלאים לוקה וכו׳ וא"ת ומנלן דר׳ ינאי לרבנן קאמר ומשום זורע דלמא לר"ע קאמר ומשום מקיים. וי"ל דא"כ אמאי נקט המחפה בכלאים לימא המקיים והרי יש בכללו מחפה ומנכש וגודר וכל מיני קיום ועוד מאי סהדותא דרר׳ ינאי משום בני חבורה וא"ת והיאך אפשר לומר דלא מחייב לרבנן משום זורע דהא במתניתין דר"ע דמייתינן קתני רישא שהמנכש והמחפה לוקה ומדסיפא ר"ע רישא דרבנן. וי"ל דהא דאינן לה בסוגיא דמ"ק דכולה ר"ע והכי תנן המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר המקיים בכלאים לוקה:

ולילקי נמי משום זורע בי"ט פי׳ למאי דס"ל דרבנן מחפה חשיב זורע ליתני במתניתן משום זורע ביום טוב נמי. וה"ה דאפשר למיקשי בשביעית אלא דחדא מנייהו נקט אי נמי דבשביעית פשיטא ליה שאין בו חלו׳ מלאכות כיון דלאו גרידא היא ובי"ט הוא דקסבר דיש חלו׳ משום דאתקוש לשבת שיש בה חלו׳ מלאכות ואפילו בהא תריץ ליה שאין חלו׳ מלאכות אלא בדבר שזדונו כרת וכדנפקא לן מלא תבערו א"נ מעשה מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת שזדונו בכרת:

תנא תני יש ואת אמרת תנא ושייר פי׳ דכל היכא דתני יש עושה כך שהוא חייב מנין כך וכך לרבות במניינה כל מאי דאפשר ליה בעי:

אמר רבא יש חלו׳ מלאכות לשבת ואין חלו׳ מלאכות לי"ט פי׳ אין חלו׳ מלאכו׳ לי"ט בין שעושה מלאכה אח׳ שיש בה איסורין חלוקין כגון זה של חורש ומחפה ואפילו בשתי התראות בין שעושה מלאכות הרבה בזו אחר זו בהתראה אחת וכדמוכח ממתניתא דאותיב אביי בסמוך דהני תרתי חדא דינא אית להו:

לבישת הכלאים כל שאדם מתרה בו לפשוט והוא שוהה בכדי לפשוט וללבוש חייב על כל אחת ואחת וכבר ביארנוה במשנה:

כבר ביארנו במשנה שהמחפה בכלאים לוקה כזורע עצמו וכן הדין במנכש שהנכוש אף הוא מגדל ומצמיח אבל הרואה כלאים בשדהו ומקיימן ר"ל שאינו עוקרן או שבונה גדר להוסיף בשמירתן אינו לוקה אלא שמ"מ יש בדבר איסור:

העושה אבות מלאכות הרבה בשבת בהעלמה אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת ואם עשאן במזיד בהתראה אחת לוקה על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה אבות מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת כגון שזרע וחרש וארג ובנה בהתראת איסור מלאכה אינו חייב אלא אחת וזהו שאמרו חלוק מלאכות לשבת ואין חלוק מלאכות ליום טוב מעתה החורש בכלאים שנמצא מחפה שדינו כזורע והוא יום טוב שנמצא חורש ביום טוב ולוקה משום חרישת יום טוב כמו שביארנו במשנה אין אומרים לחייבו משום זורע שאלו אמרת כן נמצאת מחייב בחלוק מלאכות:

המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו יש בזה חמשה אסורין והם אכילת גיד הנשה ואכילה בשר בחלב ובשול בשר בחלב ובשול שלא לצורך ביום טוב והבערה שלא לצורך ביום טוב ומ"מ אין כאן אלא מלקות אחת והוא אכילת גיד הנשה שעל בישול והבערה שלא לצורך אינו לוקה הואיל ויש בהן סרך אוכל נפש אע"פ שהאוכל אסור לו כמו שביארנו במקומו בראשון של יום טוב וכן על אכילתו ובישולו בחלב אינו לוקה שאין בגידין בנותן טעם כמו שהתבאר במקומו:

גמ' מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא א"ל עולא כו' המבשל גיד בחלב בי"ט כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה יש חורש כו' ואלאו דכלאים קאי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אי לאו דקלסך כו' וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא כו' עכ"ל ולעיל במתני' פירש דשביעית נמי משום זורע חייב והיינו לפום מאי דקאמר גבי כלאים נמי משום זורע חייב דמכסי בהדי דאזיל אבל לפום מאי דקיימינן השתא דבכלאים לאו משום זורע מחייב ליה אלא משום מקיים ה"נ א"ל בשביעית לאו משום זורע הוא אלא משום חורש מיהו ק"ק דאיכא למ"ד בפ"ק דמו"ק דלא מחייב בשביעית משום חורש ודו"ק:

תוס' בד"ה אפי' לא שהה כו' ולא דמי דין זה להך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה החורש בשור כו' ולאו דוקא והן מוקדשין כו' איכא ב' מלקות דמיירי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אמר רב ביבי א"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה התירש וכו' עד לכך מפרש ר"י וכו' אבל בכלאי הכרם איכא ב' מלקות וכו' דקא עבד ב' הדא דזרע כלאי זרעים ועוד דזרע כלאי הכרם כצ"ל:

גמ' א"ר ינאי בחבורה נמנו כעין זה יבמות דף צב ע"ב:

שם ולילקי נמי משום זורע קשה לי דבלא"ה קשה דלילקי נמי בחורש משום מחמר אחר בהמתו ואף אם אינה בהמתו מ"מ להר"ן מחמר אחר בהמה דעלמא חייב. ולכאורה מוכח מזה דשביתת בהמתו ודמחמר אינו ביו"ט כמ"ש הרמ"א סי' רמ"ו ס"ג ואפשר שלזה כיון המג"א שם ס"ק י"ב בלשונו הקצר ועי' מכות פ"ג:

שם ולוקה משום מבשל עי' סנהדרין דף סג ע"א תוס' ד"ה על:

תוס' ד"ה החורש וכו' לכך מפרש ר"י ועי' טורי אבן ר"ה דף ד ע"א ד"ה צדקות: