בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא מציעא דף פ״ו עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא מציעא דף פ״ו עמוד א׳

    מסכת בבא מציעא דף פ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־475 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    ה"ג חכים איתקרי רבי לא אתקרי:

    ספרא דאדם הראשון שהראהו הקב"ה דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו:

    רבי ורבי נתן סוף המשנה כל זה כתוב לשם:

    סוף המשנה סוף תנאים עד ימיהן אמרו איש את דבריו בבית המדרש והיו תלמידים גורסים שמועה שמועה לבדה ולא היו מסכתות סדורות וסדר וקבץ על הסדר והם כללו האמור בדורות שלפניהם וסדרו את המסכתות ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט:

    סוף הוראה סוף כל האמוראין עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר כל אחד ואחד אומר טעמו ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראוים לתרץ הם והאמוראים שעמהם וקבעו הכל בגמ' כגון איתיביה מיתיבי ורמינהי איבעיא להו והתרוצים שעליהן מה ששיירו אותן שלפניהן ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצין שעליהם לא קבעום בגמ' על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי ובאו רב אשי ורבינא וקבעום:

    וסימנך עד אבוא אל מקדשי אל מקדשי סימנא דרב אשי אבינה סימנא דרבינא לאחריתם סימן סוף הוראה:

    רבה בר נחמני בר פלוגתיה דרב יוסף:

    אגב שמדא נח נפשיה מחמת אימת מלכות מת:

    ועוד 21 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Metzia 86a · Sefaria

    תוספות

    רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה משום ר' אלעזר בר' שמעון דהוה בעל בשר נקט נמי האי עובדא ומה שהמתין עד כאן לפי שכל דבר דבוק לחבירו עד כאן:

    דאי אמר להו קדימו ואייתי לכו אמרו ליה לא פי' אי אמר קדימו להשכים מעלות השחר דאייתי לכו ריפתא ואנפקא ולא תתבטלו ממלאכתכם אמרי ליה לא אלא בהנץ החמה נאכל ואח"כ נעשה מלאכתנו ואית ספרים דגרסי דאי אמרי להו קדימו ואתי בתרייכו אמרי ליה לא וה"פ פועלין היה להם לאכול ריפתא או אנפקא בביתו של בעה"ב קודם שיעשו מלאכה ואם אמר להם אל תתבטלו אלא לכו עתה בשדה כל זמן שאין המאכל מזומן ושם אביא לכם ריפתא ואנפקא אמרי ליה לא אלא עתה נאכל בבית וכן לגירסא ראשונה יש לפרש כן:

    Tosafot on Bava Metzia 86a · Sefaria

    מאירי

    כבר ידעת בצרעת עור בשר ששלשה סימני טומאה יש בו ואחד מהם שער לבן ולעולם אין שער לבן סימן טומאה אלא אם כן קדמה בהרת לשער לבן שנאמר והיא הפכה שער לבן שהפכתו הבהרת לשער לבן אבל אם קדם שער לבן את הבהרת הרי היא כבהרת שאין בה שער כלל ואם ספק טהור כמו שיתבאר במקומו:

    Meiri on Bava Metzia 86a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    והדר פרצופיה לאחוריה והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים אורח אין בו משום זוגות היינו טעמא התם משום דהוי כנמלך שאינו יודע כמה יתנו לו לשתיה אבל הכא כמו בעל הבית היה כי כל צרכו יתנו לו לשתות. הרא"ש.

    שמע דפליגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן וכו' ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו אמרי טמא. פירוש נראה לו כעין חלום ששתי כתות של צדיקים ברקיע חולקות והכת הקרובה לזו השכינה היתה אומרת טהור וכל שאר הכתות אומרות טמא ואמרו מי יוכיח ונתרצו ברבה בר נחמני הראו לו בחלום הדברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח. רבינו חננאל ז"ל.

    למה נקוד על איו שבאליו בבראשית רבה אל"ף יו"ד וא"ו נקוד למ"ד אינו נקוד אמר רבי שמעון בן אלעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה וכו'. ככתוב בתוספות. וכתוב בגליון תוספות ועל זה יש שום טעם למה לא נקד על למ"ד והיינו דורשים הכתב. עד כאן.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 86a · Sefaria

    בן יהוידע

    וְסִימָנִיךְ "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵ־ל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (תהלים עג, יז). אפשר לפרש בס"ד הסימן כך מקדשי אל הם המשנה מקדש ראשון והגמרא מקדש שני ורבינו הקדוש שמו יהודה וסופי תיבות יהודה נתן הוא אותיות ה"א נו"ן דְּאָבִי נָה וסופי תיבות רבינא אשי הם יו"ד אל"ף דְּ אָ בִ י נָה נשאר ב' דְּאָ בִ ינָה רמז לשני מקדשים שהם משנה וגמרא. ולפי דברי מהרש"א שפירש מִקְדְּשֵׁי על רבינו הקדוש וְאָבִינָה על רבינא נראה לפרש אַחֲרִיתָם ' אחרי תם' והיינו תם ראשי תיבות ת למוד מ שנה.

    עָרַק וְאָזִיל מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא יש להבין למאי אצטריך תלמודא לפרש לנו פרטי המסעות שנסע? ונראה לי בס"ד כי שבעה מסעות הם עם מסע האחרון לרמוז שניצול משבעה בתי דינין על ידי שבעה מסעות אלו ועל זה נאמר (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ שלא ימצא אותו הפרסתיקא דמלכא וּבְשֶׁבַע הוא מסע השביעי לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא יוכל מלאך המות לשלוט בך שיצאה נפשו בטהרה על ידי מראה אור השכינה.

    קָא מִיפְלְגֵי בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא נראה לי בס"ד לא היה פלוגתא ברקיעא אלא כך נדמה ונצטייר בכח הדמיון של רבה כאשר התבודד במקום ההוא והתחיל לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה והיתה מחשבתו פנויה מכל חומר עולם הזה ושם כל מחשבתו באהבתו יתברך על כן זכה להמשיך על נפשו אור עליון מעין נבואה ורוח הקודש ואז נפרדה נפשו מחומר עולם הזה ונדבקה בשורשה העליון כי ידוע דהשראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות נשמתו בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. וענין התפשטות הנפש הוא שיסיר כל מחשבותיו לגמרי וכח המדמה שבו יפסקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו ואז יהפוך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה במעלות העליונים בשרשי נפשו עד שיגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחוקקו ציורי כל העולמות העליונים במחשבתו כאלו הוא רואה אותם אף על פי שאינו רואה אותם ממש וזה הוא כפי דרך כוחו המדמה לצייר בדעתו עניני עולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם בעיניו החושית, כן הדבר הזה וכאשר האריך בכל זה מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוף שערי קדושה בענין הנבואה ורוח הקודש בהרחבת ביאור עיין שם וינעם לך ועל דרך זה היה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס הנזכר בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) כנודע. והנה רבה בר נחמני ע"ה גם הוא זכה להתקדש קודם פטירתו בקדושות אלו על ידי שנתבודד במקום נסתר לעסוק שם בתורה בחשק נפלא ואז שם פסק כח המדמה שבו לבלתי יחשוב ויהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה והפך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ועל פי רצון השמים נצטייר במחשבתו ודמיונו ציור מתיבתא דרקיעא והצדיקים יושבים ועוסקים בענין שֵׂעָר לָבָן שֶׁקָּדַם לְבַהֶרֶת וקא מפלגי בספק והם אמרו 'טָמֵא' ואמר הקדוש ברוך הוא 'טָהוֹר' וכל זה נצטייר בכח המדמה שבו כאלו הוא רואה אותם ושומע דברים אלו מהן. וציור זה שנצטייר בכח המדמה שלו היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שישלים למסור נפשו ברצון טוב בראותו תענוג הזך והנפלא שיש למעלה אצל הצדיקים שנפטרו מעולם הזה ויתאוה לשבת אתם וגם נצטיירו דברים של פלוגתא זו כדי שישיב 'טָהוֹר' ובזה יתפרד מעולם הזה מתוך דבר הלכה ותצא נפשו באותיות טָהוֹר ובזה תדבק תכף ומיד בשורשה העליון הטהור זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] וראיתי בשיטה מקובצת בשם רבנו חננאל ז"ל שדבר זה היה כעין חלום שהראו לו בחלום דברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח עיין שם ודבריו הם על דרך שכתבנו אך אנן בדידן הרחבנו הדברים יותר שישכיל הקורא הענין היטב.

    דְּאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת. קשה הוה ליה למימר 'אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וּבְאֹהָלוֹת' ולמה האריך למנקט 'אֲנִי יָחִיד' פעמיים? ועוד מקשים למאי הוצרך להביא הכא סיום דבריו שאמר 'אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת' והלא ענין זה הוא ענין נגעים ואינו ענין אהלות? ונראה לי בס"ד דכפל דבריו לומר אֲנִי יָחִיד בחלוקה השנית גם כן ללמדינו שהוא יחיד בנגעים טפי דבקי בנגעים טפי מאהלות ולכך הקדים נגעים לאהלות ואם היה אומר אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת היינו חושבים שקולים הם אצלו והא דהקדים נגעים משום דאי אפשר לתפוס בלשונו שני דברים ביחד אם לא יקדים דבר אחד על השני ולעולם שוים הם אתו ולכך אכפל למנקט 'אֲנִי יָחִיד' בחלוקה השניה ולא ערבנהו ללמדנו כי בחלוקה הראשונה חכים טפי ולכך הקדימה להזכיר נגעים קודם אהלות משום דבזה הוא נקרא יחיד יותר דחכים בהו טפי מן אהלות. והשתא ממילא נתרצה קושיא השנית דלכך הביא סיום דבריו בחלוקה השנית כי מזה אנחנו למידין על נגעים השייכים לענין זה דהוא חכים בהו טפי שהוא יחיד ומוסמך בהו טפי מן אהלות ולכך ראוי הוא שיכריע בדין זה של נגעים ובחרו בו מן השמים דראוי לכך. והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל פסק בדין הספק שהוא 'טָמֵא' והקשו עליו המפרשים ז"ל איך פסק הפך מה שאמר הקדוש ברוך הוא והפך מה שאמר רבה בר נחמני אשר נבחר מן השמים להכריע בדבר זה? והנה לפי דברינו שכתבנו לעיל דלעולם לא הוה פלוגתא ממש ברקיע אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כדי שישיב כך אין קושיא על הרמב"ם ממה שפסק הפך דברי הקדוש ברוך הוא אבל ממה שפסק רבה דהוא טהור איכא קושיא על הרמב"ם ז"ל. וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף עז) שהביא תירוץ מפי השמועה ועל פי התירוץ הזה פירש הרב ז"ל פסוק מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד) דרך הלציי עיין שם. ונראה לי בס"ד דסבר הרמב"ם ז"ל לעולם דעתו של רבה בעיקר הדין לפסוק שהוא טמא יען כי כפל דבריו ואמר 'טָהוֹר טָהוֹר' ולמה כפל אלא ודאי דעתו בעיקר הדין שהוא טמא ורק בשביל ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר טהור לכן הוא אומר טָהוֹר ולכן כפל 'טָהוֹר טָהוֹר' כלומר בשביל ששמעתי מאמר טהור, לכן אני אומר טהור ואם כן שמע מינה דאין דעתו כן. וזה הוא על דרך מעשה שהיה במלך אחד שאמר להמשנה אני אומר על אדם פלוני שהוא זכאי בטענתו ואתה מה תאמר? השיב המשנה כיון שאדוני המלך אומר שהוא זכאי גם אני אומר שהוא זכאי אז הבין המלך שדעתו לומר שאינו זכאי ורק משום כבוד מלכות לא רצה לומר חייב הפך דברי המלך, כן הדבר כאן רצונו לומר אחר אמירה של טהור ששמעתי מהקדוש ברוך הוא לכן אני אומר טהור נמצא עיקר דעתו להלכה שהוא טמא ולכן פסק הרמב"ם כן כי באמת ממנו יתברך לא יצא דבר הלכה בדבר זה אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כאמור לעיל אמנם עיקר דעתו של רבה בדין זה נתברר לנו. ועוד נראה לי בס"ד לפרש בכפל אמירתו 'טָהוֹר טָהוֹר' רצונו לומר לא מבעיא שהוא טהור בדיעבד אלא טהור גם לכתחילה.

    חָזוּ צִפֳּרֵי דִּמְטַלְּלֵי וְקַיְמֵי נראה לי בס"ד הטעם דהראו להם מן השמים מקומו על ידי הציפורים מפני שנפטר באגמא שהיה נודד ממקומו וכתיב כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ (משלי כז, ח). והא דְּסָפְדוּהוּ תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא כי ההספד הוא חסד חנם שאדם עושה עם הנפטר ושלשה ימים ושלשה לילות יש בהם ע"ב שעות כמנין חֶסֶד [72] והם סלקא דעתייהו דסגי בהכי ולא בעי שבעה ימים להספד מפני שהם באגמא ואיכא צער צבור בזה ועוד היו יראים מן המלכות ואחר כך על ידי הפתקא השלימו שבעת ימים שיש בהם קס"ח שעות כמנין סַם חַיִּים [168] ובטחו בבת קול ולא יראו מן המלכות שהוא ברח מהם.

    נָח זַעְפָּא נראה לי בס"ד הא דנח זעפא במאמר זה שאמר הטייעא, לא שהיה הטייעא ראוי לכך שדבריו עושים רושם ופרי אלא גם דבר זה עשו מן השמים לברר כבוד של רבה אצל הבריות שיהיו יודעים בבירור שהרוח החזק הקשה ההוא נשב בעולם לכבודו שחסר העולם ממנו ועתה כשרואין שזה הטייעא אמר כן ושקט הרוח ידעו הכל שבעבור רבה נשב אותו רוח סערה. ונראה דאותו אגמא שנפטר בו רבה היה סמוך לנהר פפא והם ביומא דנח נפשיה כשנפל פיתקא תכף ומיד הלכו לבקשו באגמא ומצאוהו שם ואז באותו היום דנח נפשיה נשב רוח סערה או אפשר דנהר פפא היה סמוך למקום אביי ורבנן שנפל בו הפתקא שממנה ידעו דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה ואותו היום נשב רוח סערה חזק ואמרו לההוא טייעא דנח נפשיה דרבה שידעו מכח הפתקא קודם שמצאו המקום שלו. והא דנשב רוח סערה חזק מאד שיש בו שיעור לעקור הרים, נעשה כן לכבוד תורתו שהיה עוקר הרים ומשבר סלעים. והא דזרק הרוח לההוא טייעא מהאי גיסא להאי גיסא כי הצדיק ביום פטירתו יהיה זווג עליון וידוע כי בזווג עליון מכריזין מי רוצה לראות בכבודו של מלך ואז עשו יוצא ממקומו ובורח אל השדה החיצון שהוא מדור הקליפות סטרא דחורבא ושממה ואינו סטרא דישובא וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וַיֵּצֵא עֵשָׂו הַשָּׂדֶה (בראשית כז, ה) ולכן דוגמה לענין זה נעשה בההוא טייעא דזרקו הרוח מהאי גיסא דנהר פפא שהיה שם הישוב של העיר לאידך גיסא שהיה שם מדבר בלא ישוב.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה נראה לי בס"ד הביא מעשה זאת סמך למאמר שקודם זה המדבר ברוח אשר נשב בחוזק גדול בההיא יומא דנח נפשיה דרבה שעשו לו אות הכבוד בתוקף הרוח מפני שהוא הרביץ תורה והעמיד תלמידים ונפטר מתוך דברי תורה וידוע עסק התורה הוא בתיקון הרוח וכמו שאמרו המקובלים ז"ל במאמר והוי זהיר ברוחך (שבת לא.) כי רוחא ממללא. ולכן סמך למאמר זה מאמר רבי שמעון בן חלפתא שהיה רוצה ללמוד בתורה בישוב הדעת ולא היה יכול מחמת החום שלא היה הרוח מנשב ולכך סליק ויתיב אשינא דטורא ואמר לביתו שתניף עליו במניפה כדי להביא הרוח שאז יוכל ללמוד תורה בישוב הדעת וכיון דהיה רוצה הרוח בשביל עסק התורה שהוא תיקון הרוח כי רוחא ממללא לכך שלחו לו מן השמים רוח טוב נמצא דמיין המעשים ההם להדדי כי ביום פטירת רבה נשב רוח חזק בשביל כבוד תורתו של רבה שהיא בסוד הרוח וכן כאן נשב לרבי שמעון בן חלפתא רוח טוב בשביל זכות התורה שהיה רוצה ללמוד אותה שעה שהיא בסוד הרוח.

    בִּתִּי, הָנִיפִי עָלַי בִּמְנִיפָא, וַאֲנִי אֶתֵּן לִיךְ כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ פירש רש"י ז"ל אגודות של נרד ולא מצינו לשון ככרין משמעותו אגודה ואם היה אומר כרכין דנרד אין הכי נמי הוה משמע זה. ונראה לי בס"ד ככרין לשון ככר שיתן לה ורד אשר עלין שלו עגולין כמו כִּכַּר לֶחֶם וכן נמצא בורד שקורין בערבי גור"י שהעלין שלו עגולין כמו ככר. ויתכן היה להם תכשיטין עשוין מן חתיכת משי או נייר צבוע עשויין כדמות השושנים והוורדין בצורתן ומראיהם ולובשים אותם הנשים בראשיהם לתכשיט וכאשר נמצא עתה בזמנינו.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Bava Metzia 86a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא מציעא, דף פ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־475 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 122 מילים

      נפתחת ב״חַכִּים יִתְקְרֵי, וְרַבִּי לָא יִתְקְרֵי. וְאַסּוּ דְּרַבִּי…״

    2. קטע 28 מילים

      נפתחת ב״וְסִימָנָךְ: ״עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה…״

    3. קטע 339 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב כָּהֲנָא, אִישְׁתַּעִי לִי רַב חָמָא…״

    4. קטע 442 מילים

      נפתחת ב״שַׁדַּרוּ פְּרֵיסְתְּקָא דְמַלְכָּא בָּתְרֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. עֲרַק…״

    5. קטע 552 מילים

      נפתחת ב״אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי נַעֲבֵיד לֵיהּ? גַּבְרָא דְמַלְכָּא…״

    6. קטע 638 מילים

      נפתחת ב״אַתְיוּהּ לְקַמֵּיהּ, עַיְּילֵיהּ לְאִדְּרוֹנָא וְטַרְקֵיהּ לְבָבָא בְּאַנְפֵּיהּ.…״

    7. קטע 729 מילים

      נפתחת ב״סָפֵק – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: טָהוֹר,…״

    8. קטע 835 מילים

      נפתחת ב״שַׁדַּרוּ שְׁלִיחָא בָּתְרֵיהּ. לָא הֲוָה מָצֵי מַלְאַךְ…״

    9. קטע 954 מילים

      נפתחת ב״כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: טָהוֹר,…״

    10. קטע 1019 מילים

      נפתחת ב״סַפְדוּהּ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילָוָתָא. נְפַל פִּתְקָא:…״

    11. קטע 1154 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דַּלְיֵיהּ זַעְפָּא וּדְרִי…״

    12. קטע 1238 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה.…״

    13. קטע 1325 מילים

      נפתחת ב״הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה וְכוּ׳. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי?…״

    14. קטע 1420 מילים

      נפתחת ב״מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    חַכִּים יִתְקְרֵי, וְרַבִּי לָא יִתְקְרֵי. וְאַסּוּ דְּרַבִּי עַל יָדוֹ תְּהֵא. רַבִּי וְרַבִּי נָתָן – סוֹף מִשְׁנָה. רַב אָשֵׁי וְרָבִינָא – סוֹף הוֹרָאָה.

    וְסִימָנָךְ: ״עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם״.

    אָמַר רַב כָּהֲנָא, אִישְׁתַּעִי לִי רַב חָמָא בַּר בְּרַתֵּיה דְּחַסָּא: רַבָּה בַּר נַחְמָנִי אַגַּב שְׁמָדָא נָח נַפְשֵׁיהּ. אֲכַלוּ בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא, אֲמַרוּ: אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא מְבַטֵּל תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי מִיִּשְׂרָאֵל יַרְחָא בְּקַיְיטָא וְיַרְחָא בְּסִתְוָא מִכְּרָגָא דְּמַלְכָּא.

    שַׁדַּרוּ פְּרֵיסְתְּקָא דְמַלְכָּא בָּתְרֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. עֲרַק וַאֲזַל מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא, מֵאַקְרָא לְאַגְמָא, וּמֵאַגְמָא לְשִׁחִין, וּמִשִּׁחִין לִצְרִיפָא, וּמִצְּרִיפָא לְעֵינָא דְמַיִם, וּמֵעֵינָא דְמַיִם לְפוּמְבְּדִיתָא. בְּפוּמְבְּדִיתָא אַשְׁכְּחֵיהּ. אִיקְּלַע פְּרֵיסְתְּקָא דְמַלְכָּא לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא דְּרַבָּה. קָרִיבוּ תַּכָּא קַמֵּיהּ וְאַשְׁקוּהוּ תְּרֵי כָּסֵי, וְדַלְיוּהּ לְתַכָּא מִקַּמֵּיהּ הֲדַר פַּרְצוּפֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ.

    אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי נַעֲבֵיד לֵיהּ? גַּבְרָא דְמַלְכָּא הוּא! אֲמַר לְהוּ: קָרִיבוּ תַּכָּא לְקַמֵּיהּ, וְאַשְׁקוּהּ חַד כָּסָא, וְדַלְיוּהּ לְתַכָּא מִקַּמֵּיהּ וְלִתַּסֵּי. עֲבַדוּ לֵיהּ הָכִי וְאִתַּסִּי. אֲמַר: מִידָּע יָדַעְנָא דְּגַבְרָא דְּקָא בָעֵינָא הָכָא הוּא. בְּחֵישׁ אַבָּתְרֵיהּ וְאַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר: אָזֵלְינָא מֵהָא, אִי מִקְטָל קָטְלוּ לְהָהוּא גַּבְרָא – לָא מְגַלֵּינָא, וְאִי נַגֹּידֵי מְנַגְּדִין לֵיהּ – מְגַלֵּינָא.

    אַתְיוּהּ לְקַמֵּיהּ, עַיְּילֵיהּ לְאִדְּרוֹנָא וְטַרְקֵיהּ לְבָבָא בְּאַנְפֵּיהּ. בְּעָא רַחֲמֵי, פְּרַק אֲשִׁיתָא עֲרַק וַאֲזַל לְאַגְמָא. הֲוָה יָתֵיב אַגִּירְדָּא דְּדִקּוּלָא וְקָא גָרֵיס. קָא מִיפַּלְגִי בִּמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא: אִם בַּהֶרֶת קוֹדֶמֶת לְשֵׂעָר לָבָן – טָמֵא, וְאִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לַבַּהֶרֶת – טָהוֹר.

    סָפֵק – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: טָהוֹר, וְכוּלְּהוּ מְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא אָמְרִי: טָמֵא. וְאָמְרִי: מַאן נוֹכַח? נוֹכַח רַבָּה בַּר נַחְמָנִי. דְּאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת.

    שַׁדַּרוּ שְׁלִיחָא בָּתְרֵיהּ. לָא הֲוָה מָצֵי מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְמִקְרַב לֵיהּ, מִדְּלָא הֲוָה קָא פָסֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּרְסֵיהּ. אַדְּהָכִי נְשַׁב זִיקָא וַאֲוַושׁ בֵּינֵי קְנֵי, סְבַר גּוּנְדָּא דְפָרָשֵׁי הוּא. אֲמַר: תִּינַח נַפְשֵׁיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא, וְלָא יִמְּסַר בִּידָא דְמַלְכוּתָא.

    כִּי הֲוָה קָא נָיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אֲמַר: טָהוֹר, טָהוֹר. יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר, וְיָצָאתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהוֹר. נְפַל פִּתְקָא מֵרְקִיעָא בְּפוּמְבְּדִיתָא: רַבָּה בַּר נַחְמָנִי נִתְבַּקֵּשׁ בִּיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. נְפַקוּ אַבָּיֵי וְרָבָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן לְאִיעֲסוֹקֵי בֵּיהּ. לָא הֲווֹ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ. אֲזַלוּ לְאַגְמָא חֲזוֹ צִפְּרֵי דִּמְטַלְּלִי וְקָיְימִי, אָמְרִי: שְׁמַע מִינַּהּ הָתָם הוּא.

    סַפְדוּהּ תְּלָתָא יוֹמֵי וּתְלָתָא לֵילָוָתָא. נְפַל פִּתְקָא: כׇּל הַפּוֹרֵשׁ יְהֵא בְּנִידּוּי. סַפְדוּהּ שִׁבְעָה יוֹמֵי. נְפַל פִּתְקָא: לְכוּ לְבֵיתְכֶם לְשָׁלוֹם.

    הָהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דַּלְיֵיהּ זַעְפָּא וּדְרִי לְהָהוּא טַיָּיעָא כִּי רְכִיב גַּמְלָא מֵהַאי גִּיסָא דִּנְהַר פָּפָּא וְשַׁדְיֵיהּ בְּהָךְ גִּיסָא. אֲמַר: מַאי הַאי? אָמְרִי לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כּוּלֵּי עָלְמָא דִּידָךְ הוּא, וְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי דִּידָךְ, אַתְּ דְּרַבָּה וְרַבָּה דִּידָךְ – אַמַּאי קָא מַחְרְבַתְּ לֵיהּ לְעָלְמָא? נָח זַעְפָּא.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה. יוֹמָא חַד הֲוָה חַמִּימָא לֵיהּ, הֲוָה סָלֵיק וְיָתֵיב אַשִּׁינָּא דְטוּרָא. אֲמַר לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: בִּתִּי, הָנִיפִי עָלַי בִּמְנִיפָא, וַאֲנִי אֶתֵּן לִיךְ כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ. אַדְּהָכִי נְשַׁבָא זִיקָא, אֲמַר: כַּמָּה כַּכְּרִין דְּנֵרְדְּ לְמָרֵי דֵּיכִי.

    הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה וְכוּ׳. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי בְּאַתְרָא דִּנְהִיגִי מִכְרַךְ רִיפְתָּא וּמִשְׁתֵּה אַנְפָּקָא. דְּאִי אָמַר לְהוּ קַדִּימוּ וְאַיְיתֵי לְכוּ, אָמְרוּ לֵיהּ: לָא כֹּל כְּמִינָךְ.

    מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא וּשְׂכוֹר וְכוּ׳. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר! חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: וְאִם פָּסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת